(א) ונתן לו כסף שוה פרוטה – דפחות מפרוטה אין חשיבות לקנות בו ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפיק אזוזי וע״ד שנתבאר בסי׳ זה בס״י וקיצר כאן וסמך אמ״ש אחר זה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור ושאין א׳ יכול לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק״ס דז״א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון הי׳ דמי שווי השדה ועפ״ר:

(ב) ע״מ שיחזירהו לו – דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ״ש בא״ע סי׳ כ״ט ע״ש:

(ג) תן ק׳ לפלוני וקנה כו׳ – דין זה נלמד מערב דכשאומר ראובן לשמעון הלוה ק׳ ללוי ואני ערב לך דנתחייב ונשתעבד ראובן הערב לשמעון המלוה בנתנם על פיו ללוי הלוה ה״נ נתחייב ראובן המוכר ליתן שדה לשמעון הלוקח כשיתן שמעון על פיו ק׳ ללוי וס״ל להמחבר ומור״ם דבכאן א״צ שמעון הלוקח לומר לראובן שדה שלך יקנה לי במה שנתתי מנה ללוי כמו שא״צ לדבר כן המלוה לערב ועמ״ש עוד בסמוך מזה ולא כדעת הטור עפ״ר:

(ד) הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני כו׳ – דין זה נלמד מקנין עבד דכשנותן ראובן מנה לשמעון האדון ואו׳ לו במנה זו שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו בזה אע״ג דאין העבד הקונה נפשו נותן לו כלום לאדונו המקנה לו ה״נ דכוותיה:

(ה) ויהיה שדי מכור לו כו׳ – זה נלמד מבינייהו מדין ערב וקנין עבד דכמו שערב נתחייב אע״ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו כן ראובן נתחייב ליתן שדיהו ללוי אע״פ שלא נתן לו לוי כלום וא״ת לא דמי דשם המלוה נתחסר ממון ע״פ הערב לכן מן הראוי דנתחייב לו הערב משא״כ בזה דלוי לא נתחסר ממון מאיזה טעם יתחייב לו ראובן בזה אמרי׳ קנין עבד יוכיח דאינו נחסר העבד ממון וקונה וא״ת שאני התם דקיבל האדון המקנה מזה ערב יוכיח וחוזר הדין ונילף מבינייהו:

(ו) הילך מנה ויהיה השדה מכור לך כו׳ – בזה לא כ׳ מור״ם שצריך הלוקח לו׳ שדה שלך קנויה לי במה שקבלתי ממך מנה והטעם דכל הני אמירות אינן אלא כדי לגלות דעתו דניחא ליה בהקנין וכמ״ש מור״ם ובכאן שמדבר המוכר עם הלוקח ואדעתא דהכי נתנו לו מסתמא ניחא ליה דאל״כ לא הי׳ לקבלו וכן ברישא אם או׳ המוכר ללוקח תן מנה לפלוני וקנה השדה שלי דאי לא היה חפץ בהמקח לא היה נותן המנה ללוי על פיו ועפ״ר:

(ז) ראובן שהיה חייב לשמעון מנה כו׳ – עד לא יוכל שמעון לו׳ מנה זו אני גובה בחובי כו׳ לקמן סי׳ ר״ד ס״א כתב המחבר שאין במטלטלין הדין כן כי ז״ל שם ראובן שהי׳ חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן טלטל זה אני אמכור לך במנה כו׳ יכול שמעון לומר מנה זו אגבה בחובי כו׳ ודין זה שכ׳ מור״ם כאן שאיירי בקרקע ושלשם דאיירי במטלטלין שניהן כתובין במרדכי בסוף כתובו׳ (בס״ק רע״ח) אהא דאמרינן בגמרא שם דבאתרי׳ דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא ל״פ דמצי אמר ליה לא היה לך לפרוע את שלך (וכתבו הטור והמחבר לעיל ר״ס פ״ה) דע״ז כתב המרדכי שם ז״ל מכאן משמע ראובן שהיה חייב לשמעון כו׳ וכמ״ש המחבר בסימן ר״ד הנ״ל ומטעם דכיון דטלטל הוא אם יתנהו לראובן יש לחוש שיברחהו ולא יהיה לו ממה לגבות את חובו משא״כ באם מכר לו שמעון קרקע דאינו יכול ראובן להבריחם מ״ה כתב שם המרדכי ומור״ם כאן דאין שמעון יכול לו׳ אחזק המנה שבידי בחובי כו׳. ומיהו בשניהן הדין שוה דגם הטלטל נמכר לראובן במנה שקיבל רק שמחזיקו בידו בתורת משכון עד שיפרע המנה שח״ל והמכירות המה כל חד לפי דינו דהיינו בקרקע הנקנית בכסף קנוי לו לגמרי ומיד כיון שיכול לחזור ולטורפו ממנו בחובו ובטלטל שאינו נקנית בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע וק״ל:

(ח) לא קנה עד שיכתוב שטר – הן שמדרכם לכתוב בשטר שכתוב בו שדי נתונה לך או מכורה לך לחוד. הן שמדרכן שאינו קונ׳ עד שיכתוב לו שטר מכירה גמורה הן שמדרכם עד שיכתבו שטר ראייה לחוד כפי המנהג כן יקום ועפ״ר ובדברי המחבר לקמן בסי׳ קצ״א:

(ט) והניח משכון עליהן כו׳ – ל׳ הגמ׳ מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות:

(י) קנה בגוף המשכון כו׳ – עמ״ש לקמן מזה בסי׳ ר״ז סי״ז:

(יא) לא קנה הלוקח את כולה כו׳ – עד כשער שפסקו עד״מ ותמצא שם כתב ג״כ מור״ם כמ״ש כאן דבחזרת לוקח כ׳ כשער של עכשיו ובחזרת המוכר כתב כשער שפסקו וכ׳ כן ע״פ פי׳ הר״ן דקידושין והוא פלאי בעיני לכן באתי להעתיק כאן דברי הגמר׳ ולכתוב עליו איך שבארוהו הרמב״ם והרא״ש והטור לשיטתייהו והר״ן והנ״י לשיטתייהו ומתוכן נעמוד על ביאור הדברים בס״ד והוא דבפרק השוכר את האומנין (דף ע״ז ע״ב) מייתי שם וברייתא ז״ל כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתיים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה א״ל הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזיבורית כו׳ ע״ש והאי מגביהו מן העידית הנ״ל איכא בגמ׳ שני אוקימתות בחדא מפרש מעידית שבאותו שדה וקאמר דה״ט אע״ג דשאר ב״ח גובה מבינונית כאן קנסו להחוזר להגבותו מהעידית שבה. והשנייה מפ׳ מהעידית שבכל נכסיו ומטעם מאן דזבין ארעא גדולה כזו מזבין מטלטלי בזול וה״ל כנזקין ונזקין שמין להן בעידית שבנכסיו עכ״ל הבריי׳ והגמ׳ והנה הרמב״ם והמחבר שכתבו מהיפה שבה ס״ל כאוקימתא קמייתא. והרא״ש והטור שכתבו מעידי׳ שבנכסיו ס״ל כאוקימתא בתרייתא. ובעיקר דדינא כתבתי בפרישה שמוכח מדברי הרא״ש (שבפסקיו ומדברי תשובתו שהביא הטור בס״ס רכ״ז) ומדברי הטור שס״ל דכשעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור מכל המקח ומטעם כיון דנתבטל המקח נגד המעות שעדיין לא נתן שיאמר המוכר אדעתא דהכי לא מכרתי אלא אדעתא דתתן לי כל המעות לזמנו נתבטל ג״כ המקח אפי׳ נגד המעות שכבר קיבל ממנו כי יאמר לדמי כולו הייתי צריך וכיון שיכול המוכר לחזור יכול ג״כ הלוקח לחזור בכולו כי אין טעם קיום המקח לחצאין ומה שקתני הברייתא הנ״ל בזמן שהמוכר חוזר כו׳ ר״ל שחוזר נגד מה שכבר שילם וקיבל דמים מהלוקח וכן הוא פי׳ חזרת הלוקח (וכמ״ש בסמוך) וקאמר שלעולם יד החוזר בו על התחתונה דאם חוזר בו המוכר מכל המקח יד הלוקח על העליונה והברירה בידו להכריח להמוכר להחזיר לו מעותיו שנתן לו תחלה ואם אין לו מעות יטפל בכל אשר לו למוכרם ולהשתדל לו מעות ואם ירצה הלוקח יכול לו׳ לו אי אפשי בחזרת המעות אלא תן לי קרקע כנגד מעותי ונהי שהרשות בידך לחזור בך משער הראשון שפסקנו עליו שהיה בזול או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח הראשון תן לפחו׳ קרקע בשער של עכשיו ואז צריך ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו ומטעם שכתבתי וז״ש בברייתא או קרקע נגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית אע״פ שחזרתו היתה בגרמת הלוקח שלא נתן לו לזמנו דמי כל המקח מ״מ נק׳ מזיק נגד הלוקח שניזק ע״י במה שחזר בו אף נגד הדמים שכבר קיבל ממנו ומ״ה צריך ליתן לו קרקע כשער של עכשיו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו גם מכנגד הדמים שכבר נתן להמוכר אזי רשות בידו לחזור לענין זה שא״צ לקיים קנין המקח כשער היוקר שפסקו עליו מתחלה או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח אבל מ״מ ידו על התחתונה והברירה ביד המוכר דיכול לו׳ להלוקח הרי לך מעותיך ואם ירצה יאמר לו איני רוצה ליתן לך מעותיך אלא צריך אתה ליטול מידי קרקע נגד מעותיך שנתת לי כשער של עכשיו ומגביהו מן הזיבורית כדין ב״ח דגוב׳ מן הזיבורית מן התורה אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומ״ה יכול לפרוע לו אפי׳ מהזיבורית אף שיש בידו מעו׳ כדין תורה כלל העולה ממ״ש דלשיטה זו דהרא״ש והטור בדעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור אפי׳ נגד מה שכבר קיבל מעות אלא שיד החוזר על התחתונה והא דקתני הברייתא רצה אומר לו תן לי קרקע או הילך קרקע בשניהן ר״ל כשער של עכשיו ומהיכן מגביהו כו׳ דרישא והסיפא קאי אתן לי קרקע או אהילך קרקע דכיון דנותן לו הקרקע במעותיו כשער של עכשיו א״ש דקאמר ל׳ ומגביהו דהא בחובו מגביהו הקרקע והא דכ׳ הטור בסיפא ל׳ ומגביהו ולא כ״כ ברישא ה״ט דבסיפא דנותן לו זיבורית כדין תורה שייך עליו לו׳ ל׳ מגביהו כדינו משא״כ ברישא דנותן לו עידית שלא כדין גביית החוב כ׳ לשון ונותן לו אבל בברייתא קתני ל׳ מגביהו בשניהן וכנ״ל אבל מדברי הר״ן נראה שהיתה לו שטה אחרת בפי׳ הברייתא הנ״ל שבפ״ק דקידושין (דף תר״ל ע״ב) כ׳ ז״ל ואע״ג דאמרי׳ דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו לו׳ שאינו קונה כולו מיהו אמרי׳ התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה ר״ל תן לי מעותי או תן לי קרקע נגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהן על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי השדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגביהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגביהו ואם לוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה א״ל הילך מעותיך או הילך קרקע נגד מעותיך ומהיכן מגביהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביות החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ״ל הר״ן הרי לפנינו דהוא פי׳ הברייתא דקתני ברישא ובסיפא ומהיכן מגביהו כו׳ דלא קאי אתן לי קרקע או אהילך לך קרקע אלא אתן לי מעותי כמ״ש הר״ן בהדיא בדבריו הנ״ל ברישא ומיניה דג״כ בסיפא ס״ל פירושו כן דאהילך מעותיך קאי וה״ט שהוא פי׳ הברירה שביד הלוקח דרישא דהיינו אם ירצה יאמר לו תן לי קרקע נגד מעותי כשער שפסקנו כי אף שיש בידך לחזור ממקח הראשון נגד מה שלא קבלת עליו מעות אין בידך לחזור נגד מה שכבר קבלת מעות ממני רצה או׳ לו תן לי מעותי כי אני אחזור ממקח הראשון גם נגד מה שכבר נתתי לך מאחר שאתה חוזר בך נגד מה שלא קבלת עליהם מעות וע״ז קאמר מהיכן מגביהו כשא״ל הלוקח תן לי מעותי וקאמר דמגביהו מהעידית ומטעם שהוא כמזיק או מטעם קנס וכנ״ל והא דפי׳ הר״ן כן ה״ט משום דאמר או תן לי קרקע ניחא ליה לפרשה מאחר שבחר בקרקע שצריך לקחנו כשער שפסקו יחד מתחלה ותו לא שייך לומר דיגביהו מהעידית שבה דמאחר שנשאר המקח הראשון הדין נותן שיתן לו כחוש כמו הקונה חצי שדה סתם ולא שייך לקנסו או למחשבו כמזיק כ״א באומר לו תן לי מעותי שחוזר במקחו הראשון וכ״כ הנ״י בריש האומנים בפי׳ הברייתא הנ״ל ז״ל יכול לו׳ תן לי קרקע נגד מעותי שלעולם הוא קונה קרקע נגד מעותיו אם ירצה והרי הוא לוקח חצי השדה ומשמנין ביניהן ונוטל כחוש מהיכן מגביהו כשאומר תן לי מעותי מהעידית שבנכסיו כו׳ ע״ש הרי לפנינו שפירשו כהר״ן דמגביהו מהעידית אתן לי מעות דוקא קאי. ומ״ש תן לי קרקע ר״ל כשער שפסקנו תחלה. ושניהן ס״ל מ״ש הברייתא ובגמ׳ דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה ר״ל לא קנה כולו אבל נגד מעותיו קנה לענין זה שאין הבא לחזור מתחלה יכול לחזור בו כ״א נגד מה שלא קיבל עליו מעות נגדו אלא שכשכנגדו ידו על העליונה ויכול לו׳ להחוזר בו הראשונה מאחר שאתה חוזר בהנשאר הברירה בידי אם ארצה אחזור גם נגד זה שכבר ניתן עליו מעות ובזה שכתבתי נתיישב ל׳ הר״ן הנ״ל דהתחיל וכ׳ ואע״ג דאמרי׳ דאי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו לו׳ שאינו קונה כולו ומיהו אמרי׳ התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה כו׳ דק׳ מאי ל׳ ״ומיהו דכ׳ ואמאי קאי ואף א״ת דקאי אדיוקא דקאמר דלא קנה כולה דמדוקדק מינה הא כנגד מעותיו קנה אזה קאמר דגם באותו שכנגד מעותיו ידו על התחתונה אכתי ק׳ דלא הל״ל ל׳ ״ומיהו דאדרבה כיון דמדוקדק מינה דבאותו שקיבל מעות קנה מ״ה הדין נותן דאינן יכולין לחזור בו כלל או לפחות יד החוזר בו על התחתונה והל״ל ומ״ה אמרי׳ דכל החוזר בו ידו על התחתונה ולפמ״ש א״ש דה״ק לא קנה כולו והיינו נגד מה שלא נתן עליו דמים ומיהו אף נגד אותו שלא נתן עליו דמים יכול זה שרוצה לקיים להכריח לזה שכנגדו שלא יחזור בו והיינו כשיאמר לו אני רוצה מעותי ואז צריך ליתן לו מהעידית נגד מעותיו ולפעמים לא ירצה ליתן לו מהעידית ויתרצה לעמוד בכלהקנין הראשון וק״ל: כלל העולה מדברינו דהר״ן מחולק עם הרא״ש והטור בדיני וגם בפירוש הברייתא דאלו הרא״ש ס״ל דבעייל ונפיק אזוזי יכול כל א׳ לחזור בכולו והר״ן ס״ל דאינו יכול לחזור אלא נגד מה שלא נתן עליו דמים ובפירוש הברייתא במ״ש מהיכן מגביהו כו׳ דלפירוש הרא״ש קאי אדסמיך ליה לפניו אתן לי קרקע או אהילך קרקע שנותן לו בשניהן כשער של עכשיו ולפי׳ הנ״י והר״ן לא קאי מ״ש מהיכן מגביהו כו׳ אדסמיך ליה אלא אמ״ש לפניו תן לי מעות או הילך מעות אבל בתן לי קרקע מגביהו כשער שפסק עמו ומיה׳ נראה דגם הר״ן ונ״י הנ״ל מודים דבאם זה שידו על העליונה יאמר לו ארצה בקיום המקח הראשון רק תן לי קרקע כשיעור מעותי דצריך ליתן לו המוכר בחזרתו מן העידית וכשער של עכשיו ובסיפא יכול ליתן לו המוכר זיבורית נגד מעותיו כשער של עכשיו ומה שכתבו דקאי מהיכן מגביהו אאומר תן לי מעותי אינו ר״ל כשאמר שחפץ דוקא במזומנים אלא ר״ל שקאי אכשאומר החזיר לי מעותי כי איני רוצה לעמוד במקחי גם נגד זה שכבר ניתן תדע אם לא תפרשוהו כן ק׳ מאחר שמבקש מעותיו היכא קאמר מהיכן מגביהו וא״ת שר״ל שרוצה מעותיו ואין לו מעות קאמר דמגביהו כו׳ ק׳ דהעיקר חסר דה״ל להקדים ולו׳ שאם אין לו מעות מגביהו כו׳ אלא מחוורתא כדכתיבנא דמ״ש תן לי מעות או הילך מעות ה״ל כאלו אמר אינני רוצה לעמוד במקחי הראשון וכבר כתבתי בפי׳ דברי הרא״ש והטור דנ״ל דאם מבקש דוקא מזומנים כמו שנתן לו ואינו מפוייס אפי׳ בגביות עידית נגד מעותיו דמן הסברא דצריך זה שידו על התחתונה לטפל ולמכור את כל אשר לו ולהשתדל לו במזומנים וגם הר״ן ונ״י נ״ל דמודים בזה ודוק והרמב״ם רפ״ק דמכירה כ׳ כל׳ המחבר שהעתיק כאן בס״י והנה אף שהתחיל וכתב לא קנה הלוקח את כולה כל׳ הר״ן הנ״ל מ״מ מדסיים וכתב או קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת ונותן לו מהזיבורית וכ״כ בסיפא משמע דפי׳ מהיכן מגביהו דברייתא דקאי אתן לי קרקע הסמוך לו וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות שלו ובפרק האומנים וכ״כ הכ״מ שם ברפ״ח דמכירה בשם הרמב״ם דפירשו כן ע״ש וגם המ״מ כ׳ שם בשם הרמב״ן דפי׳ מהיכן מגביהו כו׳ דרישא ודסיפא דר״ל דמגביהו כשער של עכשיו ע״ש ולפי זה י״ל דהרמב״ם בשיטת הרא״ש והטור אזיל בין לדינא בין לפי׳ הברייתא הנ״ל ומ״ש לא קנה הלוקח את כולה אינו ר״ל הא נגד מה שנתן דמיו נגדו אינם יכולים לחזור בו בע״כ של זה שכנגדו אלא ר״ל אינו קונה את כולה דמדלא קנה את כולה ואין מקח לחצאין מ״ה גם נגד מה שכבר נתן עליו דמים שניהם יכולין לחזור אלא שיד החוזר על התחתונה וכמ״ש הרא״ש וכנ״ל. ובהיות כן יש לתמוה על מור״ם שכתב כאן בהג״ה בהחזרת הלוקח ז״ל. ונותן לו המוכר כפי ״שער של ״עכשיו ובחזרת המוכר כתב דנותן לו הלוקח כשער שפסקו דהוא לא כמאן דלהרא״ש והטור והרמב״ן והמ״מ הנ״ל כתבו בהדיא בשניהן כשער של עכשיו ומהמ״מ משמע שם שס״ל שכן גם דעת הרמב״ם ומפירוש הר״ן מוכח דפי׳ הברייתא בשניהן בתן לי קרקע או הילך לך קרקע דר״ל דנותן לו קרקע כשער שפסקו וכנ״ל דזהו ודאי דוחק שלא נפרש לשון הרישא והסיפא שווים ואף אם תדחק לומר שאינן בסגנון אחד שמ״ש מור״ם ברישא כשער של עכשיו קאי אתן לי מעותי וכשער שפסקו שכ׳ בסיפא קאי אתן לי קרקע דסמיך ליה לא אתי שפיר דאל״כ למה כ׳ בסיפא דנוטל מהיפה הא ס״ל להר״ן ונ״י והכ״מ הנ״ל בפשיטות דכל שהמקח הראשון קיים אינו נוטל אלא מהכחוש כדין הקונה חצי שדה סתם וצריך עיון. וגם על מ״ש הכ״מ והב״י בענין זה יש לדקדק טובא והנלע״ד כתבתי ודו״ק:

(יב) שכ׳ השטר או החזיק כו׳ – ה״ה אם קנה בק״ס וכ״כ טור:

(יג) אע״פ שיוצא ונכנס כו׳ – דמיד שזקפן במלוה הרי המקח נתקיים לגמרי ואע״פ שאין הלוקח משלם לו אח״כ לזמן שקבע לו הרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לו לזמן פלוני ואינו משלם לו:

(יד) אלא בערבון בעלמא – פי׳ שאמר לו קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראהו ערבון:

(טו) אא״כ פי׳ שיקנה נגד הכל – עד״ר שכתבתי שם שכן הוא דעת התוס׳ אבל דעת רש״י והטור הוא שאף אם א״ל הלוקח הריני נותן לו מקצת המעות מדעתו לקנות בהן כולו אפ״ה לא קנהו אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ועד״ר מ״ש בזה:

(טז) ולא קנה אלא מן הגרוע כו׳ – כדין מי שקונה חצי שדה מחבירו סתם שנותן לו מהגרוע כמ״ש לקמן בס״ס רי״ח וכנ״ל:

(יז) אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח – ואע״ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ״ש דלא הוה מצי מיהדר בו מ״מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה רעתו וידחנו בדמים וגם לאו כל בני אדם דיני גמירי ועפ״ר:

(יח) לקח שדה שוה מנה במאתים כו׳ – עד הרי זה ספק פי׳ נשאר באיבעיא לגירסת הרמב״ם פ׳ האומנין (ריש דף ע״ח) אבל בגמ׳ דידן אין הגירס׳ כן אלא כ׳ שם האיבעיא בבקש למכור במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וכו׳ (וכמ״ש המחבר בסעיף שאחר זה וכן היא בגירסת רש״י) ונשארה באיבעיא וקי״ל דהוא קולא לנתבע והמחבר כתב שני הגירסות לדינא זה אחר זה גם הטור אף שכתב כגירסת רש״י הנ״ל מ״מ כ׳ עליו דברי הרמב״ם לפי שיטת גרסתו ע״ש ועפ״ר:

(יט) כמוכר שדהו מפני רעתה – דמשום שמכר לו ביוקר ירא שיחזור בו אף שמן הדין אינו יכול לחזור בו מפני שאין אונאה לקרקעות א״נ למ״ד שבכפל יכול לחזור בו אף בקרקע וכמ״ש בס״ס ס״ו וקע״ה ורכ״ז ע״ש:

(כ) הרוצה לחזור משניהן כו׳ – אם תפס כו׳ נ״ל דה״ק דכנגד הדמים שנתן אינו יכול לחזור עכ״פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל מאה זהובים על המקח שמכר לו שוה מנה במאתים אם גברה ידו של המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו עוד כל המנה שנשאר בידו ואם נתן לו על המקח ק״ן זהובים א״צ ליתן לו אלא החציה מהשדה וה״ה אם נתייקרה השדה עד ששוה ג׳ מאות והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס עד״ז שכתבתי אלא שהרמב״ם כ׳ דינו בהווה במה שהתחיל שמכר לו שוה מנה במאתים שאין מן הדרך להתייקר כ״כ להיות שוה ג׳ מאות ומ״ש שתופס המוכר מהמקח שמכר אפש׳ דר״ל לאפוקי שישלם לו מכיסו דהיינו אם נזדלזלו הקרקעו׳ ושאפי׳ מנה אינו שוה והוא מכר לו במאתים ולא קיבל ממנו אלא מנה אינו יכול להתפיס בכל הקרקע שהוא שוה לע״ע כשער הזול עד״מ נ׳ זהובים ולתפוס עוד משל הלוקח ממקום אחר כדי נ׳ זהובים דזה אינו מן הדין ועפ״ר שם כתבתי ישוב אחר לזה:

(כא) והוצרך למכור במאתים כו׳ – עד לא קנה הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהם קרקע אחרת שנזדמנה שהרי לא ברצונו מכר כל הקרקע שלו:

(כב) ולא טרח כו׳ – ה״ז ספק פי׳ הוא ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה שגם כאן נראה שמוכרה מפני שהיתה רעה בעיניו דאל״כ לא הי׳ לו למוכרה כולם מפני מעט טירחא ועפ״ר:

(כג) ואם תפס המוכר ממקח כו׳ – פי׳ כמ״ש בסעיף שלפני זה:

(כד) ואפי׳ אם קבע זמן לפרעון כו׳ – ז״ל הטור בשם הרא״ש דהכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דוחק למעות ויזדלזלו נכסיו ואם אינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם כשיגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח עכ״ל.

(כה) דאוקמוה לזביני או ביום שקרוב לו – האי אוקמי לזבוני א״א לפרשו ביום שנעש׳ המכר דא״כ איך יתפרש מ״ש או ביום שקרוב לו דא״א לפרשו דר״ל לאחר יום דאוקמי לזביני דהא כ׳ אחר זה דאפי׳ עייל ונפיק למחר לא מצי הדר ביה. גם א״א לפרשו דר״ל יום שקרוב לפני יום המכירה דאין שייך לומ׳ שיתבע ממנו מעות קודם שמכר לו ע״כ צ״ל דמ״ש ביומא דאוקמא לזבינא דר״ל דאוקמא ליתן לו דמי זביני כגון שזבין לו היום ע״מ שיתן לו דמי הזביני ביום ג׳ ד׳ למכירתו וקאמר דאם עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעונו או ביום שקרוב לו לפניו ואמר לו הכן לי מעותי כי אצטרך אותם למחר לזמן שקבעתי עמך. ובטור כ׳ כהאי לישנא ז״ל ודוקא דעייל ונפיק ביום דאוקמו׳ להו לזביני או ביום שקרוב לו לפרוע כו׳ וכתבתי בפרישה דהאי תיבת לפרוע קאי גם אמ״ש בתחלה דאוקמוה להו לזבינא וכאלו אמר ביום דאוקמוה לפרוע לו הזביני ע״ש ודו״ק:

(כו) וכן הא דאמרי׳ דקנה. נגד מעותיו כו׳ – ל׳ וכן דכתב מור״ם צ״ע מה ענינו למ״ש המחבר לפני זה וי״ל בדוחק דה״ק דכמו דמ״ש דכי עייל ונפיק אזוזי כו׳ יש בו חילוקים כן יש חילוק נמי במ״ש דשכנגד מעותיו מיהו קני ואע״ג דלא כתב לעיל מזה מפורש בדברי המחבר דקנה נגד מעותיו לכאורה נראה דקאי אמ״ש בס״י המוכר שדהו לחבירו באלף כו׳ עד לא קנה הלוקח את כולה דמשמע דכנגד מעותיו מיהו קנה. מיהו לפי מ״ש וע״פ מ״ש שם בסמ״ע אין פירושו כן וגם ממה דסיים המחבר בסעיף י״ז וכ׳ במטלטלים ז״ל אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו משמע דס״ל דבקרקע כה״ג כל המקח בטל וצ״ל דהר״ן בעל הג״ה זו כתב כן אמאי דאיתמר שם בגמרא ונותן לו קצת דמים וא״ל ערבוני יקון דקי״ל דקנה נגד מעותיו וכמ״ש הטור וגם מור״ם כתבו בסעיף שאחר זה.

(כז) אבל במקום שצריך שטר כו׳ – פי׳ וכתב לו שטר אכל השדה ולא נתן לו מעות כדי כולה דאז אפי׳ המקצת לא קנה ע״י שטר זה שנכתב אכולה:

(כח) אם הוא דבר שאינו ראוי לחלוק – אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר חלוקה ט׳ קבין בשדה וחצי קב בגינה שהוא שיעור שדה וגינה אפ״ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדיהו ועד״ר שם כתבתי דבב״י כ׳ דלהרמב״ם גם בשדה אמרי׳ דכל שלא יגיע לכל א׳ כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלין והמעשה בגמ׳ היה במטלטלין וה״ה בקרקע אבל הטור כתב בשם הרמב״ם דס״ל דגם במטלטלין אין מחלקין בין יש בו שיעור חלוקה או לא והטור לא ס״ל כהרמב״ם והמחבר כ׳ כאן כדברי הטור ולא כ׳ בפי׳ אם ס״ל הדין כן ג״כ בקרקע או לא:

(כט) כגון שמכר לו בעל חי – ס״ל דאפי׳ בהמה כשירה אינה עומדת לחלק. דבחייה עומדת לג׳ דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ״ש בס״ס קל״ח וכ״כ בדרישה ע״ש:

(ל) וכדי להבריח כו׳ – כי ירא דמחמת העלילה יקחו קרקעותיו:

(לא) בטל המקח – זה נתבאר בא״ע סימן צ׳ דאשה המוכרת מנכסיה קודם נשואין כדי להבריח מבעלה ואחר כך מת בעלה המקח בטל וכן הוא בכ״מ בתלמוד ובפוסקים:

(לב) אפי׳ אם נתרצו אח״כ במקח – פי׳ וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין ואם קנוהו בשטר יש עוד טעם אחר דהא לא מהני אותו שטר משום דה״ל מוקדם וכדמסיק: