טור-שו״ע אורח חיים תקפ״וטור-שו״ע
שולחן ערוךדיני שופר של ראש השנה, וּבוֹ כ״ג סְעִיפִים(א)
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִצְוָתוֹ בְּשֶׁל אַיִל וְכָפוּף; וּבְדִיעֲבַד, כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִים, בֵּין פְּשׁוּטִים בֵּין כְּפוּפִים, וּמִצְוָה בִּכְפוּפִים יוֹתֵר מִבִּפְשׁוּטִים; וְשֶׁל פָּרָה פָּסוּל בְּכָל גַּוְנָא; וְכֵן קַרְנֵי רֹב הַחַיּוֹת שֶׁהֵם עֶצֶם אֶחָד וְאֵין לָהֶם מִבִּפְנִים זַכְרוּת, פְּסוּלִים. {וְכֵן שׁוֹפָר מִבְּהֵמָה טְמֵאָה, פָּסוּל (רַ״ן פ״ג דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה).}
(ב)
הַגּוֹזֵל שׁוֹפָר וְתָקַע בּוֹ, יָצָא אֲפִלּוּ לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ.
(ג)
תָּקַע בְּשׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא. שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה עוֹלָמִית וְכַתּוּתֵי מִכְתַּת שִׁעוּרֵיהּ; אֲבָל בְּשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵן בִּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לֹא יִתְקַע; וְאִם תָּקַע בּוֹ, יָצָא וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בּוֹ; אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בּוֹ, לֹא יָצָא דַּהֲוָה לֵיהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל {וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ בְּשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בְּנִתְבַּטֵּל בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סי׳ תרמ״ט (סָעִיף ג׳).}
(ד)
שׁוֹפָר שֶׁל תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁתָּקַע בּוֹ, לֹא יָצָא מִשּׁוּם דְּאֵינָהּ בְּטֵלָה עוֹלָמִית.
(ה)
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, אָדָם אַחֵר תּוֹקֵעַ בּוֹ וְזֶה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָה; אֲבָל אִם אָמַר: קוֹנָם לִתְקִיעָתוֹ עָלַי, אָסוּר לִתְקֹעַ בּוֹ אֲפִלּוּ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה.
(ו)
הָיָה קוֹלוֹ עָב מְאֹד אוֹ דַּק מְאֹד, כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁרִים בַּשּׁוֹפָר.
(ז)
אִם נִקַּב, אִם לֹא סְתָמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ, כָּשֵׁר {מִיהוּ אִם יֵשׁ שׁוֹפָר אַחֵר אֵין לִתְקֹעַ בָּזֶה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר נָקוּב (כָּל בּוֹ וּתְשׁוּבַת הָרא״ש);} וְאִם סְתָמוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה לְאַחַר סְתִימָה, שֶׁחָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, פָּסוּל אֲפִלּוּ נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ רֻבּוֹ; וְאִם סְתָמוֹ בְּמִינוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ שָׁלֵם וְלֹא עִכְּבוּ הַנְּקָבִים שֶׁנִּסְתְּמוּ אֶת הַתְּקִיעָה, אֶלָּא חָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁנִּקַּב, כָּשֵׁר, וְאִם חָסֵר אַחַת מִשָּׁלֹשׁ אֵלֶּה, פָּסוּל. וְאִם הוּא שְׁעַת הַדַּחַק, שֶׁאֵין שׁוֹפָר אַחֵר מָצוּי, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּסְתָמוֹ בְּמִינוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא חָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה; וְכֵן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּסְתָמוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּר רֻבּוֹ וְחָזַר קוֹלוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה קֹדֶם שֶׁנִּקַּב.
(ח)
נִסְדַּק לְאָרְכּוֹ, פָּסוּל. יֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא פָּסוּל, אֶלָּא אִם כֵּן הִדְּקוֹ הַרְבֵּה בְּחוּט אוֹ בִּמְשִׁיחָה {וְנִשְׁתַּיֵּר שִׁעוּר הַתְּקִיעָה מִמְּקוֹם הַקְּשִׁירָה וּלְמַעְלָה לְצַד הַפֶּה (כָּל בּוֹ)}, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּרֻבּוֹ; וְאִם דִּבְּקוֹ, כָּשֵׁר אֲפִלּוּ אִם דִּבְּקוֹ בְּדֶבֶק; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר אֶלָּא כְּשֶׁדִּבְּקוֹ בְּעַצְמוֹ, שֶׁחִמְּמוֹ בָּאוּר עַד שֶׁנִּפְשַׁר וְחִבֵּר קְצוֹתָיו זֶה עִם זֶה; וְאִם נִסְדַּק כֻּלּוֹ, אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד, פָּסוּל אֲפִלּוּ חִמְּמוֹ בָּאוּר וְחִבֵּר סְדָקָיו זֶה עִם זֶה.
(ט)
נִסְדַּק לְרָחְבּוֹ בְּמִעוּטוֹ, כָּשֵׁר; בְּרֻבּוֹ, פָּסוּל אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאַר מֵהַסֶדֶק לְצַד פִּיו שִׁעוּר תְּקִיעָה, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה גּוּדָלִים, וּכְשֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בּוֹ כָּךְ כָּשֵׁר אֲפִלּוּ אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים בְּנִשְׁתַּיֵּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצַד פִּיו.
(י)
דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת זֶה עִם זֶה וְעָשָׂה מֵהֶם שׁוֹפָר, פָּסוּל וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בַּשֶּׁבֶר שֶׁכְּנֶגֶד פִּיו שִׁעוּר שׁוֹפָר.
(יא)
הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל, אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ מִתְּחִלָּה שִׁעוּר שׁוֹפָר.
(יב)
הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ, לֹא יָצָא; בֵּין הֲפָכוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹפְכִים הֶחָלוּק שֶׁהֶחֱזִיר פְּנִימִי לַחִיצוֹן, בֵּין שֶׁהִנִּיחוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִצֵּר אֶת הָרָחָב {וְהוּא הַדִּין אִם תָּקַע בַּמָּקוֹם הָרָחָב פָּסוּל (ר״ן פ״ג דְּראש השנה).}
(יג)
הָיָה אָרֹךְ וְקִצְּרוֹ, אִם נִשְׁאַר בּוֹ שִׁעוּר תְּקִיעָה, כָּשֵׁר.
(יד)
גֵּרְדוֹ מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ עַד שֶׁעֲשָׂאוֹ דַּק מְאֹד כְּמוֹ גֶּלֶד, כָּשֵׁר.
(טו)
לֹא הוֹצִיא זַכְרוּתוֹ אֶלָּא נָקַב בּוֹ, כָּשֵׁר; אֲבָל אִם הוֹצִיא הַזַּכְרוּת וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ שׁוֹפָר, כְּגוֹן שֶׁנָּקַב בּוֹ, פָּסוּל.
(טז)
צִפָּהוּ זָהָב בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה, פָּסוּל; שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה, כָּשֵׁר. צִפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים, פָּסוּל; מִבַּחוּץ, אִם נִּשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה, פָּסוּל, וְאִם לָאו כָּשֵׁר. יֵשׁ מְפָרְשִׁים מָקוֹם הֲנָחַת פֶּה הַיְנוּ עֹבִי הַשּׁוֹפָר לְצַד פְּנִימִי שֶׁמֵּנִיחַ שָׁם פִּיו, וְהַצַּד הַחִיצוֹן מִן הָעֹבִי עַצְמוֹ קָרוּי שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּעָבְיוֹ בַּמָּקוֹם הַקָּצָר הוּא מְקוֹם הֲנָחַת פֶּה, וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה הַיְנוּ כָּל אֹרֶךְ הַשּׁוֹפָר מִצַּד הַקָּצָר עַד צַד הָרָחָב.
(יז)
הַמְצַיְּרִים בַּשּׁוֹפָר צוּרוֹת בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ, לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים. {אֲבָל מֻתָּר לַחֲקֹק בַּשּׁוֹפָר עַצְמוֹ צוּרוֹת כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף).}
(יח)
אִם נָתַן זָהָב עַל עֳבִי הַשּׁוֹפָר בַּצַּד הָרָחָב, הַיְנוּ הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וּפָסוּל.
(יט)
הִרְחִיק אֶת הַשּׁוֹפָר וְנָפַח בּוֹ וְתָקַע בּוֹ, פָּסוּל.
(כ)
נָתַן שׁוֹפָר לְתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם הַפְּנִימִי עוֹדֵף עַל הַחִיצוֹן מִשְּׁנֵי צְדָדִין וְנָתַן הַפְּנִימִי בְּפִיו וְתָקַע בּוֹ, כָּשֵׁר; {הַגָּה: וְלִי נִרְאֶה דַּאֲפִלּוּ אֵינוֹ בּוֹלֵט בַּצַּד הָרָחָב רַק שָׁוֶה לַחִיצוֹן, הוֹאִיל וּבוֹלֵט לְצַד הַפֶּה וְתָקַע בַּפְּנִימִי יָצָא, כֵּן נ״ל (כֵּן מוּבָא מִלְּשׁוֹן הָרא״ש);} וְהוּא שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה קוֹלוֹ בְּמַה שֶּׁהוּא נָתוּן בְּתוֹךְ הַחִיצוֹן; וְאִם לָאו, פָּסוּל.
(כא)
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. כֵּיצַד, הָיָה הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאֵין לוֹ שׁוֹפָר אֶלָּא הוּא, אֵינוֹ עוֹלֶה בָּאִילָן וְאֵינוֹ שָׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ; וְעַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי מֻתָּר, דְּהָוֵי שְׁבוּת דִּשְׁבוּת (פֵּרוּשׁ, אִסוּר אֲמִירָה לְעַכּוּ״ם בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְתָא הוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לִשְׁבֹּת מִזֶּה אֲמִירָה לְעַכּוּ״ם וּבְאִסוּר דְּרַבָּנָן הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת); וּבִמְקוֹם מִצְוָה לֹא גָּזְרוּ (רַבָּנָן) {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש״ז.}
(כב)
אִם עַכּוּ״ם הֵבִיא שׁוֹפָר מִחוּץ לַתְּחוּם, תּוֹקְעִין בּוֹ; וְהוּא הַדִּין אִם עָשָׂה עַכּוּ״ם שׁוֹפָר בְּיוֹם טוֹב, מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ.
(כג)
יָכוֹל לִתֵּן בְּתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן לְצַחְצְחוֹ; אֲבָל מֵי רַגְלַיִם, אַף בַּחוֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
שופר של ר״ה צריך שיהיה ראוי לתקוע בו ושיתקע התוקע במקום שראוי לתקוע ובזמן שראוי לתקוע ויהיה התוקע ראוי לתקוע ושתהיה התקיעה כסדרה והכשרה.
שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף דא״ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב״ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני וכפוף דא״ר לוי מצות שופר של ר״ה ויום הכיפורים בכפוף ואיתא בירושלמי כדי שיכפפו לבם בתפלה ודווקא לכתחלה אבל בדיעבד או שאין לו איל וכפוף יוצא בשאר מינין ובפשוט חוץ מבשל פרה דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה נמצא שיש בו ג׳ חילוקים של פרה פסול אפילו בדיעבד וכ׳ הרמב״ן וה״ה בקרני רוב החיות שהם עצם א׳ ואין שמם בלה״ק שופר שאין נקרא שופר אלא מקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים ונקלף גלדן מן הזכרות כגון של כבשים ואילים ועזים אבל רוב החיות הן עצם א׳ ופסולים כמו של פרה וכל שאר מינין כגון יעל ועזים כשרים בדיעבד אפילו הם פשוטים ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפילו בשל עזים ומ״מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והרמב״ם ז״ל כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבשים והכל תפשו עליו בזה.
(ב)
הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו.
(ג)
שופר של עבודה זרה של גוי לא יתקע בו ואם תקע בו יצא של עבודה זרה של ישראל לא יצא שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שיעורא הלכך אפילו בשל גוי לא יצא אא״כ לא נתכוון לזכות בו אבל אם נתכוין לזכות בו הו״ל עבודה זרה של ישראל ואף על פי שהוא גזול הא אמרינן דיוצא בגזול.
(ה)
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב הנאה מה שיוצא בו ידי חובתו.
(ו)
כל הקולות כשרים בשופר הלכך היה קולו עב מאד או דק מאד או באיזה ענין שיהיה כשר.
(ז)
ניקב וסתמו שלא במינו אפילו אם אינו מעכב התקיעה לאחר הסתימה שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה פסול אפילו נשתייר בו רובו ובע״ה כתב ואם נשתייר שיעור שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר כי היכי דאמרינן בנסדק לרחבו ולא נהירא.
סתמו במינו אם אינו מעכב התקיעה ונשתייר רוב כשר אף על פי שהיה מעכב קודם סתימה ואם מעכב התקיעה פסול אף על פי שנשתייר בו הרוב כך היא דעת הגאונים וכ״כ הרמב״ם ז״ל. ולדעת ר״י אם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב אפילו מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשר סתמו שלא במינו אם מעכב התקיעה שלא חזר קולו לכמות שהיה כשהוא שלם פסול אפילו אם נשתייר בו הרוב וכן אם נשאר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול כיון שנשתנה קולו מכמות שהיה כשהיה שלם אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר אף על פי שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר בו רוב וכל זמן שלא סתמו כשר אף על פי שנשתנה קולו שכל הקולות כשרים בשופר ולזה הסכים א״א ז״ל.
(ח)
נסדק לארכו אפילו כל שהוא פסול ה״מ שלא דבקו אבל דבקו כשר והוא שדבקו במינו וכתב הרמב״ן דסתימת דבק לא חשיב במינו אא״כ חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחד אל אחד אבל א״א ז״ל כתב שדבק חשיב במינו ולא חשיב שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת אבל כשמחברו בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים ואם נסדק כולו בין מצד אחד בין משני צדדין ודבקו אפילו חממו באור וחבר סדקיו זה עם זה פסול.
(ט)
נסדק לרחבו אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה כשר אפילו אם מעכב התקיעה דחשיב לאידך כמאן דשקיל והוה ליה ארוך וקצרו ואם לאו פסול ודוקא שנסדק רוב רחבו אבל מיעוטו הו״ל נקב בעלמא וכשר וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה מעט לכאן ולכאן והיינו דאמרי׳ שיעור שופר טפח דהיינו ד׳ אצבעות בגודל שהם ו׳ בקטנה ויאחזנו בד׳ אצבעות בינונית ומה שיראה ממנו לכאן ולכאן משלים והא דקאמר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דאם כן הו״ל למתנייה בהדיא הכל לפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח הוא גדול טפי אלא כדי שיאחזנו אדם סתמא והיינו טפח כדפרישית וה״ר יצחק גיאת כתב שצריך טפח שוחק כדי שיראה לכאן ולכאן ולמאי דפרישית א״צ.
(י)
דבק שפרי שופרות זו עם זו ועשה מהם שופר פסול אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.
(יא)
הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול אפילו היה בו שיעור שופר.
(יב)
הפכו ותקע בו לא יצא ל״ש הפכו כדרך שהופכין החלוק שהחזיר פנימי לחיצון והחיצון פנימי ל״ש אם הניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב.
(יג)
היה ארוך וקצרו אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר.
(יד)
גרדו והעמידו על גלדו פי׳ שעשאו דק מאוד כמו גלד כשר בין גרדו מבפנים בין גרדו מבחוץ.
(טו)
לא הוציא כל הזכרות אלא ניקב בו ותקע בו כשר אבל אם הוציא כל הזכרות ועשה ממנו שופר כגון שניקב בו פסול.
(טז)
צפהו זהב בעביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו בכל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב אם נשתנה קולו מחמת הציפוי פסול ואם לאו כשר.
(יז)
וכתב הרמב״ם לפיכך אלו שמציירין צורות לנאותו לא יפה הם עושין שמא נשתנה קולו מחמת הציורין אף על פי שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים הקול משתנה בהן.
(יח)
אבל אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב היינו מוסיף עליו כל שהוא ופסול אפילו לא נשתנה קולו.
(יט)
וי״מ צפהו זהב במקום הנחת פיו אפילו באורך השופר אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר פסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר ולמדו מכאן שאם הרחיק השופר ונפח בו ותקע בו פסול כיון שאין השופר נוגע בפיו וכ״כ הרמב״ם.
(כ)
נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון ואם אינו בולט אז א״א שלא ישמע אלא קול שניהם ולא יצא דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג׳ שופרות.
(כא-כב)
נפל עליו גל ואי אפשר ליטלו בלא טילטול אבנים אסור ותדחה התקיעה וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום ולא עולין בשבילו באילן ולא רוכבין ע״ג בהמה ולא שטין במים להביאו אף על פי שאין בהם אלא איסור דרבנן ולא חותכין אותו לתקנו אפילו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן כגון מגל שאין דרך לתקנו בו והוי כלאחר יד שהעמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה וכ׳ ה״ר יונה דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לגוי לעשותו כיון שאין בו אלא משום שבות דאמירה לגוי שבות דשבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי והתוס׳ לא כ״כ במסכת שבת (קכא.).
(כג)
ויכול ליתן לתוכו מים או יין לצחצחו אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.