(א) ד״ת כו׳ – כר׳ יוחנן אע״ג דאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לר״ל מ״מ סוגיא דגמ׳ בעירובין וחולין ושם כר״י ור׳ הונא שם ס״ל כוותיה וכן רבא מתרץ דבריהם ואמר אטו חליפין בשופטני עסקינן וכן אמר רבא ברפ״ד דיבמות הלכתא כר״ל בהני תלת וכן ס״ל לאמימר בע״ז ע״א ושם מסקנא דגמ׳ כאמימר:

(ב) וכיון שמשך כו׳ – ע״ז ע״א ב׳ ואי ס״ד משיכה כו׳ מתיבי הלוקח כו׳ ת״ש המוכר כו׳ ושאר מקומות:

(ג) ויש חולקין כו׳ – כפי׳ רשב״ם שם וכן לפי׳ ר״ח שהביאו רשב״ם והסכים הרמב״ן לפי׳ ר״ח ולכן לא כ׳ בהג״ה פשתן שנראה שהביא דעת ר״ח:

(ד) י״א כו׳ וי״א – עתוס׳ דב״ק כ״ט ב׳ ותוס׳ דעירובין ע״ט ב׳ ותוס׳ דקדושין כ״ו א׳ ד״ה א״נ וכ״כ הר״ן דבטפח סגי והביא ראי׳ מההיא דפ׳ המניח ופ׳ חלון ועוד הביא ראיה מירושלמי דפ״ג דמס׳ דמאי שאמר על מילתא דר״א דפ׳ המניח הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה מיהו טפח בעי בעירוב ותוס׳ דכתובות ל״א א׳ ד״ה נימא כו׳:

(ליקוט) הגבהה י״א כו׳ – רש״י בכתובות ל״א א׳ ד״ה דאי בעי כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה דאי כו׳ שסתרו והקשה עליו דבידו ודאי א״צ ג״ט ועתוס׳ דב״ק כ״ט ב׳ ד״ה אלא אמר כו׳ ושם בכתובות ד״ה נימא כו׳ (ע״כ):

(ליקוט) וי״א דסגי כו׳ – וכ״מ במתני׳ דב״ב פ״ד ב׳ עד שיטלטלנו כו׳ וקא׳ שיטלטלנו מ׳ דבטילטול בעלמא סגי (ע״כ):

(ה) משיכה כו׳ – כמ״ש בספינה דלא כהרא״ש אלא כדעת הראב״ד והר׳ יונה וש״פ:

(ו) והוא שתהא כו׳ – כ״כ הרמב״ם כתי׳ הראשון שם של ההוא מרבנן ואע״ג דרב אשי פריק שם אליבא דר״פ גם ללישנא קמא צריך להאי פירוקא דהא גט אפילו בחצר המשתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ר״ן ועבכ״מ פ״ד מה׳ זכייה וכ׳ הרמב״ן שכן מוכח סוגיא דפ״ק דקדושין מ״מ שם והיינו מ״ש שם כ״ו ב׳ ת״ש מעשה בר״ג כו׳ ת״ש עישור שאני כו׳ וערש״י שם ד״ה ומקומו והכי מסקנא כו׳ ר״ל בב״מ ונ״ל שט״ס שם:

(ז) וי״א כו׳ – כמ״ש בירושלמי פ׳ הזהב סוף הלכה ב׳ מד״ת מעות קונין כו׳ שלא יאמר לו חטיך כו׳ בר נש דיהב לחבריה עשרה דיירין א״ל אית לי גבך מאתן גריוי מן גו ביתא שרי מן גו כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אין מצוי ליפול כרם מצוי לישרף אר״י זאת אומרת ב״נ דיהיב לחבריה עשרה דינרין ע״מ דתיקום בהן מאה גריוין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו:

(ח) וכן אם כו׳ – מהא דאמרינן ואם פריש כו׳:

(ט) י״א דשכירות כו׳ – עבה״ג ר״ל כיון שהגוף שלו טרח ומציל במקום דל״ל קונה כמו בעלייה מושכרת כו׳ וז״ש בב״ק ע״ט וב״מ צ״ט מטלטלי בני שטרא כו׳ ופריך משטרא יותר מכספא וא״צ למה שפרש״י לענין מי שפרע:

(י) וכן כל כו׳ – רמב״ם ולמד מספינה מטעם הנ״ל וכ״כ הרשב״א כל שאינה נמשכת אלא לרבים ה״ה כספינה:

(יא) מסירה זו כו׳ – ר״ל אע״ג דאמרינן בפ״ק דב״מ מאי לשון מוסירה כאדם שמוסר כו׳ ושם מאן קמסר ליה דליקני ל״ד מיד ליד אלא כמש״ו וראיה ממ״ש בב״ב שם אי דא״ל לך חזק כו׳ כ״פ היכא דא״ל כו׳ ואי מסר ליה מיד ליד היאך אפשר לומר קפיד הא הוא עצמו מסר לו וביטל הקפדתו ועוד מאי לך תא חזק הל״ל וכן לשון אחזה בטלפים כו׳ מ׳ מעצמו:

(יב) בפני כו׳ או – כמ״ש בפ״ג דב״ב ופ״ה דב״ק לענין חזקה ומשיכה בפניו אצ״ל כו׳ אלא שכאן בלא״ה לא קני אף במציאה כמ״ש מאן מסר כלומר מאן אמר וצוה לו ועתוס׳ בקדושין שם:

(יג) והכניסה שם שלא כו׳ – כמ״ש בב״ק מ״ח א׳ אמרי ברשות ה״ל כו׳ וערש״י שם:

(יד) א״ל המוכר כו׳ – ממ״ש בב״ב שם ותו משיכה ברה״ר מי כו׳ מאי עד כו׳ ואע״ג דאוקים שם דא״ל לך משוך וקני וכ׳ הר״ן ול״ד למ״ש שם פ״ו א׳ התם דא״ל דליקני דשם כמו שפי׳ רשב״ם התם כו׳ וז״ש בקדושין שם פיל לר״ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש וכ׳ ול״ד למ״ש ואם פריש פרוש דשם כסף קונה מדינא אלא דלא סמכא דעתא עד שיכתוב את השטר הלכך אי פריש סמכא דעתא וזה סותר למ״ש בהג״ה ס״ה וכן אם כו׳ ועש״ך שם:

(טו) לפיכך כו׳ – גמ׳ בב״ב שם:

(טז) היתה כו׳ – שם כנ״ל:

(ליקוט) היתה כו׳ – מדקא׳ שם והגבהה קונה בכ״מ מפשטא מ׳ דקאי אהני דסליק מינה מ׳ הא אינהו לא קנה אלא כמש״ש (ע״כ):

(יז) היתה כו׳ אפ״ה כו׳ – כמ״ש בפ״א דב״מ כיון דנפל גלי דעתי׳ כו׳ וז״ש משיכה אינה קונה בר״ה אע״ג דסתם משיכה אוחזה בידה:

(יח) י״א כו׳ – ערשב״ם שם עו ב׳ ד״ה ל״ק הא כו׳ ומשום משיכה קאמר דאמרי׳ משום דר״ה הא ל״ק במשיכה אלא במסירה ולכך פי׳ שיש שם מים וע׳ טור דלא כסמ״ע וטעמו משום דאין דרך למשוך הספינה בלא מים ובמקח וממכר צריך לקנות כדרך שב״א קונין כמ״ש בפ״א דב״מ וע״ל סי׳ קצז ס״ה ובסמ״ע שם ה״ק יב:

(יט) דבר כו׳ מאחר כו׳ – כמ״ש בב״ב שם עד שימשכנה מר״ה לסמטא ובכתובות ל״א היה מגרר כו׳ ודאפקיה להיכא כו׳ ל״צ כו׳ ומדאמרי׳ איסור שבת וגניבה באין כאחד אלמא מיד שמוציא את כולו לשם קנה:

(כ) מאחר שמשכו כולו והוציאו כו׳ – כמ״ש בפ״י דשבת וע׳ רש״י שם צב א׳ ד״ה בנסכא כו׳:

(כא) הנותן כו׳ – ב״ב מט א׳ וכ׳ הרי״ף בשם הגאון דלא קי״ל כעובדא קמייתא אלא כמ״ש ההוא מרבנן שם דלא היו דברים מעולם דכ״כ דלא קביל מי שפרע ל״ל לקבולי הזוזי והוי בהלואה דחייב אפי׳ באונסים כמ״ש בפ״ד דב״ב ופ״ב דקדושין ולמד משם הרמב״ם דדוקא שהמוכר חוזר בו אבל כשהלוקח חוזר בו וא״ל המוכר שקול זיזך כיון דא״צ לקבולי מי שפרע קיימא דינא דגמ׳ ואמר כמו פקדון מ׳ דהוי כש״ח ואע״ג דבגמ׳ קאמר דאף כש״ח לא הוי היינו לרבא דס״ל כר״ל דאסור להשתמש בדמי אכן לדידן הוי ש״ח ועתוס׳ שם ד״ה אלא כו׳:

(ליקוט) הנותן כו׳ כמו פקדון כו׳ – ואף דבשואל חייב הואיל וכבר נהנה משא״כ כאן הואיל ולא נהנה עדיין וערש״י פ״א א׳ ד״ה נאנסו כו׳ וד״ה בחזירה כו׳ ומהו נשיאת כו׳ אבל בלא״ה לא אע״ג שהיה מתחלה לוקח אבל פיקדון מיהא הוי כמו טול את שלך דהא מתחלה יכול להוציאו וערא״ש שם פ״ד סי״ג אין לפרש כו׳ ומיהו יש לחלק ובתחלה שכ׳ אין לפרש כו׳ הוא כתי׳ הראשון בתוס׳ שם מג א׳ בד״ה מאי כו׳ וי״ל דאע״ג כו׳ אבל אח״כ כ׳ ומיהו כו׳ כתי׳ השני שם וע״ל דלר״י כו׳ וכ״ד הרי״ף והגאון שם (ע״כ):

(כב) אפי׳ מאונסים כו׳ – כמו במלוה ועבפ״ד דב״ב ע׳ ב׳ ובפ״ב דקדושין:

(כג) אבל כו׳ י״א כו׳ וי״א כו׳ – מ״מ. וע״ל סי׳ ק״כ ס״ב. ועיקרו של דין הגאון למד ממ״ש בפ״ה דב״מ פוסק עמו על הגדיש כו׳ אלמא דאית ליה רשות לאשתמוטי בגווה דאל״כ מה מרויח בהקדמת מעות וכיון דיכול להשתמש ה״ל שואל אע״ג דלא אשתמש כמ״ש בפ״ב דב״מ לענין אבידה ואע״ג דשם ספ״ג קי״ל כר״ן דאמר נאנסו לא כבר כ׳ הרא״ש שם בשם הראב״ד דבפקדון ירא להשתמש משא״כ כאן דאדעתא דהכי נתנו לו ועוד דלר״י דאמר דתקנו משיכה משום שמא יאמר הא במעות ג״כ יאמר נשרפו כו׳ אלא דע״כ חייב עלייהו כיון דיכול להשתמש בהן ועתוס׳ שם מג א׳ ד״ה מאי ועי״ל דלר״י כו׳ ובזה א״צ לדחוקי מ״ש שם וי״ל כגון שפירש כו׳ א״נ כו׳ אבל לר״ל צ״ל כן ועוד דלר׳ יוחנן ע״כ צ״ל מ״ש שם נתנה לספר מעל בספר ישראל ועתוס׳ שם מח א׳ ד״ה בלן וי״ל דר״י מוקי כו׳ וכן קי״ל דמשיכה בעכו״ם קונה ורבא בעובדא דשומשמי שם לטעמיה דאמר מתניתא מסייע לר״ל דנתנה לספר ישראל לא מעל וע״כ ל״ל רשות לאשתמוטי בגווה דאל״כ מעל אפי׳ לא נשתמש בסוף המפקיד שם מאי אריא הוציא כו׳ ואפי׳ לר״ן שם מודה בכה״ג כמש״ל בשם הראב״ד וכיון דל״ל רשות לאשתמושי בגווה אפי׳ ש״ש לא הוי אף קודם שחזר כמ״ש שם ובפ״ב לענין אבידה דאף לרב יוסף דוקא משום פרוטה דרב יוסף הלא״ה לא וז״ש תוס׳ שם מט ח׳ ד״ה אלא כו׳ מדלא הוי ש״ש ושם מג א׳ כ׳ ועי״ל דלר״י כו׳ אלא דשם הוא לרבא כנ״ל אבל לדידן דקי״ל כר׳ יוחנן לא קי״ל כהאי עובדא דרבא מכ״ש ללישנא בתרא דלישנא קמא להד״ם כנ״ל ואף לאחר שאמר שקול זוזך ואמרי׳ טול את שלך ש״ח ואף בשואל כמ״ש שם פ״א א׳ א״ד אר״נ ב״פ אף אנן כו׳ ואף לדיחוייא שם לא טול כו׳ מ״מ בטול כולהו מודו דלא הוי אלא ש״ח ובשואל הוי ש״ש כמש״ש הואיל כו׳ אבל כאן שלא נהנה עדיין הוי ש״ח ועמ״ש בסי׳ ק״כ ס״ב ומ״ש למטה הא אמרי׳ שם דוקא לאחר שאילתה שכלתה שמירתו אבל כ״ז שלא כלתה שמירתו חייב כמ״ש שם הונא מר כו׳ ומשני כו׳ וה״נ כיון שא״י לחזור עד שיקבל מי שפרע כמו בתוך זמנו דמי ואף בפקדון תוך זמנו חייב כמ״ש הראב״ד על הא דפ״ק דקדושין מ״ד התם בתורת פקדון דבתוך זמן מיירי וז״ש הרמב״ם שאם לוקח חוזר בו דהוי ש״ח כיון דא״צ לקבל כנ״ל ואף שמגמ׳ שם מ׳ דאף ש״ח לא הוי היינו לשיטתו של רבא דאף מעיקרא לא הוי ש״ש כנ״ל. וכן לאחר שקבל מי שפרע ואמר טול את שלך הוי ג״כ רק ש״ח וז״ש עד שיקבל כו׳ ויאמר כו׳ וכ״ז שלא הוציאן אבל בהוציאן לכ״ע הוי הלואה גביה כמ״ש הרי״ף שם דאע״ג דהוי פקדון גביה ואנפיקינון קמו ליה ברשותיה וה״ל הלואה גביה כו׳ וכ״כ בס״פ המפקיד והלכתא כר״ן היכא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו ה״ל הלואה גביה כו׳ וכ״מ שם בגמ׳ ובפ״ב שם ובזה לא מהני טול את שלך אף לאחר מי שפרע דדוקא גבי שומרין אפי׳ שואל דפקדון ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו וכן אין השואל רשאי להשאיל וכיון שמסלק שמירתו פטור אבל מלוה להוצאה נתנה ודידיה נינהו וכ״כ הרי״ף שם ושם ובמה זכה המלוה בהן כיון שלא נתן לו עדיין וע״כ ל״פ הפוסקים מסוגיא דגמ׳ דגטין אלא בנתינה בע״כ אם הוי נתינה וקי״ל כלישנא בתרא דהוי נתינה ואף ללישנא קמא מודה בהלואה דהוי נתינה כמ״ש תוס׳ שם מהא דהלוהו ביישוב כו׳ וכן בתוספתא פ׳ הגוזל מי שבא בדרך וראה אנס בא כנגדו וא״ל טול את אלו שאני חייב לך אם קיבל עליו פטור וא״ל חייב דוקא משום אנס אבל בלא״ה פטור בכל ענין וז״ש. אבל אם הוציאם כו׳ י״א כו׳ וס׳ האחרונה אף שמ׳ מדברי המ״מ והטור דפליגי מ״מ נראה דאין כאן מחלוקת כמ״ש כיון שקיבל כו׳ ונותנם כו׳ ובזה אף ס׳ ראשונה מודה אלא לפי שאין נזכר זה בדבריהם להדיא ואפשר שסוברים כלישנא קמא כ׳ בלשון וי״א אבל לפי מש״ל דקי״ל דנתינה בע״כ הוי נתינה אין כאן מחלוקת לדינא וכ״ז שלא נתן ג״כ כ״ע מודים דחייב לא מיבעיא בגניבה ואבידה דאף שואל חייב כמ״ש שם מסתברא פטור כו׳ אלא אף באונסין כנ״ל ובפ״ט דב״ק ובספ״א דגטין דאף לאחר שיצאו מידו ושלח חייב באחריות ומ׳ אף באונסין דקאמר סתם חייב וכמ״ש בשואל א״ל שואל כו׳ חייב כו׳ וקאמר ל״ש אלא בתוך ימי שאילתה ובמלוה שם ושם מ׳ אף לאח״ז הלואה משא״כ ברישא דאף ש״ש לא הוי ול״ד לשואל דקא׳ הואיל ונהנה מהני משא״כ כאן דלא נהנה שלא הוציאן ועמש״ל סי׳ ק״כ ס״ב: