(א) {א} התופס וכו׳ פרק קמא דמציעא ופירש רש״י לשם לא קנה כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס והתוס׳ והמפרשים תמהו על פי׳ זה שהרי בפרק הכותב בעובדא דיימר בר חשו מבואר דאפילו אמר לשלוחו זיל תפסה לאו כלום הוא ולא ידעתי למה לא נפרש דדעת רש״י היא דבאומר לו בע״פ זיל תפסה הוה ליה נמי בכלל קופץ מאליו דכיון שלא עשאו שליח בהרשאה ויש לחוש שמא ביטל המלוה השליחות קודם שיתפוס לאו כל כמיניה לחוב לאחרים ובכה״ג מיירי הך עובדא דיימר בר חשו אבל עשאו שליח בהרשאה דהקנה לו הממון שיש לו ביד פלוני הו״ל כאילו נתנם לו במתנה ולא יוכל לבטל השליחות השתא ודאי השליח חשוב דכמו הבעלים בעצמן ויכול לתפוס ולפע״ד אין ספק בפירוש זה בדברי רש״י. והרא״ש שכתב אפי׳ שליח בהרשאה לא מהני והביא ראיה מיימר בר חשו וממציאה היכא דאמר תנה לי דעשאו שליח תימה רבה מנין לו דמיירי התם בשליח בהרשאה כיון דפשט הסוגיא מיירי בשליח סתם בלא הרשאה ואולי דממה שהביא הרא״ש בפ״ק דמציעא ע״ש ר״ח דאפוטרופוס שתפס מהני דאפוטרופוס כיד בעלים עצמן הן ולמד כן מפועל שכיר יום דידו כיד בעל הבית דה״ה אפוטרופוס משם יצא לו דשליח אפילו בהרשאה לא מהני דאם לא כן לישמעינן דשליח בהרשאה מהני תפיסתו וכ״ש אפוטרופוס אלא ודאי דוקא אפוטרופוס אבל שליח כלל לא:

(ב) {ב} ואם ראובן חייב ג״כ ליהודה וכו׳ כ״כ התוס׳ במציעא פ״ק ובגיטין פ״ק וכ״כ הרא״ש ונ״י פ״ק דמציעא בשם ר״ת דאם היה חייב גם לתופס הוי זכי נמי לחבריה במיגו דאי הוי בעי היה זכי לנפשיה ומשמע מלשונם דלא שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה וכו׳ אלא בתפיסה דאי הוה בעי זכי לנפשיה כמציעא וכפיאה שהביאו בגמרא כגון אם חייב לתופס מאה זהובים יכול לתפוס לחבירו ק׳ זהובים במיגו וכו׳ אבל אין יכול לתפוס ביותר מק׳ לחבירו כיון דלא מצי זכי לנפשיה אלא בק׳ ולא דמי למציאה ופיאה דהוי הפקר ויכול לזכות לנפשיה בכל מאי דתפיס והכי משמע להדיא במרדכי פ״ק דגיטין ע״ש ר״ת ע״ש ולשון רבינו שאמר אעפ״י שלא תפסו לצורך עצמו וכו׳ כך פירושו דמיירי בשתפס ק׳ זהובים לצורך חבירו ואי הוה בעי היה תופס ק׳ זהובים לעצמו כי גם אליו הוא חייב ק׳ זהובים וע״ז קאמר אפילו שלא תפס לצורך עצמו פי׳ לא מיבעיא אם התפיסה היתה ג״כ לצורך עצמו כגון נ׳ לעצמו ונ׳ לחבירו דפשיטא דקנה חבירו מטעם מיגו דזכה לנפשיה וכו׳ דהו״ל כמגביה מציאה לו ולחבירו דאפילו ר״נ דמדמי מגביה מציאה לתופס לב״ח במקום שחב לאחרים ולא קנה הכא מודה דקנה חבירו מטעם מיגו דזכי לנפשיה כדין ב׳ שהגביהו מציאה וכדאיתא פ״ק דמציעא (דף ח׳) דהכל מודים בזו דאמר מיגו אלא אפי׳ לא תפס לצורך עצמו כי אם לצורך חבירו דלר״נ לא אמר בהא מיגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה אפ״ה קנה חבירו דקי״ל כרבי יוחנן דאמר מיגו אפי׳ בכה״ג וכל זה דלא כדמשמע מדברי ב״י דאמרינן מיגו אפילו בתופס ביותר ממה שחייב לתופס דליתא אלא כדפי׳ עיקר והוא דבר פשוט לפע״ד:

(ג) {ג} ואם הלוה א״ל זכה בחפץ זה וכו׳ מימרא דר׳ יוחנן פ״ק דגיטין אלא דאיכא למידק למה כתבו רבינו בזכה הא רבי יוחנן אף בתנו קאמר דכזכה דמי וכ״כ הרמב״ם בפ״ב ממלוה וסמ״ג עשה צ״ד ונראה דס״ל לרבינו דמ״ש תוס׳ לשם בשם ר״ת דאף בחוב לא אמר תן כזכי אלא במוסר לשליח מיד ליד וא״ל תן לפלוני הא לאו הכי לא הכי הילכתא גם האשר״י והמרדכי והר״ן לשם הביאו פי׳ זה ולכך כתב רבינו כאן זכה דמילתא דפסיקא היא משא״כ בתן דלא הויא כזכה אלא במוסר לשליח מיד ליד וכו׳ וכדפרישית ובסי׳ קנ״ה סעיף ט׳ יתבאר בס״ד:

(ד) {ד} ובמקום שאינו חב לאחרים וכו׳ כ״כ הרי״ף והרא״ש פ״ק דגיטין וכ״כ שאר פוסקים ואף ע״פ שדבר פשוט הוא דמדקאמר ר״י בחב לאחרים לא קנה מכלל דבלא חב קנה נראה דהוצרכו לבאר דבאינו חב מהני תפיסתו בכל ענין אפילו לא עשאו שליח כל עיקר אלא קופץ מאיליו לתפוס:

ומ״ש בשם רב אלפס דוקא דאית ליה פסידא לב״ח כגון דמת לוה וכו׳ הנ״י והרא״ש פ״ק דמציעא והר״ן בפ״ק דגיטין והרב המגיד ע״ש הרשב״א פ״ב ממלוה כתבו שכ״כ האלפסי בתשובה אלא שהם כתבו כגון דגוסס שאם כבר מת הו״ל תפיסה דלאחר מיתה ולא מהני לדינא דגמרא וצ״ל דהרא״ש ורבינו שכתבו דמת לוה היינו משום דבזמן הזה אחר תקנת הגאונים מהני תפיסה לאחר מיתה במטלטלין כמ״ש בסימן ס״ד ויתבאר עוד בסי׳ ק״ז ק״ח ולפ״ז צ״ל דה״ק כגון דמת לוה כבר ואי לא תפיס ליה מפסיד לגמרי דנכסי דיתמי לא משתעבדי דהשתא אפילו לאחר תקנת הגאונים אם ימכרו אותן אין חייבים לשלם כמו שיתבאר בסימן ק״ז סעיף ח׳ א״נ תקנת הגאונים לרב אלפס איננה אלא במלוה בשטר אבל לא במלוה ע״פ כמ״ש בסימן ק״ז סעיף ט״ו והשתא היכא דאיכא מלוה ע״פ איכא פסידא אי לא תפס א״נ היכא דשבק לוה מקרקע ומטלטלי ואי לא תפס אית ליה פסידא דמצי יורשים להגבותו קרקע כיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח שלא תקנו להכריחם לשלם ממטלטלי אלא כשאין להם קרקע כדלקמן בסי׳ ק״ז סעיף י״ז:

ויש להקשות דרבינו הביא דעת האלפסי והרא״ש בפ״ק דמציעא הקשה על דבריו והוכיח דבאינו חב לאחרים מדינא קנה ולא מחמת תקנה דאלמא משמע דלהרא״ש יכול לתפוס אפילו ליכא פסידא לב״ח. ונראה ליישב ולומר דרבינו דקדק בדברי הרא״ש פרק קמא דגיטין דמדכתב לשם וגם תירץ הר״ר משה מאייבר״א אמת הוא דתירוץ דהתופס לב״ח קנה אינו אלא כשאין ללוה נכסים ונמצא שיפסיד המלוה וכו׳ דאל״ת הכי לא שבקת חיי לכל בריה שכל אדם יתפוס נכסי חבירו וכו׳ דאלמא דס״ל להרא״ש דדברי האלפסי בתשובה שהוא כתירוצו דהר״ם מאייבר״א הוא אמת ולא נחלק עליו אלא בטעמא דלהרי״ף מדינא לא מצי תפיס כל עיקר אלא דתקנת חכמים היא דמצי תפיס היכא דאיכא פסידא. ולהרא״ש איפכא הוי מדינא קנה בכל גווני אלא דחכמים תקנו היכא דליכא פסידא לא מהני תפיסה דאל״כ לא שבקת חיי לכל בריה וכו׳ כדכתב הר״ם מאייבר״א ונפקא מיניה דלהרי״ף אם תפס היכא דליכא פסידא לא מהני ושביעית משמטתו ולהרא״ש דמדינא קנה אפילו בדליכא פסידא אין שביעית משמטתו ואעפ״י שצריך להחזיר מ״מ כבר קנה אותו המלוה מדינא בתפיסתו של זה כנ״ל:

וכתב הרמ״ה דוקא דנקט שטרא וכו׳ כלומר ודאי אם הלוה מודה א״נ דהשטר מקויים ביד התופס אפילו אין הב״ח מצוי באותה העיר מצי תפיס אלא אפילו אין הלוה מודה וגם השטר אינו מקויים אלא דנקיט שטרא בידיה ויכול השתא לקיימו בב״ד א״נ מחייב ב״ח שבועה לא מפקיכן מיניה דתופס אלא א״ל לישבע מיד ונוטל התופס כלומר נוטל אותו התופס לצורך חבירו ואין מוציאין מידו ולאו דוקא נקיט הרמ״ה דנקיט ב״ח שטרא בידיה אלא אפי׳ אין הב״ח בעיר והתופס נקיט שטריה ומצי לקיימו השתא בב״ד דמאי שנא אלא כיון דבשבועה א״א אלא בב״ח עצמו נקיט נמי ב״ח בתופס שטרו:

(ה) {ה} כתב ב״ה התופס לב״ח וכו׳ נראה להביא ראיה לדבריו מהא דאיתא ספ״ק דגיטין רב ששת הו״ל אשרתא דסרבלי במחוזא א״ל לרב יוסף בר חמא בהדי דאתית אייתינהו ניהליה אזל יהבינהו א״ל ליקני מינך א״ל אין לסוף אישתמיט להו כי אתא לגביה א״ל שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה ופירש רש״י נקני מינך אונסא דאורחא דאי מתנסי מינך לא ליהדר לתובען. שפיר עבדת שלא שיעבדת עצמך על חנם ותהיה עבד עכ״ל משם למד הרב דהתופס לחבירו דהכניס עצמו בשיעבוד להיות עבד לוה לאיש מלוה שאם נאנסו מידו חייב באחריותו ואע״ג דבאומר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו קי״ל כרב דהלוה חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר התם ודאי המלוה לא קנה המנה כיון שלא עשאו שליח לזה אלא הלוה עשאו שליח ואם נאנס ללוה נאנס וצריך לחזור ולשלם אבל בתופס שהכניס עצמו בשיעבוד ועומד במקום המלוה עצמו מדינא או מתקנת חכמים דזכין לאדם שלא בפניו והמלוה קנה למאי דתפיס זה בשבילו נפטר הלוה ופשיטא דלגמרי נפטר ואפילו אם יבא המלוה לתבוע חובו מלוה נפטר ממנו מדינא א״נ מתקנתא דהתופס במקום המלוה עומד כאילו המלוה בעצמו תפס ממנו דאין סברא שהלוה יוציא ממונו על הספק ושיצטרך לחזור ולפרוע דא״כ לקתה מדת הדין אלא ודאי תקנת חכמים היתה דבזה נפטר הלוה ולא קשה היאך תקינו רבנן דמצי תפיס לב״ח מטעם דזכין וכו׳ בדוכתא דאתא לידי חובה כשיהא נאנס מיד התופס דשתי תשובות בדבר חדא דלא תקינו רבנן אלא היכא דאיכא פסידא לב״ח וכו׳ והשתא ביד הלוה איכא ודאי פסידא וביד התופס ספק פסידא דשמא יהא נאנס ואין ספק מוציא מידי ודאי אידך טעמא דבפרק השולח הוכיח הר״ן בשמעתתא דפרוסבול דמאי דקי״ל זכין לאדם שלא בפניו היינו כל שהדבר בעצמו זכות אף ע״פ שנמשך ממנו חוב שהוא יותר על זכות זכה וקנה והכי נמי דכוותיה וניחא השתא דהלוה נפטר לגמרי מדינא או מתקנתא כנ״ל פשוט. אבל בספר בדק הבית כתב וז״ל דמ״ש בעל העיטור וכיון שקנה נפטר הלוה אינו לענין שאם לא ימצא המלוה לגבות ממי שתפס שיפטר הלוה שכיון שתפס זה שלא מדעתו למה יתחייב המלוה בכך אלא א״כ לומר דהיינו שנכנס התופס במקומו להתחייב באחריותו אם יש לו נכסים אבל אם אין לו נכסים דבר פשוט הוא שלא נפטר הלוה עכ״ל ולא נהירא דלשון ב״ה שכתב וכיון שקנה וכו׳ לא משמע הכי כלל ותו דא״כ לקתה מדת הדין וכו׳ אלא כדפי׳ עיקר והכי נקטינן כבעל העיטור ודנפטר הלוה לגמרי ודלא כמה שכתב רבינו ע״ש הרא״ש דחולק על ב״ה אלא איכא לפרש דהרא״ש לא מיירי אלא לענין לכופו אם לא יקבל אחריות בפירוש מדעתו אבל אין הכי נמי דאעפ״י דלא קבל עליו אחריות בפירוש שהוא חייב באחריותו וכ״כ בספר בדק הבית וכן בדין דלא שבקינן דברי בעל העיטור המפורשין מקמי דנראה לו לרבינו מדברי הרא״ש ואינו מפורש ודלא כרב בהגהת ש״ע שהביא סברא זו די״א דאינו חייב באחריותו דלפי ע״ד סברא דחויה היא גם לא כבעל הלבוש ומהר״ו כהן שתופסים דלא נפטר הלוה מן המלוה לגמרי אלא כדפרישית ודו״ק:

(ו) {ו} ומ״ש ומדברי א״א הרא״ש יראה וכו׳ צ״ל לפי זה דלא דמי להך עובדא דהתם אילו קנו מיניה שיהא חייב באונסין הוה מכניס עצמו בשיעבוד על חנם דליהוי עבד לוה וכו׳ אבל האי תופס לאו על חנם הוא אלא מצוה קעביד שלא יגיע הב״ח לידי הפסד ולא קיבל עליו אחריות מן הסתם ויש לתמוה אדברי רבינו דמנ״ל הא דלמא גם הרא״ש סובר דבמן הסתם חייב באחריות כב״ה ומן הטעם שנתבאר ולא קאמר הרא״ש אלא להיכא שהתופס אומר בפירוש אינני תופס לקבל עלי אחריות הכא ודאי מצי א״ל לוה או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת דלא דמי לדרב שנתן לו מדעתו וכו׳ אבל הכא מודה רב כיון שתפס שלא מדעתו מצי א״ל את לא מהימנת לי אבל במן הסתם הלוה נפטר לגמרי דאם לא כן לקתה מדת הדין וכדפי׳ ובזו גם הרא״ש מודה לבעל העיטור וכדפירשתי בסמוך וכן עיקר כנ״ל ועיין בדברי הרא״ש סוף פרק קמא דגיטין:

(ז) {ז} כתב הרמב״ן נפקד וכו׳ כלומר הכא אפילו הלוה מודה א״נ שטר מקויים ביד התופס ואינו חב לאחרים אפ״ה אין לו לנפקד לעכב הפקדון כשאין המלוה כאן דמצי א״ל לוה החזר לי פקדוני דשמא יהיו נאנסים בידך ומי משלם לי אם תאמר תניחנו בב״ד מי יזקיקני לכך ובב״ד נמי מי לא אתו אונסים ומיירי בדלא קיבל עליו אחריות דאם הנפקד רוצה לקבל עליו אחריות משעת תפיסה ואילך פשיטא דלא גרע משאר תופס היכא דאיכא פסידא למלוה אלא הכא בשאין הנפקד מקבל עליו אחריות אלא שאמר אני תופס מעכשיו הפקדון בשביל המלוה וקאמר דאף על גב דאיכא פסידא אין יכול לעכב הפקדון בשבילו אלא יחזיר לו פקדונו כיון שאינו רוצה לקבל אחריות ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי בשבילו ולא החזרתיה אלא מפני שהלוה היה ירא מהאונסים ונמצא שהלוה דינו כאילו הוה נפקד בזה הפקדון כיון שגוף הפקדון כבר זכה בו המלוה משעה שתפסו הנפקד בשבילו כשהיה תחת רשותו לענין שאם מת המפקיד אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ושביעית אינו משמטתו ואם נתנו לאחר אינו נתון דכבר זכה בו המלוה וכל זה אפילו כשהלוה מודה ואין צריך לומר כשלא היה הלוה מודה דפשיטא דצריך ליתן לידו הפקדון ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי בשבילו וידונו בית דין ביניהם אם חייב אם לאו וכשיתחייב המפקיד בדין נמצא שזכה המלוה למפרע משעת תפיסה לענין שאינו נעשה מטלטלין וכו׳ ודלא כמ״ש מהר״ו כהן דמיירי הכא אפילו בדליכא פסידא דליתא וצ״ע בתופס דעלמא כשאינו נפקד ואינו רוצה לקבל אחריות דמצי אמר ליה החזר לי מה שתפסת או קבל עליך אחריות והחזר לו מה שתפס ואחר כך נתברר שהלוה חייב לו אי נמי הלוה מודה אלא שהיה ירא מהאונסים אם דינו של זה ג״כ דזכה בו המלוה משעת תפיסה לענין ג׳ דברים הללו שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכו׳ דשמא לא אמר הרמב״ן אלא בנפקד שהגיע לידו מדעתו של המפקיד ולפיכך משעה שתפסו בשביל המלוה זכה בו מיד אבל תופס דעלמא דתופס בע״כ של לוה כשלא תפס אלא על מנת שלא יהיה עליו אחריות אם כן שלא כדין תפס ולא זכה בו המלוה לא מדינא ולא מתקנת חכמים ולזה הדעת נוטה אבל בתופס דעלמא כשמקבל עליו אחריות פשיטא דזכה בו המלוה לענין שלשה דברים הללו כנ״ל מדברי בעל התרומות שער ס״ז סימן ב׳. וז״ל מהר״ש לוריא ומה שכתב ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי וכו׳ יש להקשות והלא אין הנפקד יכול לעכב הפקדון ונראה דה״פ דודאי אין הנפקד יכול לעכב ולא יתפוס קודם שיבא המלוה אם בא המפקיד ליקח פקדונו אבל רשאי לעשות שהיות והמשכות ולהשמיט עצמו מן המפקיד כדי שלא ירגיש בדבר עד שיבא המלוה ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי בשביל החוב עכ״ל אולי הרב לא ראה ספר התרומות שהלא מבואר בדבריו דכשאין ב״ח כאן חייב הנפקד להשיב לו הפקדון מיד ומביא ראיה על זה מהתוספתא ועיין עליו אלא כדפרישית הוא עיקר דאפילו החזיר הפקדון מהני תפיסתו למפרע כשיבא המלוה:

(ח) {ח} ואם הנפקד מסרו ליד המלוה וכו׳ גם זה מדברי הרמב״ן שם וכתב עוד וז״ל דלא מצי למיטען מפייס הוינא ליה ומחיל דמאי דאיתמר בירושלמי הכי לגבי פורע חובו של חבירו עילה מצאו שלא לחייבו בזה מפני שעשאה שלא ברשות והו״ל מבריח ארי מנכסי חבירו כדאיתא בנדרים עכ״ל נראה דרצונו לומר דהתם עשאה שלא ברשות ב״ד לפרוע חובו של חבירו משלו והו״ל מבריח ארי מנכסי חבירו משא״כ כאן דמדינא א״נ מתקנת חכמים מצוה עביד לפרוע חובו של חבירו משל חבירו כי היכי דלא ליהוי פסידא למלוה לא אמרינן מפייס הוינא ליה אפילו בפורע משלו אין זה עיקר הטעם אלא עילה מצאו לתלות בזה דכל עיקר הטעם דעשאה שלא ברשות הלכך מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה: