×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
טור
הלכות פקדון
{א} כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו׳ פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ופטר בה גניבה ואבדה ואצ״ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה ולא חייב בה אא״כ פשע בשמירתן ונגנבו או נאבדו בפשיעתו לכך פרט בה כסף או כלים שדרך לשמרן בחנם לפי שאין טורח בשמירתן וגם משמיענו אף על פי שאין כל כך טורח בשמירתן ובקל יכול לשמרם שלא יגנבו אפ״ה פטור ופרשה שנייה בשומר שכר ופטר בה אונסין כגון שבורה ומתה וחייב בה גניבה ואבדה ואצ״ל פשיעה ולכך פרט בה חמור או שור או שה לפי שיש טורח בשמירתן ואין דרך לשמרן בחנם וגם משמיענו אף על פי שיש טורח בשמירתן ואי אפשר לשמרם שלא יגנבו אלא בטורח אפ״ה חייב עליהם אבל לענין הדין אין חילוק בין כסף או כלים לבהמה ל״ש בשומר חנם ל״ש בשומר שכר ופרשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפילו אונסין ואינו פטור אא״כ מתה מחמת מלאכתו עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים לעשות בהן מלאכתו דכתיב ואם שכיר הוא בא בשכרו ולא פירש דינו ונחלקו בו חכמים דאיכא מ״ד דינו כשומר חנם ואיכא מ״ד דינו כשומר שכר והכי קיי״ל והנני מפרש אותם כסדר חיובם שומר חנם ושומר שכר ושואל ואקדים שוכר לשואל מפני שדינו כשומר שכר:
שולחן ערוך
דין שומר חנם, מאימתי מתחייב בשמירה, וכיצד היא השמירה, ובו כ״ח סעיפים
(א) שׁוֹמֵר חִנָּם פָּטוּר בִּשְׁבוּעָה מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כִּי אִם בִּפְשִׁיעָה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(א) {א} כי יתן אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו׳. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם כו׳ בר״פ השואל (בבא מציעא צד:) ת״ר פרשה ראשונה נאמרה בש״ח שנייה בש״ש שלישית בשואל ומקשה ראשונה בש״ח שנייה בש״ש איפוך אנא מסתברא שנייה בש״ש שכן חייב בגניבה ואבדה אדרבה ראשונה בש״ש שכן משלם תשלומי כפל אפ״ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן ופרש״י שלשה פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובה פטר על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו ונקרב בע״ה אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה יד ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטור על האונסין בשבועה דכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה׳ תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטור בבעלים וכתב הרמב״ן בפירוש התורה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור פרשה זו נאמרה בש״ח ולפיכך פטר בו את הגניבה כפי קבלת רבותינו ונזכר סתם בכתוב מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמור בחנם והפרשה השנייה שבש״ש הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה ודרך הבהמות לתת אותם ביד הרועים לשמור וירעו אותה בשכר:
ומה שכתב רבי׳ גבי שואל דאינו פטור אלא א״כ מתה מחמת מלאכה מבואר בפרק השואל:
ומה שכתב עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים וכו׳ בפרשת משפטים על פסוק אם שכיר הוא בא בשכרו פי׳ רש״י אם השור אינו שואל אלא שכיר בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי על ידי שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פירש מה דינו אי כש״ח או כש״ש לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כש״ח רבי יהודה אומר כש״ש עכ״ל והמחלוקת הזה הוא שנוי בפרק הפועלין (בבא מציעא צג.) ובפרק האומנים (בבא מציעא פ:) וידוע דהלכה כר׳ יהודה:
(א) אמר לו הרי הבית לפניך והניח המפקיד ופשע הנפקד ואבד האם חייב. הב״י והרמ״א בסעיף ב אות ב ד״ה ומ״ש אבל, הביאו מהרמב״ם ומהגמרא דפטור, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ תנו דין לח, דפטור, וכתב דזה תלי במחלוקת רבי ורבנן גבי בעל החצר שנתן רשות להכניס לחצירו האם קיבל עליו שמירה, ע״כ, ומחלוקת זו הביאוה הטור והב״י בסעיף ג אות ד, ועי׳ במה שאכתוב שם, ותוס׳ בב״מ מט. ד״ה כל, כתבו בתירוץ ראשון דזה תלי ברבי ורבנן, ובתירוץ השני כתבו דהכא איירי שאומר לו הא ביתא קמך, ועל כן פטור לכולי עלמא, אבל שם במחלוקת רבי ורבנן אמר לו כנוס שורך ועל כן פליגי שם אבל כאן כולי עלמא מודו, ע״כ.
אמר לו הנח לפניך וכיוצא בזה דפטור יכול המפקיד להחרים סתם על מי שלקח פקדונו ולא מחזירו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב אות ב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פט, וכתב דהיינו מתקנת הגאונים.
בעל החצר שנתן רשות להכניס, האם קבל עליו בעל החצר שמירה. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, דהרי״ף והרמב״ם פסקו כרבי דלא קבל עליו שמירה, והרא״ש ור״י פסקו כרבנן שקבל עליו שמירה מהיזק דאתי מחמתיה, והב״י והדרכ״מ פקפקו בדברי הטור שכתב דהרא״ש פסק כרבנן, ועל כן השו״ע פסק כהרי״ף, והרמ״א לא הגיה עליו, והעיר הש״ך דהרמ״א בסי׳ שצח, הגיה על השו״ע בזה, והביא הש״ך את דברי מהרש״ל שפסק דחייב, ע״כ, ויש להעיר דבשיטה מקובצת בב״ק מח: ד״ה והרא״ה ז״ל כתב לקמן, הביא מהרא״ה דהלכה כרבנן דחייב, ומאידך בה״ג בבבא קמא עמוד תנג, וכן בשאילתות בשאילתא כ ד״ה ברם, פסקו כשמואל דפסק כרבי דלא קבל עליו לשמור, וכן בשיטה מקובצת בב״ק מח: ד״ה ושמואל, הביא מתלמידי רבינו פרץ שכתבו בשם הר״פ דהלכה כשמואל ורבי, וכן נראה מדברי התוס׳ בב״מ מט. ד״ה כל הא, וכ״כ סמ״ג בעשה סז, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תמז, ונמצא בידינו דהרא״ה ומהרש״ל סברי דחייב, ובדברי הרא״ש אין הדבר מוכרע ומ״מ הטור כתב בדעתו דחייב, ומאידך הרי״ף והרמב״ם ובה״ג והשאילתות וסמ״ג ותלמידי ר״פ בשם ר״פ וכן התוס׳ בב״מ וראב״ן, כולהו סברי דפטור, והכי נקטינן כדברי השו״ע.
האם השומר מתחייב בשמירה משעת משיכה או משעת סילוק הבעלים משמירתם. השו״ע בסעיף ה אות ו, הביא בזה מחלוקת, ולא הכריע לפסוק כחדא כיון דהטור הביא שהרמב״ם ס״ל דצריך משיכה ור״י והרא״ש והטור ס״ל דלא בעי משיכה, וכיון דר״י והרא״ש והטור דרכם להימשך זה אחר זה, לכך החשיב את הרמב״ם לבדו כשקול נגדם, אמנם כבר הביא הדרכ״מ, דהנמוק״י והרשב״א והראב״ד ס״ל כהרמב״ם, ע״כ, וכן ס״ל נמי לרש״י בב״ק עט., והש״ך בס״ק יג, הביא דכן ס״ל למ״מ, וכן עיקר כדכתב הש״ך. ראב״ן בסי׳ תמט, כתב דאם היה השומר מושך מבית הבעלים ומת ברשות הבעלים קודם שהוציאו וקנאו במשיכה פטור, ע״כ, ואפשר דבזה כולי עלמא מודו כיון דהוא עדיין ברשות הבעלים ולא חשיב שנסתלקו הבעלים.
היכן צריך לשמור פיקדונות. ראב״ן בסי׳ תנה דין לג, כתב דאם יש לו מקום המשתמר גם מגניבה וגם משריפה חייב להניחו שם, ואם הניחו במקום שאינו משתמר לשניהם יחד חייב.
גבי דברי הסמ״ע בסעיף ו. עי׳ מה שכתבתי בסמוך גבי שומר שמסר למי שדרכו למסור לו.
אמר הנפקד איני יודע היכן הנחתיו חייב ואינו יכול לדחותו ולומר המתן עד שאמצא. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ז אות ח, מהמרדכי בשם סמ״ג, ויש להעיר דמקור לשון סמ״ג הוא מהרמב״ם בהל׳ שאלה ופיקדון ד,ז.
הניח הבהמה ונכנס לעיר בשעה שאין דרך הרועים להיכנס ובא ארי ודרס ואילו היה שם לא היה יכול להציל האם חייב. הטור והב״י בסעיף יב, הביא בזה מחלוקת, דלרי״ף פטור ולראב״ד חייב והטור ס״ל כהראב״ד, והב״י הוסיף דהרמב״ם סובר כהרי״ף, ולכך פסק כוותיהו בשו״ע, והש״ך בס״ק יח, כתב דהתוס׳ סובר כהראב״ד וכן הסכימו הפלפולא חריפתא והב״ח, וכתב הש״ך דכדבריהם נראה לו נמי לפסוק המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן הרמ״א בסי׳ שג,י, הביא את דברי הראב״ד, ע״כ דברי הש״ך, ומה שכתב הש״ך דהב״ח הסכים כהטור להלכה, אינו מדוקדק דהב״ח רק הסכים עם הטור דהכי משמע דס״ל לרא״ש ודלא כהב״י דס״ל דאין מדברי הרא״ש ראיה, אבל לענין דינא לא כתב הב״ח הכרעה, וכדברי הב״ח גם ס״ל להגר״א בביאורו דהרא״ש חולק ודלא כהב״י, ומה שכתב הש״ך דכדבריהם נראה לו לפסוק המע״ה, אינו מובן, דהא אינהו מחייבי ומוציאים ממון ואם הש״ך פוטרו מחמת המע״ה הוא אינו סובר כמותם אלא כהשו״ע, ושמא כוונת הש״ך לפסוק דלא כהשו״ע שפסק שפטור לגמרי, אלא מחמת דבריהם דמחייבי, ס״ל לש״ך דפטור בתורת ספק דהיינו המע״ה, וצ״ע, ויש להוסיף על המחלוקת דהנמוק״י בב״מ קמו ד״ה אם היה, כתב דדעת הרשב״א נוטה לראב״ד דחייב, וכ״כ הריטב״א בב״מ צג: ד״ה אי הכי, דדברי הרי״ף דפטר לא נהירא, ומה שכתב שם הריטב״א דדעת הרמב״ם כדברי הראב״ד הוא תמוה דהרמב״ם להדיא פטר וכמבואר בב״י, וצ״ע, ומאידך סמ״ג בעשה פט, כתב דפטור, ונמצא בידינו דהרמב״ם והרי״ף וסמ״ג ס״ל דפטור, והראב״ד והריטב״א והתוס׳ והטור ס״ל דחייב, וכן נוטה הרשב״א, ובדעת הרא״ש, הטור והב״ח והפלפולא חריפתא והגר״א ס״ל דחייב, ולדעת הב״י הרא״ש לא הכריע בזה.
הניח הפיקדון עם שלו והוא מקום הראוי לשמירה פטור, ובעינן שיהא נשמר מגניבה ודליקה. כן הביא הב״י בסעיף יד אות יז, מהמרכי, וכן הביא הדרכ״מ באות ח, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח.
האם כספים שמירתן בקרקע. הב״י בסעיף טו אות יח בד״ה ומ״ש אפילו, הביא דהרמב״ם כתב דשמירתן בקרקע ולא יטמינם באמצע הכותל כדי שלא יגנבו, והב״י תמה עליו מדברי הגמרא, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, כתב כהרמב״ם, וראב״ן בסי׳ תנה דין לג, כתב דלאו דוקא בקרקע אלא העיקר שישמרם במקום שהוא שמור גם מגנבים וגם מאש.
לשונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שמירתם בקרקע כמו כספים. כן הביאו הטוש״ע בסעיף טו אות יט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח, וכן ראב״ן בסי׳ תנה דין לג, כתב דלאו דוקא כספים צריכים קרקע אלא הוא הדין לכל דבר שאינו מתקלקל בקרקע, דצריך להניחו בקרקע כדי שלא יגנב וישרף, אבל אינו חייב להניחו דוקא בקרקע אלא העיקר שיניחנו במקום המשתמר גם משריפה וגם מגניבה, ע״כ.
האם יש ראיה מהירושלמי להא דבזמן הזה אין צריך להניח כספים בקרקע. הטור בסעיף יח, הביא דהרא״ש הביא ראיה לזה מהירושלמי מהא דאמרינן דאם הניח במקום שמניח את שלו פטור, ע״כ, ויש להעיר דמאידך הרמב״ם בתשובה בסי׳ ו, כתב דהאי ירושלמי איירי כשהניח כספים בקרקע ואתא לאשמועינן דאם אינו במקום המשתמר אע״ג דמניח שם גם את שלו חייב.
מסר הפיקדון לבני ביתו שאינם בניו או אשתו לא חשיב שומר שמסר לשומר. כן הביא הב״י בסעיף כא אות כג, ויש להעיר דכן משמע מלשון השו״ע ומלשון הרמב״ם בהל׳ שאלה ופיקדון ד,ח, וסמ״ג בעשה פח, שכתבו שאם מסר לאשתו ובניו ובני ביתו לא חשיב פשיעה, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תנה דין כח.
מסר הפיקדון לעבדו האם חשיב שומר שמסר לשומר. הב״י בסעיף כא-כב אות כד, הביא בזה מחלוקת, והביא מהמרדכי דשפיר דמי למסור לעבדו, ויש להעיר דמקור דברי המרדכי בדברי ראב״ן בסי׳ תנה דין כח, שכתב כן, וסמ״ג בעשה פח, כתב כהרמב״ם דחשיב פשיעה.
מסר לשכירו או שותפו שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם פטור. כן הביא הב״י בסעיף כא-כב אות כד, מהמרדכי, ויש להעיר דמקור דברי המרדכי מראב״ן סי׳ תנה דין כח, שכתב כן.
שומר שמסר לאשתו ובניו או למי שדרך הנפקד למסור לו ופשעו ואין להם ממון האם השומר הראשון חייב. הטור והב״י והרמ״א בסעיף כד אות כג, הביאו מחלוקת גבי מסר לאשתו ובניו, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, הביא להלכה דחייב, והטור והרמ״א בסי׳ עב,ל, כתבו דשומר שמסר למי שדרך המפקיד למסור לו ופשע ואין לו ממון, הראשון חייב, ועי׳ במה שכתבתי שם, האם הוא הדין למסר לאשתו ובניו.
שומר שמסר לשומר ויש עדים שהשומר השני לא פשע האם פטור הראשון. הב״י בסעיף כו אות כה, הביא דזה מחלוקת אביי ורבא והביא מחלוקת כמי ההלכה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, ובעשה פט, כתב כרבא דפטור, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תנה דין כח.
שומר שמסר לשומר בגוונא דאמרינן דחייב האם חייב אף אם היה שאלה בבעלים. הב״י בסעיף כו אות כה בד״ה ומ״ש אבל אם, הביא דחייב, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסי׳ שה,ה אות ה, ובמה שאכתוב שם.
שומר שמסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו ומיעט בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם ונאנס ולא הביא עדים האם חייב הראשון. הב״י בסעיף כו אות כה בד״ה ומ״ש אבל אם, הביא בזה מחלוקת, ובסי׳ שה,ה אות ה בד״ה ומ״ש אבל אם, מבואר דהטור והמ״מ סוברים כהרמב״ם דחייב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פט.
שומר שמיעט בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם והביא השומר השני עדים שמתה הבהמה בגוונא שאף השומר הראשון היה פטור אם היה קורה אצלו, אף השומר הראשון פטור. כן הביא הב״י בסעיף כו אות כה בד״ה ומ״ש אבל, מהרמב״ם, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פט.
שומר שמסר למי שדרכו למסור לו ומתה ואין ידוע אם בפשיעה או באונס, ובהמשך הדברים ידובר גם גבי שומר שאינו יודע אם נגנבה הבהמה בפשיעה או שלא בפשיעה. הב״י בסוף סעיף כו ד״ה ומה שאמר, הביא מתלמיד הרשב״א שיש בזה מחלוקת דהרמב״ן והר״ש (הרשב״א) ס״ל דחייב דעליו לברר, ודעת רבינו שפטור דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ע״כ, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ק קיא ד״ה חייבין, כתב נמי בשם הרא״ה דהמוסר למי שידוע שדרכו למסור לו ואין ידוע כיצד מתה הוי איני יודע אם נתחייבתי ופטור, כיון דהחיוב חל בשעת מיתה, ע״כ, ומשמע מהדברים שהעתיק הב״י דלפי הרמב״ן והר״ש עליו לברר וחייב אפי׳ בלא טענת ברי כנגדו, וא״כ מבואר דאינו חייב מחמת דהוי איני יודע אם פרעתי, דהא התם אינו חייב בדיני אדם אלא בטענת ברי והכא חייב אפי׳ בטענת שמא, אלא נראה דטעמא משום דחייב להישבע שבועת השומרים וכיון שאינו יודע אינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ומאידך לרא״ה ולנמוק״י ולדעת רבינו הנ״ל מבואר דס״ל דליכא דינא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם בשבועת השומרים, כיון דהיא בטענת שמא או מפני שאין חיוב השבועה של שומר לישבע שנאנסה אלא לישבע שאינו יודע שלא נאנסה. נמצא בידינו דהאי דינא אם אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע בשבועת השומרים הוא מחלוקת, דלרשב״א ולרמב״ן אמרינן מתוך וכו׳ וחייב, ולרא״ה ולנמוק״י ולדעת רבינו הנ״ל לא אמרינן ופטור, ומ״מ בב״מ צח., מבואר להדיא דאף בשומרים אם יש עסק שבועה ביניהם דהיינו שמודה במקצת, אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וצ״ל דבכה״ג הראשונים הנ״ל לא פליגי, ועי׳ בסי׳ שדמ,ג, בטוש״ע ובנושאי כלים עוד חילוקים בדין זה מתי אמרינן מתוך שאינו יכול וכו׳, בשומרים. הדרכ״מ בסי׳ רחצ, הביא מתשובת הרשב״א שהאומר איני יודע אם נגנב מהפקדון או שלא נחסר ממנו, נשבע דאינו יודע ופטור, דלא דמי להא דאמרינן בירושלמי בהפקיד שק צרור ונגנב והמפקיד אומר שהיה מלא מרגליות והנפקד אומר איני יודע דחייב, דהתם ודאי נגנב מה שאין כן כאן דאפשר דלא נגנב מידי, ע״כ דברי הרשב״א, והביא דבריו הרמ״א בהגהותיו בסעיף ב שם, והסמ״ע כאן בסי׳ רצא ס״ק יב, הביא מתרומת הדשן שכתב גבי ש״ח שנגנב ממנו הפקדון ואינו יודע אם בפשיעה או שלא בפשיעה, דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, והקשה הסמ״ע דמאי שנא מהרשב״א הנ״ל שהביא הדרכ״מ דס״ל דפטור, ותירץ דהכא בדברי התרומת הדשן ודאי נגנב מה שאין כן גבי הרשב״א, דהכי מחלק הרשב״א להדיא גבי אותו ירושלמי, ע״כ דברי הסמ״ע, ונראה מהש״ך שהסכים עמו, אמנם אין נראה לומר כדברי הסמ״ע, דהא הרשב״א שפיר חילק בין הירושלמי דודאי לא עשה השומר את שמירתו דהא נגנב ואיירי בש״ש דחייב בגניבה, כדמוכח מהא דמחייבי׳ ליה בגניבה בירושלמי, מה שאין כן גבי הא דלא ידוע אם נגנב, דהוא ספק אם עשה השומר שמירתו או לא כיון דאין ידוע אם כלל היתה גניבה, ולכך פטור דאפשר דשפיר שמר, וזהו חילוקו של הרשב״א, אבל בתרה״ד דאיירי שנגנב מש״ח ספק בפשיעה ספק שלא בפשיעה, א״כ אכתי איכא ספק אם עשה שומר שמירתו או לא כיון דאילו נגנב שלא בפשיעה הוי שפיר שמירה מעליא כיון דהוא ש״ח, ועל כן אע״פ דודאי נגנב מ״מ לא דמי לירושלמי אלא להא דאין ידוע אם נגנב, כיון דסברת חילוק הרשב״א היא אם עשה שומר שמירתו או לא, והכא נמי אפשר דעשה שמירתו, ועל כן לפי חילוק הרשב״א הוא פטור, ודלא כהתרה״ד דחייבו, ועל כן דברי הסמ״ע בזה אינם נכונים, ועצם קושייתו שהקשה מדברי הרשב״א לתרה״ד, לק״מ דהא הרשב״א קאי במי שהחזיר הפקדון והמפקיד טוען שנגנב מקצתו והנפקד טוען דלמא לא נגנב מידי, וכן הרשב״א קאי על הירושלמי שנגנב השק והמפקיד טוען שהיה מלא במרגליות, והנה בהני תרי עובדי, לא שייך כלל לומר את סברת התרה״ד דמתוך שאינו יכול לישבע ישלם, דהא כשהנפקד טוען דלמא לא נגנב מידי והשבתי את כל הפקדון, בכה״ג לא חייבתו תורה שבועת השומרים דהתורה חייבתו רק כשטוען נגנב או נאנס וכדו׳, וכמבואר בטוש״ע בסי׳ רצו,ד, ואף מודה במקצת לא הוי, כמבואר בסמ״ע ובש״ך שם, דהוי הילך, וגם לא הוי דבר שבמדה, וכן גבי הא דנגנב השק, הא הוא שפיר מוכן לישבע שנגנב כחיוב השומרים, ולא הוה ליה לדעת מה היה בשק, וא״כ לא שייך שם חיוב שבועת השומרים דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכן שבועת מודה במקצת לא שייך, כמבואר בטור בסי׳ רחצ בסעיף ב, מה שאין כן בתרה״ד דאיירי בנגנב ולא ידעי׳ אי בפשיעה או שלא בפשיעה דשפיר חייב שבועת התורה כיון שמודה שנגנב, ועל כן אין ענין דברי הרשב״א לדברי התרה״ד כלל, ומ״מ מדברי הר״ש שהזכיר תלמיד הרשב״א הנ״ל, גבי שומר שמסר למי שמותר לו למסור לו, ואין ידוע אם מתה בפשיעה או באונס, דכתב תלמיד הרשב״א בשם הר״ש דחייב דעליו לברר, ומשמע דהוא מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם, מבואר דס״ל לרשב״א כהתרה״ד דאמרינן ביה מתוך שאינו וכו׳, (אם הר״ש הנ״ל הוא הרשב״א) וכן מבואר בשיטת הרשב״א בתשובה שהביא הב״י בסוף סי׳ שמ. מכל הראשונים הנ״ל מבואר דס״ל דשומר, הוי איני יודע אם נתחייבתי, ונידון זה תלוי אי חיוב שומר חל בשעת מיתת הבהמה ואז כשיש ספק, הוי איני יודע אם נתחייבתי, או דהחיוב חל בשעת השמירה, וא״כ בשעת מיתה הוי איני יודע אם נפטרתי מהחיוב, ונידון זה תלוי בדברי רב פפא בב״ק קיב., דלדבריו החיוב חל רק בשעת מיתה ואי לא סבירא לן כדבריו א״כ החיוב חל בשעת מיתה, וכמבואר ברש״י שם, ונחלקו הראשונים אי הלכה כמותו או לא, כמבואר בב״י בסי שמא,ד, ובש״ך שם ס״ק ו, והנמוק״י בב״ק שם בשם הרא״ה כתב, דאע״ג דהחיוב חל בשעת מיתה מ״מ אם פשע, החיוב חל בשעת הפשיעה, (ורמז אליו הדרכ״מ בסי׳ שדמ אות ב), ומ״מ לשיטת הרמב״ם וסמ״ג שהביאו הב״י והש״ך שם, דס״ל דכל שומר הוי איני יודע אם פרעתי, א״כ הכא גבי דברי הב״י הנ״ל בשומר שמסר לשומר, ודאי דיהיה חייב השומר הראשון אם יש כנגדו טענת ברי. היוצא מהאמור דשומר שאומר איני יודע, יש ב׳ סיבות שאפשר לחייבו מחמתן, א׳ מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וזה מהני לחייבו אף בטענת שמא, ב׳ אי נימא דשומר הוי איני יודע אם פרעתי, וזה מהני לחייבו בדיני אדם רק בטענת ברי, וכדי לפטור השומר צריך דנימא דב׳ הסיבות הנ״ל לא נכונות.
שומר שמסר לשומר, האם עצם המסירה היא פשיעה. הש״ך בסעיף כו ס״ק מז, כתב דעצם המסירה לאחר לא חשיבא פשיעה דנימא עליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, והוכיח כן מהרא״ש והתוס׳, ע״כ, וכן מבואר בדברי הרי״ף בב״מ נג, שהביא הב״י כאן, דהרי״ף כתב דאם לשומר השני יש עדים ואינו חייב שבועה וליכא למימר את מהימנת לי בשבועה ולא השני, הראשון פטור, והקשה הרי״ף דהא קי״ל במס׳ גיטין דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ותירץ דהא לכתחילה אבל לא בדיעבד, ע״כ, וכוונת הרי״ף בקושייתו דנחייב את הראשון כיון דעצם המסירה חשיבא כפשיעה ונימא דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ועל זה תירץ דהאי סברא לא מועילה לחייבו בדיעבד, דהיינו ולא חשיב פשיעה, וכדברי הרי״ף בתוספת מה שביארתי בדבריו כתב השאילתות בשאילתא כ בסוף ד״ה אי נמי, וכדברי הרי״ף כתב נמי בה״ג בב״ק בעמוד תעג, ומאידך הנמוק״י בב״ק קיא ד״ה חייבין לשלם, הביא שכתב הרא״ה גבי שואל שמסר לשואל דחשיבא המסירה פשיעה, ע״כ, וליכא למימר דדוקא בשואל איירי הרא״ה, דהא טעם הרא״ה מחמת דאין השואל רשאי להשאיל, והתם בגיטין כט., ילפי׳ לה מפקדון, וא״כ האי טעמא שייך גם בפקדון, ומ״מ לענין הלכה ודאי דעיקר כהרי״ף והשאילתות וכל הנך דס״ל דלא חשיב פשיעה.
(א) כי יתן איש אל רעהו כו׳ בב״מ דף צ״ד ע״ב ת״ר פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שנייה בשומר שכר איפוך אנא מסתברא שנייה בש״ש שכן חייב בגניבה אדרבה ראשונה בש״ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפ״ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כלים דכל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן עכ״ל ובב״מ דף מ״א בד״ה קרנא בלא שבועה כו׳ כתבו התוספות וא״ת ור״י ור״א דלית להו הך סברא מנ״ל דפרשה ראשונה בש״ח ופרשה שנייה בש״ש כו׳ ופי׳ ר״ש דמסברא ידעינן דבפרשה ראשונה כתיב כסף וכלים ורגילים לשמרם בחנם דלית בהו טירחא ופ׳ שנייה כתיב בהמה דאיכא טירחא ורגינים לשמור בשכר א״נ דכ״ע אית להו דקרנא עדיפא מכפילא בשבועה ומ״מ כו׳ ע״ש והנה רבינו כתב שתי הוכחות דפרשה ראשונה איירי בש״ח ושנייה בש״ש חדא מדפטר בראשונה [ועוד מדפרט בראשונה] כסף או כלים ובשנייה בהמה כתירוץ קמא דתוס׳ אליבא דר״י ור״א וק״ל וב״י כתב דרבינו נמשך אחר דברי הרמב״ן (שכ״כ בפי׳ התוס׳) ול״נ דנמשך אחר הגמרא והתוס׳ וכמ״ש וק״ל:
(א) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כו׳ מקור הדברים הללו הן מפרק השואל וכמ״ש בדרישה ופירש״י שם ז״ל ג׳ פרשיות כו׳ ע״ש:
ומ״ש בסמוך ז״ל עוד רמז לדין רביעי כו׳ ל״ד קאמר דין רביעי דהרי אין לו דין בפני עצמו וכדמסיק (בשלמא מ״ש במשנה ד׳ שומרין דמ״מ ד׳ מיני שומרים הן אבל דינים של שניהם שווין) אלא לפי שנכתב כל אחד בפני עצמו קרי להו רביעי וזהו שדייק וכתב רמז לדין רביעי כו׳ ולא כתב דין רביעי וק״ל וגם י״ל שקורין דין רביעי מפני שהיא כל קה בטענה רביעית וע״ד שפירש״י בפ׳ תצוה על חשן המשפט כי משפט נקרא ג״כ טענת בעלי דינים כו׳ ועד״ז קוראו גם כן דין רביעי:
ואצ״ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה הוצרך רבינו לכתוב זה דל״ת אדרבה כיון שאונס כזה לא שכיח אם כן נימא מזלא דשומר גרם גם ליכא למיחש דימנע מחמת זה לשמרו כיון דלא שכיח הוא קמ״ל ואח״כ בש״ש כ״ר ואצ״ל פשיעה ר״ל דל״ת מה שחייבה התורה אגניבה היינו כשנגנב בפשיעה לכן כתב דזה אצ״ל:
דכתיב ואם שכיר הוא כו׳ ופירש״י שם אם השור אינו שאול אלא שכור הוא בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע״י שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין:
ונחלקו בו חכמים דאיכא למ״ד כו׳ ואיכא מ״ד ב״י כתב פלוגתת ר״מ ור״י פי׳ דר״מ אמר כש״ח ור״י אומר כש״ש והלכה כר״י עכ״ל ב״י ונראה דאין כוונת רבינו לזה דא״כ הול״ל רמ״א כו׳ ורי״א כו׳ וקיי״ל כר״י ועוד כיון דבכ״מ הלכה כר״י נגד ר״מ הו״ל לקצר ולמימר דשוכר קיי״ל שדינו כש״ש אלא נראה כוונתו משום דיש חילופי גירסאות בגמרא פ׳ האומנין דף פ׳ ע״ב יש גורסים שיכר רמ״ח כש״ש ורי״א כש״ח כו׳ וי״ג להיפך מש״ה כתב איכא מ״ד כו׳ וכוונתו על בעל הגירסאות דלשתי הגירסאות הלכה כר״י ומסיק דקיי״ל כגירסא דגרס דר״י ס״ל דהיא כש״ש:
והכי קיי״ל וטעמיה כתב רש״י פרק האומנין הואיל ולהנאתו הוא אצלו אף על פי שנתן שכר פעולתו ש״ש הוא כו׳ ע״ש:
(א) {א} כי יתן איכא למידק מנ״ל לרבינו הא דכתב וגם משמיענו וכו׳ בין בש״ח בין בש״ש ודילמא קרא לא אתא אלא לאשמועינן חדא ונראה דלפי דבר״פ השואל אמר דפרשה שנייה בש״ש שכן חייב בגנבה ואבדה ופריך אדרבה ראשונה בש״ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ומהדרינן אפ״ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ובפרק המפקיד קאמרינן דר׳ יוחנן ור״א לית להו הך סברא ולדידהו קשה מנ״ל דראשונה בש״ח ושנייה בש״ש איפוך אנא וכתבו התוספות לשם (בבא מציעא מ״א) בד״ה קרנא דרבינו שמואל פי׳ מדכתב בראשונה כסף או כלים דרגילות הוא לשמרם בחנם דליכא בהו טרחא ובשנייה כתוב בהמה דאיכא טרחא ורגילות לשמרה בשכר והשתא לסוגיא דר״פ השואל דנפקא לן הכי מדקרנא עדיפא ולא מדכתב בראשונה כסף וכלים ובשנייה בהמה בע״כ דאית לה פירוקא אחרינא אהא דשינה וכתב בראשונה כסף וכלים (וכו׳) [ונראה] לרבינו דלהך סוגיא צריך לומר דבראשונה משמיענו דאע״פ שאין בהם כ״כ טורת וכו׳ אפ״ה פטור ובשנייה משמיענו אע״פ שיש בהם טורח וכו׳ אפ״ה חייב והשתא ניחא דכתב רבינו לכך פי׳ בה כסף או כלים וכו׳ אליבא דר״י ור״א בפ׳ המפקיד וכתב גם משמיענו אליבא דסוגיא דר״פ השואל:
ומ״ש ונחלקו בו חכמים וכו׳ כתב ב״י דבפ׳ הפועלים ופ׳ האומנים נחלקו בו ר״מ אומר כש״ח ור׳ יהודא אומר כש״ש וידוע דהלכה כר״י עכ״ל ויש להקשות דהלא בפ׳ האומנים קאמרינן רבה בר אבוה מחליף ר״מ אומר כש״ש רבי יהודא אומר כש״ח ואפ״ה פסקו האלפסי והרמב״ם ריש הלכות שכירות כמ״ד ש״ש ונ״ל דטעמייהו משום דבפ׳ המפקיד מייתי התם ת״כ דר׳ יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח״כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ותו אמר ר׳ ירמיה גבי שואל ושוכר פעמים ששניהם בחטאת וכו׳ והכי משמע בפ׳ אלמנה לכ״ג וכך פסקו לשם התוס׳ וגם הסמ״ג הוכיח כך מסתמי משניות דפרק בתרא דשבועות ודפ׳ הפועלים עיין עליו בעשה תחלת סי׳ פ״ט:
(א) א) משנה בפ׳ ז׳ דב״מ דף צ״ג ע״א ושם בפ׳ ז׳ דף צ״ד ע״ב ובברייתא יליף לה מקראי
(א) פטור בשבועה מגניבה ואבידה כו׳ – דבפרשת משפטים בדיני שומרים פרש׳ ראשונה מיירי בש״ח וכתיב בה וגונב מבית האיש פי׳ שהשומר טוען כן וכתיב בתריה ונקרב ב״ה אל האלהים ודרשו בו לשבוע׳ שישביעהו על טענתו:
(ב) כי אם בפשיעה כו׳ – ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג״כ חייב:
(א) (ס״א) [ס״ב או הנח סתמא] בפ׳ האומנין איתא לימא כתנאי פי׳ הך הנך סתמא תנאי פליגי בי׳ אי הוה ש״ח והיינו ר׳ ורבנן דמייתי רבינו בסמוך ודחי אפי׳ תימא רבנן ע״כ לא פליגי רבנן עליה דר׳ אלא בחצר דבת נטירותא היא וכי א״ל עייל עייל ונטור לך קא״ל אבל בשוק דלאו בר נטירותא היא כי אמר ליה הנח תיב נטור לך קאמר ליה ש״מ מזה דבהנח סתמא בבית הנפקד הוא עצמו פלוגתא דר׳ ורבנן ומה דאיבעי׳ לן בהנח סתמא אי הוי ש״ח היינו בשוק וא״כ גם המחבר ורבינו מיירי בשוק וע״כ אין אנו צריכין למ״ש הסמ״ע ס״ק י״א [סק״ד] דבהיזק דאתי ליה מחמת השומר חייב אפילו בהנח סתמא לרבנן דר׳ דלפי מ״ש דבשוק מיירי גם רבנן מודים דבהנח סתמא לא הוי אפילו ש״ח גם מדברי רבינו מוכח דבשוק מיירי מדכתב כאן אפי׳ ש״ח לא הוי ובסמוך פסק כרבנן דבסתם מקבל עליו נטירותא אלא ע״כ דכאן מיירי בשוק ובסמוך מיירי בחצר אלא דק״ל דמש״ר בשם הרא״ש והעתיקו רמ״א בסמוך דמה דאיבעיא לן דבהנח סתמא ולא איפשטא ואזלו לקולא דלא היו ש״ח מיירי בבית הנפקד והא בבית הנפקד פסק הרא״ש עצמו כרבנן כמ״ש הטור בסמוך וא״ל דהכא מודים אפי׳ רבנן כיון שההיזק של מנעלים בא לו מעלמא ולא מחמתי׳ כמ״ש בסמוך מ״מ האיבעיא בתלמוד לא קאי אלא אשוק וצ״ע ולמדנו מתשובת הרא״ש שיביא המחבר כאן דאמר הנח כאן לא הוי הנח לפני:
(א) ש״ח כו׳ – עיין בתשובת מבי״ט ח״ב סי׳ רמ״א ובתשובת מהר״ן ששון סי׳ ע״ז ע״ח ע״ט ובמהרי״ט סימן ק״ה דף קכ״ה ע״ב וד׳.
(ב) ואינו חייב לשלם כו׳ – בש״ס ריש ב״ק משמע להדיא דארבע שומרין חייבין לשל׳ מעידיו׳ כמזיקין וכ״פ הרי״ף והרא״ש והנ״י שם וכ״פ מהרש״ל שם סי׳ ו׳ וע״ש וכן הוא הדין לקמן סי׳ שפ״ה ושפ״ח ס״ב ועמ״ש לקמן סי׳ ת״ך ס״ג (הג״ה ובעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך לגבות ממנו גובה החצי מעידיות וחצי מבינונית כ״כ בש״ג בשם ריא״ז פ״ק דב״ק.
(ג) כ״א בפשיעהכו׳ – ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג״כ חייב עכ״ל סמ״ע ואפי׳ נאנס כדלקמן ס״ו.
(א) חנם – ע׳ בתשובת מבי״ט ח״ב סי׳ רמ״א ובתשובת מהר״א ששון סי׳ ע״ז ע״ח וע״ט ובמהרי״ט סי׳ ק״ה. ובש״ס ריש ב״ק משמע להדיא דד׳ שומרין חייבין לשלם מעידית כמזיקין וכ״פ הרי״ף והרא״ש והנ״י ומהרש״ל שם סי׳ ו׳ ע״ש וכן הדין לקמן סי׳ שפ״ה ושפ״ח ס״ב ועמ״ש בסי׳ ת״כ ס״ג ובעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון במקום שהוצרך לגבות ממנו גוב׳ החצי מעידית והחצי מבינונית כ״כ בש״ג בשם ריא״ז פ״ק דב״ק ש״ך:
(ב) בפשיעה – ואם נגנב או נאבד מחמת שפשע בשמירתו ג״כ חייב עכ״ל הסמ״ע. ואפי׳ נאנס כדלקמן ס״ו. שם:
(א) ש״ח כו׳ – ר״פ בתרא דשבועות ועבה״ג:
(ב) בפשיעה – בפ׳ המפקיד ובכמה מקומות:
(א) ואינו חייב לשלם כי אם בפשיעה – וביוקרא וזולא מבואר מדברי הרב המגיד דכל השומרין משלמין כשעת הפשיעה ע״ש פרק ח משאלה. וכ״כ בש״ך סי׳ רצ״ה סק״ז בפשיטות דכל השומרין משלמין כשעת הפשיעה. אמנם צריך להתבונן דמ״ש מגנב וגזלן דאין משלמין אלא כשעת הגזיל׳ והנה ראיתי בשטה מקובצת ס״פ המפקיד גבי איתבר ממילא משלם זוזי וז״ל משום דהשת׳ לא עביד ולא מידי אני תמה כיון דאמרינן דכי אי׳ הדרא למרא בעיניה ורחמנ׳ חייביה לגזלן באונס אמאי לא מחייב באונס דהשתא כו׳ ותברא דממיל׳ נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו כה״ג מי לא משלם ד׳ ויש לומר דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותא דמארי׳ הוא למכיר׳ וק״ו להקדש אבל גזילה כיון דמשעת משיכה חייב באונסין ונפקא נמי מרשות בעלים בהקדש לא מחייבינן ליה באונסין אלא דשעת משיכה דגזילה כשעת שבורה ומתה דשאול׳ להאי שעתא חייב עלה הרמב״ן ז״ל עכ״ל. ולפ״ז לדעת הפוסקים דשומרין מתחייבין משעת משיכ׳ שהוא תרי לישנ׳ בש״ס ר״פ אלו נערות בשומר מאימת מחייב אם משעת משיכה או משעת אונסין וא״כ להך לישנא דמחייב משעת משיכה תשלומין דידיה ביוקר׳ וזולא נמי כשעת משיכ׳ ואע״ג דמשמע בהדיא בש״ס ס״פ המפקיד דמשלם כשעת פשיעה ע״ש דמפרש פלוגת׳ דב״ש וב״ה בשולח יד דסברי ב״ש דילקה בחסר וביתיר וב״ה סברי כשעת הוצאה מן העולם ומוקי לה בנטלה לטלטל עליה גוזלות דב״ש סברי שואל שלא מדעת גזלן הוא וב״ה סברי שואל הוי מ״ש ומוכח דשואל אינו משלם אלא כשעת הוצא׳ מעולם איכא למימר דסברי כהך לישנא דשומר מתחייב משעת אונסין אבל למאן דפסק כהך לישנ׳ דשומר מתחייב בשעת פשיעה ומפרש לפלוגת׳ דב״ש וב״ה דפליגי בשבח גזילה כדמפרש לה שם במסקנא דאידחי הך אוקמת׳ ע״ש וא״כ לפ״ז איך כת׳ הרב המגיד בפשיטות דשומר משלם כשעת הפשיע׳ כיון דדעת הרמב״ם פ״א משאל׳ דשומר מתחייב מעידן משיכה. וכן העלה בש״ך סי׳ שמ״א ע״ש אלא דבשטה שם כת׳ עוד ז״ל הריטב״א איתבר ממילא כו׳ וא״ת כיון דגזלן הוא וחייב באונסין למה אינו משלם כשעת אונסין דשואל כשעת אונס הוא דמשלם כדמוכח בשמעתין דלקמן וי״ל דשואל לא קני כלל ולא אפקי׳ מרשותיה כי הבעלים יכולין למוכרו ולהקדישו הלכך חיובו על שעת האונס אבל גזלן משעת גזילה אפקי׳ מרשות בעלים למכיר׳ ולהקדש וכיון שכן על האי שעת׳ בעינן לחייבו כל היכא דלא עבד בה מעש׳ אחריני עכ״ל. וגם בזה לבי מהסס דנרא׳ דאפי׳ מאן דפליג אדר׳ יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהן אין יכולין להקדישו דהא ריש לקיש ס״ל פרק מרובה (דגזלן) [דנגזל] יכול להקדיש אע״ג דאינו ברשותו ותנאי פליגי שם בזה ע״ש צנועין ור׳ דוסא אמרו דבר א׳. ובזה כ״ע מודי דכל הגזלנין משלם כשעת הגזיל׳ דלפמ״ש הריטב״א תלי׳ זה בזה לפי שהגזלן אפקי׳ מרשות בעלים למכיר׳ ולהקדש מש״ה כשעת הגזיל׳ הוא משלם וא״כ למ״ד דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כל הגזלנין משלמין כשעת הוצא׳ מן העולם ולא אשכחן מאן דפליג במתני׳ דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ועוד דבמרובה שם דף ס״ט אמרו רבי יוחנן סתמ׳ אחריני אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם כפל ע״ש ולא אשכחו האי סתמא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזיל׳ דמינה משמע דנפקא מרשות בעלים להקדש כמ״ש הריטב״א ולכן מסתברא כדברי הרמב״ן דגזלן משעת משיכה מתחייב אבל שומר משעת פשיעה ולהך לישנ׳ פ׳ אלו נערות דחייב משעת משיכ׳ כבר כת׳ הריטב״א דלהך לישנא נמי לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא כל כמה שהוא בחיים ברשותיה דמארי׳ איתיה וליכא על השומר שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיכ׳ חיובא עליה משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכ׳ והובא בשטה מקובצת פרק השואל (דף צ״ה) וא״כ כיון דלא מחייב חיוב גמור משעת משיכה אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיכ׳ חיובא עליה משתעבדי נכסי למפרע א״כ לא משתעבדי נכסי אלא כערך החיוב בשעת אונסין ביוקר׳ וזולא דידיה אבל בגזלן רמי חיובא עליה ממש משעת הגזיל׳ ודו״ק. ועמ״ש סי׳ ש״מ סק״ג.
(א) [שו״ע] שומר חנם. נ״ב מי שהיה לו משכון מנכרי והפקידו לאחר ונאבד בפשיעה י״ל דא״צ לשלם לו רק הפסד הקרן. ולא הפסד הריבית אף מה שעלה כבר אף דהמשכן שוה בשכפי דמי הקרן והריבית. עיין שו״ת מהר״ם פדאווע סי׳ נ״ט:
(א) ואינו חייב לשלם וכל השומרין מחויבין לשלם כפי ששוין בשעת הפשיעה וע׳ קצה״ח שהביא דברי הרמב״ן והריטב״א מ״ש לחלק בין גזלן דמשלם כשעת הגזילה ובין שומר דמשלם כשעת הפשיעה ותמה עלייהו וכתב הוא הטעם דאפי׳ למ״ד דשואל משעת משיכה נתחייב היינו כמ״ש הריטב״א דמשועבד ניכסי למפרע אבל מ״מ לא חל חיובא עליו למפרע וכו׳ ע״ש ונראה דטעם זה אינו מועיל רק לענין זולא אבל לענין אם נתייקר קשה דמה״ת יהי׳ שומר גרע מגזלן דמשלם כיוקרא דהשתא באיתבר ממילא וע״ז טרחו הרמב״ן והריטב״א לתרץ ולפענ״ד נראה לתרץ בפשיטות דהא התוס׳ בב״ק דף נו בד״ה פשיטא כתבו דגזלן לאו שומר הוא דהא בהרקיבו מקצתן פטור ע״ש ואינו חייב רק בשינוי כיון דקנו ליה וא״א להשיב כאשר גזל בדמים בעי שלומי מקרא דאשר גזל וא״כ א״א לחייביה על האונס מטעם שומר רק מטעם שגזלה ואשעת גזילה קא מחייבת ליה ולכך אינו משלם כיוקרא דהשתא רק כשעת גזילה משא״כ בשומר דבכך התחייב עצמו לשלם כשעת פשיעה דהא אשעת פשיעה מחייבינן ליה:
(א) ואינו חייב לשלם והש״ך כ׳ דד׳ שומרין חייבין לשלם מעידית כמזיקין ובעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון גובה החצי פקדון מעידית והחצי של מלוה מבינונית (ש״ך) וכשמשלם אינו משלם רק כפי מה ששוה בשעת פשיעה וע״ב: (סעיף ב)
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{ב} שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א״ל הנח לפני הוא שומר חנם אבל אם א״ל הנח לפניך או הנח סתם אפילו שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל וכתב הרמב״ם ז״ל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכן כל כיוצא בזה:
{ג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן הלך ליריד וא״ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א״ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו אלא כמו שהניחם שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשובה: הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי שומר חנם זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין שומר חנם שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הילכך דבר פשוט הוא שהוא שומר חנם ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם:
שולחן ערוך
(ב) שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה אוֹ כָּל דָּבָר לִשְׁמֹר, וְהוּא קִבֵּל עָלָיו לְשׁוֹמְרוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא קִבֵּל בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ: הַנַּח לְפָנַי, הוּא שׁוֹמֵר חִנָּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הַנַּח לְפָנֶיךָ, אוֹ: הַנַּח, סְתָם, {אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: הֲרֵי הַבַּיִת לְפָנֶיךָ (רַמְבַּ״ם פ״ב מֵה׳ שְׂכִירוּת וְטוּר),} אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם לָא הָוֵי וְאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה כְּלָל, אֲבָל מַחֲרִים עַל מִי שֶׁלָּקַח פִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ וְלֹא יַחֲזִירֶנּוּ לִבְעָלָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הוֹלֵךְ עִמְּךָ אֵלּוּ הַמִּנְעָלִים, וְאָמַר לוֹ: הַנִּיחֵם כָּאן עַל הַחֲמוֹר, וְהִנִּיחָם שָׁם וְלֹא קִבְּלָם הַנִּפְקַד בְּיָדוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחָם הַמַּפְקִיד עַל הַחֲמוֹר כָּךְ הוֹלִיכָם וְלֹא קְשָׁרָם, וְהָלַךְ לוֹ מִן הַצַּד לְהָסֵךְ רַגְלָיו וְהִנִּיחַ הַחֲמוֹר עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וְנֶאֶבְדוּ הַמִּנְעָלִים, הָוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם וְהָוָה לֵהּ פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. {הַגָּה: דְּלָא אַמְרִינָן דְּאִם אָמַר: הַנַּח, סְתָם, לָא הֲוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם, אֶלָּא בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַדַּאי קִבֵּל עָלָיו שְׁמִירָה (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרא״ש). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר לָא הָוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: הַנַּח לְפָנַי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִים וְדַעַת עַצְמוֹ מִגְּמָרָא דְפֶרֶק הָאֻמָּנִין אַלִּבָּא דַחֲכָמִים).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(ב) {ב} ש״ח הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א״ל הנח לפני הוא ש״ח משנה ס״פ האומנים (שם) שמור לי וא״ל הנח לפני ש״ח:
ומה שכתב אבל אם א״ל הנח לפניך או הנח סתמא אפי׳ ש״ח לא הוי וכו׳ שם (פא:) א״ר הונא א״ל הנח לפניך אינו לא ש״ח ולא ש״ש איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיטא וכתבו הרו״ף והרא״ש ז״ל ולקולא עבדינן ופטור [בדק הבית: וכ״כ הרמב״ם בפ״ב משכירות וכתב עוד דאומר לו הרי הבית לפניך נמי אינו אפילו ש״ח בפרק הזהב (בבא מציעא מט.) וכתב הריטב״א פי׳ ואע״פ שקבל ממנו שכירות דמכל מקום הא ביתך קמך א״ל ולרבות זה אמר כל הא ביתך קמך עכ״ל:]
ופרש״י הנח לפניך אינו אלא שומר חנם ולא ש״ש וכו׳ כיון דא״ל לפניך תיב נטר לך קאמר ליה וכתב רבי׳ ירוחם ודוקא בשוק אבל בחצר אם אמר ליה עול עול ואנטר קאמר עכ״ל וכתב נ״י דהא דאמרינן דהנח לפני ש״ח מסקינן בגמרא דאפי׳ בשוקא הוא וא״ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור לא מתחייב עד דמשך י״ל כגון שהניח בד׳ אמותיו בסימטא אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא:
ומה שכתב בשם הרמב״ם אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכו׳ בפ״ב מה׳ שכירות:
(ג) {ג} שאלה לא״א ז״ל ראובן הלך ליריד ואמר לו שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א״ל הניחם כאן על החמור וכו׳ כלל צ״ד סי׳ ב׳ וד׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) ולא משמע כן מדברי ב״י ורבינו ירוחם דלעיל וכן המרדכי פרק השואל ע״ג פסק בתשובה דאפילו בר״ה בעינן הנח לפני ועיין למטה בסמוך:
(ב) אלא אמר הנח לפני הוה כש״ח וכתב נ״י פ׳ האומנין ז״ל וא״ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור לא נתחייב עד דמשיך וי״ל כגון שהניחו בד׳ אמותיו בסמטא א״נ הכא איירי בבהמה וא״ל הכישה במקל והיא תבוא עכ״ל וכבר כתבתי בפרישה דהנ״י נמשך לדעת הרמב״ם דבעי משיכה ואע״ג דהרמב״ם כתב בפ״ג מהל׳ שאלה דהכישה במקל לא מהני בשואל להתחייב עליה והביאו רבינו לקמן בסימן ש״מ ס״י וגם הנ״י הביאו בפ׳ האומנין וכתב שכן דעת הר״ן ע״ש ודוחק לחלק בין שואל לשאר שומרים וי״ל שהנ״י ס״ל בהא כהרא״ש והטור דס״ל דמהני הכישה במקל בא״ל השואל למשאיל הכישה כו׳ וכמש״ר שם בסימן ש״מ ס״י ובדין מאימת יתחייב הש״ח בשמירתו לא ס״ל כהרא״ש והטור להתחייב מיד שיסתלקו הבעלים וא״ת תקשה להו דהא קיי״ל כר״י דאמר ש״ח שמקבל אפילו בדיבורא בעלמא להיות ש״ש מיחייב משום דבההוא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא [הוא] קא גמר (להו) ומשעבד נפשיה והביאו רבינו לקמן בס״ס זה די״ל דדוקא אם כבר הוא שומר ומשעבד לפשיה יכול לקבל עליו תוספת שמירה אפילו בדיבור בעלמא אבל בתחלה לא חל עליו חיוב השמירה עד דמשיך או הניח בד׳ אמותיו כו׳ וכ״פ נ״י פרק הזהב והביאו ב״י לקמן סימן ש״א ס״ס א׳ על דין עבדים והקדשות ושטרות דאין בהן דין שומרים דאפ״ה אם קנו מידו הו״ל (הוא) בהו דין שומר וכתב דוקא קנין אבל בדיבור בעלמא לא כיון דבתחלה לא הוה שומר כלל ול״ד להא דר״י כו׳ ע״ש (וכ״כ נ״י עוד בס״פ הפועלים ע״ש) עוד כתב שם ול״ד לערב דשועבד נפשיה אפילו לכתחלה בלא קנין דשאני ערב דעל דיבורו והימנותו הוציאו המלוה המעות והלוה ללוה:
(ג) והא דאמרינן הא ביתא קמך כו׳ ומיבעיא בהנח סתמא זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו׳ ז״ל המשנה פ׳ האומנין דף פ׳ שמור לי וא״ל הנח לפני ש״ח (פי׳ הרא״ש ואע״פ שלא משכו השומר דש״ח וש״ש חייבים כשקבלו עליהם לשמור עכ״ל) ובגמרא שם דף פ״א אמר רב הונא א״ל הנח לפניך אינו לא ש״ח ולא ש״ש איבעיא להו הנח סתמא מאי כו׳ ע״ש בגמרא עם פירש״י דמוכח משם דבבית הנח סתם הוה כאומר עול ופליגי ביה רבנן ור׳ והרא״ש פסק כרבנן דאמרי חייב וכמש״ר בשמו ס״ד וא״כ תימה למה כתב הרא״ש כאן בתשובה דאיבעיא דהנח סתמא הוא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר משמע דס״ל דשם בבית הוא פטור בהנח סתם כיון דלא נפשטה האיבעיא וכמ״ש הרי״ף והרא״ש בהדיא דקיי״ל בה לקולת הנתבע ועוד דמשמע מדברי התשובה הא בשוק דאינו משתמר חייב בהנח סתם ובגמרא הנ״ל קאמר אליבא דרבנן דקיי״ל כוותייהו דיכול להיות דס״ל פטור בשוק וגם רבינו בעצמו לפני זה כתב דבהנח סתם פטור כמו בהנח לפניך ובהנח לפניך אין חילוק בין שוק לבית וכבר נתעורר בד״מ בקושיא זו ע״ש בשני מקומות זא״ז והניחו בצ״ע ונראה ליישב ולומר מאחר דלא מצינו בשום פוסק ומחבר שיחלק בהנח סתם בין חצר לבית (זולת משמעות דברי ר׳ ירוחם שאכתוב בסמוך) וגם הרי״ף השמיט הא דקאמר הגמרא לימא כתנאי כו׳ דמינה נלמד דהנח סתמא הו״ל כעול וחייב לרבנן וא״ל דהשמיטו משום שהוא פשוט בעיניהן דהוה ש״ח בבית דז״א דהא הגמרא איבעיא להו אי הנח סתם הו״ל כהנח לפניך או כהנח לפני ובהנח לפניך אין חילוק בין בית לשיק ובשניהן פטור והו״ל להביא להאי לימא כתנאי דנלמד מיניה לפחות דבבית אין הנח סתם כהנח לפניך אלא ודאי מש״ה השמיטוהו דס״ל דאין ראיה מההוא דאמרו רבנן בעול חייב דהא בעול גופא קיי״ל דלא חייב בה כ״א בהיזק דאתי ליה מיניה ולא בהיזק דאתי ליה מעלמא וכמש״ר בסמוך ס״ד ואיבעיא דהנח סתמא הוה אי הו״ל דין ש״ח להתחייב באפילו אהיזק דאתי מעלמא דומה להנח לפני והגמרא דאמרה לימא כתנאי ורצה לפשוט הנח סתם מההוא דעול נראה משום דהא דאמרינן דבעול אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא ה״ט משום דהוא איבעיא דלא איפשעא בב״ק דף מ״ז ע״ש וכיון דלא איפשיטא קיי״ל בה לקולת הנתבע והפשטן רצה לפשוט הא דהנח סתם הוה שומר לרבנן לפי האיפן דאיבעיא לן ור״ל דבעול חייב אפילו אהיזק דאתי ליה מעלמא ודחי ליה דאפילו לפי אופן זה אין לפשוט שוק מעול דמיירי בחצר אבל לפי מאי דקיי״ל דאפילו בחצר אינו חייב אהיזק דאתי ליה מעלמא אין ללמוד מיניה להנח סתם להיות לו דין שומר אפילו בחצר ובית וכמ״ש והשתא א״ש משמעות הגמרא דקבעי האיבעיא הנח סתמא מהו אמשנה וגמרא דהנח לפני והנח לפניך קאי דאיירי בכל ענין בין בית וחצר בין בשוק גם נתיישב בזה הא דקאמרינן בגמרא דדיוקי דהנח לפני והנח לפניך דסתרי אהדדי דמש״ה ליכא למשמע מיניה וקשה הא איכא ליישב הדיוקי׳ דמ״ש הנח לפני ש״ח אבל סתמא לא [מיירי בשוק] ומ״ש הנח לפני לא הוי ש״ח דמשמע הא הנח סתמא הוה ש״ח מיירי בבית אלא ודאי ס״ל דאין לחלק ביה בין חצר ובית לשוק לענין להתחייב אהיזק דעלמא וכמ״ש והשתא א״ש הא דסתם רבינו לפני זה וכתב דבאמרו הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש״ח לא היה ומיירי אפילו בבית דומיא דהנח לפניך והא ביתא קמך וא״ש דהרא״ש כתב בתשובה דביתא קמך והנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם דזהו בבית הנפקד כו׳ דלא עלה על דעתו למעט בא״ל כן בשוק דמהיכי תיתי לחלק ביניהן מסתמא אלא לרבותא נקט וכמ״ש בפרישה והוא דאפילו בבית הנפקד דמחייבי בהו רבנן טפי מבשוק לסברת הגמרא אליבא דרבנן וכאילו אמר אף דקיי״ל דבהנח לפניך וגם בהנח סתם כיון דלא איפשטא האיבעיא דהוא פטור אפילו בבית הנפקד וכ״ש בשיק וא״כ תאמר אף אם נדמה הא דאמר הניחם על חמור שלי כא״ל הנח סתם בביתי אפ״ה הוא פטור וכמו שהיה דעת דיין העיר כמ״ש שם בשו״ת הרא״ש ע״ז כתב הרא״ש דאין ראיה מזה דשאני בית הנפקד שהוא מקום המשתמר ואיכא למימר דבקשת המפקיד לא היתה אלא שיתן לו רשות להניחן בביתו מה שאין כן בזה שבקש ממנו להניח מנעליו על חמורו ונתרצה בעל החמור לזה ודאי היתה דעת שניהן שישמרם בעל החמור דהרי בעל מנעלים ישאר כאן ול״ד להנח סתמא בשוק דשניהן שווין בעמידתן ומהיכי תיתי דזה יעמוד אצלם לשמרם יותר מהוא עצמו ובזה נתיישב הכל ודוק. אלא שיש לתמוה שר׳ ירוחם כתב בנתיב ל׳ ז״ל ואם קא״ל הנח בעיא דלא איפשיטא ודוקא בשוק אבל בחצר אם א״ל עול עול ואנטר קאמר עכ״ל ומדכתב שהך בעיא בהנח סתם דוקא בשוק כו׳ משמע דס״ל דבחצר אם אמר הנח סתם הו״ל ש״ח עליה וזהו דלא כדברי תשובת הרא״ש ומשמעות הפוסקים הנ״ל ודוחק לומר שלקח לו שיטה לנפשו למשוך אחר משמעות לשון הגמרא הנ״ל ויש ליישב בדוחק דה״ק ודוקא בשוק הוא דאינו שומר כלל אפילו לענין היזק דאתי מיניה אבל בחצר דינו כעול להתחייב אהיזק דנפשו ודוק. ובהגהות ש״ע כתב מור״ם ז״ל ויש חולקין וס״ל דאפילו במקום שאינו משתמר כו׳ ע״ש והוא ע״פ דרכו דהניחו בצ״ע הקושיא ולפי מ״ש אין כאן פלוגתא ועיין מ״ש בסמ״ע עוד מזה (ועיין בקונטרס שלי ממהדורא קמא שכתבתי ישוב לקושיות הראשונות בענין אחר אבל דקדוקים וקושיות לא נתיישבו בו לכן נראה דמ״ש כאן הוא העיקר):
(ב) שומר חנם הוא שהפקיד כו׳ קמ״ל דל״ד קאמר התורה בש״ח כסף או כלים אלא משום אורחא דמילתא וכמ״ש בריש הסימן:
אלא א״ל הנח לפני הוא ש״ח ס״פ האומנין ולקמן ס״ו יתבאר דס״ל לרבינו דמיד שנסתלקו בעליו משמירתו חייב השומר ביה ולהכי אפילו עומד בשוק וא״ל הנח לפני ואפילו לא הניחו זה בתוך ד׳ אמותיו הוה זה ש״ח עליו וק״ק על הב״י שכתב כאן בשם נ״י דמיירי בבהמה והכישה במקל או שהניחה בד׳ אמותיו כאילו ס״ל לרבינו כך וז״א דנ״י בשיטת הרמב״ם כ״כ דס״ל דבעי משיכה וכמש״ר בשמו בסמוך ס״ו אבל רבינו בשיטת הרא״ש אביו קאי ולהכי סתם כאן וק״ל:
הנח לפניך או כו׳ ל״מ קאמר ל״מ א״ל הנח לפניך דר״ל שמור לעצמך דלא הוה אלא ש״ח (אפילו) [אלא] אפילו א״ל הנח סתם דאפשר שהנח ואשמור קאמר מ״מ כיון דאיבעיא הוא בב״מ דף פ״א ועלתה בתיקו הוה לקולת הנתבע דהמע״ה:
ואינו חייב שבועה כלל ר״ל ואפילו שבועה שאינו ברשותו וכ״ש אינך שבועות שלא פשע ושלא שלח בהן יד שהן שבועות שומרים:
(ג) שאלה לא״א הרא״ש כו׳ בכלל צ״ד ס״ד ועד״ר ובחידושים:
וא״ל שמעון הולך כו׳ כצ״ל:
כך הוליכם ראובן ולא קשרם ר״ל דאילו קשרם ראובן לא הוה פשיעה במה שהלך קצת מן הצד להסך רגליו וכדמסיק הרא״ש בתשובה וכתב ז״ל ופשע במה שהניחה על החמור בלי קשירה והפליג מהם:
הא דאמרינן הא ביתא קמך כו׳ עבד״ר שם הוכחתי דאין חילוק בין חצר ובית לשוק לא בהנח לפני דהוי ש״ח בכולם ולא בביתא קמך או הנח לפניך או הנח סתמא דבכולם לא הוה שומר כלל להתחייב אנזק דאתי להנפקד מעלמא ודוקא בהיזק דאתי לנפקד מיניה דמפקיד פסקו רבנן בא״ל עול דחייב עלה וכמש״ר בסמוך ס״ד וה״ה בהנח סתמא ומ״ש הרא״ש כאן זהו בבית הנפקד לא אתי לאפוקי אם א״ל כן בשוק דהא ודאי בהנח לפניך אין חילוק וה״ה בהנח סתמא דבחדא כללא כיילינהו וגם לפני זה בס״ב כיילינהו רבינו יחד לפטור וא״כ הוה ליה להרא״ש לכתוב זהו דוקא בבית הנפקד ולא כזה דהחמור לא היה בבית המשתמר אלא לרבותא קאמר דאפילו בבית הנפקד דמחייבי רבנן בא״ל עול וה״ה בהנח סתם ומ״מ ס״ל דלא הו״ל שומר להתחייב בנזקין דאתי לה מעלמא ותאמר דה״ה מעשה זה דא״ל הנח מנעליך על החמור דלא עדיף מא״ל הנח בביתי קמ״ל דלא דשאני בית הנפקד דהוי משתמר ור״ל דגם הנפקד לא בקש ממנו אלא להניחם שם להיות משומר שם באשר הוא משא״כ בזה דהלך בדרך ודאי היה בדעתו להניחם ולשמרם וכדמסיק (ומ״מ) [ומש״ה] חייב בעל החמור על האבידה דאתי ליה מעלמא כיון דנתרצה לו ול״ד לא״ל הנח סתם והוא בשוק דשם הנפקד נשאר שם משא״כ בזה דהנפקד הלך עם המנעלים לדרכו והמפקיד נשאר פה וק״ל ועד״ר. ואמר לשמעון הניחם על החמור כצ״ל ונמחק לפני וכן הוא שם בתשובה:
(ב) {ב} ש״ח הוא שהפקיד וכו׳. פי׳ המפקיד נתנו לנפקד ואמר בפירוש שמקבל עליו לשמרו או אפילו אינו אומר כך בפירוש אלא א״ל הנח לפני נמי הוי ש״ח וכדתנן סוף פרק האומנים ומשמע ודאי דמתני׳ אפי׳ לא אמר בפירוש שמקבלו עליו לשמרו אפ״ה הוי שומר חנם ואצ״ל מקבלו עליו לשמרו ולא קשה דהו״ל למימר אפילו היכא דלא אמר כלום אלא שמשכנו לרשותו הוי ש״ח דכיון דכתב בסמוך דלהרמב״ם אינו חייב אם פשע אלא א״כ משך אם כן להרא״ש ור״י דמחייבים באומר הנח לפני אע״ג דלא משך כל שכן במשך אע״ג דלא אמר כלום:
ומ״ש אבל אם אמר לו הנח לפניך. מימרא דרב הונא בפרק האומנים ובהנח סתמא מיבעיא וכתב הרי״ף כיון דלא איפשיטא עבדינן לקולא ופטור ובהגהות מיימוני כתוב ע״ש ראבי״ה דאם תפס משלו הוי תפיסה מספק ולא מהני ע״כ:
ומ״ש ע״ש הרמב״ם אבל מחרים וכו׳. בפרק ב׳ מהלכות שכירות וכתב הרב המגיד לשם וכ״כ הסמ״ג שזהו תקנת הגאונים:
(ג) {ג} שאלה לא״א הרא״ש. בכלל צ״ד סי׳ ב׳ וד׳ ואיכא לתמוה דבפ׳ האומנין (בבא מציעא פ״א) איתא דהנח לפניך והנח סתמא לא איירי אלא בשוק ואיכא למימר דעד כאן לא פליגי ר׳ ורבנן אלא בהכניס שורו ברשות בעל החצר בסתם דלרבנן בחצר דבת נטורי היא עייל ואנטר קאמר ולרבי בתצר דלעיולי רשותא בעי למישקל מיניה כי יהיב ליה רשותא לעיולי תיב ונטר לך קאמר וא״כ היאך כתב הרא״ש בתשובה זו דהנח לפניך והנח סתמא זהו בבית הנפקד היפך התלמוד לכאורה ויש ליישב דמ״ש הרא״ש זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כוונתו לומר זהו כשהנפקד בביתו שהוא מקום המשתמר למפקיד שהרי המפקיד יכול לשמור בעצמו כשישב במקום שהניחו אצל הנפקד בשוק דהוי מקום המשתמר ע״י השומר לאפוקי דכשהוליך הנפקד את הפקדון עמו בדרך אשר הולך והמפקיד נשאר בביתו א״כ ודאי דכשהנפקד נתרצה לקבל הפקדון לרשותו ולהוליכו עמו קיבל עליו ג״כ שמירתו דמי ישמרנו בדרך אם לא הנפקד וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ד דשאלה שכתב הפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכים שיהו צרורין ומונחין בידו וכו׳ וקודם זה כתב כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון וכו׳ וא״כ מנעלים הללו כיון שקבלם הנפקד להוליכן עמו בדרך צריך שיקשרם ולא יפלוג מהם:
ומ״ש הא דאמר הא ביתא קמך וכו׳. בפרק הזהב (בדף מ״ט):
(ב) ב) ל׳ הטור ה״נ משנה שם בפ׳ ו׳ ד״פ ע״ב וכ״כ הרמב״ם בפרק ב׳ מהלכות שכירות דין ח׳
(ג) ג) מימרא דרב הוא שם דף פ״א ע״ב
(ד) ד) בעיא שם ולא נפשטא וכתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל ולקולא עבדינן דפטור
(ה) ה) מפ״ד דב״מ בעובדא דשומשמי ד׳ מ״ט ריש ע״ב
(ו) ו) שם ברמב״ם הביאו הטור וכ׳ ה״ה כל מקום שתראה בדברי רבינו חרם הוא מתקנת הגאוני׳ ז״ל ולא נזכר בגמ׳ כלל
(ז) ז) טור ס״ג בשם תשו׳ הרא״ש כלל ב״ד סי׳ ב׳ וד׳
(ג) כסף או כלים או בהמה כו׳ – האריך בל׳ משום דבפרש׳ ראשונה דאיירי בש״ח כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו׳ ובפרשה שנייה שם איירי בש״ש כתיב שור או חמור או שה וקמ״ל דה״ה איפכא אלא אורחא דמילתא כתב קרא דבהמה יש טירחא בשמירתה אין מדרך בני אדם לשומרה בחנם משא״כ כסף או כלים דמניחין אותו במקום משומר בלא טירחא דרך לשומרן בחנם וגם יש בו צד רבותא דאע״ג דבקל היה יכול לשומרם דלא יגנבו אפ״ה פטור אבל לדינא אין חילוק וכל זה כתוב בטור בהדיא ע״ש ובפרישה ודוק:
(ד) הנח לפניך או הנח סתם – אפי׳ ש״ח לא הוי מפ״ר שם כתבתי והוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דאתא להו מחמת שומר ובהמותיו חייב בא״ל הנח התם ומיהו היינו דוק׳ לר״י והרא״ש והטור דפוסקי׳ כרבנן אבל להרי״ף דפוסק כרבי אינו חייב כלל וכ״פ המחבר בסמוך ס״ג וכמ״ש שם:
(ה) אבל בדרך כו׳ – עיין פרישה ודרישה שם הוכחתי דאפי׳ א״ל בשוק הנח סתם דלא ה״ל דין ש״ח דאיכא למימר דכוונתו היה הנח ונטור לך ודוקא כשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה דבזה ודאי כשא״ל הנח זה על החמור דעתו היה לשומרם דאל״כ מי ישמרם כיון דבעל המנעלי׳ ישאר פה ומ״ש מור״ם דיש חולקין (גם בע״ש נמשך אחריו) גם בד״מ כ״כ והאריך ע״ש ושם כתבתי דלא מצאתי חולק בזה בנתנה לו להוליכו בדרך והמפקיד ישאר פה כ״א בא״ל הנח סתם בשוק ונשארים שניהם כאן ומטעם שכתבתי ואף שבתשו׳ הרא״ש (ובטור הביאו) כתבגם כן בלשון זה דכתב מור״ם והוא דלא אמרו כן אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו׳ הוכחתי בדריש׳ דלא אתי לדקדק ולומר דוקא בבית הנפקד ומשום שהוא מקום המשתמר ולאפוקי בא״ל כן בשוק שאדרבה בשוק במקום ששניהן שם סברא טפי דאפילו ש״ח לא הוי אלא בא למעט באמר ליה הניחם על החמור והוליכם בדרך דאע״פ שהוא ג״כ רשותו ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתי ליה מעלמא אפי׳ לחכמי׳ וה״א דגם בזה דהניחם על החמור יהיה פטור קמ״ל ע״ש ודו״ק:
(ד) אלא שאמר הנח לפני הוא ש״ח – ואם קבל שכר הוי ש״ש בלשון זה שאמר הנח לפני כן משמע בש״ס פ׳ האומנין (דף פ״א ע״ב) וכן הוא בתוס׳ פ׳ השואל דף צ״ט סוף ע״א ובהרא״ש שם ולדברי הסברא האחרונה דלקמן ס״ה כתב המ״מ בשם הרשב״א וראב״ד דכאן הניח לפניו בסמטא ובתוך ד׳ אמותיו וכ״כ הנ״י בשמם והא דלא פירשו כפשוטו דאיירי כאן בחצרו של שומר משום דבש״ס פרק האומנין משמע דאיירי בשוק ע״כ פירשו דשוק ר״ל סימטא עוד כתבו המ״מ ונ״י שם דמיירי בבהמה וא״ל הכישה במקל והיא תבוא כו׳ ותירוץ זה אינו אליבא דהילכתא כדלקמן סי׳ ש״ם ס״ז ועמ״ש שם ע׳ בתשו׳ ן׳ לב ס״א כלל י״ז ר״ס צ״ו.
(ה) הנח לפניך או הנח סתם – הנח סתם בעי׳ דלא איפשטא כ׳ הסמ״ע עפ״ר שם הוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוק׳ בהיזק דאתי להו מעלמא כו׳ עכ״ל ר״ל הא דהשוום יחד אף בחצר היינו דוקא בהיזק דעלמא אבל בשוק י״ל דאין חילוק ולרבנן אפילו בהיזק דמיני׳ פטור ולר׳ אפי׳ בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש״ס פרק האומנין (דף פ״א ע״ב) ע״ש.
(ו) הרי הבית לפניך – ואע״פ שקבל ממנו שכירות מ״מ הא ביתא קמך אמר ליה. בדק הבית בשם הריטב״א ור״ל אף על גב שקבל שכר שמירה כשישמור מכל מקום כיון דא״ל הא ביתא קמך לא קיבל השמירה ולא הוי אפילו ש״ח והכי מוכח בש״ס ע״ש עיין בתשובת מהרא״ן ששון סימן קמ״ד ובתשובת ר״ל ן׳ חביב סימן צ״ד.
(ז) אבל בדרך כו׳ – כ״כ בד״מ בשם רי״ו ונ״י וש״ס פ׳ האומנין וע׳ בסמ״ע ס״ק ה׳ ומש״ש עפ״ר ודרישה הוכחתי דאפי׳ בשוק כו׳ וכן הוא בש״ס פרק האומנין.
(ג) הנח – ואם קבל שכר הוי ש״ש בלשון זה כן משמע בש״ס ב״מ דף פ״א ע״ב וכן הוא בתוספות דף צ״ט סוף ע״א שם ובהרא״ש שם ולסברא אחרונה דבס״ה כת׳ המ״מ בשם הרשב״א והראב״ד דכאן הניחו לפניו בסמטא ובתוך ד׳ אמותיו וכ״פ הנ״י בשמם והא דלא פירשו דאיירי בחצירו של שומר משום דבש״ס שם משמע דאיירי בשוק ע״כ פי׳ דשוק ר״ל סימטא עוד כתבו המ״מ והנ״י שם דאיירי בבהמה ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא כו׳ ותירוץ זה אינו אליבא דהלכתא כמ״ש בסי׳ ש״ס ס״ז ועמ״ש שם ועיין בתשו׳ ן׳ לב ס״א כלל י״ז ר״ס (צ״ו) [צ״ה]. שם:
(ד) או – הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דמחמת שומר ובהמותיו חייב בא״ל הנח סתם לר״י והרא״ש והטור דפוסקים כרבנן אבל להרי״ף דפוסק כר׳ אינו חייב כלל וכ״כ המחבר ס״ג עכ״ל הסמ״ע ור״ל הא דהשוום יחד בחצר היינו דוקא כו׳ אבל בשוק י״ל דאין חילוק ולרבנן אפי׳ בהיזק דמיניה פטור ולר׳ אפי׳ בהיזק דמעלמא חייב וכן הוא בש״ס ב״מ שם ע״ב. שם:
(ה) לפניך – ואע״פ שקבל ממנו שכירות מ״מ הא ביתא קמך א״ל. כ״כ בבד״ה בשם הריטב״א ור״ל אע״פ שקבל שכר שמירה כשישמור מ״מ כיון דא״ל הא ביתא קמך לא קבל השמירה ולא הוי אפי׳ ש״ח והכי מוכח בש״ס ע״ש עיין בתשובת מהר״א ששון סי׳ קמ״ד ובתשובת ר״ל ן׳ חביב סי׳ צ״ד. שם:
(ו) בדרך – ז״ל הסמ״ע עפ״ר ודרישה שם הוכחתי דאפי׳ אמר ליה בשוק הנח סתם דלא ה״ל דין ש״ח כו׳ ע״ש וכת׳ הש״ך דכן הוא בש״ס פרק האומנין:
(ג) כסף או כלים – מפו׳ בתורה:
(ד) או בהמה – ר״פ המפקיד:
(ה) או כ״ד – שם נז ב׳:
(ו) לשמור – לי׳ דקרא:
(ז) והו א קבל כו׳ – עס״ג:
(ח) ואפי׳ כו׳ – שם פ״ב:
(ט) אבל מחרים כו׳ – כמו כל ספק תביעה:
(י) וי״ח כו׳ – כן השיג עליו בד״מ דהא אמרינן שם להיפך ע״כ ל״ק רבנן כו׳ והוא פ׳ כרבנן ופ׳ הבעיא לקולא. ואפי׳ לפמ״ש בש״ע ס״ג כרבי מ״מ לא קי״ל כמש״ש ע״כ ל״ק רבי כו׳ דהא פ׳ לקולא ובכ״ע פטור ועסמ״ע:
(ליקוט) וי״ח כו׳ – עמש״ש ועוד דאף לפי מה שמחלק בגמ׳ שם לרבי הוא בע״א בין מקום שצריך ליטול רשות ממנו או לא (ע״כ):
(ב) אבל אם אמר לו הנח לפניך – ומשום דלא קיבל עליו שמירה אפי׳ ש״ח לא הוי ומש״ה פטור נמי מדין שבועה דלא רמי רחמנ׳ שבועה אלא בשומרין וזה אינו שומר ומיהו כת׳ הרמב״ם פ״ב משכירות ז״ל טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך כו׳ נשבע היסת כו׳ וכולל בשבועתו שלא שלח בהן יד וכו׳ וכתבו בש״ע סי׳ רצ״ו סעיף ז׳ ומשמע דבשליחות יד חייב אפי׳ באומר הנח לפניך כ״כ בסמ״ע סי׳ רצ״ו שם דאם שלח בה יד חייב באונסין. אמנם דכל שאומר הנח לפניך ושלח בה יד אינו חייב אלא מדין גנב וגזלן וכמו שאר כל אדם אבל שליחות יד דחדית רחמנ׳ לחייב בשומרין הוא ענין אחר ומזה פטור כל שאומר הנח לפניך. ומבואר בשטה מקובצת ע״פ המפקיד בסוגי׳ דשליחות יד וז״ל וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין אינש דעלמא אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו וכדקאמר קרא גבי שומרין אם לא שלח ידו והנוטל לגזול על דעת ליטלה כולה או ליטלה מקצתה או שיחסרנה ולא ישלם לבעליו והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן אע״פ שלא חסר והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת ע״ד לשלם לבעלים עכ״ל. וע״ש עוד נ״מ בין שליחות יד דשומרין לגנב וגזלן וא״כ כל שאומר הנח לפניך אינו שומר ואינו חייב אלא מתורת גנב וגזלן והיינו שלא ע״מ לשלם אבל על מנת לשלם דפטור מאונסין לפמ״ש בשטה ואינו אלא מתורת שליחות יד דשומרין זה שאומר הנח לפניך פטור וא״כ זה שכת׳ הרמב״ם וש״ע סי׳ רצ״ו וכולל בשבועתו שלא שלח בה יד דמשמע דמיירי משליחות יד דשמו מוכיח עליו בדיני שומרין הוא לאו דוקא דכיון דאילו שומר לא הוי אלא כשאר אינש דעלמ׳ וא״כ אינו אלא שולח יד דחייב עליו כל אדם וכן הא דחדית רחמנא בשומרין לחייב משום שולח יד ע״י שלוחו מדכתי׳ על כל דבר פשע זה שאומר הנח לפניך דאינו שומר דאינו חייב אלא מדין גנב וגזלן פטור ע״י שליח.
(ג) או שאמר לו הרי הבית לפניך – כת׳ מוהרי״ט חלק ח״מ סי׳ קט״ז בראובן שאמר לשמעון הולך פקדון זה לפ׳ א״ל איני מוליכו כי מתיירא אני פן יאבד בדרך וה״ז מחלוקת ע״כ אינו נוטלו מידך אם רצונך שאוליכהו דרך חסד השליכהו ארצה ואקימהו מן הארץ ויחשב אצלי כמציאה כי מקרי הדרכים רבים וישליכהו ארצה ויקימהו כו׳ ע״ש תשוב׳ כו׳ ז״ל אמנם בנ״ד לא התנה בהדיא שלא יתחייב באחריות אלא שאמר שישליכהו ארצה ואפי׳ אם נאמר שלשון זה הוי כאומר הנח לפניך או כאומר הא ביתא קמך זהו כשמניח הפקדון על דעת שנשאר שם ומעולם לא נעשה שומר עליו אבל בדבר שנמסר ע״ד להוליכו בידו לעיר אחרת ודאי בהאי שעתא דאגבהה דין שומר יש לו וכו׳ מכל מקום כיון שסוף סוף נעשה שומר עליהם שהוא יוליכם שם דין שומר יש לו דלא גרע משומר אבידה וכו׳ שהרי כת׳ הרא״ש בתשובה הביאו בטור בראובן שאמר לשמעון הולך לו עמך אלה המנעלים וא״ל הוליכהו על החמור ונאבדו המנעלים והשיב מה שאמרו הא ביתא קמך אפי׳ ש״ח לא הוי זהו בבית הנפקד שהוא במקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו פשיטא שקיבל עליו שמירה כדין ש״ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו עכ״ל. והנה הרא״ש ז״ל פסיקא ליה מלתא ואני לומדה מדין אבידה דפ׳ הגוזל כדפירשנו ומה שאמר כאן השליכהו ארצה ויחשב אצלי כמציא׳ ואע״ג דמציא׳ חמירה טפי דחשיב ש״ש עליו משום פרוטה דרב יוסף כו׳ ולא אמר כן אלא לענין ששנינו בנזקין המוצא מציאה לא ישבע כו׳ אף כאן מה שאמר יחשב אצלי כאבידה שלא ישבע עליה קאמר וראיתי שנהגו רוב העולם מקבלי פקדונות שמונעים מלקבל הפקדון מיד המפקיד ואומרים השליכהו ארצה כדי להפטר ויצא להם ממה שאמרו הנח לפני או ביתא קמך דפטור ומסרכי ממילתא למילתא שעושין כן אף בפקדונות הנתונות להם להוליכם אל ארץ אחרת שסופן להיות שומרין עליה כדכת׳ הרא״ש ז״ל ול״מ מה שאומר הנח לפניך דסוף סוף חייב בשמירתה כדין אבידה ומצווה עלי׳ כדכתי׳ לכל אבידת אחיך והו״ל ש״ש משום פרוטה דרב יוסף ומ״מ אהני להו דבהאי מעשה שעושין מגלי דעתייהו דלא בעי להתחייב שבועה וכו׳ ע״ש. ותמהני במה שדורש לשון הדיוט שהכוונה הי׳ לענין מוצא מציאה לא ישבע מה שלא נעלם כי לא זו הי׳ הכוונה אלא לפטור עצמם מאחריות לגמרי ותנאי זה ודאי מהני לכ״ע דאפי׳ לפי דעת הרא״ש דהאי ביתא קמך ל״מ במוליך למקום אחר היינו מטעמא שכת׳ הרא״ש דודאי קיבל עליו השמירה שאם לא ישמרם ודאי יאבדו והיינו בסתמ׳ שהכוונה הי׳ שהדבר ההוא יהיה שמור וא״כ אמרינן דבבית המשתמר הא ביתא קמך היינו שישמור המפקיד עצמו אבל במקום שאינו משתמר ודאי צריך הי׳ שמיר׳ וא״כ מסתמא רוצה שישמרנו בעצמו אבל בנדון זה שמוליכי הפקדון צווחי ככרוכי׳ ואין רוצין לקבלן בשמיר׳ היכי בע״כ יהיו שומרין. וגם מ״ש מוהרי״ט על דברי הרא״ש ואני לומד׳ מדין אבידה לענ״ד אין זה ענין לאבידה דודאי אם לא הי׳ הכוונה לשמירה אין בזה משום שומר אביד׳ כיון דאביד׳ מדעת הוא ותמה אני לדברי מוהרי״ט א״כ מי שנוסע למרחקים דרך מקום אחריות ישליך את פקדונו על עגל׳ שלו והוא בע״כ יהי׳ שומר אבידה אלא ודאי לא מצי המפקיד לעשות מנכסיו דין אבידה ולחייב את חבירו שישמרנו בע״כ ואפי׳ נימא דאין זה אבידה מדעת אפ״ה כל שהתנ׳ חבירו בתחלתו שאינו רוצ׳ להוליכו ולשומרו עד שיפטרנו מדין שמירה ודאי פשוט הדבר שאינו שומר בע״כ ואפי׳ הולך לאבוד כיון שידעו הבעלים שהוא מקום אחריות ואדעת׳ דהכי קיבלו וא״כ נראה פשוט דהכוונ׳ במה שאמרו מוליכי הפקדון השליכהו ארצ׳ הכוונ׳ לפטור עצמם ולפי שסוברין שיתחייבו בע״כ לכך עושין תחבולה זו לו׳ השליכהו ארצ׳ וכו׳ ועכ״פ נראה מחשבתם שאין רוצים בשמיר׳ וא״כ ודאי פטורים מכל אחריות וז״ב.
(ב) [שו״ע] שומר חנם הוא שהפקיד. נ״ב ראובן זיכה במתנה חפץ לשמעון ע״י אחר. ונשאר החפץ ביד ראובן הנותן. עיין בלשון הראב״ד שהביא הטור בסי׳ ס׳. ועיין במחנה אפרים בהל׳ שומרי׳ סי׳ ט״ו:
(ג) [שו״ע] או הנח סתם. נ״ב ואם נתן בידו סתם. י״ל דהוי שומר תשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ רצ״א ועיין בתשו׳ קול בן לוי סי׳ כ׳ דף מ״ז ע״ב:
(ד) [הגה] הרי הבית. נ״ב בב״י סי׳ קצ״ה כתב בשם רי״ו נ״ט ח״ד מי שקנה בענין שאין אחד מהם יכול לחזור ונשאר ברשות מוכר. ויש מהגדולים שכתבו דהמוכר עליו כש״ח ויש שכתבו דאפילו ש״ח לא הוי. דהוי כמו הא בית׳ קמך וכן נראה עיקר ועיין סמ״ע סי׳ ס״ו:
(ה) [שו״ע] ונאבדו המנעלים. ג״כ אפשר לומר דהרא״ש כ״כ לשיטתו דס״ל דלא בעי׳ קנין לחיוב שמירה אבל לדעת הרמב״ם והנ״י. וזה דעת הי״א בסעיף ה׳ שאינו חייב עד שימשוך י״ל דהכא לא נתחייב דמדין משיכה הוי ספק אם משיכת הבהמה הוי משיכה לכלים שעליה עיין לעיל סי׳ ר״ב ס׳ י״ד ומדין חצר ליכא. דהוי חצר מהלכת וא״כ אין כאן קנין. אח״ז ראיתי ס׳ מחנה אפרים וראיתי סי׳ ז׳ דברים אלו:
(ב) או כל דבר לשמו׳ בתוס׳ ס״פ החובל בד״ה ורמינהו לשמור כתבו דהמפקיד בסתם אין השומר מתחייב עד שיאמר שמור לי וכ״כ רש״י בביצה דף מ׳ בד״ה א״ל וז״ל אבל במפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בקביל נטירותא ע״ש וכ״כ הרמב״ן בס״פ החובל שאין השומר מתחייב עד שיאמר שמור לי וכו׳ אבל במפקיד סתם ודאי פטור וכו׳ ונראה דזהו כוון המחבר בדקדוק לשונו במ״ש שהפקיד אצלו כסף או כלים לשמור משמע דאין השומר מתחייב עד שא״ל לשמור ולכאורה קשה דהא אפי׳ בהכניס שורו ברשות חייב לרבנן דעול ואנטור קאמר ואפי׳ מהיזק דאתי מעלמא להרבה פוסקים ומשמע אפי׳ לא ביקש ממנו רק להכניס שורו ועש״ך סק״ח דאם הכניס עניינו לבית בעה״ב ברשות סתמא דמילתא קביל עליו נטירותא אפי׳ לרבי וא״כ האיך משכחת ליה במפקיד בסתם דלא יתחייב אלא באומר שמור לי הא סתם מפקיד בבית הוא לכן נלפע״ד כיון שהרמב״ן במלחמות כתב וז״ל שאין השומר מתחייב עד שיאמר שמור לי או בענין שסתם משמע לשון שמירה א״כ נראה דבמקום שצריך שמירת בעלים כשנותן לידו הרי מוכח מענינו שכוונתו לשמירה והתוס׳ והרמב״ן שכתבו דבעינן דוקא שיאמר שמור כוונתו כשמייחד לו מקום שא״צ שמירת בעלים דאז אין מוכח מעניינו שהבעלים יקבלו שמירה ע״ע וכ״כ הר״ן ריש פסחים גבי ייחד לו בית דכשייחד לו מקום דה״ל כאמר כנוס שורך ברשותך דפטור ע״ש מעשה בא לפנינו ברעש מלחמה נתן א׳ לחבירו להניחו במטמון שיש לו בקרקע בביתו ואחר כלות הרעש חפר הנפקד הקרקע להוציא שלו והודיע להמפקיר שכבר הוציא שלו ואח״כ נגנב הפקדון ופסקינן שאפי׳ שבועה אינו חייב דלא נעשה שומר כלל כיון שלא אמר שמור לי והמקום א״צ שמירת בעלים ולא מוכח מענינו שנתכוין לשמירה:
(ג) הוא שומר חנם והנה בא׳ שקנה מחבירו סחורה בק״ס או בשאר קניינים שא״י לחזור בהן ונשאר אצל מוכר פסק הב״י בסי׳ קצ״ח בטור אפי׳ שומר חנם לא הוי ע״ש שכתב שכן עיקר והוא מטעם הנ״ל דהא לא אמר שמור לי אמנם נראה דזה מיירי שכבר נתן המעות או שאינו מקפיד על המעות שנותן לו בהקפה אבל אם אינו רוצה ליתן לו עד שיתן המעות הוי ש״ש וכדין מלוה על המשכון ואם הוא זבינא דרמי על אפיה שיש בו הנאה למוכר בלא״ה הוא שומר שכר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי דדוקא במשכון כתבו התוס׳ דל״ש זה דמאי הנאה אית ליה כשמלוה מעותיו משא״כ הכא שיש בו הנאת מוכר ואם א׳ זיכה חפץ לחבירו במתנה ע״י אחר ונשאר החפץ אצל האחר פסק הב״י בטור בסי׳ רל״ה בשם הרשב״א דאם זיכה לקטן ע״י אח׳ אם הקטן כאן ודאי לשמור מסרו לידו והו״ל כאמר שמור לי ואם אין הקטן כאן י״ל כדי לזכות ע״י מסר לו ולא לשמור ע״ש אמנם נראה דדין זה ל״ש רק בזיכה לקטן אבל בזיכה לגדול נראה דודאי שומר הוי כשהגדול אינו כאן וכ״ה בירושלמי דשבועות בר״פ ארבעה שומרין דאם אמר זכה במתנה לפ׳ דכיון ששמירתן עליו כמו שהוא עליו ע״ש והטעם נראה פשוט דאם זיכה מתנה לאחר ואין האחר בכאן לא גרע משומר אבידה וגדולה מזו כתב המהרי״ט חח״מ סי׳ קטז דהוי שומר ע״ש כיון דהחפץ בידו ואין הבעלים כאן לשומרו הוי כשומר אבידה ומ״מ לא הוי ש״ש משום פרוטה דר״י ומטעם שכתבתי בסי׳ ע״ב דל״ש פרוטה דר״י כי אם כשחייביה רחמנא בחיוב מצוה זו כגון בהלואת משכון שחייביה רחמנא להלוות וממילא נפגם בחיוב שיטוח וניעור מחמת חיוב מצות רחמנא אבל בדבר שלא נכנס בחיוב שיטוח וניעור מחמת חיוב מצות רחמנא לא הוי ש״ש וא״כ הכא דלא קפיד רחמנא להיות זוכה לחבירו במתנה ל״ש פרוטה דר״י אבל מ״מ שומר הוי משא״כ בזוכה לקטן דל״ש שמירה משום קטן מש״ה פטור דדוקא בדמי אבידה דאתיא מכח בן דעת חייב כמבואר בב״ק ד׳ קו אבל אבידה דאתיא מקטן פטור משא״כ כשהקטן כאן שהמזכה עשאו שומר ואפוטרופוס חייב דהוי כאפוטרופס שמינהו אבי יתומים או ב״ד דחייב בפשיעה דאתי׳ השמירה מב״ד וכמ״ש הר״ן בשם הרמב״ן בשבועות ע״ש ונראה דהרשב״א לשיטתו דפוטר מפשיעה בשומר לקטן אבל לדעת המחבר והרמב״ם לעיל בסי׳ צ״ו דחייב כדין שומרים לקטן נראה דאפי׳ במזכה לקטן ע״י אחר דהוי כשומר אבידה לקטן דחייב דלהרמב״ם לא נתמעט קטן רק מדין כפל לענין שומרין לא בעינן נתינה מגדול ובגדול כשהוא כאן נראה דלא הוי שומר דבשלמא בקטן דאינו בר שמירה י״ל דהמזכה עשאו שומר בשביל קטן משא״כ בגדול מה״ת יעשהו שומר והגדול השני לא אמר שמור לי:
(ד) הנח לפניך עש״ך ס״ק ה׳ עד ולרבנן אפי׳ בהיזק דמיני׳ פטור וכו׳ כלומר לפי צד האיבעיא בב״מ פ״א דבהנח סתם בשוק פטור אפי׳ לרבנן ואפי׳ בהיזק דמיניה פטור ולפי הצד איבעיא דבהנח סתם בשוק אפי׳ לרבי חייב ה״ה אפי׳ בעלמא חייב:
(ה) הנח סתם וה״ה אם שתק אפי׳ א״ל שומר לי והניח לפניו דשתיקה לא הוי כהודאה כי אם כשיש זכות להשותק כמ״ש מהרי״ק שורש קנ״ה או בתביעה לפני ב״ד ושתק ע״ש אבל אם אמר שמור לי ומשכו הנפקד לרשותו בשתיקה שעשה מעשה ודאי דנתחייב בשמירה ומ״ש המהרי״ט דאם אמר השליכהו ארצה כדי לפטור מאחריות שלא נפטר בכך כבר תמה עליו בקצה״ח ע״ש לענין היזק דאתי ליה משומר שכתבו הסמ״ע והש״ך אין מקומן כאן:
(ו) הרי הבית לפניך עש״ך סק״ו אע״ג שקיבל שכר שמירה כשישמור וכו׳ כלומר אע״פ שהבטיח לו השכר בפי׳ כשישמור מ״מ כשאומר לו הרי ביתא קמך הוי כאלו פי׳ לו שאינו רוצה להיות שומר והשכר יהיה רק בעד הבית וכיון שנתן לו השכר או אפי׳ התחייב עצמו בהשכר אחר שאמר הא ביתא קמך הוי כאלו נתרצה ליתן לו כל השכר רק בעד הבית וחייב בכל השכר והנפקד פטור מחיוב שמירה:
(ז) ונאבדו המנעלים זהו מתשו׳ הרא״ש ואזיל לשיטתו דס״ל בסעיף ה׳ דלא בעי משיכה אבל למאן דס״ל דשומר בעי משיכה הלא אין כאן קנין דהא משוך בהמה וקני כלים שעליה אינו קונה וגם מטעם חצר אינו קונה דחצר מהלכת הוא ותימה על המחבר והרב שסתמו כאן לכן נראה דבכאן כ״ע מודו דחייב לשלם דדוקא במקום שאין עושה מעשה בגוף החפץ רק שפשע בשמירה שלא שמר ביתו דבזה איש אחר שלא קיבל שמירה אינו חייב דהא אפי׳ פורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור רק שומר חייב ומש״ה כשלא עשה קנין כאחר דמי ופטור אבל אם עשה מעשה בגוף החפץ כגון שראובן נטל כלי מבית שמעון והניח באם הדרך במקום שאין משתמר ודאי דחייב אפי׳ לא עשה קנין דהא בב״מ פ׳ א״מ קרי ליה הש״ס אבידה מדעת במקום שהוא אינו משתמר וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי עד שנקרא עליו שם אבידה הוי כמאבדו ומפסידו בידו דחייב ומש״ה אפי׳ הוא אינו שומר או שהוא שמירה בבעלים חייב בכיוצא בזה וה״נ שהוליכו ממקום המשתמר והניחו במקום שאינו משתמר לגמרי הוי כמזיק בידים וחייב אך מ״מ אינו שומר לענין אם טוען ששמרו כראוי שיהי׳ חייב בשבועת שומרים למאן דס״ל דבעי משיכה בשומרין:
(ח) אבל בדרך עסמ״ע סק״ה עד ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתי לי׳ מעלמא וכו׳ כלומר לפי צד האיבעיא בש״ס בב״מ ד׳ פ״א ע״ב דביתו י״ל דשקיל רשותו ממנו לאעיולי׳ ולא לשמור לשומר ע״ש ה״נ י״ל בחמור והנה מ״ש הסמ״ע בפי׳ דברי תשובת הרא״ש שהביא הטור המעיין בדבריו שם יראה שאין הל׳ מדוקדק לפי דבריו ע״ש בטור ונראה בכוונת דברי הרא״ש דרצה לדמות מקודם הא דמנעלים להא ביתי קמך ולהניח סתם וע״ז חילק בין מקום המשתמר כוונתו לחלק רק בין הא ביתי קמך דבהנח סתם החילוק פשוט דשם מיירי בשוק ושניהם כאן דיכולין לומר דתיב ונטור לך קאמר משא״כ במנעלים שהולך מכאן אבל מהא ביתי קמך בב״מ י״ט שפיר קשה להרא״ש דעובדא הי׳ שהנפקד נשאר כאן ואמר ליה ליהוי דמי פקדון גבך והלך לו והוי ממש דומיא דמנעלים וגם בביתו א״א לומר דתיב ונטו׳ לך קאמר דנראה דעיקר החילוק שבין חצר לבית שהביא הש״ך ס״ק ח׳ בשם הג״א דבהילוך דחצר לא קפדי אינשי ותיב ונטור קאמר אבל בבית דאהילוך דבית קפדי אינשי וכמבואר לעיל סי׳ קנ״ד בסמ״ע ס״ק ז׳ ע״ש וא״א לומר דתיב ונטור לך דע״כ עול ואנטור לך קאמר ולזה כתב הטור דהטעם בהא בית׳ קמך דלא הוי ש״ח כיון דהבית מקום המשתמר הוא א״כ י״ל שלא הי׳ כוונתו שיהי׳ השומר רק שיחי׳ משומר מכח הבית שהוא משתמר משא״כ במנעלים שהוא מקום שאינו משתמר וגם הולך משם סתם משמע לשון שמירה וכמ״ש הרמב״ן סעיף ג׳:
(ב) כל דבר לשמור וע״ב דבלא יחד לו מקום שמן הסתם צריך שמירת בעלים נעשה שומר בסתם אבל כשיחד לו מקום שמירה שא״צ שמירת בעלים אינו נעשה שומר עד שיאמר שמור לי:
(ג) הנח לפני ואם קיבל שכר הוי ש״ש בלשון זה ולסברא אחרונה שבסעיף ה׳ דבעינן משיכה בשומרין מיירי הכא כגון דקאי בסימטא ובד״א (ש״ך):
(ד) הוא ש״ח וע״ב דאם א׳ קנה בק״ס מקח אצל חבירו ונשאר המקח אצל המוכר אז אם כבר נתן המעות או שאינו מקפיד על המעות אפי׳ ש״ח לא הוי אבל אם אינו רוצה עד שיתן המעות הוי ש״ש ואם זיכה החפץ לחבירו ע״י אחר במתנתו נשאר החפץ אצל האחר אז אם זיכה לקטן נעשה האחר ש״ח בין שהקטן היה כאן כשזיכה בין שלא היה כאן אבל בשזיכה לגדול אז אם היה הגדול כאן לא נעשה שומר אבל אם לא היה כאן נעשה שומר:
(ה) הנח סתם וזה הוא בהיזק דאתי מעלמא אבל בהיזק דאתי מחמת שומר ובהמותיו יתבאר בסי׳ שצ״ח. ואם שתק עיין ביאורים:
(ו) הרי הבית לפניך ואע״פ שקיבל שכר שמירה וכשהבטיח לו השכר אמר לו בפי׳ כשישמור מ״מ כיון שאמר לו הא ביתא קמך הוי כאילו נתרצה ליתן לו רק שכר בעד הבית ופטור מחויב שמירה וחייב בכל השכר:
(ז) אבל בדרך ודוקא שהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה דבזה ודאי דעתו היה לשמרם כיון דבעל ישאר פה אבל כששניהם כאן אפי׳ המקום לא היה משומר לא נעשה שומר די״ל דתיב ונטור לך קאמר ולפ״ז תמוה מ״ש הרמ״א וי״ח דא״כ ליכא דחלוקת כלל (סמ״ע) וע״ב דאפי׳ למאן דס״ל דבעי משיכה בשומרים מ״מ חייב לשלם כשנאבד אבל כשטען ששומרו כראוי אינו חייב שבועת שומרים:
(א) והוא קבל עליו לשומרו כו׳ – ע׳ בתשו׳ צ״צ סי׳ כ״ג באשה אחת שלקחה תינוק של אחותה על זרועותיה לילך עמו לרחוב ואחותה נתנה ליד בנה התינוק. דינר א׳ לשחוק בו ונאבד אח״כ הדינר מן התינוק ותובעת אם הילד שתשלם לה הדינר ואמרה שסמכה על אחותה שתהא משמרתו ופסק שהאשה פטורה מלשלם כיון שאחותה לא אמרה לה כלום בעת שנתנה הדינר ליד התינוק גרע מהנח סתם ולא קיבלה עלה שמירה כלל ואפי׳ אם אירע שהאשה שהיתה נושאת התינוק נטלה הדינר מיד התינוק והחזירה אותו ליד התינוק נמי פטורה דמעיקרא אבידה מדעת היא כו׳ עש״ב. וע׳ בס׳ שער משפט לעיל ס״ס צ״ו שתמה עליו שלא הזכיר דברי הטור וש״ע והסמ״ע בסי׳ שמ״ט ס״ב דמבואר שם דרבעל צריך לישבע ש״ש אע״ג דלא קיבל עליו שמורה והיינו משום דמסתמא קיבל עליו השמירה וה״ה בנד״ז מסתמא כשמסרה אחותה המטבע לתינוק סמכה עלה שתשמרנו יפה כיון שאין התינוק בן דעת והיא נמי מסתמא קיבלה על עצמה כן ומסיים דצ״ע לדינא ע״ש. ולע״ד אין כאן תימה לפי המבואר בב״ח בסי׳ שמ״ט שם הטעם דהבעל צריך לישבע הוא ע״פ דברי הרמב״ם שהביא הטור והש״ע בס״ס שמ״ו באם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה״ז נכנס תחתיה כיון דהבעל בנכסי אשתו דין לוקח יש לו כו׳ עש״ה וזה לא שייך כאן ובפרט דהרב בעל צ״צ הוא תלמידו של הב״ח ז״ל ונמשך אחריו ברוב הוראותיו. ועמ״ש בזה בסי׳ שמ״ט שם:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{ד} בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי ר׳ סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קיבל עליו לשמרם מהיזק דאתי ליה מעלמא ורב אלפס פסק כרבי ור״י פסק כחכמים וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל:
שולחן ערוך
(ג) בִּקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּתֵּן רְשׁוּת לְהַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ אוֹ פֵרוֹתָיו לַחֲצֵרוֹ, וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת וְלֹא פֵרַשׁ כְּלוּם בִּשְׁמִירָתָן, אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁמִירָתָן כְּלָל.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(ד) {ד} בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי רבי סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן משנה וגמרא פרק הפרה (בבא קמא מז:) ובגמרא (מח:) איתמר רב אמר הלכה כת״ק ושמואל אמר הלכה כרבי וכתב הרי״ף והלכתא כשמואל דקיי״ל דהלכתא כוותיה בדיני וכתב הרא״ש על זה התוס׳ כתבו צ״ע משום דרבא שהוא בתראה סובר כחכמים דקאמר הכניס שורו לחצר ב״ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר והיינו כרבנן דאי כרבי ואפילו ברשות נמי ובכולה סוגיא לעיל מסיק רבא כרבנן ואפילו נשברו ברוח אפילו חנק את עצמו עכ״ל ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא״ש כחכמים שהרי כתב שתי הסברות ולא הכריע ועוד שלא כתב הרא״ש שהתוס׳ פסקו כחכמים אלא שהקשה להם על פסק הרי״ף והניחו הדבר בצ״ע ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה להרי״ף משום מאי דמספקא להו לתוספות ועוד שמה שכתבו התוס׳ דרבא סבר כחכמים והוכיחו כן מדאמר הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה וכו׳ והיינו כרבנן לא מכרעא כלל שהרי הרי״ף אע״פ שפסק כרבי פסקה לההיא דרבא ועל כרחך צריך לומר שהוא מפרשה בגוונא דאתיא כרבי ומה שכתבו ובכולה סוגיא מסיק רבא כרבנן וכו׳ אין זה כדאי לדחות כלל ערוך שבידינו דהלכה כשמואל בדיני דהא רבא לא לפסוק הלכה אתא אלא משום דרבי זירא אוקי מתניתין בתברא מי ששנה זו לא שנה זו אתא רבא למימר דלא צריכינן למדחק בהכי דמצינן לאוקמי כולה כרבנן וכו׳ אפי׳ נשברו ברוח וההיא דאפי׳ חנק את עצמו לא אמרה אלא לפרוקי מאי דאותבוה לרב מברייתא דקתני גבי אכל חטים והתריז ומת אם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכיון שכן הא נמי לא מכרעא דרבא סבור כחכמים הילכך פסק הרי״ף עיקר וכ״פ הרמב״ם ז״ל:
ומה שאמר רבינו אליבא דרבנן ודוקא בהיזק דאתי ליה מינייהו וכו׳ שם איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא מהו דנפשיה הוא דקביל עליה או דילמא אפי׳ נטירותא דעלמא קביל עליה ופרש״י היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו וכתב הרא״ש על זה וק״ל כיון דא״ל כנוס שורך ואני אשמרנו הו״ל ש״ח ואמרי׳ לעיל א״ר אלעזר מסר שורו לש״ח או לש״ש וכו׳ אפי׳ הוזק חייב הילכך נראה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה דאמר ליה כנוס שורך סתם אי הוי שומר חנם לגמרי או לא ועלתה בתיקו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר וכתב עוד א״נ נוכל לקיים פרש״י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס ונחלק בין מסר לו שורו לשמרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קביל עליה אבל אם אמר ליה כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ״ל ואיני יודע אמאי מסכן נפשיה לאוקמי האי בעיא אליבא דהלכתא לפסק הרי״ף שמאחר שלא כתבם בהלכותיו משמע דסבירא ליה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ובאמת שאני תמה על דברי הרא״ש אם מסקנתו כחכמים שא״כ דעתו נגד דעת הגמרא ס״פ האומנין דאמרינן התם אליבא דחכמים דהנח סתמא אינו פטור אלא בשוקא דהוא מקום שאינו משומר אבל בבית עול ואנטר לך קאמר וא״כ למה כתב בתשובה דלעיל דבעיא דהנח סתמא אינו אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר וחייב בדרך במקום שאינו משומר והא בהיפך מדעת הגמרא וע״ש:
(ד) בהא פליגי ר׳ סבר כו׳ בפ׳ הפרה איתמר רב אמר הלכה כת״ק ושמואל אמר הלכה כר׳ וכתב הרי״ף דהלכתא כשמואל דקיי״ל כוותיה בדיני וכתב ע״ז הרא״ש וז״ל התוס׳ כתבו צ״ע משום דרבא שהוא בתראה סובר כחכמים דקאמר הכניס שורו לחצר ב״ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר והיינו כרבנן (דאמרי אם הכניס ברשות השמירה היא על ב״ה ומש״ה הוצרך לאמר שכשהכניס שלא ברשות דאז אין השמירה על הב״ה דבעל השור חייב לשלם היזקא דשורו דהא לא היה מוטל על ב״ה לשמרו שלא יעשה היזק) דאי כרבי אפילו ברשות נמי ובכולה סוגיא מסיק לעיל כרבנן ואפילו נשברו ברוח אפילו חנק את עצמו עכ״ל וב״י השיג על רבינו שכתב וכן הוא מסקנת הרא״ש כחכמים כו׳ ע״ש [גם בב״ח בסעיף זה] ול״נ דהמדקדק שם בתוספות והרא״ש בסוגיא יראה לו כדברי רבינו שהרי כתב שכל הסוגיא מתפרשה ואזלא אליבא דרבנן ובודאי מוכח מיניה דס״ל כרבנן להלכה:
[ומשר״ל] ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה כו׳ שם דף מ״ז ע״ב איבעיא הוא בגמרא היכא דקבל עליו נטירותא כגון לרבנן סתמא ולר׳ דא״ל כנוס שורך ואשמרנו כו׳ ומקשה עליו הרא״ש ז״ל וקשה לי כיון דא״ל כנוס שורך ואני כו׳ הו״ל ש״ח ואמרינן לעיל אמר רב אר״א מסר לש״ח או לש״ש כו׳ אפילו הוזק חייב הילכך נראה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה כו׳ וכתב עוד הרא״ש א״נ נוכל לקיים פירש״י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק הרי״ף ונחלק בין מסר לו שורו לשמרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קבל עליו אבל אם א״ל כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין ל׳ זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ״ל הרא״ש וכתב עליו ב״י וז״ל ואיני יודע אמאי מסכן נפשיה לאוקמי האי בעיא אליבא דהלכתא לפסק הרי״ף שמאחר שלא כתב בהלכותיו משמע דס״ל לרבנן דוקא מיבעיא ליה עכ״ל ול״נ דהרא״ש בא ליישב דעת רש״י ולומר דלהכי כתב רש״י דאיבעיא זו אזלא ג״כ לר׳ משום דס״ל הלכה כמותו וא״כ הוא דוחק דקמיבעיא להגמרא שלא אליבא דהלכתא וכדי שלא תיקשי דודאי אין הלכה כר׳ במקום רבנן החולקים עליו מש״ה מסיק הרא״ש דז״א מן התימה ארש״י שהרי הרי״ף פסק כר׳ ואף שהרי״ף ס״ל דאיבעיא זו לא איבעיא אליבא דר׳ נ״ל דרש״י לא ס״ל בהא כוותיה ומחלק בין מסר לו כו׳ כמ״ש הרא״ש ודוק:
(ד) בקש מחבירו שיתן לו רשות כו׳ בהא פליגי ר׳ סבר כו׳ פלוגתא הוא בפ׳ הפרה דף מ״ז ומ״ח ועבד״ר:
אבל לא קיבל עליו כו׳ אבל שומר דעלמא חייב אפילו לשמרו מהיזק דאתי ליה מעלמא. אשר״י ועבד״ר:
וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל עבד״ר:
(ד) {ד} בקש מחבירו וכו׳. משנה בפ׳ הפרה (בבא קמא מ״ו) והאלפסי פסק שם כשמואל דהלכה כר׳ וכן פסק הרמב״ם בפ״ז מנזקי ממון וכתב רבינו דעתו לקמן בסוף סי׳ שצ״ח אבל התוס׳ כתבו וז״ל לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ״ע דרבא קאמר לעיל הכנים שורו וכו׳ וז״ש רבינו ור״י פסק כחכמים דמדכתבו לכאורה נראה וכו׳ אלמא דהאמת אינו כך וכ״כ הרא״ש לאחר שהביא דברי הרי״ף כתב וז״ל והתוספות כתבו צ״ע משום דרבא דהוא בתרא סבר כחכמים וכו׳ אלמא משמע דכוונתו לחלוק אפסק דאלפסי ועוד דלאחר שהביא דברי התוס׳ כתב לחזק סברא זו מדעתו וז״ל וכן סתמא דתלמודא וכו׳ ועוד דאח״כ כתב הרא״ש בעיא היכא דקביל עליה נטירותא וכו׳ והביא פרש״י ונחלק עליו ופירש דדוקא לרבנן קמיבעיא ליה וכו׳ וכתב במסקנתו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר הרי מבואר דפסק כרבנן אלא דאח״כ כתב א״נ נוכל לקיים פי׳ רש״י כי היכא דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס וכו׳ אלמא דאיהו גופיה לא ס״ל כרב אלפס ז״ל ולפי זה התיישב דלא קשה קושיית הב״י דמנין לו לרבינו דמסקנת הרא״ש כר״י דהא פשיטא דכיון דהביא דברי התוס׳ לאחר שהביא דעת האלפסי אלמא דמסקנתו כמ״ש באחרונה דזהו דרכו בפסקיו ומה שמקשה עוד ב״י דהתוס׳ לא פסקו כחכמים כו׳ אינו קשה דמדכתבו לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ״ע וכו׳ מוכח להדיא מלשון לכאורה נראה דהאמת אינו כך כדפי׳ עוד כתב לתרץ קושיית התוס׳ לדעת רב אלפס עיין עליו אבל מ״מ דעת ר״י דלית הלכתא כרבי אלא כרבנן וכ״כ רבינו ירוחם וז״ל ודוקא בשוק אבל בחצר אם א״ל עול עול ואנטר קאמר עכ״ל ומביאו ב״י והיינו כדפסק ר״י והרא״ש כרבנן:
ומ״ש ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה וכו׳. שם קא מיבעיא לן בהיזק דאתי ליה מעלמא וכיון דלא איפשיטא מספיקא לא מפקינן ממונא:
(ח) ח) שם ס״ד משנה בפ׳ ד׳ דבבא קמא ד׳ מ״ז ע״ב
(ט) ט) כ״כ הטור בשם הרי״ף וכן כ׳ הב״י בשם הרמב״ם כרבי שם במשנה דהכי פסיק שמואל הלכתא כוותיה וכתב הרי״ף וקי״ל דהלכתא כוותיה בדיני
(ו) אינו חייב בשמירתן כלל – דפסק כרי״ף והרמב״ם דפטור אפי׳ מהיזק דאתא לפירות דהמפקיד מבהמתו דהנפקד וכמ״ש לפני זה וכ״כ בטור:
(ח) לחצרו כו׳ – דוקא בחצר אבל אם הכניס ענינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעה״ב נטירותא אפי׳ לרבי כן הוא בהגה״א פר׳ הפרה מא״ז וכן עיקר ומ״ש בתשוב׳ הרא״ש שבטור זהו בבית הנפקד כו׳ אין חולק ע״ז אלא פירושו כמ״ש הב״ח ע״ש וגם דברי הסמ״ע ס״ק ה׳ יש לפרש כן ודוק ע׳ בתשו׳ מ״ע סי׳ צ״ב.
(ט) אינו חייב בשמירתן כלל כו׳ – וי״ח דחייב בהיזק דאתי ליה מיניה כמבואר בטור ושאר פוסקים וגם הר״ב מביא סברתם לקמן ס״ס שצ״ח וצ״ע על הר״ב ויותר על הע״ש למה סתם כאן וכ״פ מהרש״ל פ״ה דב״ק סי׳ ו׳ דחייב וגם בהיזק דמעלמא בעיא היא ולא איפשטא ואי תפס לא מפקינן מיניה ע״ש.
(ז) לחצירו – אבל אם הכניס ענינו לבית בעה״ב ברשות סתמא דמלתא קביל עליה בעה״ב נטירותא אפילו לרבי כ״כ בהג״א ב״ק פרק הפרה מא״ז וכן עיקר ומ״ש בתשובת הרא״ש שבטור זהו בבית הנפקד כו׳ אינו חולק ע״ז אלא כמו שפי׳ הב״ח ע״ש עיין בתשובת מ״ע סי׳ צ״ב. ש״ך:
(ח) כלל – וי״ח דחייב בהיזק דאתי ליה מיניה כמבואר בטור ושאר פוסקים וגם הרמ״א הביא סברתם בס״ס שצ״ח וצ״ע עליו וביותר על הע״ש למה סתם כאן וכ״פ מהרש״ל פ״ה דב״ק סי׳ ו׳ דחייב וגם בהיזק דמעלמא בעיא הוא ולא איפשטה ואי תפס לא מפקינן מיניה ע״ש. שם:
(יא) בקש כו׳ – ער״ס שנ״ג וס״ס שצ״ח:
(ליקוט) בקש כו׳ לחצירו כו׳ – דוקא לחצירו אבל לביתו חייב הג״א שם ד״ה דוקא כו׳ וכ״ה בירושלמי שם ר״י בשם שמואל הלכה כרבי ר״ז אמר הל׳ כר׳ א״ר ירמיה הכל מודין בבית שהוא א״ל הכנס ואני משמרו הכל מודין בשדה שא״ל הכניסהו ושמרהו מה פליגין בחצר ר׳ אומר חצר כשדה וחכ״א חצר כבית ופריך תמן תנינן המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות כו׳ ומשני גדישים בשדה ככלים בבית ואפשר שלכך השמיטו הפוסקים משום דלפ״ז לא היה פריך הגמ׳ שם לימא תנן מתני׳ דלא כרבי כו׳ אבל י״ל דגמ׳ פליג אתי׳ גדישים בשדה כו׳ וס״ל דאינו אלא כחצר דהירושלמי הוצרך לומר כבית משום הקושיא דלא כרבי (ע״כ):
(ליקוט) בקש כו׳ – עבטור שכ׳ דעת התוס׳ ורא״ש שחולקים ופ׳ כרבנן ודוקא בנזיקין דאתי מנפשיה כאיבעיא דשם נר׳ דעת הרב שהשמיטו דס״ל כתי׳ הראשון דתוס׳ ב״ק מז ב׳ ד״ה א״ד כו׳ ואין נ״מ כאן לענין שמירה אבל לתי׳ השני נ״מ גם כאן כמש״ש אפי׳ נשברו ברוח וכ״כ הג״א שם וכ״ד הרא״ש והטור (ע״כ):
(ט) לחצירו עש״ך ס״ק ח׳ דבבית קיבל נטירותו ועמש״ל בס״ק ב׳ ובס״ק ח׳ ע״ש:
(ח) לחצירו אבל אם הכניס ענינו לבית בעה״ב ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעה״ב נטירותא (ש״ך):
(ב) פירותיו לחצירו – עבה״ט שכ׳ אבל אם הכניס עינינו לבית כו׳ ועי׳ בנה״מ סק״ח שכ׳ טעם החילוק שבין חצר לבית הוא דבהילוך דבחצר לא קפדי אינשי ותיב ונטור קאמר אבל בבית דאהילוך דבית קפדי אינשי כמבואר בסי׳ קנ״ד בסמ״ע סק״ז וא״א לומר דתיב ונטור קאמר וע״כ עול ואנטר לך קאמר כו׳ ע״ש. וע׳ בתשו׳ זכרון יוסף סי׳ א׳ אודות שטען הנפקד כי בעת שבקשו ממנו להצניע אמר בפי׳ בזה״ל (ווארום וויל איך איהם ניט אויף הייבען עס שאדט מיר דאך נישט) (פי׳ למה לא אקבלנו הלא לא מזיק לי דבר) והיה כוונתו בזה שאינו מקבל עליו דין שומר כלל רק שביתו מוכן לזה לגמול חסד בזה נהנה וזה לא חסר ולכן דקדק לומר לשון הנ״ל שמורה בהדיא שיהיה על אופן שלא יגיע לו היזק כלל משא״כ לשומר שעכ״פ צריך לישבע כו׳ וכ׳ דטענה זו אין בה ממש ובודאי הוי שומר חנם דלא גרע מהנח לפני ואפי׳ באמר הנח סתמא בביתי קיבל עליו נטירותא כמ״ש הש״ך בסי׳ רצ״א כו׳ ונ״ל ברור דאפי׳ לפי פשטות דברי הרא״ש דבבית לא מקבל נטירותא הני מילי באחד שביקש רשות מחבירו להכניס דבר לביתו וא״ל הנח די״ל דעתו הי׳ שיניחהו שם וישמרנו בעצמו או ישכור איש לשומרו משא״כ בנ״ד שאמרו לו שרוצים להשליש אצלו הנדן ויהיה מופקד אצלו עד שעת החתונה והמה ישובו לביתם ולעירם אין ספק שקיבל עליו השמירה דאם הוא לא ישמרנו אחרי שידוע לו שלא ישארו פה רק ישובו למקומם ודמי ממש להך דהרא״ש בהניח מנעלים על החמור כו׳ וגם בלא״ה אפי׳ לדברי הנפקד לשון אקבלנו בלשון אשכנז (אויף הייב) ודאי משמעו בלי ספק אשמרנו ואינו ענין כלל להנח לפני או הנח סתם. ומה שטען דבמה שאמר הלא לא מזיק לי דבר התנה שלא יקבל שום אחריות ושיהיה פטור אפי׳ משבועה זה הבל דלשון זה לא משמע תנאי כלל אלא פטומי מילי שבטוח לנפשו שלא יקרה לו שום הפסד ע״י זה באשר שלא עלה על דעתו שיוגנב מעמו דאם היה דעתו לתנאי הי׳ לו לומר בלשון תנאי ע״מ שלא יקרני שום הפסד או אם לא יקרנו או שאר לשון מלשונות התנאי ואפי׳ הוה אמר בלשון זה אקבלנו ולא יגיע לי עי״ז שום נזק לא הוי תנאי וכדאמרי׳ במס׳ ביצה סוף ד׳ י״ט כו׳ ועי׳ בש״ך סי׳ רנ״ג ס״ק ט״ז כו׳ ולכן פשוט בנ״ד שאמר בפירוש אצניעהו ובלא לשון תנאי הוי ודאי ש״ח וחייב בפשיע׳ עכ״ד ע״ש:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{ה} ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף וכן כל כיוצא בזה אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב:
שולחן ערוך
(ד) אֲפִלּוּ כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּפִי שִׁוּוּי הַחֵפֶץ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר. שֶׁאִם נָתַן לוֹ לִשְׁמֹר דִּינָר זָהָב, וְאָמַר לוֹ: הִזָּהֵר בּוֹ שֶׁל כֶּסֶף הוּא, וּפָשַׁע בּוֹ וְנֶאֱבַד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּשֶׁל כֶּסֶף, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: לֹא קִבַּלְתִּי עָלַי אֶלָּא שְׁמִירַת דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם הִפְסִידוֹ בְּיָדַיִם, מְשַׁלֵּם שֶׁל זָהָב. {הַגָּה: שִׁמְעוֹן קִבֵּל סְפָרִים מֵרְאוּבֵן לְהוֹלִיכָן לְמָקוֹם אַחֵר וְנִלְקְחוּ בַּמֶּכֶס, וְאוֹמֵר שֶׁרְאוּבֵן פָּשַׁע שֶׁאָמַר שֶׁאֵין נוֹתְנִין מֶכֶס מִסְּפָרִים, וּבְלֹא כֵן לֹא הָיָה מְקַבֵּל עָלָיו הַשְּׁמִירָה כִי אֵין רְצוֹנוֹ לִטְרֹחַ בִּדְבַר הַמֶּכֶס, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קנ״ה).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(ה) {ה} ומה שאמר רבינו ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שמקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף וכו׳ מימרא דרבא בסוף פ׳ הכונס:
ומה שאמר אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב ג״ז במימרא הנזכרת ויהיב טעמא משום דאמר ליה מאי הוה לך גביה להפסידו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכתב מהרי״ק שורש קנ״ה על שמעון שקיבל ספרים מראובן להוליכן למקום אחד ונלקחו לו במכס וטוען שמעון כי ראובן פשע כי אמר אין נותנים מכס מן הספרים ואילו לא א״ל כן לא קיבל עלייהו שמירתן כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס ופסק דהדין עם שמעון וע״ל סימן שד״מ מזה:
(ה) ואפילו כשמקבל עליו לשמור כו׳ מימרא דר״ה סוף פ׳ הכונס:
ומ״ש אבל אם הפסידו בידים כו׳ ה״ט דא״ל מאי הוה לך גביה להפסידו:
ומ״ש שאם נתן לו לשמור דינר זהב כו׳ פי׳ אף שבירר המפקיד אח״כ דשל זהב הפקיד בידו ובזה האופן דוקא מיירי מ״ש אבל אם הפסידו בידים כו׳ ר״ל ואח״כ בירר המפקיד דשל זהב הפקיד בידו וזהו פשוט ולא כתבתיהו אלא מפני ששמעתי דהקשו כאן מ״ש לעיל סימן צ׳ סי״ח מדין עשו תקנת נגזל בנפקד מה צריך לטעם דהו״ל מחייב שבועה ואינו יכול לישבע ע״ש ולק״מ:
(ה) {ה} ומ״ש דאינו חייב אלא כפי שיווי החפץ וכו׳. מימרא דרבא ס״פ הכונס הנותן דינר זהב לאשה וכו׳ הביאו הרי״ף והרא״ש וכתב בנ״י ע״ש הרא״ה דלאו דוקא אשה דה״ה לאיש והא דנקט אשה משום דמרגליה בפומיה גבי קדושין:
(י) י) שם ס״ה מימרא דרבא שם פ״ו דף ס״ב ע״א
(ז) אבל אם הפסידו בידים משלם כו׳ – דא״ל מאי הוה לך גביה להפסידו ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו אבל אם אינו יכול לברר א״צ לשלם לו של זהב אפי׳ הפסידו בידים וכן מוכח ממ״ש הטור בסי׳ צ׳ ועפ״ר:
(י) אלא בשל כסף כו׳ – וה״ה בשואל דינא הכי וכדמוכח בהגהות מרדכי ס״פ הכונס ועמ״ש לעיל סי׳ ע״ב ס״ח.
(יא) אבל אם הפסידו בידים כו׳ – כ׳ הסמ״ע ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו אבל א״י לברר א״צ לשלם לו של זהב אפי׳ הפסידו בידים וכן מוכח ממ״ש הטור סי׳ צ׳ עכ״ל לא ידענא שום הוכחה ואדרבה מדכתב הטור שם דעשו תקנת נגזל במזיק משמע דה״ה הכא נשבע הניזק ונוטל וכ״כ מהרש״ל פ׳ הכונס סי׳ ל״ב י״ל מיהו דשאני הכא דכיון דאמר מתחלה של כסף הוא אינו נאמן אח״כ בשבועתו ולפ״ז היכא דהפקידו סתם והנפקד אומר שמא מוזהב הוא והמפקיד אומר ודאי זהב הוא נשבע ונוטל לכ״ע.
(ט) כסף – וה״ה בשואל דינא הכי וכדמוכח בהגמ״ר ס״פ הכונס ועמ״ש בסי׳ ע״ב ס״ח שם:
(י) בידים – דא״ל מאי הוה לך גביה להפסידו ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקיד אבל אם א״י לברר א״צ לשלם לו של זהב אפי׳ הפסידו בידים וכן מוכח ממ״ש הטור בסי׳ צ׳ עכ״ל הסמ״ע ולא ידענא שום הוכחה ואדרב׳ מדכת׳ הטור שם דעשו תקנת נגזל במזיק משמע דה״ה הכא נשבע הניזק ונוטל וכן כת׳ מהרש״ל פרק הכונס סי׳ ל״ב מיהו י״ל דשאני הכא דכיון דאמר מתחלה של כסף הוא אינו נאמן אחר כך בשבועתו ולפ״ז היכ׳ דהפקיד סתם והנפקד אומר שמא מוזהב היה והמפקיד אומר ודאי זהב היה נשבע ונוטל לכ״ע. שם (וע״ל סי׳ צ׳ ס״י ומ״ש שם):
(יב) שמעון כו׳ – ממ״ש בס׳ זה שי״ל לא קבלתי כו׳ ה״נ ואפי׳ קנין בטעות חוזר כמ״ש בספ״ק דגטין וכ״ש קבלת השמירה כאן ואינו שומר ובב״ק מ״א לימא ליה תורא כו׳ ולא משני משום דא״ל ס״ט כו׳ כמ״ש אח״כ שם:
(ד) לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר כסף – כת׳ בהגהת מרדכי פ׳ הכונס ראובן ששאל סייף משמעון שהיה לו במשכון מעכו״ם ושואל ממנו ממון הרבה בעד הסייף שאבדו והשואל לא ידע שהיה סייף יקר מצי אמר נטירות׳ דסייף יקר לא קבלתי עלי כדאמרי׳ גבי נתן דינר זהב לאשה וכמו חטין מחופין שעורין וצ״ע עכ״ל. וביש״ש פ׳ הכונס כת׳ וז״ל ובאמת שצ״ע גדול בשלמ׳ גבי דינר המפקיר גופ׳ פשע שאמר לו של כסף הוא אבל אם אמר לו סתם הזהר בו פשיט׳ דחייבת וכן התם דחיפן בשעורין וא״כ זה לא הי׳ לו לידע יותר משעורין אבל מה שאדם מפקיד גבי חבירו וראה אותו פשיט׳ דמקבל עלי׳ כל שויו בין רב בין מעט דאל״כ כל א׳ שיתן לחבירו בפקדון אבן טוב שוה מאה מנה פשיט׳ דחייב לשלם מאה מנה ולאו כל כמיניה לו׳ סבור הייתי ששוה כסתם אבן פשוט זהב או ב׳ עכ״ל. ובש״ך בסי׳ ע״ב ס״ק מ׳ כת׳ עלה וז״ל ולפענ״ד דשפיר יש לדמותו להך דדינר זהב דהתם מה שאמר המפקיד של כסף היא לאו פשיעה דעשה כן כדי שתקבל עלי׳ השמיר׳ וא״כ ה״ל לאסוקי אדעת׳ שהוא של זהב ושאמר כן כדי שיקבל השמירה ואפ״ה פטרינן מטעם דנטירות׳ דכספא קבילת עלי וכן משמע בתוס׳ והגהת אשר״י ונ״י פ׳ הכונס גבי הא דמיבעי׳ בש״ס התם בהאי גברא דבטש בכספא דחברי׳ דגבי דינר זהב דחייב בהיזק׳ משום דה״ל לאסוקי אדעתא שאמר כן כדי שתקבל השמירה דירא שאם הית׳ יודעת של זהב לא היתה שומרה עכ״ל ואע״ג דמסתמ׳ אם הפקיד אצלו אבן טוב פשיט׳ דחייב כל שויו דסתם אבן טוב רגיל שהוא יקר ולכך קיבל עליו בין יקר ובין זול אבל סייף דאין רגילות שיהיה יקר ע״כ מצי אמר נטירות׳ דסייף יקר לא קבלתי עלי וכו׳ ומ״מ כיון דהמרדכי גופי׳ מסיק על זה וצ״ע ודאי הוי ספיק׳ דדינ׳ עכ״ל הש״ך. אמנם כדי לברר דין זה דע שאמרו ס״פ הכונס אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא הזיקתה משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הות לך גבה דאזקת׳ פשעה בו משלמת של כסף דאמרה נטירות׳ דכספא קבילת עלי נטירותא דדהב׳ לא קבילית עלי א״ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרב׳ מתניתו אנן ממתני׳ פשיטא לן חטין וחיפן שעורין שעורין וחיפן חטין אינו משלם אלא דמי שעורין אלמא מצי אמר נטירות׳ דשערי קבלית עלי ה״נ אמר׳ נטירותא דדהבא לא קבילת עלי וכו׳ ובתר הכי בעי לה בהאי גברא דבטש בכספא דכספת׳ שדיא בנהרא מי מנחי אינשי מרגניתא בכסא או לא תיקו וכתבו תו׳ אפי׳ יש עדים שהזיק מבעי׳ ליה דשמא לא ה״ל לאסוקי אדעתא ולא אמרינן מאי ה״ל גבי דאזקתי׳ כיון דלא רגילי אינשי כלל לאנוחי בי׳ ול״ד לדינר זהב דלעיל דאיבעי לה לאסוקי אדעת׳ לפי דפעמים שהוא אומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו ולא דמי לארנקי בגדיש דרגילין טפי ממרגנית׳ בכסא עכ״ל. והנה הא דמזיק חייב טפי מפשיעה לכאורה נראה משום דמזיק חמיר טפי שהוא בידים משא״כ פשיעה ומש״ה בדינר של זהב חייב במזיק ממש ופטור מפשיעה אמנם ליכא למימר הכא דהא ר׳ יהודה מחייב במדליק ארנקי בגדיש אע״ג דאינו מזיק ממש בידים אלא פשיע׳ הוא דהוי וגבי דינר זהב ר׳ יהודה נמי מודה דפטור דהא אמרו שם אנן ממתניתא פשיטא לן דתני חטין וחיפן שעורין כו׳ והאי לישנא דר׳ יהודה הוא שם דתני ומוד׳ ר׳ יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש וכו׳ חטין וחיפן שעורין שאינו משלם אלא דמי שעורין וא״כ מ״ש מדליק ארנקי בגדיש דמחייב ר׳ יהודא שהוא נמי אינו אלא מדין פשיעה ולאו מזיק בידים הוא. ועוד דהא כבר כתבו תוס׳ פ׳ כיצד הרגל דאע״ג דאדם מועד לעולם בין שוגג בין במזיד אפ״ה באונס אפי׳ מזיק בידים פטור והעלו דאונס שהוא כעין אבידה חייב בו אדם המזיק ואונס שהוא כעין גניבה פטור וכן מבואר בטור ורמ״א סי׳ תכ״א וכיון דאפי׳ גבי שואל שהוא חייב בכל האונסין עלה בספק במרדכי לומר לא ידעתי שהוא סייף יקר א״כ מכ״ש אדם המזיק שיהי׳ פטור היכא דאינו ידוע לו שהוא של זהב כיון דאדם המזיק אינו חייב אלא באונס שהוא כעין אבידה ואפי׳ באונס שהוא כמו גניבה פטור. ולכן נרא׳ עיקרא דהך מלתא שחילקו בש״ס בין פשיעה למזיק לאו משום חומרא דמזיק שחייב יותר משום דמזיק בידים אבל פשיעה זילא לי׳ משום דאינו מזיק בידים אלא משום דכל השומרין לא נתחייבו בע״כ אלא משום דהתור׳ ירדה לסוף דעתן דברצונם מקבלין עליהם ש״ח בדין פשיעה וש״ש בגניב׳ ואבידה וכן שואל וכמבואר בתוס׳ פרק אע״פ דף נ״ו ע״ש ומש״ה כל שלא קיבל עליו השומר דין שמירה אינו מתחייב שלא מדעת ובחיפן שעורין או בהזהרי בו של כסף דלא קיבל עליו יותר משמירת כסף או משמירת שעורין וא״כ אפי׳ שואל כה״ג פטור כיון דלא קיבל עליו שמירה זו ה״ל כאינש דעלמא אבל בארנקי בגדיש דהתור׳ חייבו בע״כ לשמור אשו שלא יזיק מש״ה מחייב ר׳ יהודה דמחייב בנזקי טמון באש אפי׳ בארנקי בגדיש ולא מצי אמר לא ידעתי שהי׳ שם יותר כיון דממיל׳ רחמנא חייביה אבל בשומרין בעי׳ דעת השומרין שיקבלו עליהן השמיר׳ ובלא דעת לא מחייבי ובמשאיל מקום לחבירו להגדיש דכיון דלא נתחייב אלא משום קבלתו שקיבל עלי׳ לשמור גדישו דשלא ברשות אינו מחויב לשלם דא״ל תורא ברשותי מה בעי וכיון דאינו אלא משום קבלתו מצי נמי אמר בחיפן שעורין נטירות׳ דחטין לא קבילת עלי וה״ל בחטין שלא ברשות ולפי שרבנן סברי בארנקי בגדיש דאפי׳ מזיק בידים פטור לשטת תו׳ ומשום דלא רגילי אנשי כלל מש״ה בעי לה בכסא דכספ׳ אם דומה לארנקי בגדיש דפטור לרבנן או לדינר זהב דחייב אבל בשומרין ודאי אפי׳ בש״ש דחייב בגניבה ואבידה אפ״ה פטור כל שאמר של כסף ומשום דכל השומרין אינו אלא מדעתן שרצונם להתחייב בכך וכמ״ש בשם התוס׳ וכל שלא ידעו מזה לא נתחייבו כלל. אח״כ מצאתי כדברינו אלה במלחמות להרמב״ן ס״פ הכונס וז״ל כד דייקת ומעיינת תמצא טעמא דפטור בפשיע׳ משום דמצי אמר נטירות׳ דדהבא לא קבילת עלי ואיני שומר וכו׳ וכן במשאיל כיון שרשאי להדליק בתוך שלו ואינו חייב אלא מכח שמירה אבל בממון שהזיק אע״ג דאינו אלא פשיעה כיון דרחמנ׳ רמיא עלי׳ נטירותא לא שייך ה״ט תדע דהא רבי יהודה מחייב במדליק ופוטר במשאיל אלא ודאי דלא אמרינן זה רק בשומר ע״ש ונהניתי שכוונתי לדברי רמב״ן ובחידושי מוהר״ם בגיליון באלפסי ראיתי שכת׳ וז״ל דהא דאמר רבא פשעה פטורה אינו אלא לרבנן דפטרי ארנקי בגדיש אבל לר׳ יהודה דמחייב במדליק ארנקי בגדיש אע״ג דאינו אלא פשיעה מחייב נמי גבי דינר זהב בפשיעה עכ״ל. וליתי׳ דהא אמרו אנן ממתנית׳ שמעי׳ כו׳ חטין וחיפן שעורין והתם מדברי ר׳ יהודא היא אלא עיקר כמ״ש הרמב״ן. לפ״ז נרא׳ באומר הזהרי של כסף אע״ג דאח״כ נודע לשומר שהוא זהב הרי הוא לגבי זהב כאינש דעלמ׳ ואינו שומר כלל בשמירת הזהב כיון דבשעת קבלתו לשמירתו לא קיבל על עצמו שמירת זהב וגרע מאומר הנח אבל בשואל כה״ג נרא׳ דחייב כיון דאפי׳ נתן לו רשות להשתמש בו והוא משתמש בו חייב א״כ ה״ה בזה נמי כיון שנשתמש בו אחר שנתברר לו שהוא זהב מתחייב באונסין כולי׳ כמו כל שואל דעלמ׳ וכיון דבשומרין אפי׳ נודע שהוא זהב אינו מתחייב בזהב כיון דלא קיבל עליו שמירת זהב וביוקרא וזולא כה״ג כגון שנתן לו שעורין לשמור ואח״כ נתייקר ועמדו שעורין בדמי חטין דודאי חייב ביוקר׳ כשע׳ הפשיע׳ וכמ״ש בסק״ח בשם הרמב״ן והריטב״א והרב המגיד פ״ח משאל׳ וכדמוכחי לה מש״ס ס״פ המפקיד וע״ש ולא מצי אמר נטירות׳ דיוקרא לא קבילת עלי כמו שאומר בחטין וחיפן שעורין דאע״ג דנודע לו אח״כ שהוא חטין אומר לא קבלתי עלי אלא נטירות׳ דשערי ולכן נ״ל מזה עיקר כדברי מוהרש״ל דכל בסתמ׳ מקבל עליו הכל כפי מה ששוה הי׳ בשעת הפשיע׳ והיינו נמי טעמ׳ דמקבל אבנים טובות בסתם דמקבל עליו כל יוקרא אלא דוק׳ בדינר זהב ובחיפן שעורין משום פשיעות׳ דמפקיד נגעו ביה וכמ״ש מוהרש״ל. וא״כ ממיל׳ דה״ק בסייף סתם כיון דכל השומרין מתחייבין ביוקר׳ דשעת הפשיעה אפילו נתייקר משעת קבלתו לשעת פשיעה בעשרה בדמיו וכיון דמקבל עליו יוקרא דלקמי׳ ה״ה בסייף סתם דכל שלא פשע בו המפקיד מחויב השומר בכולה יוקרא כפי ששוה בשעת הפשיעה. ומ״ש הש״ך דגבי דינר זהב לא פשע דה״ל לאסוקי אדעתא וכו׳ וכן משמע בתו׳ ובהגהת אשר״י ובנ״י גבי האי גבר׳ דבטש בכסא דכספא התם ודאי לענין היזק דבידים ודאי ראוי שיתחייב המזיק דמאי ה״ל גבי׳ דאזקי׳ אלא דלא תיקשי בהא דבעי לה בכסא דכספא ולא פשיט לה מדינר זהב דחייב באזקי׳ ולזה מחלקין דהתם פשיטא דחייב המזיק דה״ל לאסוקי אדעת׳ שאומר של כסף כדי שתקבל השמיר׳ וה״ל נמי לאסוק׳ אדעת׳ שאפשר שהוא זהב אבל כסא מספקא ליה אם עביד אינש דמנח מרגנית׳ ואפשר דלא ה״ל לאסוקי׳ אדעתי׳ בכך ואם כן הא דמחלקין היינו לענין היזק אבל לשמירה מאי נימא דה״ל לאסוקי אדעתיה שהוא זהב ומה שאומר של כסף משום שלא תקבל שמירת זהב א״כ כיון דסבר שלא תקבל שמירת זהב הרי לא רמו עלה שמירת זהב ומאי ה״ל לאסוקי אדעת׳ שמא זהב הוא נהי דהוי זהב סברי וקבלי שלא תהי׳ שומר בשמירת זהב ולא קיבלה עליה שמירת זהב והמפקיד בעצמו במה שאומר של כסף לא רצה ממנ׳ שמירת זהב כיון דאמר ליה מש״ה של כסף כדי שתקבל עליה שמירה פחותה של כסף ולא שמירה יקר׳ ודאי ע״י הנאה לא יוכל להטיל עליה בע״כ שמירת זהב וא״כ דברי מוהרש״ל נכונים וברורים דכל שלא פשע המפקיד הרי בסתמ׳ סבור וקיבל כמה שוה שישלם דמי שויה ואפי׳ ביוקרא דלקמי׳ דהיינו כשעת פשיעה וכמ״ש וכן עיקר.
אמנם ראוי לספק בשומר אבידה שסבור שהוא כסף כגון שהי׳ מחופה כסף ובתוכו זהב מי נימא כיון דהתור׳ רמי עליה נטירות׳ בע״כ דכתי׳ ואספתו אל תוך ביתך ה״ל כמו ארנקי בגדיש לרבי יהודה דחייב אע״ג דאינו אלא פשיעה כיון דאינו תלוי בקבלתו. אי נימא דגם בשומר אבידה כה״ג פטור ואת״ל בשומר אבידה נמי כה״ג פטור בגנב וגזלן תפוחי זהב במשכיות כסף ולא ידע שהוא זהב מי נימא דדומה לשומרין ופטורין כה״ג או לא גרע ממזיק דחייב משום מאי ה״ל גביה דאזקתיה ה״נ מאי אית לך גביה דגזלתיה והנה לפמ״ש דעיקר כדעת מוהרש״ל דחיפן שעורין והזהר בו של כסף אינו אלא משום פשיעת המפקיד וא״כ בשומר אבידה וגנב וגזלן דלא באו לידם מיד הבעלים דנימ׳ בהו פשיעותא דבעלים וא״כ ודאי חייבין בשומר אבידה ומכ״ש בגנב וגזלן אלא דאכתי יש לומר דפטורין כיון דגנב וגזלן אל מחייבו אלא במשיכ׳ הראוי לקנין וידו אינו קונה כה״ג דלא ידע שהוא זהב וכמבואר ברמ״א סי׳ רל״ב סעיף י״ח בלקח בחזקת בדיל והי׳ בו זהב דלא קנה הראשון כיון דלא כוון להקנות ולא ידע אין ידו קונה לו כה״ג ע״ש וא״כ גנב וגזלן נמי כה״ג לא קניא להו יד להתחייב באונסין כיון דלא ידעו מזהב. ומה״ט נמי בשומר אבידה כיון דכל השומרין צריכין משיכ׳ לדעת הרמב״ם כשם שתיקנו בלקוחות כך תקנו בשומרין א״כ כל כה״ג דלא ידע מזהב לא הוי משיכה ובלא משיכה אפי׳ שומר אבידה לא נתחייב ואפי׳ לדעת תוס׳ והרא״ש דשומרין לא בעי משיכה אלא מכי נסתלקו הבעלים משמירתן נתחייב השומר נרא׳ דהיינו דוקא בשארי שומרין כמו ש״ח ש״ש כו׳ כיון דקיבל עליו לשמור והבעלים נסתלקו משמירתן נתחייב השומר אבל גבי שומר אבידה ודאי בעי משיכה אליב׳ דכ״ע דכתי׳ ואספתו אל תוך ביתך והיינו דהתורה רמי עליה ליקח אותו תוך ביתו אבל כל זמן שלא משך אע״ג דראה אותו לא נתחייב בשמירה וכה״ג דלא ידע ליה בזהב לא הוי משיכה וכמו האי דסי׳ רל״ב וצ״ע. ולפמ״ש דעיקר כדברי מוהרש״ל בסייף סתם דכל שלא פשע המפקיד חייב השומר בכל דמי שויו זהו דוק׳ בשוה אבל אם אינו שוה והעכו״ם מעליל עליו ביותר משויו נרא׳ מדברי הסמ״ע שאם יודע הנפקד שהעכו״ם יעליל עליו חייב לשלם כפי מה שעלה העלילה אלא דהש״ך שם בסי׳ ע״ב חולק עליו וכת׳ דאפילו יודע מזה ומתכוין להזיק נמי אינו משלם ביותר מדמי שויו ובתשובת גאוני בתראי סי׳ נ״ט שם כת׳ דחייב לשלם במה שהעכו״ם מעליל עליו מדיני דגרמי וכו׳ וכן הוא המנהג פה ק״ק בריסק לפי הנשמע עכ״ל. וע׳ בתוס׳ מרובה דף ע״א גבי גנב שור הנסקל ומכרו דר׳ מחייב ומוקי לה בגנב שגנב מבית שומר כו׳ ור״מ ס״ל החזירו מוחזר וכר״ש דאמר דבר הגורם לממון כממון והקשו בתוספות תיפוק ליה דר״מ דאין דינא דגרמי ותירץ דמשום דינא דגרמי לא מחייב כפל כו׳ ע״ש ועוד תירצו משום דלא שייך דינא דגרמי אלא בשורף שטר דהשטר שוה לכל העולם אבל שור הנסקל אינו שוה אלא לשומר לפטור בו עצמו לא מחייב משום דיני דגרמי ע״ש וא״כ ה״נ להך תירוצא דגבי שור הנסקל לא שייך דד״ג לפי שאינו שוה אלא לשומר ה״נ בסייף שמעליל אינו שוה אלא לו לבדו לפטור את עצמו מן העכו״ם דהא אנן לא ס״ל כר׳ שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון אלא כר״מ דדאין דד״ג. אלא נרא׳ דאפי׳ לפי מ״ש הרמב״ן בדיני דגרמי דגבי שור הנסקל נמי שייך דד״ג ע״ש דהיינו דוקא במזיק ממש אבל אם בפשיעה או בגניבה נרא׳ דודאי פטור אליב׳ דכ״ע משום דד״ג לא מחייב אלא במזיק ממש אבל דין שמירה ליתיה אלא בדבר שגופו ממון דאפילו שטרות ליתיה בדין שמירה משום דאין גופן ממון וא״כ שאל סייף נמי אם נאבד באונס או אפי׳ בפשיעה אינו משלם אלא דמי שויו מה שהעכו״ם מעליל דאינו אלא משום דד״ג ליתיה בדין שומרים כיון דאין גופו ממון ואפי׳ גנב וגזלן נמי אינו חייב אלא בדבר שגופו ממון אבל שטרות פטור אלא נרא׳ דאפי׳ מזיק בידים והעכו״ם מעליל נמי א״ז דומה להך גרמי דשור הנסקל דמחייב משום דד״ג לדעת הרמב״ן דהתם היכא דליתיה לשור בדין מחייב השומר כיון דלא מצי אמר הרי שלך לפניך אבל היכא שמעליל עליו כיון שגוף התשלומין שמשלם לעכו״ם אינו בדין לא מחייב עלה משום דד״ג.
(ו) [שו״ע] אלא בשל כסף. נ״ב לכאורה נראה הדין אלא דצריך לשבע שאינו ברשותו כדין כל שומר דמשלם. דאף דפסקי׳ לקמן רס״י רצ״ה דבמינו מצוי א״צ לשבע מ״מ הכא דמרויח שנותן בעד זהב דמי כסף צריך לשבע. אמנם נראה לי דיש לדון למה דפסיק לקמן סי׳ ש״א דבעבדים ושטרות א״צ לישבע שבועה שאינו ברשותו. וצ״ל הטעם דעיקר תקנת חז״ל דמשביעין שאינו ברשותיו בטענת שמא זהו רק משום דמצוי שנותן עיניו בו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל בעבדים ושטרות כיון דאינו משלם לא חשדי׳ לי׳ דישנם ברשותו ורוצה ליטול ובכה״ג לא תקנו. וכן דייקא לישנא דהנ״י בב״מ בפ״ג וכן מצאתי בפני יהושע פ״ד דבב״מ בסוגיא דבני העיר ששקלו וכו׳ וא״כ הכא לא חשדי׳ לי׳ שהוא בידו ורוצה ליטול. וצ״ע לדינא:
(י) אלא שמירת דינר כסף בקצה״ח כ׳ דאם נודע לו לשומר קודם שנאבד שהוא של זהב אז יש חילוק בין שומר לשואל דבשומר כיון דלא קיבל עליו שמירת זהב פטור אבל בשואל כיון שנשתמש בו אחר שנודע חייב ע״ש ולפענ״ד נראה דאפי׳ בשואל פטור כיון שהמשאיל נתן לו רשות להשתמש בו אף שידע שהוא של זהב ונתרצה מה שהשואל לא מקבל על עצמו רק חיוב תשלומין של כסף ומה בכך שנתוודע לו שהוא של זהב וכי בשביל זה נתבטל רשות תשמיש עוד כ׳ שנסתפק כשומר אבידה כיון דרחמנא רמי עליו נטירותא בע״כ לא שייך לומר נטירותא דדהבא לא קיבל ע״ש ולפנ״ד נראה לשיטת הרמב״ן שכ׳ דהפלוגתא בין ר׳ יהודה לרבנן והאיבעיא דרב אשי בב״ק ד׳ י״ב הכל הוא לענין עשו תקנות נגזל אבל לענין חיוב תשלומין לכ״ע מדליק בשל חבירו חייב אף במקום דלא מסיק אדעתא רק כשאומר פטור מטעם דלא קיבל עליו שמירה יותר בודאי יש לחייב בשומר אבידה אבל לשיטת תוס׳ והרא״ש דס״ל דהפלוגתא דר״י ורבנן והאיבעיא הוא הכל לענין חיוב תשלומין ואפי׳ מזיק בידים פטור במקום דלא ה״ל לאסוקי דעתי׳ והא דחייב באמר לו של כסף והזיקו הוא משום דהי׳ לו לאסוקי אדעתיה שאומר כן בשביל קבלת שמירה ובשומר אפי׳ בכה״ג פטור משום דלא קיבל עליו שמירה ביותר מכסף וכן במשאיל לו מקום להגדיש חיטין וחיפן בשעורים דפטור הוא ג״כ מטעם זה דאתיא כרבנן דס״ל בב״מ דף מ״ד דמסתמא כשנתן לו רשות מקבל עליו נטירותא דעול ואנטר קאמר ודוקא מהזיקא דאתיא ליה מיניה ע״ש ולכך בנתן לו רשות להגדיש קיבל עליו שמירה מהיזקא דאתי ליה מיניה וכיון דחיפן בשעורים ה״ל כאילו א״ל אח״כ הזהר בו כי של כסף הוא ע״ש וכיון דאפי׳ במזיק פטור להתוס׳ במקום דלא ה״ל לאסוקי אדעתא דרחמנא לא חייבי׳ בשמירה רק מה שיש לו לאסוקי אדעתיה ובסי׳ תי״ח פסק המחבר בהדיא כהתוס׳ דאפי׳ מדליק בשל חבירו פטור במקום דלא ה״ל לאסוקי אדעתא ועש״ך שם ועי׳ בסי׳ שפ״ח סעיף א׳ בהגה״ה א״כ מכ״ש בשומר אבידה דפטור דכמו דרחמנא חייביה בע״כ בשמירה שלא יזיק ואפ״ה פטור במקום דלא הו״ל לאסוקי אדעתי׳ ה״נ בשומר אבידה אף דרחמנא חייביה בשמירה מ״מ במקום דלא ה״ל לאסוקי אדעתא פטור ומה שנסתפק בגזל זהב מכוסה בכסף ונאנס אי צריך לשלם זהב כיון דגזלן צריך קנין ומבואר בסי׳ רל״ב סעיף י״ח בבדיל שהי׳ בו זהב דלא קנה הראשון כיון דלא כוון לקנות ולא ידע אין ידו קונה לו א״כ גם גזלן אינו חייב ע״ש ולפענ״ד נראה דגזלן בודאי חייב דהא קני ליה גוף הדבר עכ״פ בשיווי כסף דלפי שיווי כסף ודאי צריך לשלם ונעשה גזלן על גוף הדבר והתוס׳ בב״ק ד׳ נ״ו ע״ב בד״ה פשיטא דגזלן לאו שומר הוא ואינו חייב באונסין רק מטעם שקנו ליה בשינוי וכיון דבשינוי אפי׳ הגזלן אינו רוצה לקנות בשינוי קנה הגזלן בע״כ אפי׳ נשתנה מאליו ואפי׳ גנב טלה ונעשה איל וכיון דלא בעי כוונה לקנות קנה אפי׳ לא ידע שהוא זהב ועוד נראה דהא דסי׳ רל״ב דאינו זוכה בהיה בו זהב משום כיון דאינו הוה להימצא וכמו שכתבו התוס׳ בב״מ דף כ״ו בד״ה דשתיך הוא כאבוד ממנו וכאבידה דמי ובאבידה בעינן אתי ליד הזוכה כמו שכתבו בכמה דוכתי ולכך דוקא בסי׳ רל״ב שכבר מכר ליד אחר ואתי ליד זוכה הוא של הזוכה אבל כל זמן שהוא תחת ידו חשיב כשלו ונקרא עליו גזלן:
(ט) אלא בשל כסף וה״ה בשואל (ש״ך) וע״ב ואפי׳ ידוע לשואל שהוא של זהב ונשתמש בו מ״מ אינו חייב רק בשל כסף וכן שומר אבידה בזהב שהוא מחופה בכסף אינו מחייב אלא בשל כסף אבל גזל זהב מחופה בכסף נתחייב בשל זהב:
(י) הפסידו בידים דא״ל מאי הוה לך להפסיד ודוקא שהוא מברר שהוא של זהב אבל אם אינו מברר שהוא של זהב אינו משלם רק של כסף אפי׳ למאן דס״ל דעשו תקנות נגזל במזיק מ״מ הכא כיון דאמר מתחלה של כסף הוא אינו נאמן אח״כ בשבועה ליטול ולפי זה היכא דהפקיד ובסתם והנפקד אמר זהב הוא נשבע ונוטל: (סעיף ה)
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{ו} והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנה לפני ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב עליו אם פשע אף על פי שלא משך והרמב״ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה אבל ר״י כתב כסברא ראשונה וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
שולחן ערוך
(ה) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הַזֶּה מִיָּד כְּשֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר, אוֹ שֶׁאָמַר: הַנַּח לְפָנַי, וְנִסְתַּלְּקוּ הַבְּעָלִים מִשְּׁמִירָה, חַיָּב עָלָיו אִם פָּשַׁע, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ, וּבְמָקוֹם שֶׁמְּשִׁיכָה קוֹנָה.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהעודהכל
(ו) {ו} ומה שכתב והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירתם חייב עליו אם פשע אע״פ שלא משך בפרק האומנים אהא דתנן שמור לו ואמר ליה הנח לפני שומר חנם כ׳ הרא״ש ואע״פ שלא משכו השומר דש״ת ושומר שכר חייבים כשקבלו עליהם לשמור כדמוכח בפרק השואל ויתבאר זה בארוכה בסי׳ ש״ז:
ומה שאמר בשם הרמב״ם שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה בפ״ב מהלכות שכירות ובפרק א׳ ופ״ג מהלכות שאלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ובנ״י פ׳ האומנים דף ק״ט ע״ב פסק בשם הראב״ד והרשב״א כדברי הרמב״ם וכתב פרק השואל דף קי״ו דלאחר שהמשיך אין השומר ולא השואל יכול לחזור בו וכן הבעלים וע״ל סימן ש״ז:
(ו) והשומר הזה מיד כו׳ כ״כ הרא״ש פ׳ האומנין וכתבתי לשונו בדרישה:
ונסתלקו הבעלים משמירתו חדא באידך תליא (כאן) [כיון] שנסתלקו ממילא הוה השמירה עליו מיד ועוד אי לא נסתלקו והיו שומרים עמהם קצת הוה שמירה בבעלים דפטור כדלקמן בסימן זה סכ״ט:
ובמקום שמשיכה קונה היינו בסימטא או בחצר של שניהם כמבואר לעיל סימן קצ״ז ס״ח:
(ו) {ו} והשומר הזה מיד וכו׳. כ״כ התוס׳ והרא״ש בפרק השואל אמימרא דרב הונא השואל קורדום וכו׳ וכ״כ עוד הרא״ש בפ׳ האומנים אהא דתנן שמור לי וא״ל הנח לפני ש״ח דמשמע דאע״פ שלא משכו השומר וכו׳:
ומ״ש דהרמב״ם מצריך משיכה דוקא. הכי משמע בפ״ב משכירות ופ״א וג׳ משאלה וראייתו מדאמר בפ׳ מרובה ופרק השואל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ומפרש לה הרמב״ם דאף להתחייב באונסין אינו חייב עד שימשוך וההיא דהנח לפני ש״ח מוקי לה שהניחו בסימטא בד׳ אמותיו א״נ איירי בבהמה ובא״ל הכישה במקל והיא תבוא כדאמר בפרק השואל הכישה וכו׳ וכ״כ ה׳ המגיד פ״ב משכירות ע״ש הראב״ד והרשב״א וכ״כ נ״י בהאומנין בשמם ומביאו ב״י לעיל סעיף ב׳ ולא כתב כך אלא אליבא דהרמב״ם דמצריך משיכה אבל לר״י והרא״ש ל״ק מידי דאינהו סברי דבדיבורא דידיה מסתלקי הבעלים משמירתם ולפיכך חייב אם פשע אפי׳ לא משך:
(יא) כ) שם ס״ז בשם ר״י ושכן כתב הרא״ש מדאמרי׳ הנח לפני הוי שומר חנם כע״ש לעיל סעי׳ א׳ ויתבאר יותר בסי׳ ש״ז
(יב) ל) שם בשם הרמב״ם בפרק ב׳ מהלכות שכירות דין ח׳ וכ׳ ה״ה מימרא דרבי אליעזר בפ׳ ח׳ דבבא מציעא (דף צ״ט ע״א) ופי׳ שאם היה משאיל שוב אינו יכול לחזור וכו׳ וכן שמתחייב השומר משעת משיכה ולא קודם והא דמחייבי׳ באומר הנח לפני כ׳ ה״ה שם בשם הרשב״א יראה לי דהניח לפניו בסימט׳ ובתוך ארבע אמותיו וא״נ בבהמה וכשאמר לי הכיש׳ במקל והיא תבא וכו׳ (ומבואר בסימן ש״מ ס״ז) בשם הראב״ד ז״ל ע״כ ופי׳ כל שכן אם היה זה ברשות השומר שמתחייב בכך
(ח) ונסתלקו הבעלי׳ משמירתן – חדא באידך תליא כיון דנסתלקו הבעלים משמירתן נמצא דמוטל עליו לשומרו מאחר דקיבל עליו לשמרו ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתם אלא הוו שומרין קצת עמו בתחלת השמיר׳ ה״ל שמיר׳ בבעלים דפטור הנפקד וכמ״ש הטור והמחבר בס״ס זה:
(ט) ובמקום שמשיכה קונה – והיינו כשמשך לחצירו או בחצר של שניהן (או לסימטא) וכמ״ש הטור והמחבר לעיל סי׳ קצ״ז:
(יב) ונסתלקו הבעלים כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ח׳ עד וכמ״ש הטור ומחבר ס״ס זה כו׳ לא ידענא מנ״ל הא ול״ד לס״ס זה ודוק וצ״ע גם לקמן סי׳ שמ״ו ס״ד לא משמע כן ע״ש.
(יג) ויש מי שאומר כו׳ – וכ״כ רש״י פ׳ מרובה דף ע״ט ע״א ורמב״ם בפי׳ המשנה שם ומ״מ פ״ב מהל׳ שכירות ונ״י פרק האומנין וכן נראה עיקר בש״ס פרק מרוב׳ ע״ש ודו״ק ע׳ בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ שמ״א.
(יא) ונסתלקו – חדא באידך תליא כיון דנסתלקו הבעלים משמירתן נמצא דמוטל עליו לשמרו כמה שקיבל עליו ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתן אלא היו שומרין קצת עמו בתחלת השמירה ה״ל שמירה בבעלים דפטור הנפקד וכמ״ש הט״ו בס״ס זה עכ״ל הסמ״ע ולא ידענא מנ״ל הא ול״ד לס״ס זה ודו״ק וצ״ע גם בסי׳ שמ״ו ס״ד לא משמע כן ע״ש. שם:
(יב) שימשוך – וכ״כ רש״י פ׳ מרובה דף ע״ט ע״א והרמב״ם בפי׳ המשנה שם והה״מ פ״א משכירות ונ״י פ׳ האומנין וכן נרא׳ עיקר בש״ס פרק מרובה ע״ש ודו״ק. עיין בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ שמ״א. שם:
(יג) ובמקום – היינו כשמשך לחצירו או בחצר של שניהן או לסמטא וכמ״ש הט״ו בסי׳ (קצ״ו) [קצ״ז]. סמ״ע:
(יג) ויש כו׳ – עתוס׳ נט א׳ ד״ה כך כו׳ והרא״ש שם:
(ליקוט) ויש כו׳ – תוס׳ דב״מ שם והרא״ש שם אבל תוס׳ דב״ק עט א׳ ד״ה תקנו כו׳ לא כ״כ וכן הרא״ש שם וכ״מ בגמ׳ שם מדאייתי ראיה ממתני׳ שם וצ״ע (ע״כ):
(ליקוט) ויש כו׳ – עתוס׳ דב״ק עט א׳ ד״ה תקנו כו׳ שכ׳ דגם לענין חיוב בדין כן אלא דלא איבעיא ליה בזה כלל אבל בב״מ כ׳ כמ״ש כאן וכ״כ הרא״ש שם (ע״כ):
(יד) ויש כו׳ – ולפרש״י בב״ק עט א׳ וכ״מ פשטא דגמ׳ שם אלא שתוס׳ פי׳ שם כשיטתם ועבה״ג וכ״כ נ״י:
(ה) ובמקום שמשיכה קונה – והוא דעת רש״י במרובה דף ע״ט וכן דעת הרמב״ם בפירוש המשניות שם ע״ש. וקשה לי בהא דאמרו ס״פ הזהב כי יתן איש אל רעהו כסף פרט לקרקעות ועבדים ושטרות ולמה לי קרא למעוטי שטרות משומרין הא תיפוק לי׳ דבעי משיכה בשומרין ובמקום שמשיכה קונה ואלו בשטרות משיכה לא קנה עד שיכתוב וימסור דהיינו שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה ובשומרין לא שייך כתיבה והרמב״ם כת׳ דאפילו בעבדים ושטרות וקרקעות אם נאבד בפשיעה חייב והיכי משכחת לה קנין משיכה במקום שקונה גבי שטרות ועמ״ש בסי׳ צ״ה סק״ז דגבי קרקעות שפיר משכחת לה בנעל גדר ופרץ להתחייב בשמירה אבל שטרות קשיא. ולפמ״ש בסי׳ ס״ו סק״ח גבי שטר הפקר דליכא כתיבה ע״ש שכתבנו בשם מוהר״ם לובלין בתשו׳ דלא הצריכו כתיבה אלא מצד מוכר במקום ששייר המוכר זכות לעצמו אבל במפקיר דלא נשאר זכות למוכר קונה הזוכה בלא כתיבה ע״ש א״כ ה״נ בשומרין לא בעי כתיבה וסגי לה במשיכה ואכתי צ״ע.
(יא) ונסתלקו הבעלים משמירה עש״ך ס״ק ב׳ עד וצ״ע כו׳ ואפשר ליישב דברי הסמ״ע שכוונתו דאם אחר שקיבל השומר על עצמו לשמור נשאלו הבעלים לשומר שישמור עמו הוי שמירה בבעלים כיון שבתחילת השמירה היינו התחלת מלאכה הי׳ בבעלים אף שהשומר כבר הי׳ משועבד לשומר הוי שאילה בבעלים כמ״ש התוס׳ בב״מ ר״פ השואל ע״ש:
(יב) עד שימשוך. ואם הקדים שכר לשומר שכר נראה ודאי דהוה ש״ש בלא משיכה דהא קנין מהני עי׳ בסי׳ של״ג שכתבתי דפועל ששכרו בכסף הכסף קונה לענין שא״י לחזור בו כיון דקיי״ל כר׳ יוחנן דמעות קונות דבר תורה כדמוכח בב״מ דף מ״ח שהקשה בש״ס מהא דנתנה לספר ומוכח ברמב״ם פ״י מה׳ מעילה דבקנה מטלטלין לא מעל כיון שאינו קונה מדרבנן ובנתנה לאומן פסק שם דמעל משמע דקונה אפי׳ מדרבנן לא שייך גביה החשש דנשרפו חיטין בעלייה ומה לי ששכרו לעשות מלאכה או שכרו לשמור לו ואף ששכרו לזמן ופועל יכול לחזור בו מ״מ כל זמן שלא חזר בו קנוי הוא לבעלים וכי חזר בו מלתא אחריתי הוא כמבואר בב״מ דף י׳ ע״ש וכיון דכסף הוא קנין לגביה הוי כשכיר ועיין קצה״ח שהקשה למה לי קרא למעט שטרות הא ליכא קנין בשטרות דבעי כומ״ס ולפי מש״ל בסי׳ ס״ו בשם התו׳ בכתובות פ״ה ה״ה המוכר שטר דלענין שיחזיק השט״ח למוכרו ללוה או למלוה יש בו מכר מדאורייתא ומהני משיכה א״כ מכ״ש כשמושך להתחייב בשמירתן כפי שויין למכור לזה ודאי במשיכה בעלמא סגי:
(יא) ובמקום שמשיכה קונה. היינו לחצירו או בסימטא או בד״א וכן עיקר (ש״ך) וע״ב דאם הקדים שכר וש״ש דהוי ש״ש בלא משיכה מטעם קנין כסף: (סעיף ו)
ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשך ובמקום שמשיכה קונה – נ״ב: ראיתי בס׳ קצוה״ח שהקשה דלמה לי קרא למעט שטרות מדין שומרין ובפרט לדעת הרמב״ם מחייב באמת בפשיעה והרי בשטרות לא מהני משיכה רק כתיבה ומסירה ובשומרין ל״ש כתיבה והניח בצ״ע עיי״ש ולדידי לא קשה כלל דע״כ לא בעיצן בשטרות כתיבה רק בלוקח כיון שהלוקח רוצה לקנות גוף החוב לכך ל״מ משיכה ומסירה לבד כיון שאף החוב אינו נמשך במשיכת ומסירת הנייר ויומתק יותר עפ״י דברי הר״ן בריש הכותב שלכך ל״מ תפיסה בשטר דבשלמא חפץ הוי התפיסה לראי׳ בידו שהוא שלו דתפיסתו מוכחת עליו שהוא שלו אכל בשטר אין מתפיסתו הוכחה שקנה גוף החוב ולכך אינו נאמן בתפיסתו לבד שהחוב שלו עיי״ש ומה״ט גופו ל״מ בי׳ מסירה או משיכה דבכל הקנינים בעינן שיהיה מוכח מגוף הקנין שקונה החפץ דבכל דבר בעינן הוכחה מתוכו ולכך מוכח מן המסירה והמשיכה קנין גוף החפץ אבל בשטר אין ממסירתו ומשיכתו מוכח שקנה גוף החוב דילמא רק הנייר לבד קנה לכך ל״מ בי׳ משיכה ומסירה אבל בשומרין דהרי אינו מוסר לו לשמור רק גוף הנייר והרי החוב גופו אינו בר שמירה ואינו בידו כלל וכיון שאף אי נימא שיש בשטרות דין שמירה היינו רק שאם לא שמר הנייר כראוי מתחייב לשלם גוף החוב אבל מ״מ חיוב השמיר׳ על השומר אינו רק שישמור הנייר ואנן ל״ב בשומרין משיכ׳ רק שבדבר שמתחייב עליו לשמרו אותו בעינן שימשוך אבל דבר שא״צ לשומרו ל״ב שימשוך אותו השומר וכאן אף אם נימא דיש דין שומרין בשטרות מ״מ חיוב השמירה עליו אינו רק בגוף הנייר וא״כ הרי ממשיכתו ותפיסתו את הנייר מוכח על הנייר גופו שנותן ביד לשמור וע״ז שפיר מהני משיכה ומסירה לבד שמשיכת ומסירת השטר מוכח הקני׳ על שמירת השטר בעצמו וע״ז שפיר הוי הוכחה ממסירה ומשיכה שני על השטר עצמו והרי הוא לא מתחייב רק בשמירת השטר לבד ובזה שפיר מהני משיכה ומסירה ולק״מ ודוק היטב כי ז״ב:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמההכל
 
טור
{ז} וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור אבל אם פשע בו ולא שמרו כראוי אף על פי שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאורבני ופשע בזה דאין שמירת כספים אלא בקרקע ולא בצריפא דאורבני משום שדרך האש לשלוט בצריפא ולבסוף באו גנבים וגנבום משם וזהו אונס ואפ״ה חייבוהו חכמים וכן כל כיוצא בזה:
שולחן ערוך
(ו) אִם פָּשַׁע בּוֹ וְלֹא שְׁמָרוֹ כָּרָאוּי לְעִנְיַן אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁלְּבַסוֹף נֶאֱבַד בְּאֹנֶס בְּעִנְיָן אַחֵר, חָשִׁיב פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִנִּיחָם בִּמְחִצָּה שֶׁל קָנִים, וְהָיוּ טְמוּנוֹת בָּעֳבִי הַמְחִצָּה וְנִגְנְבוּ מִשָּׁם, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ שְׁמִירָה מְעֻלָּה לְעִנְיַן גְּנֵבָה, אֵינָהּ שְׁמִירָה כָּרָאוּי לְעִנְיַן הָאֵשׁ, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא טְמָנוֹ בַּקַּרְקַע אוֹ בְּכֹתֶל בִּנְיָן, פּוֹשֵׁעַ הוּא, וְכָל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס חַיָּב; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהעודהכל
(ז) {ז} ומה שאמר וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור פשוט הוא דהא שומר חנם פטור בגניבה ואבידה ולא כתב זה אלא משום סיפא שכתב אבל אם פשע בו ולא שמר כראוי אע״פ שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאורבני וכו׳ בסוף פרק המפקיד (בבא מציעא מב.):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) כתב בנ״י פרק כיצד הרגל דף י׳ ע״ב דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא בפשיעה גמורה אבל לא בשינוי כל דהו וע״ש במרדכי פ׳ המפקיד ע״ד מדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס:
(ו) כתב בת״ה סימן של״ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה מתוך שלא יכול לישבע שלא פשע משלם ואע״ג דמסתבר טפי לתלות שנגנב שלא בפשיעה לא תלינן במסתבר וחייב לשלם וכתב הרא״ש פרק השואל הלוקח מחבירו מקח לל׳ יום לא הוי עליו שואל ולא שוכר אלא ש״ח ואם נגנב או נאבד פטור וע״ש ולעיל ס״ס מ״ו כתבתי כן בשם התוס׳ וכ״ה לקמן בס״ס שמ״ו:
(ז) כההוא דאפקידו זוזי גביה בב״מ דף מ״ב ההוא גברא דאפקיד זוזי גביה אותבינהו בצריפא דאורבני איגנוב אמר רב יוסף אע״ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא כו׳ ופירש״י צריפא דאורבני בית קטן כגון כובע עגול שעושין ציידי עופות לארוב שם דאורבני משל ערבי ואע״ג דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין גנבים הולכים שם לגנוב שאין ממון מצוי שם תחילתו בפשיעה אם תפול שם דליקה ונמצא פשע שלא קברן עכ״ל ומשמע מכאן דמ״ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו מתרתי טעמי הא׳ חששא דנורא והשני חששא דגנבי ואע״פ דבמידי אחריני איכא ג״כ חששא דנורא אם לא יקברם בקרקע לא תקנו קבורה אלא לגבי כספים דמשאו קל וגם אין הקרקע מאבדו משא״כ במילי אחריני וכן מוכח מל׳ הרי״ף דכ״כ אהאי עובדא דצריפא ז״ל דאי קברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוה מיגנבי ולא מיתלי בהו נורא הלכך מיחייב בגניבה אע״ג דנאנס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוי איתניס (פירוש לא היה נגנב בודאי) כי שמא לא נעשה שם האונס לחפש בקרקע לאפוקי מת באגם דקאי עלה הרי״ף שם דמלאד המות מה לי כו׳ (וכן הוא ל׳ רש״י ע״ש דף נ״ג ע״ב) וגם המרדכי פ׳ המפקיד סי׳ ר״פ אהאי דאמרינן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כתב ז״ל כתב אבי העזרי הכל תלוי במנהג המקום כו׳ אהיכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבי כגון בכיפה שתחת הקרקע או על גבי הקרקע פטור דחזינן לקמן דלא חייש רב יוסף אלא לאש ולגנבי כו׳ וא״כ תימה על הרמב״ם ורבינו דלא הו״ל לאשתמוטי מלהזכיר חשש דנורא לגבי כספים ועוד שבהדיא אמרו והאידנא דשכיחי טפוחאי מניחו בשמי קורה אע״פ דבתקרה ודאי איכא חששא דנורא ועוד דא״כ גם בזמנינו לא היה שמירת כספים אלא בקרקע מטעם נורא ורבינו לא כ״כ בסמוך ונראה דס״ל להפוסקים דאגב חששא דגנבי הצריכו לטמנו בשמירה מעולה חששו ג״כ לחששא דנורא ותקנו שלא יטמנם אלא בקרקע ולא בשמי קורה ולא בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אלא בקרקע מפני חשש האש אלא אחר כשבאו הרמאין וחפשו בקרקע לא מצאו תקנה אחרת כ״א להטמינה בשמי קורה או בכותל ובזמנינו דליכא חשש גנבי לא חששו להצריכו לטמנו בקרקע בשביל נורא לחוד (ודומה לזה כתבתי לקמן בסימן זה סעיף י״ח במ״ש כספים אין להם שמירה אלא בקרקע או בכותל טפח כו׳ ולא כתב נמי או ביני אורבני ע״ש) אבל רבינו שכתב משום שדרך האש לשלוט בצריפא משמע דס״ל דמ״ש כספים אין להן שמירה אלא בקרקע אינו אלא לגבי אששא דגנבי אבל לנורא לא חיישי׳ ואפילו הניחו בבית בבנין של עץ דנורא מילתא דלא שכיח הוא ואף כי אתא נורא יכולין להצילו במהרה ומה שחשבה כאן פשיעה לגבי נורם היינו דוקא בצריפא דאורבני דבקל מריחא דטרא נשרף בפעם אחת וא״א להצילו וכמ״ש שם ברישה ע״ש ודוק:
(ז) ואם שמרו כראוי לו ונגנב כו׳ ז״ל ב״י זהו פשוט הוא דהא ש״ח פטור מגניבה ואבידה ולא כתבו אלא משום סיפא אם פשע ולא שמרו כראוי אע״פ שבסוף נאבד באונס חייב:
ומש״ר דפשע בזה דכספים אין להן שמירה אלא בקרקע לאו מכח נורא הוא אלא כדי שלא יגנבו כמ״ש בסמוך בסי״ו ובגמרא ובהרא״ש לא נזכר כאן הך דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וצ״ל דכ״כ לאשמועינן דאע״ג דיש לזה להתנצל הרי מה שאמרו חז״ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מחששא דגנבי אמרו והרי הנחתיהו במקום דליכא חששא וא״כ הו״א דאין זה פשיעה קמ״ל דאפילו הכי הוה פשיעה משום דצריפא דאורבני הוא עלול לגבי נורא דמיד שפגע בו אש נשרף וא״א להציל מה שבתוכו משא״כ בטומן בבית של שאר עצים וכמ״ש השתא דאיכא טפוחאי מנחי בשמי קורה וכמ״ש בסמוך ואע״פ שכוונתו לטובה היתה להטמינו מהגנבים תקנו חכמים תקנה אחרת דהיינו שיטמנם בקרקע והוא לא עשה כן ושינה ממה שציוו לו חכמים מיקרי פשיעה לגביה כנ״ל לדעת רבינו וע׳ בהרמב״ם שכתב שהמעשה היה שהטמינו במחיצה דצריפא בענין שלא היו גלויים ואפ״ה חייבוהו וכ״כ בש״ע וע׳ בסמ״ע ומדלא כ״ר כאן בריש דבריו דבעינן שיבוא האונס מחמת פשיעה ש״מ דלא צריך שיהא האונס מחמת פשיעה דא״כ פשיעה הוא ולא אונס אלא הכלל הוא כל היכא דפשע בשום צד בתחלת הענין אע״פ שנפסד ונגנב אח״כ באונס גמור מ״מ תלינן ואמרינן אי לא פשע ושמרו כראוי לא הוה נעשה האונס כההיא דצריפא דאע״ג דלענין גניבה אונס גמור הוה מ״מ אמרינן אי לא פשע מחמת אש והיה טומנם בקרקע כראוי לא היו אלו הגנבים שמצאו כאן מחפשים אחריו ג״כ בקרקע ומש״ה חייב וכן מוכח ל׳ הרא״ש דף קל״ו ע״א ע״ש וה״ה לעל בעידנא דלא עיילי אינשי דפשע שמא יבוא גנב ויגנבנו או כלב אחד ויאכלהו אע״פ שבאו עליו אח״כ כמה כלבים או אריות חייב דתלינן ואמרינן אי לא פשע מתחלה והיה שם אולי לא נעשה ההיזק וכן בנשרף עליו כל הבית דבסמוך סי״ו וכמ״ש גם בהפקידו בידו בדרך שצריכין להיות צרורין ומונחין בידו או נגד פניו אם לא עשה כן אפילו אם אח״כ נאנסו חייב כמש״ר בסכ״ב דאמרינן אילו היו נגד פניו לא היה בא האנס נגד פניו לקחתן ממנו וכן מוכח ל׳ רש״י דף ל״ו ע״ב וגם ל׳ הרי״ף שכ״כ אפלוגתא דאביי ורבא בדף ל״ו בפשע ויצא לאגם ומת ע״ש ולא פליג הרי״ף כ״א בארי וכיוצא בו וס״ל דאמרינן אם הוה נעשה האונס ג״כ כשהיה כאן באיזה סיבה אבל גם הרי״ף והרמב״ם מודים כשאפשר לתלות ולומר דלא הוה נעשה האונס כשלא פשע דחייב וכן הוא ל׳ התוס׳ בהמפקיד דף מ״ב דכתבו ז״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודוקא היכא שיכול להיות דהאונס לא הוה נארע אם לא שפשע בתחלה כו׳ ע״ש הרי שכתבו היכא דיכול להיות ור״ל אף שהוא רחוק וכן מוכח בדבריהן עוד שם ע״ב ועד״ר מ״ש עוד מזה בדרך אחר:
(ז) {ז} וצריך לשמור כל דבר וכו׳ כ״ז בפרק המפקיד (בבא מציעא מ״ב) וכתב הרי״ף לשם דוקא בכהאי גוונא דאפשר שאם לא פש מתחלה לא היה נארע האונס של גנבה אבל בעלמא שהאונס לא בא מחמת הפשיעה פטור ועי׳ בסמוך בפשע בה ויצאה לאגם:
(יג) מ) שם ס״ז וכן כ׳ הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון דין ג׳ ומבואר בסעיף שאחריו
(יד) נ) לשון הרמב״ם שם דין ו׳ עובדא לקמי׳ דרב יוסף פרק ג׳ דבבא מציעא ד׳ מ״ב ע״א
(טו) ס) כלישנא קמא שם דהני איפסק׳ הלכתא שם
(י) אע״פ שלבסוף נאבד באונס בענין אח׳ כו׳ – עפרו״ד שם כתבתי דהיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא היה הפשיעה מתחלה לא הוה נעשה האונס ואז אף שהתלייה בהאונס הוא ענין רחוק תלינן בו וחייב משא״כ אם מתה כמ״ש המחבר בס״ט ע״ש ודו״ק:
(יא) והיו טמונות בעובי המחיצה – פי׳ אף שבכה״ג אם היו טמונות בכותל בנין אפי׳ היא של עצים היה פטור מגניבה וכמ״ש הטור בסמוך סוף סעיף זה בקרקע או בכותל בנין גם בסט״ו כתב ז״ל או יטמנם בכותל בטפח כו׳ והיא מגמרא דאמרו השתא דאיכא טפוחאי כו׳ ואף דכת׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל וצריך להעמיקו כדי שיהיה עליה עפר טפח משמע דבכותלי אבנים מיירי מ״מ משמע בגמ׳ דאף בכותל של עצים דינא הכי וכמ״ש בדרישה שאני כותל בנין בקורות דאינו עלול להשרף כ״כ מהר ואף אם יאחז בו האש יכול להציל הפקדון שבתוכו משא״כ במחיצה של קנים מ״ה מחשב לפשיעה ובגמרא (ד׳ מ״ב ע״א) לא נזכר שהיה הפקדון טמון בעובי המחיצה דצריפ׳ דאורבני אלא אותבינהו בצריפא דאורבני ופירש״י דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין הגנבים הולכים לגנוב במקום שאין מצוי שם אבל ברמב״ם כתוב כמ״ש המחבר ע״ש ואפשר דגם דעת רש״י כן מדכתב אפי׳ בלא קבורה ור״ל בלא קבורת קרקע אבל מיירי דטמנם בעובי המחיצות ואפ״ה חייבוהו משום דתחלתו בפשיע׳ הוה וכמ״ש:
(יד) וסופו באונס כו׳ – ע׳ בתשו׳ ר״ש כהן ס״ג ס״ס ק״י כתב דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו׳ ואינו נ״ל כלל ודו״ק.
(יד) אחר – והיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא פשע מתחלה לא בא לידי אונס ואז אף שהדבר רחוק לתלות באונס אפ״ה חייב משא״כ אם מתה שמ״ש הט״ו בס״ט ע״ש. שם:
(טו) באונס – בתשו׳ רש״ך ס״ג ס״ס ק״י כת׳ דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו׳ ע״ש ואינו נ״ל. ש״ך:
(טו) אם כו׳ – כמש״ו מעשה כו׳:
(ז) [שו״ע] וכל שתחלתו בפשיעה. נ״ב עיין בד״מ שכתב בשם נ״י ר״פ כיצד דדוקא בפשיעה גמורה אבל לא בשינוי כל דהוא. ועיין בנ״י פרק האומנין בסמ״ע סי׳ ש״ט ס״ק ד׳:
(ח) [ש״ך אות יד] ואינו נ״ל. נ״ב עיין מ״ש בגליון לקמן סי׳ ת״י ס״ק ו׳ וכן במוהריק״ש סי׳ ס״ג העלה כהרש״ך:
(יג) שלבסוף נאבד באונס ולענין יוקרא וזולא חייב לשלם כשעת הוצאה מן העולם ולא כשעת הפשיעה ופשוט:
(יב) שלבסוף נאבד באונס ואפי׳ באונס דלא שכיח כלל רק שנוכל לתלות דאם לא היה הפשיעה לא נעשה האונס ולענין יוקרא וזולא ע״ב:
(יג) טמונות בעובי המחיצה ואף דבכותל בנין יכול להטמין הוא משום דאינו עלול לישרף כ״כ ואף אם יאחז האש יכול להציל משא״כ במחיצה של קנים: (סעיף ז)
אם פשע בו ולא שמרו כראוי – נ״ב: הנה ראיתי במח״א ה׳ שומרין שנסתפק במי שהפקיד אצל חברו פקדון וראה הנפקד שהיו אבודין ולא מכרה בב״ד אם חייב לשלם והוי פשיעה או כיון דההפסד בא ממילא שלא ע״י מעשה הנפקד נהי דלכתחלה הי׳ מחיוב להצילו מן ההפסד מ״מ אם לא עשה כן י״ל דפטור דאין זה בכלל חיוב שמירתו יעו״ש מ״ש בזה והביא הך דינא דש״ש שהי׳ לו לקדם ברועים ומקלות ודחה שם זה וגם הביא דברי הטור סי׳ תמ״ג והנה אחרי מחילת כת״ה והנשאה נעלם ממנו דין המפורש בש״ע חו״מ סי׳ ע״ב סעיף כ״ז שכתב שם וז״ל ואם מודה ששם אותו במקום שאינו משתמר מהעכברי׳ או לא נערו כראוי חייב לשלם הפחת א״כ מוכח דאף עבור שלא נערו כראוי אף דבזה בא ההפסד ממילא חייב לשלם מכח שהיה חייב לנערו כראוי וא״ל דהתם מיירי שלא היו הבעלים שם כדמשמע מדברי המח״א שמחלק בין אם היו הבעלים שמה או לא דז״א דא״כ למה לא קמ״ל חילוק זה דאף אם מודה שלא נערו כראוי רק שטוען דאתה היית בעירי בשעת ההלואה ולא קבלתי עלי שמירות השטיחה וניעור נמי פטור מוכח דאין חילוק ואין לחלק בין פקדון למשכון דגם במשכון יכול הלוה לשטחו ולנערו בבית המלוה והרי המלוה יכול לשמרו הוא או אחד מבני ביתו וגם אין לחלק בין היכי שכבר התחיל ההפסד קודם פשיעתו ובין אם לא היה מתחיל כלל רק ע״י פשיעתו דמה סברא לחלק בזה דסוף סוף לענין מה דנפסד אח״כ אחר שפשע ולא מכרו הוי כהפסד חדש גם מה שמדמה זה לדין חמץ קודם הפסח הרי דשם לא התחיל ההפסד רק ע״י פשיעתו ומוכח שהוא עצמו אינו מחלק בזה לכך צ״ע שנעלם ממנו כ״ז
(ג) וסופו באונס – עבה״ט שכ׳ בתשו׳ רש״ך כ׳ דאפשר כו׳ עד ואינו נ״ל. וע׳ בזה בשיטה מקובצת ב״ק דף נ״ב ע״ב סוד״ה ושכיחי גמלים עש״ה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובההכל
 
טור
{ח} שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב:
שולחן ערוך
(ז) הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת, וְאָמַר: תֵּן לִי פִקְדוֹנִי, וְאָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ אָנָה הִנַּחְתִּי פִקָּדוֹן זֶה, אוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם קָבַרְתִּי הַכְּסָפִים, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲבַקֵּשׁ וְאֶמְצָא וְאַחֲזִיר לְךָ, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם מִיָּד (מַהֲרַ״ם פֶּרֶק הַמַּפְקִיד).
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(ח) {ח} ומה שכתב שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זה פשיעה וחייב ג״ז עובדא דאתא לקמיה דרבא ואמר כל לא ידענא היכא אותבינהו פשיעותא היא זיל שלים:
כתב המרדכי בריש פרק המפקיד בשם סה״מ כל לא ידענא פשיעותא היא וחייב לשלם מיד ואין לדחותו ולומר המתן עד שיבוקש ואחזיר לך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) איני יודע אנה הנחתיו הוה פשיעה שם בפרק המפקיד וכתב המרדכי דחייב לשלם מיד ואינו יכול לדחות ולומר המתן ודוק:
(ח) {ח} שאל המפקיד פקדונו וכו׳ עובדא דכיפידאתא לקמי׳ דר״נ ריש המפקיד (ל״ה) ועובדא דזוזי דאתא לקמיה דרבא ס״פ המפקיד (ד׳ מ״ב) ואמרו כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ומהנך תרתי עובדא שמעינן דל״מ זוזי אלא אפילו כלים דאורחייהו לטלטלינהו ממקום למקום אפ״ה הוי פשיעותא זהו שכתבו הרמב״ם והסמ״ג בין כלים בין מעות וראייתם מהנהו עובדא דכיפי וזוזי וכ״ע הסמ״ג דחייב לשלם מיד פי׳ שאין יכול לדחות ולטעון המתן עד שאבקשנו ואמצאנו והכי מוכח מהך דכיפי דלסוף אשתכחו כיפי ואפ״ה אגבייה ר״נ מעיקרא לאפדנא מיניה ולא המתין לו זמן מה עד שימצאם והכי משמע מלשון הרמב״ם פ״ד משאלה וכ״כ המרדכי ר״פ המפקיד ומביאו ב״י:
(טז) ע) שם דין ז׳ עובדא שם לקמיה דרבא א״ל כל לא ידענא פשיעותא היא וכו׳
(יב) המתן לי עד שאבקש כו׳ – דכל שומר מחוייב לתת לב אנה יניחו ולהיותו במקום משומר (הג״ה וכתב בת״ה סי׳ של״ג שומר שא״י אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה מתוך שא״י לישבע משלם כו׳ ע״ש שהאריך) וצ״ל דוקא בזה כיון שמודה שנגנב משא״כ לקמן סוף סי׳ רצ״ח דכתב (והוא דעת רשב״א) דנשבע שאינו יודע שנגנב ופטור ע״ש והיינו משום דאינו יודע שנגנב דיכול להיות שאינו נגנב הימנו כלום וכ״כ רשב״א שם בהדיא דמטעם זה ל״ד לשק צרור כו׳ ע״ש ובד״מ שם הביאו:
(טו) המתן לי כו׳ – וכ׳ בת״ה סי׳ של״ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה משאי״ל משלם ע״ש והביאו בהגהות סמ״ע ס״ק י״ב וכ״כ בתשו׳ ן׳ לב ח״א דף קכ״ב וכתב שם דה״ה בטוען שהבין מלשון השטר שנתן לו רשות לעשות כן באופן שלא פשע במה ששינה וע׳ בתשו׳ ר״ש כהן ס״ג סי׳ פ״ז ובתשו׳ רשד״ם סי׳ מ״ח ותכ״ט ובעל ת״ה הביא ראיה מלקמן סי׳ ש״ם סס״ג בהג״ה ע״ש וכתב ע״ז בהגהות סמ״ע ודוקא בזה כיון שמוד׳ שנגנב משא״כ לקמן ס״ס רצ״ח דכתב (והוא דעת הרשב״א) דנשבע שא״י שנגנב פטור וע׳ בתשו׳ ן׳ לב ח״ג סי׳ קט״ו.
(טז) לשלם מיד כו׳ – וא״צ להמתין עד שיבקש.
(טז) פושע – וכת׳ בת״ה סי׳ של״ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיע׳ או שלא בפשיעה מתוך שאיל״מ כו׳ ע״ש שהאריך וכ״כ בתשו׳ ן׳ לב ח״א דף קכ״ב וכת׳ שם דה״ה בטוען שהבין מלשון השטר שנתן לו רשות לעשות כן באופן שלא פשע במה ששינה ועיין בתשו׳ רש״ך ס״ג סי׳ פ״ז ובתשו׳ רשד״ם סי׳ מ״ח ותכ״ט ובעל ת״ה הביא ראיה מסי׳ ש״מ ס״ג בהג״ה ע״ש וכת׳ בהג״ה סמ״ע דדוקא בזה כיון שמודה שנגנב מה שא״כ בס״ס רצ״ח דנשבע שא״י שנגנב ופטור והוא דעת הרשב״א והיינו משום שאינו יודע אם נגנב די״ל שאינו נגנב הימנו כלום וכ״כ הרשב״א שם בהדיא דמטעם זהו ל״ד לשק צרור כו׳ ובד״מ שם הביאו ועיין בתשו׳ ן׳ לב ח״ג סי׳ קט״ו ש״ך:
(טז) המתין כו׳ – סמ״ג ומרדכי וזש״ש זיל שלים ר״ל מיד:
(ט) [ש״ך אות טו] ועיין תשו׳. נ״ב ועיין תשו׳ בני אהרן סי׳ ה׳:
(יד) אנה הנחתי לפמ״ש המחבר הטעם דהוי פשיעה א״כ אם היה בבעלים פטור דפשיעה בבעלים פטור אמנם לפענ״ד נראה דפשיעה זו מטעם מזיק הוא דאפילו בבעלים חייב ודמי להא דמבואר בסי׳ ש׳ גבי מי שהפקידו אצלו בשני כריכות זה מאתים וזה מנה דחייב ג״כ דהוי פושע וחייב אפי׳ בבעלים וראיה לזה דאלת״ה כשטוען א״י אם החזרתי בפקדון ליפטר כשהיה הפקדון בבעלים דהא ע״כ אם טוען שא״י אם החזיר אם לא החזיר והוא בביתו וא״י היכן הוא ואם נאמר דכשטוען שא״י היכן הוא אינו חייב רק משום פושע הא פשיעה בבעלים פטור אלא ודאי דפשיעה זו מטעם מזיק הוא דאפילו בבעלים חייב והטעם נראה דאפי׳ מי שאינו שומר כלל חייב בכה״ג כגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויקברם בקרקע ואף שיכוין לט״ש כדי שלא יוגנב שלא נעשה עליו גזלן וישכח באיזה מקום קברו דודאי חייב ראובן לשלם דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו וע״י מעשיו ניזק חפץ חבירו מזיק גמור הוא וה״נ השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה והטמינו במקום שא״א להימצא וניזק ע״י מעשיו חייב לשלם: סעיף יא
(יד) אנה הנחתי. ע״ב דחייב מטעם מזיק ואפי׳ בבעלים חייב:
(טו) לשלם מיד. וא״צ להמתין עד שיבקש ושומר שא״י אם נגנב בפשיעה או באונס מתוך שאיל״מ וה״ה בטוען שהבין מלשון השטר שנתן לו רשות לעשות כן באופן שלא פשע במה ששינה חייב ול״ד לדלקמן בסי׳ רצ״ח דישבע שא״י כלל אם נגנב אצלו שום דבר ואין זה בכלל שבועת השומרים: (סעיף ח)
(ד) הרי זה פושע – עבה״ט שכ׳ וכתב בת״ה סי׳ של״ג שומר שא״י כו׳ מתוך שאיל״מ כו׳ וע׳ בתשובת זכרון יוסף סי׳ א׳ אות י״ב י״ג מ״ש בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{ט} באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד נגדם ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אינו חייב ליתן שכר שיעזרו:
שולחן ערוך
(ח) בָּאוּ עָלָיו גַּנָבִים וְגָנְבוּ הַפִּקָּדוֹן, וְאִלּוּ צָוַח הָיוּ בָּאִים בְּנֵי אָדָם לְהַצִּיל, חַיָּב, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא צָוַח, פָּשַׁע. וַאֲפִלּוּ אִם בָּאוּ אַנָּסִים, צָרִיךְ לִצְעֹק וּלְבַקֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁיַּעַזְרוּהוּ לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם. וְאִם הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן וְלֹא עָשָׂה, חַיָּב. וְדַוְקָא בְּחִנָּם, אֲבָל אִם לֹא הָיָה מוֹצֵא מִי שֶׁיָּבֹא לְעֶזְרוֹ אֶלָּא בְּשָׂכָר, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(ט) {ט} באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו וכו׳ ודוקא בחנם אבל אינו חייב שכר שיעזרו מבואר בגמרא ס״פ הפועלים (בבא מציעא צג:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) ועיין בהר״ן ובנ״י פ׳ המפקיד:
(ח) וכתב בת״ה סימן של״ג דלאו דוקא בכיפה של אבנים אלא הוא הדין בחדר מקוקה בעצים אם אותו חדר מיוחד לנפקד לשמור בו כל חפציו היקרים בכה״ג חשוב מקום הראוי לשמירה דכמה בתים אין להם כיפה ומסתמא המפקיד ידע בכך ואדעתא דהכי הפקיד וכדאמרינן בעלמא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואע״ג דלא הניח הפקדון לתיבתו אלא הניחו בקרן זוית במקום שאין לשום בו פקדון זה פטור אדרבה יכול לומר שמירה מעולה עשיתי כי שם אין גנבים מחפשים כי סבורין שאין שם כלום וע״ש:
(ט) וכתב עוד בסי׳ קל״א ראובן שכר שמעון לילך לו אחר סחורה ונתן לו מעותיו ושמעון הניח אותן המעות אצל מעותיו ובדרך שכב בחדר ונגנבו ממנו ופסק דהשליח חייב לשלם דהוי פשיעה שהניח הכיס בחדר דהו״ל להניחו תחת מראשותיו או לקשרן על זרועותיו כ״ש שהוא נושא שכר:
(ט) באו עליו גנבים כו׳ כן איתא בב״מ דף צ״ג:
ומ״ש ואילו צווח כו׳ פי׳ בתחלה חתרו בסתר ואח״כ ראם הנפקד דאל״כ לא מיקרי תחלה שם גניבה עליו:
אבל אינו חייב ליתן שרר כו׳ והיינו דוקא בש״ח אבל ש״ש חייב ליתן שכר שיעזרו לו וכמ״ש בסימן ש״ג:
(ט) {ט} באו עליו גנבים וכו׳. ס״פ (השואל) [הפועלים] איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזיל שבו שמטיה וקאמר ר״נ דאע״ג דלסטים מזויין היה חייב לשלם דכיון דהיו לשם אנשי שלטון אי הוה רמא קלא הוו אתו ומצילין ליה:
ומ״ש ודוקא בחנם וכו׳. שם שומר שהי״ל לקדם ברועים ובמקלו׳ ש״ח בחנם וש״ש בשכר ולא קדם חייב:
(יז) פ) ל׳ הטור ס״ט מבואר בגמ׳ פ״ז דמציעא ד׳ צ״ג ע״ב
(יח) צ) מסקנת הגמ׳ שם
(יג) היו באים בני אדם להציל – פי׳ גנבים באים בהחבאה וגונבים והולכים לדרכם ואלו היה צועק על בני אדם היו רודפים אחרי הגנבי׳ והיו משיגין אותן ולקחו הגנבה מידן ואנס הוא שבא ביד חזקה בחרב וחיצי׳ ליקחו מיד השומר וצריך מתחלה להיות בני אדם בעזרו נגדן שלא יקחהו האנסים:
(יד) אלא בשכר פטור – והיינו דוקא ש״ח אבל ש״ש חייב אפי׳ בשכר וכמ״ש הטור והמחבר סי׳ ש״ג.
(יז) בשכר – היינו דוקא ש״ח אבל ש״ש חייב אפילו בשכר כמ״ש הט״ו בסי׳ ש״ג סמ״ע:
(יז) באו כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה דאי כו׳:
(י) [שו״ע] בשכר פטור. נ״ב ואם הציל בשכר נשבע ונוטל מה שהוציא ועיין סי׳ ש״נ ס״ט ובתשו׳ מהריב״ל סי׳ ק״ד כתב דאפילו לו עצמו נוטל. ועיין תשובת רשד״ם סי׳ קכ״ה עכ״ל לשון הריק״ש. וכ״כ בד״מ בשם תשו׳ מהרי״ק וכ״כ בש״ך סי׳ ש״ג ס״ק ח׳:
(טז) אלא בשכר פטור. ודוקא ש״ח אבל ש״ש חייב כמבואר בסי׳ ש״ג: (סעיף ט׳)
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{י} פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אף על פי שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור:
{יא} אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב אף על פי שהוא שומר חנם שאפילו אם לא מתה הרי היא בבית הגנב ויציאתם לאגם גרם לה להגנב:
שולחן ערוך
(ט) פָּשַׁע הַשּׁוֹמֵר וְלֹא שָׁמַר הַבְּהֵמָה כָּרָאוּי, וְיָצְאָה לַאֲגַם וּמֵתָה שָׁם כְּדַרְכָּהּ, פָּטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה לְעִנְיַן זְאֵבִים וְגַנָּבִים וְאִם טְרָפָהּ זְאֵב אוֹ נִגְנְבָה מִשָּׁם הָיָה חַיָּב, עַכְשָׁיו שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ פָּטוּר, שֶׁלֹּא גָּרְמָה לָהּ יְצִיאָתָהּ. אֲבָל אִם גְּנָבָהּ גַּנָּב מֵהָאֲגַם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בְּבֵית הַגַּנָּב, הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר חִנָּם, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא מֵתָה הֲרֵי הִיא אֲבוּדָה בְּיַד הַגַּנָּב, וִיצִיאָתָהּ גָּרְמָה לָהּ לְהִגָּנֵב; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(י) {י} {יא} פשע השומר ולא שמר הבהמ׳ כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אע״פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים וכו׳ עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לו:) איתמר פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור וידוע דהלכתא כרבא וכן פסקו הפוסקים ומפרש בגמרא טעמיה ל״מ למ״ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור אלא אפי׳ למ״ד חייב הכא פטור מ״ט דאמרינן מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ומודה רבא היכא דגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מ״ט דאי שבקה מלאך המות בביתיה דגנב הוה קיימא. ופירש רש״י מה לי הכא וכו׳. אבל התם גבי זוזי אם שמרן כהלכתן דקיי״ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא נגנבו ואע״ג דקיי״ל דצריפא דאורבני אין דרך הגנבי׳ לבקש שם מעות ואונס הוא מיהו ע״י שלא שמר כדין שמירתן אבדו אבל פרה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה: דאי גנבה גנב מאגם. שזהו דבר שהוא פשיעה אצל יציאתה לאגם ואע״פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמרינן אי הוה בבית שומר נמי הוה מתה מ״ט משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הילכך החיוב בא לו על שעת הגניבה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) פשע השומר ולא שמר כו׳ מימרא דרבא פ׳ המפקיד דף ל״ו:
ע״י מלאך המות פטור כו׳ ז״ל רבא שם דמ״ה מ״ל הכא מ״ל התם ולא דמי לזוזי דמנחינהו בצריפא דאורבני כמש״ר לפני זה:
(יא) הרי היא בבית הגנב פי׳ והחיוב בא לו על שעת הגניבה נמצא שנתחייב קודם שמת הילכך אין להפטר מטעם מ״ה מ״ל הכא כו׳:
(י) {י} פשע השומר וכו׳. פלוגתא דאביי ורבא בפ׳ המפקיד (בבא מציעא ל״ו) והלכה כרבא דפטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ול״ד לצריפא דאורבני (דף מ״ב) דע״י שלא שמר כדין שמירתן נאבדו המעות ואם שמרן כדין לא נאבדו אבל בהמה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה:
(יא) {יא} אבל גנבה הגנב מן האגם משעת גנבה אבודה היא מן הבעלים מודה בה רבא דהחיוב בא לו על שעת הגנבה דאע״ג דש״ח פטור מגנבה הכא כיון דפשע בה שיצא לאגם חייב על גנבה זו שהגיעה מחמת פשיעה שיצאה לאגם ונגנבה מן האגם וה״א בגמרא:
(יט) ק) שם סי״א וכ״כ הרמב״ם ספ״ג מהלכות שכירות מחלוקת אביי ורבא בפ״ג דב״מ דף ל״ו ע״ב פסק כרבא ומבואר בארוכה בהל׳
(כ) ר) כ׳ ה״ה זה הוא נתינת טעם לומר אע״פ שנתבאר בפ״א (ולעיל סעיף ו) דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב שאני הכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה כלל ואין תחבולת להנצל מאונס זה
(כא) ש) שם ומודה רבא וכו׳
(טו) עכשיו שמתה כו׳ – ל׳ הגמ׳ מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואין שום טעם לתלו׳ המית׳ בהפשיעה דהיציאה משא״כ לעיל ס״ו:
(טז) אבל אם גנבה גנב כו׳ – דכיון דמיד שגנבה גנב מהאגם נתחייב השומר מחמת פשיעה דהניחה לצאת להאגם וכיון דמתחייב שוב אין פוטרין אותו כשמתה בבית הגנב:
(יח) העלה – אפי׳ העלוה לרעות כל שבהר אין מרעה יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלוה שם ונפלה. שם:
(יח) שלא כו׳ – עבה״ג וכ״כ הרי״ף וכ״כ תוס׳ מב א׳ ד״ה ה״ג כו׳ ובב״ק נב ב׳ ד״ה ושכיחי כו׳:
(ליקוט) שלא גרמה כו׳ – וכ״כ הרי״ף שם בארוכה ע״ש (ע״כ):
(יז) שמתה כדרכה פטור דא״א לתלות המיתה מחמת הפשיעה דמ״ה מה לי הכא ומ״ל התם:
(יח) אם גנבה גנב. מפני שכבר נתחייב בעת שגנבה: (סעיף י״א)
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{יב} העלה הבהמה לראש ההר (לרעות שם) ונפלה ומתה הרי זו פשיעה מתה שם כדרכה פטור:
שולחן ערוך
(י) הֶעֱלָה הַבְּהֵמָה לְרֹאשׁ הָהָר וְנָפְלָה וָמֵתָה, הֲרֵי זוֹ פְּשִׁיעָה. מֵתָה שָׁם כְּדַרְכָּהּ, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אעודהכל
(יב) {יב} {יג} העלה הבהמה לראש ההר ונפלה ומתה ה״ז פשיעה מתה שם כדרכה פטור לא העלה הוה לא מיבעיא אם עלתה בע״כ ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בע״כ אלא היא עלתה מאליה פטור בס״פ הפועלים (שם) תנן עלתה לראשי הצוקים ונפלה ה״ז אונס העלה לראשי הצוקים וגפלה אינו אונס וכתב הרי״ף עלתה לראשי הצוקים ונפלה ה״ז אונס והוא שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה וכתב עליו הרא״ש טעמו משום דמסקינן הכי בפרק המפקיד והקשה עליו הראב״ד דהא דאסקינן הכי היינו אליבא דאביי דאמר גבי פשעבה ויצאה לאגם וכו׳ אוירא דאגמא קטלה ופריך ליה מסיפא דמתני׳ ואליביה מסיק שתקפתו ועלתה וכו׳ אבל רבא מוקי מתני׳ כפשטה דעלתא מאליה ונפלה פטור אע״פ שלא תקפתו דלא אמרינן איבעי ליה למתקפה וכי יאחזנה בזנבה וילך אבל אם העלה אותה חייב בנפלתה ואם מתה פטור ואמרינן מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ותירץ הרמב״ן דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבה ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבה לטעמיה דאמר בשמעתין לעיל מאי הו״ל למעבד הא נטרה כדנטרי אינשי אבל אנן דקיי״ל כרב פפא דאית ליה לעבורי חדא חדא ה״נ להכי יהיב ליה אגרא דאיבעי ליה לתקפה שלא תעלה להכי צריך לאוקמי תקפתו ועלתה תקפתו וירדה עכ״ל והא דקיי״ל כר״פ דאמר איבעי ליה לעבורי חדא חדא בשומר שכר הוא וכדקאמר להכי יהיב לך אגרא אבל בש״ח מודה ר״פ דפטור וא״כ הא דכתב הרי״ף והוא שתקפתו ועלתה וכו׳ בש״ש הוא אבל בש״ח אפילו לא תקפתו נמי הוי אונס וזהו שכתב רבינו ל״מ אם עלתה בעל כרחו וכו׳ ומה שאמר ברישא העלה הבהמה לראש ההר וכו׳ מתה שם כדרכה פטור היינו כרבא דאמר פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פטור משום דמלאך המות קטלה מ״ל הכא ומ״ל התם וכמו שנתבאר בסמוך:
כתב מהרי״ק שאם היו חטים מופקדים בידו והניחם בבית אחד ונרקבו מחמת גשמים שירדו עליהם הוי פשיעה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) העלה הבהמה לראש ההר לרעות שם ונפלה כו׳ כ״כ בספרים המדוייקים גם בס״י לרעות שם אבל בדפוס ב״י ליתא ונראה דמחקוהו משום דלא אמרו כן בגמרא אלא לאביי ולא קיי״ל כוותיה דשם בפרק המפקיד דף ל״ו פליגי אביי ורבא בהך דפשע השומר ולא שמר כראוי ויצא לאגם כו׳ (שהביא רבינו לפני זה בסמוך) דרבא ס״ל דפטור דמ״ה מ״ל הכא כו׳ ואביי ס״ל דחייב דאמרינן בשינוי אוירא והבלא דאגמא קטלה ופריך על אביי מהעלה לראשי צוקין (פירש״י הרים חדים ומשופעים) ונפלה אין זה אונס וחייב הא מתה כדרכה פטור ואמאי לימא אוירא דהר קטלה א״נ אובצינא דהר (פירש״י עייפות וטורח המעלה) הב״ע שהעלה למרעה שמן וטוב (כדרך הרועים להעלות שם לרעות) א״ה נפלה נמי שהיה לו לתקפה ולא תקפה א״ה אימא רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה ה״ז אונס איבעי ליה לתקפה לא צריכא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה עכ״ל הגמרא הרי שדוקא לאביי הוצרכו לומר כן ולא לרבא וכ״כ שם בתוס׳ וא״ל דלרבינו לרבותא קאמר דאפילו העלהו לרעות מ״מ מיקרי פשיעה וחייב בשנפלה דמ״מ לא הו״ל לרבינו לסתום דהא אפילו לאביי אינו חייב בשהעלהו לרעות במרעה שמן כ״א כשהיה בידו לתקפה ולא תקפה כנזכר ועוד די״ל דאפילו בכה״ג אביי לא אמר כ״א בש״ש וכמ״ש בסמוך דאיירי בש״ש ורבינו דאיירי בש״ח מנ״ל דחייב בכה״ג כיון דלא פשע מתחלה בהעלותו מ״מ נראה דא״צ למחוק הספרים שכתוב בהן לרעות שם משום דודאי גם לרבא לא לחנם העלהו אלא שלאביי צ״ל שהעלהו לרעות שם במרעה שמן וטוב יותר ממה שהיה מרעה באגם וזה א״צ לרבא וזהו שדקדקו התוס׳ וכתבו דלרבא א״צ לומר דהעלה במרעה שמן וטוב וק״ל:
(יב) העלה הבהמה כו׳ מקור דין זה בב״מ דף ל״ו ודף צ״ג ובטורים המדוייקים כתוב העלה הבהמה לראש ההר לרעות ונפלה וקמ״ל דאע״ג דהעלה לרעות מ״מ מיקרי פשיעה ומ״מ צ״ל דמיירי דלא העלהו שם משום דיש בהר מרעה שמן וטוב דבכה״ג לא מיקרי פשיעה בש״ת אף ע״פ שהיה בידו לתקפה ועבד״ר:
(יב) {יב} העלה הבהמה לראש ההר וכו׳. משנה סוף פרק הפועלים עלתה לראשי ונפלה הרי זה אונס העלה לראשי הצוקים ונפלה אינו אונס משמע דבהעלה אע״פ שהיה אנוס בנפילה הויא פשיעה בכל ענין אפי׳ העלה אותה למרעה שמן וטוב ודרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות פשיעה הוא כיון דלא הוה ליה יכולת למנעה מן הנפילה לא הו״ל להעלותה דשאר רועים בטוחים הם בכחם למנעה מנפילה אבל זה שאין בכחו למנעה מנפילה לא הו״ל להעלותה דהו״ל לחוש מתחלה פן תפול ולא יהא לו יכולת למנעה מנפילה אבל במתה שם כדרכה פטור משום דמ״ה מה לי הכא מה לי התם כרבא:
(כב) ת) טור ס״ג וברמב״ם פרק ג׳ מה׳ שכירות דין ט׳ משנה שם בפ׳ ז׳ דב״מ דף צ״ג ע״ב
(כג) א) טור שם היינו כרבא דאמר פשע ויצאה לאגם ומתה כדרכה פטור וכמ״ש בס״ט
(יז) – העלה הבהמה לראש ההר עפ״ר שם כתבתי דאפי׳ העלוה לרעות כל שאינו מרעה בהר יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלה שם ונפלה:
(יט) מתה כו׳ – שם ל״ו וכקושית הגמ׳ שם:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אהכל
 
טור
{יג} לא העלה הוא לא מיבעיא אם עלתה בעל כרחו ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בעל כרחו אלא היא עלתה מאליה פטור כיון שלא העלה הוא אין זו פשיעה מה שעלתה מאליה אלא דומה לנגנבה:
שולחן ערוך
(יא) עָלְתָה מֵאֵלֶיהָ, אֲפִלּוּ לֹא עָלְתָה בְּעַל כָּרְחוֹ, אֵין זוֹ פְשִׁיעָה, אֶלָּא דּוֹמָה לִגְנֵבָה, וּפָטוּר שׁוֹמֵר חִנָּם.
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) לא העלה הוא לא מיבעיא כו׳ רבינו מיירי כאן בש״ח דוקא אבל בש״ש כתב לקמן בס״ס ש״ג דבעלתה מאליה חייב ודע שגם המשנה דס״פ הפועלים דעלתה לראש ההר ופלוגתא דאביי ורבא דפ׳ המפקיד הנ״ל כולם איירי בש״ש אלא שרבינו למד מדין ש״ש לדין ש״ח כל חד לפי עניינו וכן מוכח באשר״י דשם בס״פ הפועלים על לשון המשנה דעלתה לראש ההר כתב ז״ל עלתה לראשי הצוקין הרי וה אונס והוא שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה כ״כ הרי״ף משום דמסקינן הכי בפ׳ המפקיד והקשה עליו הראב״ד דהא דמסקינן הכי היינו אליבא דאביי אבל רבא מוקי מתני׳ כפשטה דעלתה מאליה ונפלה פטור אע״פ שלא תקפתו דלא אמרינן איבעי ליה לתקופי אבל אם העלה חייב בנפילה ופטור במיתה ותירץ הרמב״ן דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבא ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבא לטעמיה דאמר בהשוכר את הפועלים מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי אבל אנן דקיי״ל כר״פ דס״ל דהו״ל לעבורי חדא חדא בש״ש היא וכדקאמר להכי יהבי לך אגרא אבל בש״ח מודה ר״פ דפטור ש״מ דהמשנה ופלוגתתם ודברי הרי״ף הנ״ל כולם בש״ש היא ורבינו איירי כאן בש״ח ומש״ה כתב דאפילו לא עלתה בע״כ ונפלה פטור. ודברי הרא״ש הנ״ל הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא והוא דאין להקשות למה לא תירצו בקיצור דהרי״ף כתב דינו אהמשנה דאיירי בש״ש ובש״ש גם רבא מודה ול״פ עם אביי כ״א בשומר חנם דז״א דאם רבא מודה בש״ש מאי פריך לאביי מרישא דקתני עלתה ונפלה אמאי פטור היה לו לתקפה תיקשי נמי לנפשיה דהא המשנה בש״ש איירי ולמה פטר הרישא אלא ודאי רבא ג״כ בש״ש פליג ומשום דס״ל כרבה וכמ״ש הרמב״ן ומיהו התוס׳ יש לו שיטה אחרת ע״ש בד״ה א״ה עלתה נמי כו׳ ולדבריהם לק״מ להרי״ף דהא כתבו דגם רבא מוקי להמשנה בתקפתו ועלתה ותקפתו ונפלה וצ״ל דהתוספות ס״ל דגם רבא בכה״ג מודה ול״ד לעבורי חדא חדא ודוק:
(יג) עלתה מאליה פטור הכא מיירי שיצא עמה לשמרה באגם מגניבה וזאבים לכן לא היה תחילתו בפשיעה בש״ח אם עלתה מאליה לראש ההר משא״כ לעיל בסמוך שכתב פשע השומר ויצאה לאגם כו׳ ונגנבה דחייב דשם מיירי דלא נעל בפניה כראוי ואח״כ יצאה מאליה לאגם בלי שמירה ופשוט הוא:
אלא דומה לנגנבה פי׳ ולהכי ש״ח פטור אבל ש״ש חייב בזה כדלקמן ס״ס ש״ג:
(יג) {יג} ומ״ש לא העלה וכו׳ עד אלא דומה לגנבה. כלומר אע״פ שהיה בידו למנעה מלעלות אפ״ה אין זו פשיעה דאין מוטל על ש״ח לאחוז בזנבה שלא תעלה מאליה ודומה לנגנבה דאילו בש״ש אפילו בכה״ג חייב אבל בש״ח פטור כיון דאנוס בנפילה ועי׳ במ״ש בסוף סי׳ ש״ג בס״ד:
(כד) ב) שם סי״ג ושם במשנה
(כה) ג) והא דמוקמינן לה שם בפרק ג׳ דבבא מציעא דף ל״ו ע״ב והוא שתקפתו ועלתה וכן כ׳ הרי״ף בש״ש הוא אבל לא בש״ח וכן כתב ה״ה שם
(יח) עלתה מאליה כו׳ ופטור כו׳ – מיירי שהשומר הוא עמה באגם לשמרה מגנבים וזאבים דאל״כ הא כתב לפני זה דאם פשע בה ויצאה לאגם ונגנבה שהוא חייב וק״ל:
(יט) מאליה – מיירי שהשומר הוא עמה באגם לשמרה מגנבים וזאבים דאל״כ הא נתבאר לעיל דאם פשע בה ויצאה לאגם ונגנבה שהוא חייב. שם:
(כ) אפי׳ לא כו׳ – הרי״ף כ׳ שם והוא שתקפתו כמש״ש ל״ו ב׳ והקשה הראב״ד דגמ׳ לא הוצרך לזה אלא לאביי ואנן קי״ל כרבא ותי׳ הרמב״ן דסוגיא שם אליבא דרבה דקאמר שם צג מאי הל״ל כו׳ אבל אנן קי״ל כר״ח ודבר״ה שם דאמרי להכי כו׳ וזה דוקא בש״ש וכמ״ש להכי כו וערא״ש שם ותוס׳ שם ד״ה איבעי כו׳:
(יא) [שו״ע] אין זו פשיעה. נ״ב במהרש״א פרק המפקיד דקדק מדברי תוס׳ שם ד״ה עלתה וכו׳ דפשיטא להו לתוס׳ מסברא דבעלתה מאילי׳ הוי פשיעה. ולענ״ד אינו מוכרח די״ל דפשיטא להו דהוי כעין גנו״א ואעפ״כ הוצרכו לכל דבריהם אמאי דהבין בש״ס בל״ז לאביי דאמר הא נטרי כדנטרי אינשי ודו״ק:
(טו) עלתה מאליה תמוה לי כיון שכתב דעלתה מאליה דהוי רק כגניבה ולא כפשיעה א״כ קשה הא דפסק בסי׳ ש״ג סעיף י״ד בעלתה מאליה ותקפתו ונפלה דחייב הא כל שתחילתו בגניבה וסופו באונס פטור כמ״ש הסמ״ע שם בס״ק י״ג ע״ש ושם מבואר אי״ה:
(יט) עלתה מאליה. מיירי שהשומר הוא עמה באגם אבל יצאה באגם על ידי פשיעה חייב:
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{יד} הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אף על פי שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא והראב״ד ז״ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המות אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח ממנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אף על פי שאין יכול להציל וכן עיקר:
שולחן ערוך
(יב) שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהִנִּיחַ הַבְּהֵמָה וְנִכְנַס לָעִיר, וּבָא אֲרִי וּדְרָסָהּ, זְאֵב וּטְרָפָהּ, אִם נִכְנַס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִכָּנֵס, פָּטוּר, אֲפִלּוּ אִם הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל אִם הָיָה שָׁם; וְאִם נִכְנַס בְּשָׁעָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִכָּנֵס, רוֹאִים, אִלּוּ הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל אִם הָיָה שָׁם, חַיָּב; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(יד) {יד} הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה וכו׳ אין אומרים אילו היה שם היה מציל וכו׳ אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור וכו׳ ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור וכו׳ בפרק המפקיד גבי פלוגתא דאביי ורבא בפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פסק רב אלפס כרבא דאמר פטור וכתב ע״ז ואי קשיא לך הא דגרסי׳ בפרק הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא בעידנא דלא עיילי אינשי א״ה אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמע מיניה דהיכא דתחלתו בפשיעה אפי׳ איתניס שלא מחמת פשיע׳ חייב ההוא מימרא דאביי ורבא הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא והאי מתניתא דרועה שהיה רועה כפשטה סבירא לן דאומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקי׳ לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבה דשמע קול ארי ועל שינוי הוא ולא סמכינן אשינויי אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפי׳ על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק שלישי מהלכות שכירות וז״ל רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים להכניס ובין בעת שאין דרך הרועים להכניס ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל ע״י רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם עכ״ל:
וכתב ה״ה כן פסקו בהלכות ולפי סברתם דין הברייתא הוא אפי׳ דעל בעידנא דעיילי אינשי ודוקא בשומר שכר אבל בש״ח שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וכן כתבו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ופשוט הוא עכ״ל.
ומשום דרבינו בסימן זה בדיני ש״ח מיירי לפיכך כתב שאם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפי׳ אם היה יכול להציל אם היה שם.
ומה שכתב בשם הראב״ד דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה וכו׳ כן כתב נ״י בשמו בפרק המפקיד ובס״פ הפועלים וגם הרא״ש בפרק המפקיד אחר דברי הרי״ף שכתבתי בסמוך כתב ועי״ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוה התם הוה מקיים ביה גם את הארי גם הדוב הכה עבדך כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קו.) ואיפשר דאף מפני אדם חלש בורחין כדכתיב (בראשית ט׳) ומוראכם וחתכם וכו׳:
ומה שכתב רבינו וכן עיקר אינו עיקר דכיון דהרי״ף והרמב״ם מוסכמים לדעת אחת והרא״ש אינו חולק עליהם אין לזוז מדבריהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) הניח הבהמה כו׳ שם בפ׳ השוכר ובפרק המפקיד דף מ״א:
אם נכנס בשעה שדרך בני אדם כו׳ גם זה דוקא בש״ת אבל לא בש״ש כמש״ר בסימן ש״ג ס״ח וע׳ בגמרא ס״פ הפועלים:
אם היה שם היה בורח ממנו כו׳ דהוה מקויים גם את הארי (ואת) הדוב הכה עבדך גם אפשר דאף מפני אדם חלש בורחים כדכתיב ומוראכם וחתכם כו׳ אשר״י וזה הטעם האחרון כ״ר בשם הראב״ד אבל הנ״י פ׳ המפקיד ובפ׳ הפועלים הביא דברי הראב״ד ולא כתב שם ה״ט אלא משום דהו״ל להכניס עמו לעיר ואפשר דמשום דמ״מ צריך הראב״ד טעם לדבריו הא לא הוה אונס הבאה מחמת פשיעה אפ״ה כ״ר כן בשמו א״נ לא כ״ר ה״ט בשם הראב״ד אלא כתב דהראב״ד ס״ל דחייב והטעם לנפשו כ״ר אבל מב״י לא משמע הכי ע״ש:
וכן עיקר וב״י כתב שנ״ל שאינו עיקר כיון דהרי״ף והרמב״ם לא פסקו הכי:
(יד) {יד} הניח הבהמה ונכנס לעיר וכו׳. בסוף פרק הפועלים רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכתב הרי״ף בפרק המפקיד דלרבא דהלכתא כוותיה אפילו על בעידנא דעיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב וכ״כ הרמב״ם בפ״ג משכירות ופירש הרב המגיד ע״ש הרמב״ן והרשב״א דדוקא בש״ש אבל בש״ח שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וז״ש רבינו כאן בש״ח דפטור אפילו היה יכול להציל כשנכנס בשעה שדרך הרועה ליכנס:
ומ״ש ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס וכו׳. כ״כ בפרק המפקיד וכ״כ הרמב״ם בפ״ג משכירות ואע״ג דסבירי להו דאפילו בש״ש פטור כמבואר מדבריהם וכדלקמן בסי׳ ש״ג ס״ח אפ״ה כתב רבינו בשמו כאן בדין ש״ח משום דלהראב״ד דפליג עליה אפילו בש״ח חייב ודברי הראב״ד כתבם נ״י בשמו שם ובס״פ הפועלים גם הרא״ש כתב כן בפ׳ המפקיד וז״ל ועי״ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוה התם הוי מקיים ביה גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וכו׳ ונראה דלפי דהרא״ש כתב האי ועי״ל אחר דברי הרי״ף נראה לרבינו שכך תופס עיקר ולכן כתב וכן עיקר ודלא כב״י שדחה דברי רבינו:
(כו) ד) שם סי״ד ודין הברייתא שחייב אפי׳ על בעידנא דעיילי אינשי שם דף צ״ג ע״ב וכמ״ש הרי״ף שם הוא בש״ש וכן פסק הרמב״ם שם ד״ח אבל ש״ח פטור כשעל בעידנא דעיילי אינשי וכן כ׳ ה״ה שם בשם הרמב״ן והרשב״א ז״ל
(כז) ה) שם בשם הרי״ף כיון דלא הוי האונס מחמת הפשיעה
(יט) בשעה שדרך בני אדם ניכנס כו׳ – דהא נטרי׳ כדנטרי אינשי:
(כ) ואם לאו פטור – דאע״פ דהי׳ תחלתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה מ״מ האונס לא בא לבסוף מחמת הפשיעה דאף אם הי׳ שם לא הי׳ בידו להצילו מהארי ואף שהראב״ד כתב דמחשב אונס הבא מחמת פשיעה דאמרי׳ אלו הי׳ שם הי׳ מקויים בו ומוראכם וחתכם יהי׳ על כל חית הארץ או כמ״ש בדוד גם את הארי והדוב הכה עבדך והסכים עמו הטור מ״מ פסק הב״י והמחב׳ כהרי״ף והרמב״ם ע״ש ובדרישה:
(יז) אם נכנס בשעה כו׳ – וש״ש חייב בכל ענין כדלקמן סי׳ ש״ג ס״י ע׳ בתשו׳ ר״ש כהן סי׳ ק״י ובתשובות ר״י לבית לוי סי׳ כ״ח דף קמ״ט.
(יח) ואם לאו פטור – ע׳ בסמ״ע ס״ק כ׳ עד ואף שהראב״ד כ׳ (ומביאו הנ״י במסקנת׳) דמחשב אונס מחמת פשיעה דאמרי׳ אלו הי׳ שם הי׳ מקויים בו ומוראכם וחתכם כו׳ וכן מוכח דעת התוס׳ פ׳ המפקיד דף מ״ב סע״א וכן דעת התוס׳ להדיא בפ׳ האומנין דף ע״ח ע״א ואף שפסק הנ״י והמחבר כהרי״ף והרמב״ם המע״מ והב״ח הסכימו להטור (וכן נלפע״ד לפסוק המע״ה) וכן נראה מדברי הרב לקמן סי׳ ש״ג ס״י שהביא דברי הראב״ד וצ״ע למה סתם כאן ואפשר ס״ל לחלק בין ש״ח לש״ש אבל באמ׳ אין לחלק בזה ויותר נראה שמ״ש שם וע״ל סי׳ רצ״א סי״ב ר״ל די״א פליגי נמי הכא ודו״ק.
(כ) רואים – עיין בתשו׳ רש״ך סי׳ ק״י ובתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ כ״ח:
(כא) פטור – והראב״ד כ׳ דמחשב אונס מחמת פשיעה דאמרי׳ אילו הי׳ שם הי׳ מקוים בו ומוראכם וחתכם כו׳ או כמ״ש גבי דוד גם את הארי והדוב וגו׳ והסכים עמו הטור וכן מוכח דעת התו׳ פרק המפקיד ד׳ מ״ב סוף ע״א וכ״ד התוס׳ להדיא בפ׳ האומנין דף ע״ח ע״א ואף שפסק המחבר כהרי״ף והרמב״ם. המע״מ והב״ח הסכימו להטור וכנ״ל לפסוק המע״ה וכ״נ מדברי הרמ״א בסי׳ ש״ג ס״י וצ״ע למה סתם כאן ואפשר דס״ל לחלק בין ש״ח לש״ש אבל באמת אין לחלק ויותר נרא׳ שמ״ש שם וע״ל סי׳ רצ״א סי״ב דר״ל די״א פליגי נמי הכא ודו״ק. ש״ך:
(כא) אם נכנס כו׳ – כמש״ש מאי לאו כו׳ ובש״ח מודים כ״ע לרבה כנ״ל דל״פ אלא בש״ש דלהכי יהבי כו׳
(כב) ואם נכנס כו׳ – שם ואע״ג דפריך שם א״ה אמאי פטור כו׳ וה״ה לש״ח כ׳ הרי״ף בפ׳ המפקיד שם ההיא מימרא דאביי הוא וכשיטתו בפ׳ המפקיד אבל אנן קי״ל כרבא וכ״כ התוס׳ בב״ק נ״ב ב׳ בד״ה הנ״ל בשם ריב״ם. וראב״ד ורא״ש חולקין וכ׳ דאם היה שם אפשר שהיו בורחין כמ״ש ומוראכם כו׳ וכמש״ש קז א׳ דהוה מקיים ביה גם כו׳ ועסי׳ ש״ג ס״י:
(יב) [סמ״ע אות כ] דאמרי׳ אלו הי׳ שם. זהו מדברי הרא״ש. אבל בנ״י כתב טעם אחר בשם הראב״ד. ובטור כתב בשם הראב״ד טעמא דהרא״ש. ועיין בפרישה:
(כ) אם נכנס בשעה שדרך. וש״ש חייב בכל ענין:
(כא) ואם לאו פטור. והראב״ד חולק וס״ל דמחשב אונס הבא מחמת הפשיעה דאמרי׳ אלו היה שם היה מקוים ומוראכם וחתכם וגו׳ לכן הוי ספיקא דדינא והמע״ה (ש״ך):
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{טו} כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב״ם ז״ל כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שדרך להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן ויש פקדון ששמירתו בבית כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן ויש פקדון שדרך להניחו בתיבה ובמגדל ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי זהב וכיוצא בהן
שולחן ערוך
(יג) כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, הַכֹּל לְפִי הַפִּקָּדוֹן. יֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּבֵית שַׁעַר, כְּגוֹן הַקוֹרוֹת וְהָאֲבָנִים. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּחָצֵר, כְּגוֹן חֲבִילוֹת פִּשְׁתָּן הַגְּדוֹלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּבַיִת, כְּגוֹן שִׂמְלָה וְטַלִּית. וְיֵשׁ פִּקָּדוֹן שֶׁדֶּרֶךְ שְׁמִירָתוֹ לְהַנִּיחוֹ בְּתֵבָה אוֹ בְּאַרְגָז וְנוֹעֵל עָלָיו, כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּכְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְתָם תֵּבוֹת חֲתוּרוֹת אֵצֶל עַכְבָּרִים, וְצָרִיךְ לְהָשִׂים בְּגָדִים וְכַדּוֹמֶה עַל נֵס, וְלֹא לְהַנִּיחַ בְּתֵבוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כֵּיצַד הָרֶגֶל), וְהַכֹּל הוּא לְפִי הָעִנְיָן (הַגָהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים פֶּרֶק הַמַּפְקִיד).}
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(טו) {טו} כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב״ם כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניח בבית שער וכו׳ בפ״ד מהלכות שכירות ודברים פשוטים הם ומבואר בפ׳ המפקיד (בבא מציעא מב.) שאין שמירת כל הדברים שוה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) כל דבר ודבר צריך כו׳ ב״מ דף מ״ב:
כתב הרמב״ם כיצד כו׳ ריש פ״ד דשאלה כ״כ:
להניחו בבית שער כו׳ פי׳ אף על פי שדרך רבים ליכנס ולצאת שם מ״מ כיון דקורות הו לא חיישינן ובית שער ע״ל סימן קס״ב וקע״ב:
להניחו בתיבה כו׳ ע׳ במרדכי דלא כ״כ:
כגון בגדי משי וכלי זהב ק״ק הא גם זהב אין לו שמירה אלא בקרקע וכמ״ש הרמב״ם והביאו רבינו בסמוך סי״ט וגם בהרמב״ם ובש״ע כתוב כלי כסף וכלי זהב וא״ל שהרמב״ם איירי בזה אפילו בזמנינו וס״ל כר״י אברצלוני דכ״ר אח״ז ס״ך דהא הרמב״ם כתב מיד אח״ז דהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ש״מ דמדינא דגמרא איירי גם הב״י כתב מדסתם הרמב״ם וכתב דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ש״מ דלא ס״ל להא דר״י אברצלוני וצריכין לחלק בין לשונות וחתיכות כסף וזהב לכלי כסף וזהב דכלי כסף וזהב שהוא דבר דק מתקלקל בקרקע טפי ועי״ל דמ״ש כלי כסף וכלי זהב ל״ד כלים ממש קאמר אלא ר״ל בגדים או מטפחת או שאר תכשיטין מרוקמים בזהב דהנהו ודאי הקרקע מאבד אותם:
(טו) {טו} כל דבר וכו׳ כתב הרמב״ם כיצד וכו׳. בפ״ד משאלה ונראה דלמד כך מדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע משמע דוקא דינרי כסף וה״ה דינרי זהב דאין מתקלקלים בקרקע וגנבי נמי מסרי נפשייהו טפי עלייהו אבל שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע ושאר כלי מתכות אפילו כלי כסף וכלי זהב כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו לא בעי שמירת קרקע וכ״כ בהגהות מיימוני שם והכי משמע בדברי הרא״ש לשם:
(כח) ו) ל׳ הרמב״ם בפ׳ ד׳ מה׳ שאלה ופקדון וכתב ה״ה זה פשוט ומבוארים בפ׳ המפקיד (ד׳ מ״ב ע״א)
(כא) בבית שער – פי׳ אע״ג דהכל נכנסין ויוצאין דרך שם מ״מ משום כבידתן אינן נגנבין בקלות ומדרך בני אדם להניחן במקום שרבי׳ מצויים שם:
(כב) וכלי כסף וכלי זהב – פי׳ בגדים הנעשי׳ מחוטי כסף או זהב דומיא דכלי משי דנקט דאלו כלי כסף וזהב ממש לא גרע מכספים דכתב הרמב״ם והטור והמחבר בסמוך סוף סעיף ט״ו דאין להם שמירה אלא בקרקע א״נ כלי כסף וכלי זהב כשמלאכתן דק מתקלקל ונשבר בקרקע וראשון נראה עיקר:
(יט) דסתם תיבות חתורות כו׳ – היינו כשיש בהם מאכל ואם יש שם בסמוך מים בענין שיכולי׳ העכברי׳ לשתות פטור לפי שאין דרך עכברי׳ לקלקל בגדי׳ רק מחמת צמאון כל זה במהרש״ל פ״ק דב״ק ס״ס כ״ג וע״ש ע׳ בתשו׳ מהר״א ן׳ ששון סי׳ ע״ז דף ק׳ ע״ח וסי׳ ע״ח וע״ט.
(כב) שער – ואע״ג דהכל נכנסין ויוצאין דרך שם מ״מ משום כבידתן אינן נגנבין בקלות ומדרך בני אדם להניחן במקום שרבים מצויים שם. סמ״ע:
(כג) וכלי – פי׳ בגדים הנעשין מחוטי כסף וזהב דומיא דכלי משי דנקט דאילו כלי כסף וזהב ממש לא גרע מכספים דכתבו הט״ו (בסוף) סעי׳ ט״ו דאין להן שמירה אלא בקרקע אי נמי כלי כסף וזהב כשמלאכתן דק מתקלקל ונשבר בקרקע וראשון נראה עיקר. שם:
(כד) עכברים – היינו כשיש בהן מאכל ואם יש שם בסמוך מים שיכולין העכברים לשתות פטור לפי שאין דרכן לקלקל בגדים רק מחמת צמאון כ״כ במהרש״ל פ״ק דב״ק ס״ס כ״ג וע״ש ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ ע״ז ע״ח וע״ט. ש״ך:
(כג) כיצד כו׳ – במתני׳ מב א׳ שלא כו׳ ואם כו׳ ובגמ׳ שם כספים כו׳ ש״מ דשאר דברים הכל לפי ענינם:
(כד) י״א כו׳ – כמ״ש בב״ק כג א׳ סתם כו׳:
(כה) והכל כו׳ – דל״ק אלא סתם כו׳ וה״ה כאן:
(יג) [ש״ך אות יט] ועיין תשובת. נ״ב ועיין בתשו׳ ראש יוסף למוהר״י אשקפה סי׳ ג׳ ד״ז ע״א:
(כב) כלי כסף. הבגדים הנעשים מחוטי כסף וכלי כסף ממש צריך שמירה בקרקע:
(כג) תיבות חתורות. ואם יש שם בסמוך מים פטור שאין דרך העכבר לקלקל לכן פטור: (סעיף ט״ו)
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{טז} השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או נאבד אפילו נאנס משם כגון שנפלה עליו דליקה ונשרף עליו כל הבית ה״ז פושע וחייב:
{יז} אף על פי שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב עד כאן:
שולחן ערוך
(יד) הַשּׁוֹמֵר שֶׁהִנִּיח הַפִּקָּדוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, וְנִגְנַב מִשָּׁם אוֹ אָבַד, אֲפִלּוּ נֶאֱנַס שָׁם, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה וְשָׂרַף כָּל הַבַּיִת, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַפִּקָּדוֹן עִם שֶׁלּוֹ, אִם רָאוּי לִשְׁמִירָה, פָּטוּר; וְאִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לִשְׁמִירָה, חַיָּב; בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל אֲחֵרִים.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרעודהכל
(טז) {טז} ומה שכתב השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב או נאבד משם אפילו נאנס משם וכו׳ ה״ז פושע וחייב זה ע״פ מה שנתבאר בסי׳ זה גבי עובדא דצריפא דאורבני דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:
(יז) {יז} ומה שאמר אע״פ שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב הוא ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש ז״ל בפרק המפקיד ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן רי״ג וכתב המרדכי הניח הפקדון עם שלו משמע שנתנו בתיבה בחדרו ואפ״ה בעינן מקום הראוי לשמירה מאש ומגניבה:
כתב המרדכי בפ״ב דב״ק סתם תיבות חתורות הן אצל עכברים וחייב הנפקד אם הניח בגד שם ואכלו העכבר שהיה לו לשום על הנס:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) השומר שהניח כו׳ זה נלמד מצריפא דאורבני הנ״ל בס״ז ב״י:
ונשרף עליו כל הבית כו׳ ברמב״ם שם ליתא תיבת עליו וכבר נתבאר דהרמב״ם כהרי״ף ס״ל דאע״ג דפשע בתחלה אם נאנס לבסוף ולאומדן דעת אף אם לא פשע נעשה האונס פטור הנפקד בההוא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ונאנס לבסוף ע״י אריות שכ״ר לעיל בסי״ד דפוטר הרי״ף ולפ״ז נראה דג״כ הכא אם נשרף כל הבית וגם הארגז שהיה כל אשר לו בתוכו ואף אם היה עושה כתקנת חכמים והניח בגד זה בארגז היה נשרף אינו חייב וא״כ להרמב״ם ודאי לא איירי בכה״ג מיהו לרבינו וסייעתו דחייבו לעיל בארי י״ל דחייב גם בזה ואמרינן באולי ע״י זה הפקדון היה נותן לבו יותר להציל ומדסתם רבינו וכתב אפילו נשרף כל הבית אין ראיה לזה שיתחייב שהרי בשם הרמב״ם כתבו וכבר נתבאר דאליביה ודאי אינו חייב בכה״ג וצ״ע:
(יז) אם המקום ראוי כו׳ ואם לאו חייב דאדם רשאי לפשוע בשלו ולא בשל אחרים ולמד כן מהירו׳ הביאו הרא״ש והרי״ף בפ׳ המפקיד ורבינו כתבו בסמוך:
(טז) {טז} ומ״ש השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו וכו׳. נלמד מעובדא דצריפא דאורבני וצ״ל דמיירי בגוונא דאם היה מניחו במקום הראוי לו אפשר שלא היה נארע האונס דאי איתא דאף אם הניחו באותו בית במקום הראוי לו היה נשרף בכלל שריפת כל בית א״כ דמיא לבהמה שיצאה לאגם ומתה דפטור מטעם דמ״ה מה לי הכא מה לי התם אלא בע״כ דהיה מקום בבית שאם היה מניחו שם לא היה נשרף א״נ ה״ק שכל הבית אינו מקום ראוי אלא היה לו לקברם בקרקע:
(יז) {יז} ומ״ש אע״פ שהניח הפקדון עם שלו וכו׳ ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש בפרק המפקיד:
(כט) ז) שם דין ג׳ פסק כלישנא בתרא דר׳ יוסף שם ומבואר במ״ש לעיל סעיף ו׳
(ל) ח) ירושלמי הובא בהלכות ה״ה
(כג) ושרף כל הבית – כבר כתבנו דאינו חייב על תחילתו בפשיעה וסופו באונס אא״כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאלו לא פשע בתחלה לא הי׳ אירע בו האונס ה״נ צריכין לומר אם לא פשע והי׳ מניח הפקדון בארגז הי׳ נותן לבו להציל הארגז טפי ועפ״ר:
(כ) השומר שהניח כו׳ – ע׳ בתשובת מבי״ט ח״א בשאלות השניות סי׳ ע׳ וסי׳ קל״ג.
(כה) לשלם – כ״כ דאינו חייב על תחלתו בפשיעה וסופו באונס אא״כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאילו לא פשע בתחלה לא אירע לו האונס ה״נ צ״ל אם לא פשע והניח הפקדון בארגז הי׳ נותן אל לבו להציל הארגז טפי עכ״ל הסמ״ע ועיין בתשו׳ מבי״ט ח״א בשאלות השניות סי׳ ע׳ וסי׳ קל״ג:
(כו) ואע״פ כו׳ – ירושלמי הביאו הרי״ף ורא״ש שם:
(ליקוט) ואע״פ שהניח כו׳ בשלו כו׳ – ירושלמי והביאו הרי״ף ורא״ש שם נתנו כו׳ אם כו׳ וכ׳ במרדכי בשם ראבי״ה דר״ל אפי׳ בתיבה בחדרו דאל״כ מה בא לחדש כו׳ ע״ש בסי׳ ש״ס (ע״כ):
(יד) [שו״ע] ואעפ״י שהניח הפקדון. נ״ב עיין בשו״ת גינת וורדים חח״מ כלל א׳ סי׳ ה׳:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרהכל
 
טור
{יח} כספים אין להם שמירה אלא תחת הקרקע ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה אפילו אם לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפה בתוכו לא הטמינם כראוי אפילו נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב.
…{יט} כתב הרמב״ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה כגון לשונות של כסף ואצ״ל של זהב ואבנים טובות שאין להן שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עד כאן:
שולחן ערוך
(טו) הַכְּסָפִים וְהַדִּינָרִים וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל זָהָב וְשֶׁל כֶּסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע, וְיִתֵּן עֲלֵיהֶם טֶפַח עָפָר. אוֹ יַטְמִינֵם בַּכֹּתֶל בַּטֶּפַח הַתַּחְתּוֹן הַסָמוּךְ לַקַּרְקַע אוֹ בַּטֶּפַח הַסָמוּךְ לַקּוֹרָה; אֲפִלּוּ לֹא יִתְּנֵם בְּאֶמְצַע עֳבִי הַכֹּתֶל, רַק שֶׁיַּכְנִיס טֶפַח בְּתוֹכוֹ, אֲבָל לֹא בְּאֶמְצַע הַכֹּתֶל, שֶׁמָּא יַחְפְּרוּ הַגַּנָּבִים וְיִגְנְבוּ. אֲפִלּוּ נָעַל עֲלֵיהֶם כָּרָאוּי בְּתֵּבָה, אוֹ הֶחְבִּיא אוֹתָם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אָדָם מַכִּירוֹ וְלֹא מַרְגִּישׁ בּוֹ, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(יח) {יח} כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מימרא דשמואל בפרק המפקיד (שם):
ומה שכתב ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה שם בגמ׳:
ומה שכתב אפי׳ לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפח בתוכו כך כתב הרא״ש שם וכתב הרמב״ם בפ״ד מהלכות שכירות אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם ויגנבו ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא בפרק המפקיד אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע והאידנא דשכיחי גשושאי אין להם שמירה אלא בשמי קורה והאידנא דשכיחי פרומאי אין להם שמירה אלא ביני אורבי אמר רבא ומודה שמואל בכותל א״נ בין הקרנות והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח סמוך בשמי קורה. ופרש״י גשושאי. מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל: בשמי קורה. בגג מתחתיו: פרומאי. שוברי התקרה: ביני אורבי. בין שורות הבנין בכותל: טפוחאי. מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל: או בטפח הסמוך וכו׳. וכולן בכותל עכ״ל ואיכא למידק כשם שחשש הרמב״ם לטפוחאי ומש״ה כתב אבל לא באמצע הכותל למה לא חשש לגשושאי ולא הו״ל לסתום ולכתוב שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. שומר שכר ששמר כספים בקרקע ונגנבו אם הוא חייב או פטור עיין במרדכי שם:
וכתוב עו״ש היכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבים כגון בכיפה שתחת הקרקע או שע״ג הקרקע פטור:
וכתב עוד המפקיד אצל חבירו דברים שאין נשמרים בקרקע שמתקלקלין ויש לנפקד כיפה של אבנים ע״ג הקרקע חייב ליתנם בכיפה ואם לא עשה כן חייב:
כתב הר״ש בר צמח ראובן שנתן ארנקי לשמעון שיעבירנו מפתח העיר והעבירו והכניסו בחנותו ונגנב משם אפי׳ לפי דין התלמוד דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע פטור שהרי לא לקחו מידו אלא על דעת להעבירו מפתח העיר ויכנס אחריו ויטול את שלו וכדאמר שמואל דבע״ש לא אטרחוהו רבנן:
ומה שכתב לא הטמינם כראוי אפי׳ נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב כן כתב הרמב״ם בפרק הנזכר ופשוט הוא שהרי סתם אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע:
ומה שכתב ואם הפקידו אצלו בע״ש סמוך לחשיכה אין צריך לטמנם עד מוצאי שבת ובמ״ש צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע שם אמר רבה ומודה שמואל בע״ש בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן ואי שהה למ״ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב וכתב הרא״ש בע״ש בין השמשות פירוש סמוך לערב ולא בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן לפי שהוא טרוד בכבוד שבת:
ומה שאמר ואם המפקיד ת״ח וכו׳ שם ואם צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא ופרש״י ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס אמר השומר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא להכי לא קברינהו ופטור וכתב הרא״ש ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד אין חייב עד אור הבוקר דאמר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא והרמב״ם כתב בפ״ד מהלכות שכירות ואם ת״ח הוא אינו חייב עד שישהה אחר שיבדיל כדי לקרבן וכתב ה״ה כך נמצא במקצת ספרי רבינו והלשון מורה אם כך הוא שעל הנפקד הוא אומר כן ואין זו עיקר הנוסחא אלא ואם ת״ח הוא המפקיד וכן מוכיח בהלכות וכן פרש״י ז״ל ובהשגות ואם ת״ח הוא המפקיד א״א ואם ת״ח הוא הנפקד עד כאן מכאן אתה רואה שנוסחת רבינו היא כמו שכתבתי ועיקר עכ״ל וטעמא דהרא״ש שכ׳ עד שיאור היום היינו משום דכוליה לילה סבר שמא נתעסק באיוה ענין והשתא אתי למשקל זוזא לאבדלתא והרמב״ם שכתב עד שישהה כדי לקברן אחר שיבדיל סבר דאין דרך צורבא מרבנן להתעסק במידי קודם הבדלה הילכך כיון שהבדיל הנפקד ולא אתא המפקיד תו ודאי לא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא דאם איתא דמיבעי ליה לא היה מאחר כולי האי מלמיתי ומכל מקום תמיהא לי דאפי׳ לא הוו לא מפקיד ולא נפקד צורבא מרבנן אמאי מחייבים לנפקד אי לא קברינהו קודם הבדלה ולהרא״ש שפירש דבמפקיד צורבא מרבנן זימניה עד אור הבקר ניחא ויש לתמוה על רבינו דשבק פירושא דאבוה ורביה הרא״ש ונקט פירושא דהרמב״ם:
כתב המרדכי בע״ש בין השמשות לאו דוקא בין השמשות אלא אפילו מחצי היום ואילך:
(יט) {יט} כתב הרמב״ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה וכו׳ בפרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) ויתן עליהם עפר בגובה טפח ז״ל הגמרא אמר שמואל כספים כו׳ [עיין לשון הגמרא בב״ח תחילת סעיף זה] והרמב״ם בפ״ד דשאלה כתב כדברי רבינו שבכאן וסיים בזה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם וימצאו וכתב ב״י וז״ל ואיכא למידק כשם שחשש הרמב״ם לטפוחאי ומש״ה כתב אבל לא באמצע הכותל למה לא חשש לגשושאי ולא הו״ל לסתום ולכתוב שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע עכ״ל וגם על רבינו שהביאו וסתם דבריו יש להקשות קושיא זו ואיכא למימר דמ״ש וכספים אין להן שמירה אלא בקרקע לא רצה למימר דסגי בהטמנת קרקע אלא אדלעיל קאי וה״ק כל הדברים סגי בשמירתן בבית או בתיבה וכיוצא בו חוץ מבכספים שאמרו חז״ל שאין שמירתם כשמירת שאר דברים אלא צריך הטמנת קרקע והיינו מחשש גניבה היכא דליכא רמאי או יתננה כו׳ ר״ל במקום דיש לחשוש לרמאי יתננה בטפח כו׳ והיינו או דקאמרי דס״ל לעולם לא ישנה מאלו ב׳ המקומות דהיינו בקרקע היכא דליכא רמאי ובטפח כו׳ היכא דאיכא רמאי דס״ל לאחר שתקנו רבנן לבסוף לתתם בכותל בטפח הסמוך לקרקע כו׳ ס״ל לא ישנה ויעשה התקנה היותר טובה מהרמאין אם לא במקום דליכא רמאין דאז סגי בקרקע וק״ל:
(יח) כספים אין להם כו׳ שם דף מ״ב ונראה דר״ל כספים מעות שרובן הן של כסף וכ״ש אם הן של זהב וברמב״ם כתוב בהדיא ז״ל הכספים והדינרין אין להן שמירה כו׳ והדינרין היינו דינרי זהב כמ״ש בסימן מ״ב והטעם שהגנבים מוסרין נפשייהו עליהן טפי ולפ״ז הוה כספים דהיינו מטבע דוקא והשתא א״ש מש״ר בסמוך בסי״ט בשם הרמב״ם וכתב ז״ל הורו מקצת גאונים שה״ה לכל דבר פי׳ דמשמע דוקא מקצת גאונים כ״כ מפני שפירשו טעם בגמרא שאמר כספים אין להן שמירה אלא בקרקע מפני שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו ולפי זה כספים ל״ד הוא (לרוב) [ולרוב] גאונים יש להן טעם ראשון שכתבתי וכספים והדומה לו שהגנבים מוסרים נפשם עליו דוקא קאמר ולכל הטעמים כחושת וכיוצא בו א״צ לטמנו בקרקע ודלא כמשמעות לשון רש״י ונ״י שכתבתי בסימן רס״ז סי״ח ועמ״ש שם ישוב למשמעותן ליישבן ע״פ הדין ובמ״ש כאן:
ויתן עליהם עפר בגובה טפח כ״כ גם הרמב״ם שם ועבד״ר:
לא הטמינם כראוי כו׳ ונגנבו כו׳ חייב וא״ת למה לא כתב רבותא טפי דאפילו נאנסו בשריפה חייב וכמש״ר לפני זה סי״ו וי״ל דרבותא זו כבר אשמועינן שם בסי״ו דהיכא דפשע מתחלה דלא הניח במקום המשומר מגנבים דאפילו נאנסו בסוף דחייב וכאן לא בא אלא ללמדנו דזה פשיעה מיקרי וכולה חדא מילתא היא וה״ק כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם לא שמרו בקרקע או במקום הראוי אפילו נעלם בתיבתו דלענין שאר דברים קאמר שם דהו״ל זה שמירה מעולה אבל בכספים אם נגנבו או נאבדו משם חייב דמיקרי פשיעה וממילא נלמד דאפילו נאנסו בדליקה משם לבסוף חייב וכמ״ש לפני זה וק״ל:
ואם הופקדו אצלו בערב שבת כו׳ שם בגמרא אמר רבא כו׳ [עיין ב״ח בסעיף זה לשון הגמרא] וז״ל הרא״ש בע״ש ב״ה פי׳ סמוך לערב ולא בין השמשות ממש דלא אטרחוהו רבנן לפי שהוא טרוד בכבוד שבת ואי שהה למ״ש שיעור למקברינהו ולא קברינהו חייב ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד אין חייב עד אור הבוקר דאמר מיבעי ליה זוזי לאבדלתא עכ״ל ונראה דמ״ש הרא״ש בצורבא מרבנן עד אור הבוקר מה שלא נזכר בגמרא משום דקשיא ליה דאי אין המפקיד ת״ח אמאי חייב הנפקד כי שהה שיעור קבורה אחר עד שיבדיל אלא ודאי הא שאמרו ואי שהה למ״ש דמצי למקברינהו ר״ל שיעור שיקברנו אחר שיבדיל וקראו מ״ש דכל זמן שלא הבדיל הנפקד עדיין [שבת] שלו הוא וכי שהה אח״כ שיעור שמצי למקברינהו קאמר חייב וא״כ מה שאמרו ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא זוזי בעי לאבדלתא ע״כ כל לילה של מ״ש קאמר (דאל״כ מה הפרש יש בין אם הוא צורבא מרבנן או לא) והטעם דאמרינן כיון שהוא ת״ח מדקדק ביותר ואינו מבדיל אלא על כוס של יין ודילמא לא מתרמי ליה עדיין יין לקנות וכשימצא לו לקנות יין יבוא ויקח זוזי מיניה משא״כ אחר דאע״פ שמבדיל מ״מ אינו מהדר על כוס של יין ואם אין לו יין מבדיל אשכר או שאר משקין הנמצאים לו אבל הרמב״ם ורבינו ס״ל כפשטא דלישנא דגמרא דמשמע דכי שהה במ״ש עד כדי שיעור דמצי למיקברונהו חייב ומש״ה כתבו וצריך לטמנם מיד ומאי דק׳ ליה להרא״ש כי נמי לא הוה צורבא מרבנן איך נחייב לנפקד למקברינהו קודם שיבדיל ס״ל לרמב״ם ורבינו כמ״ש המ״מ וז״ל פ״ט דשאלה והענין שהיה להם היין ביוקר ולא היו כולן מבדילין על היין ואפשר שהיו שומעים מאחרים ויוצאין וזה שהוא ת״ח רוצה לברך הוא בעצמו עכ״ל כנ״ל דעת הרמב״ם ובזה נסתלקה קצת תמיהת הב״י שתמה על רבינו גם מ״ש ב״י טעמא דהרא״ש דבעי עד שיאיר היום משום דכולה לילה סבר שמא נתעסק באיזה ענין והשתא קאתי כו׳ לא מסתבר שנחשד צורבא מרבנן בכך אלא טעמא כמ״ש לעיל דמהדר על כסא דחמרא וק״ל:
זה השיעור כשהנפקד ת״ח כו׳ וק׳ איך מפרש מ״ש בגמרא בטעם הדבר סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וצ״ל שלא היה גורס כן בגמרא וגם בנוסחאות רמב״ם שבידינו ושהיה ביד המ״מ ליתא אלא ז״ל ואם ת״ח אינו חייב עד שישהה אחר שיבדיל כדי לקברן עכ״ל וכתב עליו המ״מ זה מורה שעל הנפקד הוא אומר שהוא ת״ח ואין זה עיקר הנוסחא אלא על המפקיד קאי מ״ש ואם הוא ת״ח וכן מוכיח בהלכות כו׳ ע״ש מיהו יש ליישב ל׳ הגמרא שלפנינו אף לפי הסברא דאנפקד קאמר אם הוא ת״ח כו׳ וע״ד שכתב הרמב״ם והביאו רבינו לעיל סימן כ״ח סי״ז וז״ל והרמב״ם כתב ואם הבעל דין ת״ח שפיר דמי (פי׳ להזכיר לעדים) כיון שהוא ת״ח יודע שלא יהא העד מעיד אם לא שזכרו מעצמו עכ״ל ש״מ שת״ח סובר שגם אחרים אף שאינן ת״ח מ״מ מחזיק אותן בחזקת יודעין דין ודת ועד״ז יש לפרש נמי כאן דס״ל דאם הנפקד ת״ח סובר כמו שהוא מדקדק לקנות יין להבדלה גם המפקיד ידקדק ויבוא ליקח מעות להבדלה כי אף שאין המפקיד ת״ח מ״מ כמה בעלי בתים המה שגם המה מדקדקים בכך משא״כ כשהנפקד אינו ת״ח דאינו נותן אל לבו שהמפקיד אף שהוא ת״ח יצטרך למעות לקנות יין והו״ל למקברינהו ולפ״ז נוסח שבידינו בדברי (הרא״ש) [הרמב״ם] דמשמע דאנפקד קאי היא העיקר דאזיל הרמב״ם לשיטתו דההוא דהזכרת העד הנ״ל ולא כמ״מ שכתב שהנוסחא ההיא אינה עיקר וכנ״ל וק״ל:
(יח) {יח} כספים וכו׳. מימרא דשמואל שם ובגמרא איתא והאידנא דשכיחי גשושאי (פי׳ דמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל) אין להם שמירה אלא בשמי קורה ולא הביאו לא הרי״ף ולא הרמב״ם גם לא הביאו הא דקאמ׳ והאידנא דשכיחי פרומאי (שוברי התקרה) אין להם שמירה אלא בכותל ונראה דס״ל דמדקמיבעיא ליה לרב אשי בתר הכי מי בעינן כיסוי עפר ג׳ טפחים כמו גבי חמץ או לא ופשטינן דסגי בטפח אלמא דמיירי בדקברינהו בארעא דאילו בכותל ודאי לא בעינן ג״ט דלא דמי לחמץ שנפלה עליו מפולת ותו דבעובדא דההוא דאשלמינהו לאימיה דאתא לקמיה דרבא אמר נימא ליה לאימיה ז״ל שלים אמרה לא א״ל דלאו דידיה נינהו דאקברינהו אלמא דבימי רבא ורב אשי היו נוהגין לשמור הכספים בקרקע ולא חששו לגשושאי ומדקאמר נמי רבא ומודה שמואל בכותל דמשמע דה״ק דאע״פ שלא נתנם ביני אורבי ש״ד ולא חיישינן לפרומאי וכפי׳ הרא״ש א״כ לית לן למיחש אלא לטפוחאי דמטפחים בכותל זו היא דעת הרי״ף והרמב״ם ואחריהם נמשך רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב״י:
ומ״ש ויתן עליהם עפר טפח. שם מסקנא דרב אשי אלא דנראה שאין זה אלא דוקא כשמקברם בקרקע אבל במטמין בכותל אין שיעור לדבר וכך מבואר מלשון הרמב״ם שלא הזכיר טפח עפר אלא במקברם בקרקע והכי מסתברא דבכותל סגי באיכסויי מעינא ולא דמי לקוברם בקרקע דע״י דריסת רגלי בני אדם נישוף העפר בפחות מטפח אבל רבינו נמשך אחר לשון הרי״ף והרא״ש שכתבו להדיא דבכותל נמי בעיא לעמוק טפח ולכסות עליהם עפר טפח:
ומ״ש לא הטמינם כראוי וכו׳. כ״כ הרמב״ם לשם ופשוט הוא דאפילו נגנבו או נאבדו באונס נמי חייב דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ודמי לצריפא דאורבני דבסמוך ורבינו קיצר במובן:
ואם הופקדו אצלו בע״ש וכו׳. שם אמר רבה ומודה שמואל בע״ש ב״ה דלא אטרחוהו רבנן ואי שהה למ״ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא ופי׳ הרא״ש דב״ה לאו דוקא אלא סמוך לערב ולא ב״ה ומש״ה כתב רבינו בע״ש סמוך לחשכה ובמרדכי כתב עוד דלאו דוקא ב״ה אלא מחצי היום ואילך ובפי׳ ר״ח לא היה כתוב ב״ה עכ״ל ונראה דטעמו דמחצי היום אסור לעשות שום מלאכה שאינו לצורך השבת ולשאר פוסקים צ״ל דמשום הפסד מרובה ודאי שרי אא״כ בדאיכא סמוך לחשכה ואיכא למידק דהרא״ש כתב דאם המפקיד ת״ח אין חייב עד אור הבוקר וכ״כ הר״י בנ״ל ח״ב ורבינו לא הזכירו וי״ל דרבינו נמשך אחר פשט התלמוד דקאמר באינו ת״ח חייב מיד היכא דשהה למ״ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו ועלה קאמר דבת״ח שהוא זהיר במצות הבדלה לא מיחייב בהאי שיעורא אלמא משמע דוקא בהאי שיעורא לא מיחייב דנותנים לו זמן שיבדיל תחלה אבל טפי מהאי שיעורא ודאי חייב אפילו בת״ח אי שהה כשיעור קבורה לאחר שיבדיל ונאבדו דהוי פושע והכי משמע מלשון הרי״ף ומפרש כך ברמב״ם פ״ד דשאלה. וכתב ב״י ותמוה לי דאפילו לא הוו לא מפקיד ולא נפקד ת״ח אמאי מחייבים לנפקד אי לא קברינהו קודם הבדלה ולהרא״ש שפירש דבמפקיד ת״ח זימניה עד הבוקר ניחא עכ״ל ולא הבינותי דבריו הלא גם הרא״ש כתב כלשון הגמרא דבאינו ת״ח אי שהה למ״ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב דאלמא דאין נותנין לו זמן להבדיל קודם קבורה אלא הדבר ברור דבאינו ת״ח דאינו חרד על המצות בריר לן דעוסק הוא בצרכיו קודם הבדלה א״כ לגבי פקדון נמי חייב אי לא קברינהו קודם הבדלה:
ומ״ש והראב״ד כתב זה השיעור כשהנפקד ת״ח איכא למידק. לפי זה מאי האי דקאמר בגמרא ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזא וכו׳ ונראה דגירסתו ואי צורבא מרבנן הוא אימור דילמא בעי זוזי לאבדלתא וה״פ אנן הוא דתלינן לומר משום הכי לא קברינהו דהוה טרוד ללוות מאחרים זוזי לאבדלתא וכך הוא גירסת הרי״ף:
(יט) {יט} כתב הרמב״ם הורו וכו׳. שם בפ״ד ומחלק הרב בין לשונות של כסף ושל זהב דשמירתן בקרקע לכלי כסף וזהב דהקרקע מאבדת אותן ושמירתן בתיבה או במגדל ונועל עליהם:
(לא) ט) שם דין ד׳ מימרא דשמואל שם וכשטת ההלכות ה״ה
(לב) י) שם בשם הורו מקצת המבינים וע׳ בסעיף י״ח
(לג) כ) כן כתב הרי״ף וכן כתב הטור ואפשר שנשמט בבא זו בדפוס בספרי הרמב״ם
(לד) ל) דין ש״ש ששמר כראוי רק שהוא בעצמו לא היה שם ע׳ בסי׳ ש״ג ס״ב
(כד) הכספים והדינרין כו׳ – סתם כספים ר״ל מטבע של כספים ודינרין ר״ל דינר של זהב (וכמ״ש הט״ו בסי׳ מ״ב) ולשונות ר״ל חתיכות ארוכות ורחבות כסף או זהב שעשויין כמין לשון: (הג״ה וכ׳ ר״ת וב״י הביאו הא דצריך שמירה בקרקע היינו דוקא לדידהו דהי׳ להם בתים רעועות אבל לדידן האידנא א״צ שמירה בקרקע עכ״ל וע׳ בת״ה סי׳ קנ״ג לענין חדר מקורה שהוא כמו כיפה:
(כה) או הטמינם בכותל כו׳ – פי׳ במקום דשכיחי רמאין הבקיאי׳ לחפוש ולבדוק בקרקע אזי לא יניחם בקרקע אלא בכותל בטפח כו׳ אבל לא באמצע גובה הכותל בזמן דאיכא גנבי׳ ורמאי׳ המחפשי׳ תחת הקרקע ובאמצע גובה הכותל יותר מטפח אבל אם אין שכיחי׳ הני רמאין טוב יותר להטמינ׳ בקרקע מ״ה כתב ל׳ או בטפח כו׳:
(כו) אפי׳ לא יתנם באמצע עובי הכותל – פי׳ לא הטריחוהו בכך אבל אם הניח׳ תחת הקרקע או בעובי הכותל יותר מטפח עדיף טפי ולא כע״ש שכ׳ ז״ל ולא יקברם עמוק בקרקע משום שיש רמאין שמגששין בקרקע ומכירין אם יש חלל תחתיו ולכך לא יתן עליהן אלא עובי טפח עפר שאין החלל ניכר שם עכ״ל וקשה לי דבגמ׳ שם פ׳ המפקיד מוכח דלא כוותיה דאדין זה דכספי׳ אין להם שמירה אלא בקרקע גרסינן שם ז״ל א״ל רב אחא לרב אשי תנן חמץ שנפל עליו מפולת אמר רשב״ג כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו דהיינו ג׳ טפחי׳ הכא מאי מי בעינן ג״ט או לא א״ל התם משום ריחא בעינן ג״ט הכא משום אכסויי מעין לא בעינן ג״ט וכמה אמר רפרם טפח עכ״ל הרי לך מוכח דבטפי מטפח עדיף טפי וכן מוכח מדברי הרי״ף והרא״ש והנ״י ע״ש:
(כא) יטמינם בכותל בטפח כו׳ – הב״י תמה על הרמב״ם שהשמיט גשושאי והב״ח הקשה עוד למה השמיט פרומאי שבש״ס ונכנס בדוחקי׳ ולפע״ד דס״ל להרי״ף והרמב״ם דה״פ האידנא דשכיח טפוחאי ולא גשושאי ולא פרומאי כו׳ ולכך לא הביאו הרי״ף והרמב״ם רק טפוחאי ודוק כי זה ברור וע׳ בס׳ א״א דף ק״ב ע״ד.
(כז) ולשונות כו׳ – רמב״ם דחד טעמא להו עם כספים דמסרי נפשייהו עלייהו ועשאן קל ואינן מתקלקלים בקרקע וכמ״ש הרא״ש ורמב״ם שם:
(כח) אין להם כו׳ – כגי׳ הרי״ף דל״ג שם והאידנא כו׳. גשושאי כו׳ פרומאי כו׳ אלא גרס זוזי לאבדלתא א״ר ומודה שמואל כו׳ והאידנא כו׳ וא״ש הא דאמר שם התם תנן כו׳ דקאי אף למסקנא ועלח״מ:
(ליקוט) אין להם כו׳ – כגי׳ הרי״ף דל״ג כל האידנא עד אמר רבא דלגי׳ דידן לדברי שמאול בכ״מ בכותל מהני והאידנא לא מהני בקרקע אבל לגי׳ הרי״ף דברי הרמב״ם ניחא דוהאידנא ל״ק אלא אכותל וגי׳ הרי״ף נכונה דלגי׳ דידן ק׳ דאמר רבא ל״ש כאן ודחק הרא״ש אפי׳ שלא ביני אורבי ודוחק לומר דביני אורבי אינן בכותל ועוד דלא הל״ל ומודה שמואל והכי הל״ל א״ר ובכותל אפי׳ שלא ביני אורבי ולגי׳ הרי״ף אתי האיבעיא דפ״ב דפסחים ל״א ב׳ אף האידנא (ע״כ):
(כט) רק כו׳ אבל כו׳ – וכ״כ הרי״ף ורא״ש וכמ״ש בגמ׳ שם משום איכסויי מעינא כו׳ טפח:
(ל) אפי׳ נעל כו׳ – ההוא גברא כו׳ ואותבינהו כו׳:
(לא) או החביא כו׳ – דז״ש אין להם שמירה כו׳:
(כד) אין להם שמירה אלא בקרקע ודוקא לדידהו שהיה להן בתים רעועות אבל האידנא א״נ שמירה בקרקע (סמ״ע):
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
ואם הופקדו אצלו בערב שבת סמוך לחשיכה א״צ לטמנם עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע ואם המפקיד תלמיד חכם אינו חייב אלא אם כן ששהה מלטמנם כשיעור אחר שיבדיל והראב״ד כתב זה השיעור כשהנפקד תלמיד חכם:
שולחן ערוך
(טז) הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּסָפִים עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵינוֹ חַיָּב לִטְרֹחַ וְלִקְבֹּר אוֹתָם עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְאִם נִתְאַחֵר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְקָבְרָם, וְלֹא קְבָרָם, וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶנְסוּ, חַיָּב; וְאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא הַמַּפְקִיד אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁהֶא אַחַר שֶׁיַּבְדִּיל כְּדֵי לְקָבְרָן. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הַנִּפְקָד תַּלְמִיד חָכָם (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד).}
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לה) מ) שם דין ה׳ מימרא דרבא ומודה שמואל וכו׳ שם
(לו) נ) שם בגמרא
(לז) ס) כתב ה״ה כן הוא הנוסח׳ העיקרי בדברי הרמב״ם וכן פי׳ רש״י המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס אמר השומר דלמא מבעיא ליה זוזי לאבדלתא
(כז) ואם ת״ח כו׳ – עפ״ר שם כתבתי טעמו דשאר בני אדם סומכין אהבדלה ששומעין בב״ה מהחזן משא״כ ת״ח וגם כתבתי דאף בגמ׳ יהיב האי טעמא ז״ל ואי צורבא מרבנן הוא סבר דלמא מבעיא ליה זוזי לאבדלתא דמשמע דאהמפקיד קאי שהוא ת״ח מיהו א״ש גם אהנפקד דכיון דהוא ת״ח ויודע גודל המצוה דהמבדיל על היין סובר שגם המפקיד ודאי יבדיל על היין וישלח אחר מעות שהפקיד בידו לצורך הבדלה וזהו טעם י״א דכ׳ מור״ם וכעין זה כ׳ הטור בסי׳ כ״ח סי״א בדין דאם ת״ח הוא יכול להזכיר העד דאית ביה שני דעות אם צ״ל העד ת״ח או הבעל דין המזכירו ע״ש אבל ברי״ף וברמב״ם ליתא ה״ט ומשמע דל״ג ליה ובאמת הוא דוחק דכיון דנתן המעות ביד זה בתורת הפקדון שדינו להטמינו בקרקע וכן היא סתם פקדון וכמ״ש המחבר בסי״ט איך ס״ד שיקח מהן מעות להבדלה ומיהו גם אי גרסי ליה ישבתי הדברים אליבא דהרמב״ם דהוא כדברי המחבר:
(כב) סמוך לבין השמשות כו׳ – ובמרדכי כתב דל״ד אלא אפי׳ מחצי היום ואילך ע׳ בתשובת מהרי״ט סי׳ מ״ד ע׳ בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ ע״ט.
(כו) השמשות – ובמרדכי כת׳ דל״ד אלא אפי׳ מחצי היום ואילך עיין בתשו׳ מהרי״ט סי׳ מ״ד ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ ע״ט. ש״ך:
(לב) הוא המפקיד כו׳ – וכן פירש״י
(לג) עד שישהא כו׳ – רמב״ם שם ודלא כהרא״ש שם:
(לד) וי״א כו׳ – כ״פ הראב״ד ונ״ל דגי׳ אחרת ה״ל בגמ׳ וצ״ע ועלח״מ:
(טו) [שו״ע] ואם נתאחר. נ״ב ואם מצא אחר שבת שנגנב. וא״י אם נגנב קודם מוצאי שבת ופטור או שנגנב אחר מ״ש שהיה שהות לקברם. י״ל דחייב לשלם. ודמי ממש לדינא דתה״ד סי׳ של״ג ועיין תשו׳ מהר״ם ד׳ פראג סי׳ תתקל״ה. דאם ראובן נתן חפץ להוליכו למקום פלוני למסרו שם לאחר. ואח״ז אמר שמעון ששכח בזה ונאבד ממנו וא״י אימת נאבד וטוען שמא נאבד ואשלם כפי שויו באותו מקום ופסק שם המהר״ם דצריך לשלם כפי שויו במקום פלוני עיי״ש וצ״ע. ועיין תשו׳ מוצל מאש סי׳ כ״ו:
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרהכל
 
טור
{כא} ואם התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שאניחנו עם שלי הכל לפי תנאו:
שולחן ערוך
(יז) הִתְנָה הַנִּפְקַד: עַל מְנַת שֶׁלֹּא אֶטְמְנֵם בַּקַּרְקַע, וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ עִם שֶׁלּוֹ, הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אעודהכל
(כא) {כא} ואם התנה הנפקד ע״מ שלח אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שיניחנו עם שלו הכל לפי תנאו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) וכתב המרדכי פרק השואל ע״ב כל השומרים מתנים בין להקל ובין להחמיר בלא קנין אלא בדברים בעלמא וע״ש:
(יא) כתב המרדכי פ׳ המפקיד דף קל״ז ע״א נפקד שהחזיר פקדון לאשת מפקיד פסק מוהר״מ דפטור דהא היא כבן דעת ומהימנא אצל המפקיד וע״ש וע״ל סימן ש״מ תשובת הרשב״א דגבי שואל בכה״ג חייב ואפשר דה״ה בפקדון:
(כא) ע״מ שלא אטמנם כו׳ פי׳ אפילו אם גנבים מצויים:
הכל לפי תנאו דכל תנאי שבממון קיים:
(כא) {כא} ואם התנה וכו׳. פשוט הוא דכל תנאי שבממון קיים ואף כשהניח את שלו במקום שאינו ראוי לשמירה וכ״כ במרדכי פרק המפקיד והגהת מיימוני פ״ד דשאלה:
(לח) ע) טור סכ״א
(לה) התנה כו׳ – כמש״ש צד א׳ מתנה כו׳ ובגמ׳ שם הא מני ר״י כו׳ ועשי׳ ש״ה ס״ד:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אהכל
 
טור
{כ} כתב הרב ר׳ יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה שאין לכספים שמירה אלא בקרקע אבל כך קבלנו מרבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויין ואנשים רמאין שמחפשין אחריהן אבל במקום דליכא כל הני אין צריך לכסותו בקרקע אלא מניחו במקום שמניח מעותיו ולא עדיף מדידיה ועל זה סמכו קדמונינו ז״ל וכתב א״א הרא״ש ז״ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי אם נתנו במקום שרגיל להניח שלו פטור ע״כ:
שולחן ערוך
(יח) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע, בְּשָׁעָה שֶׁגַּנָּבִים מְצוּיִים וַאֲנָשִׁים רַמָּאִים, שֶׁמְּחַפְּשִׁים אַחֲרֵיהֶם. אֲבָל בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא כָּל הָנֵי, אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹתָם בְּקַרְקַע, אֶלָּא מַנִּיחָם בְּמָקוֹם שֶׁמַּנִּיחַ מָעוֹתָיו, {וּבְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר כְּפִי דֶרֶךְ הַמָּקוֹם וּכְפִי הַזְּמַן שֶׁהוּא מַפְקִיד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וב״י).}
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
(כ) {כ} כתב ה״ר יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה וכו׳ אבל כך קבלנו מרבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויים וכו׳ וכתב א״א ז״ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי וכו׳ בפרק המפקיד ועוד הביא הרא״ש ראיות לדבריו ובסוף כתב וכן ראוי לדון והרמב״ן ג״כ כתב על דברי הר״י ברצלוני כיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות והביא ראיות לדבריו מגמרא דידן ומהירושלמי דכספים נמי אם נעלם כראוי כדרך כל אדם בשלו פטור והיינו דאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אין להם שמירה וכו׳ אלמא הכל לפי הזמן והכל לפי המקום ודברי שמואל אינם גזירה אלא דברי טעם שכך דרך שמירתן באותו הזמן ובאותו המקום ואמרו בירושלמי אימתי אמרו ש״ח נשבע ויוצא בזמן ששמרן כדרך השומרים נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו ונתנם בשידה תיבה ומגדל נגנבו או נאבדו פטור מלשלם וחייב בשבועה וכו׳ עד נתנם במקום הרגיל את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדילג בו ולא כתב אלא נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו ומיהו מה שכתב ממנו ראיה לדבריו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתניתין מייתי לה ועוד לשון נתנם במעות אלמא במקום שרגיל כל אדם ליתן את שלו פטור שזהו ראוי לשמירה ולא נאמרו דברי שמואל אלא באותו זמן ובאותו מקום דהוו שכיחי אנסי בכספים כדברי הר״י ברצלוני שקבל מרבותיו ז״ל עכ״ל וכן כתב נ״י בשם הר״ן ז״ל וכן כתבו תלמידי הרשב״א כדברי הר״י ברצלוני וכתבו עוד ובזמן שהגנבים מצויים אין להם שמירה אלא בקרקע והיינו דשמואל ומש״ה כתבוה כל המחברים להא דשמואל עכ״ל ומדברי הרמב״ם לא משמע הכי שכתב סתם להא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא חילק בין זמן לזמן ונראה דמשום הכי לא הזכיר ה״ה הא דהר״י ברצלוני. ומ״מ נראה לי דהשתא לדידן להרב רמב״ם ז״ל נמי אין כספים צריכין שמירה בקרקע שהרי הדבר ידוע שאין דרך בני אדם עכשיו לשמור כספים בקרקע וכל המפקיד על דעת שישמור כדרך שבני אדם רגילין לשמור באותו זמן הוא מפקיד. והמרדכי כתב בשם רבינו תם דהא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא לדידהו שהיו לשם בתים רעועים בשדות אבל לדידן האידנא אין צריכים שמירה בקרקע והביאו מהרי״ק בשורש קל״א וכתב עוד מהרי״ק בשורש ו׳ נלע״ד דאפי׳ בימי התלמוד לא אמרו שיצטרך הנפקד לקברם בקרקע אלא בסתם מפקיד אצל חבירו לשמרם אבל מפקיד אצל חבירו מעות כדי שיעסק בהם וירויח בהם פשיטא דהוי כמו שאמר לו בפירוש שאין מצריכו לקברו בקרקע דאטו בכל פעם שירצה להתעסק ולעשות בהם סחורה יצטרך מרא וחצינא כדי להוציאם מן הקרקע פשיטא דכל דיינא דדאין כי האי גוונא לאו דיינא הוא עכ״ל ובתרומת הדשן סי׳ של״ג האריך בדינים אלו:
וכתב עו״ש שאם הטמין כר מלא זהובים תחת המיטה הוי שמירה מעולה שהוא מקום שאין האנסים וגנבים נותנים לב שיש שם שום ממון:
ואם הניח בני אדם נכרים ליכנס ואח״כ לא נמצא הפקדון ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) אלא מניחו במקום שמניח את מעותיו דודאי יודע שנשתמר שם מפני הגנבים:
וכתב הרא״ש שראוי לסמוך כו׳ וכ״כ הרמב״ן והר״ן והרשב״א והנ״י כמה ראיות לדברי ר״י אברצלוני וחדא מינייהו מגמרא דילן דאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי כו׳ ש״מ דהכל תלוי בזמן:
אם נתנו במקום שרגיל כו׳ פטור ומבואר בירושלמי היינו דוקא כששומר ממונו במקום שאין חשש גנבים והוא מש״ר לעיל סי״ו וכ״כ תלמידי רשב״א ורבינו ג״כ רמזו במ״ש ואם נתנו במקום שרגיל וידוע דאף אם לפעמים [אין] אדם נזהר לטמון את שלו במקום המשומר מ״מ אינו רגיל לעשות כן:
(לט) פ) שם ס״כ בשם הרב יהודה ברצלוני שכך קבלנו מרבותינו ושל זה הסכים הרא״ש דהכי איתא בירושלמי והרמב״ן ג״כ כתב ע״ז כיון שקבלה הוא נקבל בסבר פנים יפות והביא ראיות לדבריו וכן כתבו ש״פ
(כג) בד״א כו׳ – ע׳ בתשו׳ רשד״ם סי׳ מ״ז וצ״ע ובתשו׳ ן׳ לב סוף ספר ד׳ די״ח וע׳ ברשד״ם סי׳ מ״ט וע״ו וקי״ז וקכ״ה וקל״ד וקמ״ח ושי״ד ותמ״ד ובתשו׳ מהר״ן ששון סי׳ ק״ן ובתשו׳ ר״ש כהן ס״ב סי׳ קס״ט.
(כד) ובמקום המשתמר – ע׳ בתשו׳ מהר״מ מינ״ץ סי׳ נ״ט ובתשובת מהרי״ט סי׳ ק״ה דף קכ״ז ור״ס קכ״ג.
(כז) הזמן – ז״ל הב״י בשם ר״ת הא דצריך שמירה בקרקע היינו דווקא לדידהו דהי׳ להם בתים רעועות אבל לדידן האידנא א״צ שמירה בקרקע עכ״ל. ועי׳ בת״ה סי׳ של״ג לעניין חדר מקורה שהוא כמו כיפה עי׳ בתשו׳ רשד״ם סי׳ מ״ז וצ״ע וע״ש עוד בסי׳ מ״ט ע״ו קי״ז קכ״ה קל״ד קמ״א שי״ד ותמ״ד ובתשו׳ ן׳ לב סוף ספר ד׳ דין י״ח ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ ק״נ ובתשו׳ רש״ך ס״ב סי׳ קס״ט ובתשו׳ מהר״מ מינץ סי׳ נ״ט ובתשו׳ מהרי״ט סי׳ ק״ה ור״ס קכ״ג:
(לו) בד״א כו׳ – כמש״ש והאידנא כו׳ והאידנא כו׳ אלמא דהכל לפי המקום ולפי הזמן וכמש״ו בהג״ה וכמ״ש בירושלמי אם נתנו במקום שנהג ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור. רא״ש:
(ה) ובמקום המשתמר – עיין בתשו׳ שיבת ציון סי׳ צ״ט אודות שומר שהניח מעות ניירות שטרי הקיסר יר״ה שקורין (איינלעזינג שיינע) בכרך נייר והניחם בכיס שבחיקו במקום שמניח מעותיו וכתב דזה הוי פשיעה כי מנהג העולם להניחם בתוך אמתחת של עור שקורין (פארטעפילנע) ואותו אמתחת נותן בתוך כיסו שבחיקו ואם זה לא עשה כך רק נתן הניירות בכרך נייר בעלמא והניח בכיסו הוי פשיעה כי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומחמת דקותן ומעט הכמות המה קלים ויכולים הניירות להשמט וליפול ארצה בלי הרגשה ואין זו שמירה מעולה המוטלת על השומרים ובשלו הוא רשאי כו׳ ולכן אפי׳ אם הוא שומר חנם חייב בפשיעה זו ע״ש:
(ו) וכפי הזמן – עבה״ט וע׳ בתשובת זכרון יוסף חח״מ סי׳ א׳ במעשה שראובן והמיועד להיות חתנו השלישו אצל שמעון מעות נדוניא צרור וחתום על ל׳ יום וקיבל עליו להצניע והוא הניחו בארגז סגור שבו היו מלבושים יקרים ואיזה כפות כסף ולסוף כאשר נתאחר אצלו נאנס הפקדון הנ״ל ע״י אנשי מלחמות שבאו בלילה ושללו כל אשר מצאו בארגז הנ״ל ועתה תובע ראובן משמעון יען כי לא שמר כדרך השומרים כו׳ וכתב בזה הגאון השואל לחייב את שמעון דפושע הוא (והוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס) במה ששם הפקדון בארגז הזה שהיה לו להניח בתיבת ברזל שלו להצניע אצל מעותיו ובפרט שכמה פעמים נתן הוא או אשתו רשות להמשרתת או אחד משאר בני הבית לפתוח הארגז להוציא בגדים או (קאפע וצוקר) ואפילו אם נימא דהארגז ההוא שמירה מעולה לפני גנבים דבית ומחוץ מ״מ לענין נורא פשיעותא היא כו׳ ובפרט אם יתברר כטענת התובע שבמקום הנפקד נתפרסם ביאת השונאים ואף אם לא יתברר שהנפקד עצמו ידע מזה מ״מ מסתמא חברא חברא אית ליה ואם גם יתברר שהנפקד לא הטמין מדיליה כלום מ״מ יכול המפקיד לומר דבשלו הוא רשאי ולא בשל אחרים כו׳. והוא ז״ל השיב לו דמה שמחזיק בפשיטות לפושע במה שלא הניחו בתיבת ברזל שלו אשר שם שם לו חק להניח בו מעותיו לדידי מבעי׳ לי טובא ובפרט להוציא ממון בלי ראיה ברורה דמי גרע ממה שהביא הב״י בשם תה״ד מי שהטמין כד מלא זהובים תחת המטה כו׳ וממ״ש הד״מ בשמו דאע״ג דלא הניח הפקדון לתיבתו פטור דלאו דוקא כיפה כו׳ וכן מה שהביא הב״י מן הירושלמי נעל כראוי ונתן בשידה תיבה ומגדל ונתנם במקום שרגיל ליתן שם חפציו כו׳ דאטו בכל המקומות הנ״ל מיירי כשמונחים גם מעותיו שם כו׳ וכל המפקיד ע״ד המנהג בזמנו הוא מפקיד והמנהג בזמנינו להניח אפי׳ פקדון מעות צרורים בתיבה מסוגרת וכיוצא והא דלא הניחו בתיבת ברזל שלו אפשר שכבר היה מלא על כל גדותיו או מפני שאינו פותחו רק לעתים רחוקים ופקדון היה צריך להחזיר לפי דעתם תיכף אחר ל׳ יום ולאחר כלות הזמן סבר כל שעתא ושעתא השתא אתי. ואין סברא לומר דלא הוי שמירה מעולה בארגז הזה משום דדרכו להפתח ולהוציא מתוכו דבר בכל עת שהרי מבואר במהרי״ק ובש״ע סי״ט דאם הפקיד מעות שאינם צרורים שמותר להשתמש בהם א״צ לקברם בקרקע אפי׳ לדינא דש״ס משום שצריך להוציא ממנו מעות בכל שעה הא קמן דאע״פ שפותחו וסוגרו בכל עת ובכל זמן מ״מ שמירה מעולה מקרי וגם מה שחשבו לפושע משום שנתן רשות להמשרתת לכנוס ולהוציא דבר מן הארגז זה אינו כיון שלא מסר שמירת הארגז והמפתח רק לאשתו ולבני ביתו הדרינן לכללא דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו וב״ב הוא מפקיד רק דלפ״ז היו צריכין גם אשתו ובני ביתו לישבע שבועת שומרין ושלא הניחו לפותחו ע״י אחד מב״ב הקטנים כמבואר שם סעיף כ״א כו׳ וגם מ״ש דהוי פושע לענין נורא זה אינו וכמ״ש בתשוב׳ מהרח״ש סי׳ פ״ט דלא הוי לצריפא דאורבני דבש״ס (ובש״ע לעיל ס״ו) דעלולה היא להדלק ולהשרף מהרה משא״כ ארגז וכיוצא כו׳ ומנ״ל להוציא ממון מיד המוחזק ע״פ שקול הדעת בסברא בלתי ברורה. ומ״מ הנני מסכים לדינא לחייב הנפקד מטעם האחרון לבד שהוא עשיר מאד מפני שכבר נתפרסם שם שאנשי חיל המלחמה ממשמשים ובאים וידוע לנו שיש בהם שוללים וחומסים גשושאי טפוחאי א״כ הדרינן לדינא דש״ס דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע כו׳ ואף שבשעת קבלת מעות הפקדון והנחתו בארגז היה הפקדון משומר שם מ״מ חשיב פושע במה שלא פינה לאחר ששמע מביאת האויבים למקום אחר כדמוכח ממ״ש לעיל סי״ו ואם נתאחר למוצאי שבת כו׳ וליכא למימר נמי כיון שראובן וחתנו השלישו אצלו רק על ל׳ יום א״כ בכלות הל׳ יום כלתה שמירתו זה אינו כמבואר בסי׳ ע״ד ס״ג בהגה ובסמ״ע וש״ך שם ובסי׳ רצ״ג ס״א דאפילו בכלות הזמן שקיבל עליו השמירה צריך עכ״פ לומר להמפקיד טול פקדונך וזולת מה מחיוב לשמרו כמקדם וא״כ בנ״ד היה לו לשמעון הנפקד להזהיר את ראובן וחתנו בפני עדים ולומר להם בואי וטלו הנדן שאיני חפץ לשמרה עוד אז לו לקחתה מן הארגז ולשומו במקום מוצנע ומכוסה ומדלא עביד הכי פושע הוא ומחייב לשלומי כל סך הנדן אשר הפקד אתו ככשורא לצלמא עכ״ד ע״ש עוד בענין שהחתן תבע שבאם יסרב שמעון לשלם שיתן לו החותן נדוניא אחרת כו׳ והובא לעיל סי׳ ע׳ ס״ה ס״ק ג׳:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
שולחן ערוך
(יט) אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁגַּנָּבִים מְצוּיִים, לֹא אָמְרוּ כְסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע, אֶלָּא בְּמַפְקִיד סְתָם אֵצֶל חֲבֵרוֹ לְשָׁמְרָם. אֲבָל מַפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ כְּדֵי לְהִתְעַסֵק בָּהֶם וְיַרְוִיחַ, פְּשִׁיטָא דְּהָוֵי כְּמוֹ אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ מַצְרִיכוֹ לְקָבְרָן בַּקַּרְקַע.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עש״ךביאור הגר״אעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מ) צ) מהרי״ק שורש ד׳
(כח) כדי להתעסק בהן כו׳ – ע׳ בסמוך סכ״ג כתבתי ראייה לזה:
(כה) אפי׳ בשעה שהגנבי׳ כו׳ – ע׳ בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ ק״ן.
(לז) אפי׳ כו׳ – ממש״ש ב׳ נימא ליה אמאי כו׳ אמר כ״ש כו׳ ע״כ צ״ל דמנהגם לקבור אף שלהם בקרקע וא״כ מאי קאמר שם אמרה לא א״ל כו׳ וצ״ל כיון דסבורה שלו סבורה שכדי להתעסק נתן לה כשיצטרך וה״ה למפקיד וערא״ש שם:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עש״ךביאור הגר״אהכל
 
טור
{כב} צרר המעות בסדינו והפשילם לאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהיו בידו עד שיטמנם או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו בענין שיהיו עיניו עליהם תמיד:
שולחן ערוך
(כ) הַמַּפְקִיד כְּסָפִים אֵצֶל חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ לְהוֹלִיכָם לְבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח עִמּוֹ מָעוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, צְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים וּמֻנָּחִים בְּיָדוֹ אוֹ קְשׁוּרִים כָּרָאוּי עַל בִּטְנוֹ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְיִקְבְּרֵם כָּרָאוּי. וְאִם לֹא קְשָׁרָם בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת, אֲפִלּוּ נֶאֶנְסוּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(כב) {כב} צרר המעות בסדינו והפשילו לאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהו בידו עד שיטמנם משנה וגמרא בפרק המפקיד שם:
ומה שאמר או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו וכו׳ כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ד מה׳ שכירות וכתב עוד ואם לא קשרן בדרך הזאת אפי׳ נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה ופשוט הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) צרר המעות בסדינו כו׳ שם דף מ״ב:
או שיהיו צרורים כו׳ איירי שנתנו לו בדרך להוליכם לביתו דאל״כ לדינא דגמרא הא צריכין שמירה בקרקע וכ״כ הרמב״ם בפ״ד דפקדון ובש״ע ע״ש א״נ איירי במעות שיודע שהמפקיד יבוא ויטול מהם לצרכו וניחא להמפקיד שלא יקברם בקרקע:
(כב) {כב} צרר המעות בסדינו וכו׳. משנה וגמ׳ פרק המפקיד ופי׳ הרא״ש דמדכתיב וצרת הכסף בידך נפקא לן דיהיו כמו בידך שעיניך תמיד עליהם כגון צררן בסדינו התלוי לפניו ואיכא לתמוה הלא קיימא לן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואפשר דכאן איירי כשהוליכם בדרך להביאם לביתו אי נמי מוליך כספים ממקום למקום דאורחא דמילתא הכי וקרא נמי בדרך הוא דכתיב וכך מבואר מדברי הרמב״ם פ״ד דשאלה ורבינו דקדק וכתב שצריך שיהיו בידיו עד שיטמנם כלומר אם הוא בדרך צריך שיהיו בידיו עד שיבוא לביתו ויטמנם מיד ואם בא לביתו ולא טמנם אפילו היו בידיו או צרורים לפניו על בטנו ונאבדו מיחייב ומהרי״ק בשורש ו׳ בשם בעל העיטור מפרש דהך וצרת איירי נמי בביתו ומיירי במעות כגון פרוטות שניתנו להוצאה סגי בצרורין בידו אבל כספים וזולתם שלא ניתנו להוצאה קיי״ל דאין להם שמירה אלא בקרקע והא דגרסי׳ בירושלמי נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור הוא במעות עכ״ל מיהו אין כל הפוסקים מודים לו אלא אין חילוק בין מעות לכספים דבכולם צריך שמירה בקרקע וההיא דוצרת איירי בדרך כדפי׳:
(מא) ק) לשון הרמב״ם בפ״ד מהלכות שאלה ופקדון שם דין ו׳ משנה בפ״ד דב״מ ריש דף מ״ב כדמפרש טעמא בגמרא מקרא דוצרת הכסף וגו׳ וכ׳ ה״ג ופירש רבינו בדרך דאורחא דמלתא הכין וקרא נמי בדרך הוא דכתיב
(כט) בדרך להוליכם לביתו כו׳. דאל״כ הא קי״ל דאין שמירה לכספים אלא בקרקע מיהו מצינו בלא זה נמי כגון שהפקיד בידו מעות של עסק שצריך ליטול מהן שא״צ לטומנם בקרקע כמ״ש לפני זה:
(ל) ומונחי׳ בידו – בגמ׳ יליף לה מדכתיב וצרת הכסף בידך אע״פ שצרורין הם יהיו בידך וה״ה כנגד עיניו דזיל בתר טעמא:
(כו) ומונחי׳ בידו או קשורי׳ כו׳ – מדברי הטור והמחבר נראה לכאורה אף לדברי ר״י ברצלוני דבסעיף י״ח מ״מ כאן אין לכספי׳ שמירה עד שיהיו מונחי׳ בידו וע׳ בתשו׳ ר״ש סי׳ מ״ז שכ׳ דגם בזה אם הניח במקו׳ שמניח מעותיו דפטור וכך נראה קצת מדברי הסמ״ע ס״ק ל׳ ע׳ בתשו׳ מהרא״ן ששון שם ובתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ שמ״ב.
(כח) בידו – מדברי הט״ו נרא׳ לכאור׳ אף לדברי הר״י ברצלוני שבסי״ח מ״מ כאן אין לכספים שמירה עד שיהיו מונחים בידו ועיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ מ״ז שכת׳ דגם בזה אם הניח במקום שמניח מעותיו דפטור וכך נרא׳ קצת מדברי הסמ״ע עי׳ בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ ק״נ ובתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ שמ״ב. ש״ך:
(לח) (ליקוט) או קשורים כו׳ – מדקאמר לאחוריו דוקא (ע״כ):
(טז) [ש״ך אות כו] עיין בשו״ת. נ״ב ובתשו׳ תשב״ץ טור השלישי ח״ד סי׳ כ״ו ובשו״ת זכרון יוסף חח״מ סימן א׳:
(כה) ומונחים בידו. ואם מניח במקום שמניח מעותיו פטור (ש״ך):
(ז) צרורים ומונחים בידו – עיין בתשובת מהרי״ט חח״מ סי׳ קט״ו שכתב ונראה בעיני כי בדוכתא דשכיחי אנשי חיל ששומטים מיד בני אדם פשיעה היא להוליד בידו כסף או זהב כי אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. וזה הוא דרכן של בני אדם בעלי דעה לצרור ולהניח בחיקו ולתוספת שמירה שלא יפול מחיקו קושר ראש הסדין באזורו נמצא שמור מגנבה ושמור מאבידה כו׳ ע״ש:
(ח) ומונחים בידו – עבה״ט וע׳ בתשובת חתם סופר חח״מ סי׳ קס״ח בלשון השאלה שם (ויובא לקמן סי׳ שמ״ו סק״א במעשה שבן השותף שהיה בידו צרור השותפות בנסעו למקום מלאכת השותפות ושמו בתפיסה שלו עם מעותיו של עצמו והניחו בכיס התפור בבתי שוקים ובדרך אבד כל המעות וכתב דזה הוי כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה כו׳ ע״ש. ולכאורה לפי מה דמשמע קצת מל׳ השאלה שם שמה שהניחו בכיס התפור בבתי שוקים היה זה במעמד השותפים א״כ י״ל דבכה״ג הרי ראו ונתרצו על שמירה פחותה כזו וסברא זו כתב מהרש״ך ח״ב סי׳ קס״ט הובא בכנה״ג סי׳ ע״ב בהגב״י אות י״ט שכתב וז״ל אפי׳ למ״ד דמלוה על המשכון ש״ש הוי וחייב בגו״א אם הראה המלוה ללוה מקום השמירה ונתרצה ה״ל כאילו התנה בפי׳ שנפטר בשמירה זו עכ״ל וכפי הנראה האי ונתרצה לאו שאמר מרוצה אני בזה דאי הכי מאי למימרא אלא ששתק (דוגמת מ״ש הרמ״א לקמן סכ״ו מיהו שומר כו׳ עד ולא מיחה פטור) וצ״ל דהכא היה זה שלא במעמד השותפים ומה שהיה בפני בן השותף הב׳ אינו מועיל כלום וצ״ע. וע׳ עוד מ״ש לעיל סי׳ קע״ו ס״ח ס״ק י׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{כג} נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.
…{כד} מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים או ליד עבדו בין גדול בין קטן או ליד שאר כל אדם ונגנב או נאבד חייב:
שולחן ערוך
(כא) כָּל הַמַּפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין כֵּלִים בֵּין מָעוֹת, עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ (הַגְּדוֹלִים) הוּא מַפְקִיד. {וְכֵן אִם הַנִּפְקָד הֶחֱזִיר הַפִּקָּדוֹן לְאֵשֶׁת הַמַּפְקִיד, פָּטוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש״מ סָעִיף ח׳.} אֲבָל אִם מְסַרָם לְבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים, אוֹ לַעֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, אוֹ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁאֵינָם שְׁרוּיִים עִמּוֹ בַּבַּיִת וְאֵין סוֹמְכִין שֶׁל שֻׁלְחָנוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְסָרָם לְאַחֵר, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ וְחַיָּב לְשַׁלֵּם, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיא הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי רְאָיָה שֶׁלֹּא פָשַׁע. {וְכֵן אִם הִנִּיחַ אֲחֵרִים לִכָּנֵס בְּמָקוֹם שֶׁהַפִּקָּדוֹן מֻנָּח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בְּחֶזְקַת גַּנָבִים, אִם נִגְנַב חַיָּב לְשַׁלֵּם, דְּהָוֵי פְשִׁיעָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של״ג).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(כג) {כג} נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור וכו׳ שכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד משנה וגמרא בפרק המפקיד (שם) ופרש״י כל המפקיד וכו׳ ע״ד שלא יהא שומר נמנע מלמסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד וכו׳ המרדכי בריש פ׳ הכונס (בבא קמא נו:) אהא דאמרי׳ דאורחיה למימסר׳ לברזיליה וכן הדין לכל אדם שמסר למי שידוע שרגיל למסור לו ובפ׳ המפקיד כתב דכל בני ביתו בכלל אשתו ובניו הם:
[בדק הבית: עיין בסימן ע״ב תשובת הרא״ש על מי שהיה בידו משכון וטען בנך הקטן שאלו ממני בשמך ונתתיו לו:]
ומה שאמר ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרמב״ם שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין לו לשלם הוא מפסיד בפרק י״ד מהלכות שאלה הביא עובדא דאיתא בפ׳ המפקיד (בבא מציעא מב.) וכתבו רבי׳ בסמוך ההוא דאפקידו גבי׳ דמי יהבינהו לאימיה נתנן בארגז ונאבד ואמר רבא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לדידיה זיל שלים אמר כל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו נימא ליה אמאי לא אמרת לה אמר כ״ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו וכתב ע״ז מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהן חייבים לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכתב ה״ה כתב הרמב״ן והרשב״א ז״ל שאפי׳ אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ״ל:
ומה שכתב רבינו בשם הרא״ש בפרק המפקיד על עובדא הנזכר כתב נימא לדידיה זיל שלים כדין שומר שמסר לשומר שחייב כל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד כי יודע שכל אשר לו מוסר בידם ולדעת כן הפקיד בידו ולא מצי למימר אינהו לא מהימני לי בשבועה מיהו אם פשעו הם ואין להם לשלם חייב הוא לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד בידי אדם יאכלוהו אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטור גם הוא והאי דקאמר נימא לאימיה זילי שלימי לא בשביל שיפטר הוא אם אין לה לשלם אלא לענין דינא קאמר אי מחייבה איהי לשלם לבנה או לא וכן כתבו התוס׳ והמרדכי בשם ר״ת וכן נראה דעת בעה״ת בשער מ״ט ועיין במרדכי בפ׳ הנזכר ועיין בסימן ע״ב:
כתב מהרי״ק בשורש ו׳ מי שהופקד בידו ארנקי ומת אין לחייב אלמנתו מה שנמצא חסר מאותו ארנקי:
כתב המרדכי בפ׳ המפקיד שהמפקיד דבר לחבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב חייב לשלם מפני שהיה לו להודיעו:
(כד) {כד} מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים מבואר במשנה פרק המפקיד (שם):
ומה שאמר או לידו עבדו בין גדול בין קטן כ״כ הרמב״ם בפ״ד מהל׳ שאלה ונראה דטעמו משום דסתם עבדים גזלנים הם ואין המפקיד מפקיד על דעתם והמרדכי כתב בפ׳ המפקיד אם הניח שמעון עבדו או אחד מבני ביתו בספינה עם הדבר שלו לא הוי שומר שמסר לשומר וכתב עוד שם הרמב״ם דה״ה אם מסרם לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סמוכים על שלחנו שדינו כמסרן לאחר ובהג״א פרק המפקיד כתוב היכא שידוע בודאי שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בבירור שכל פקדון שמפקיד בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו״ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי עכ״ל ואפשר דבכה״ג מודה הרמב״ם שאע״פ שאינו שרוי עמו בביתו ואינו סומך על שלחנו כיון שהכל יודעים שכל פקדון שמפקידים בידו הוא מוסר לשל תחתיו וכתב המרדכי בפרק המפקיד דשכירו או שותפו של אדם שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם פטור והביא ראיה מדאמרינן בפרק הכונס מאי מסרה לרועה לברזיליה דאורחי׳ דרועה למימסר לברזיליה ואפשר דבהא נמי מודה הרמב״ם ז״ל אע״פ שאינו שרוי עמו בביתו ואינו סמוך על שלחנו דלא מיעט אלא א׳ מקרוביו שאינם שרויים עמו וכו׳. [בדק הבית: וכתב הריטב״א על דעת אשתו הוא מפקיד פירוש על דעת אנשי ביתו ודוקא בשומר חנם:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) שכל המפקיד כו׳ שם ע״ב ופירש״י כל המפקיד ע״ד שלא יהא שומר נמנע מלמסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים הוא דמפקיד וכ״כ המרדכי דל״ד אשתו ובניו אלא כל בני ביתו ומי שרגיל למסור לו דבר:
שאם הודיעם כו׳ צ״ע דלקמן מסקינן דאפילו לא הודיע לאמו נמי הנפקד פטור ומסתבר למימר נמי [הכי] הכא באשתו ובניו הגדולים ודוחק לומר דכ״כ משום סיפא דכתב ודינו של המפקיד עמהן דהוינו דוקא בהודיען וכמ״ש שם בסכ״ו ונראה דכאן איירי דשמרם שמירה פחותה ומש״ה אם לא הודיעם פשיטא דהיה חייב המפקיר דאינו יכול להתנצל ולומר סבור הייתי דיותר ישמרו כשיסברו שהן שלי שהרי סופו מוכיח דלא חשו על ממונו ולא שמרום כלל ועל אשה כזו אינו יכול לומר כן דודאי ידע דרכה משא״כ כשהודיעה שהוא של פקדון דיכול להתנצל ולומר אף שידעתי שאינו חסה כ״כ על ממוני אמרתי שתחוס על פקדון ותשמרנו כראוי כיון דאין הבעלים כאן ולא יצטרכו לו זמן מה אבל בסמוך מיירי דשמרם קצת כראוי ומש״ה כתב שם דהמעשה היה דהניחה בארגז רק שלא טמנם בקרקע והשתא א״ש הא דכתב הרא״ש כאן דאפילו בהודיעם ואין [להם] במה לשלם דחייב (המפקיד) [הנפקד] משום דכאן איירי דלא שמרם כראוי כלל דהו״ל למידע בבני ביתו מי הן וק״ל:
ואם אין להן לשלם מפסיד הרמב״ם לא כ״כ בפירוש אלא כתב שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובע״ה פטור שכל המפקיד כו׳ ומפרש רבינו דבריו שמ״ש ובע״ה פטור ר״ל אף אם אין להם מה לשלם וכ״כ המ״מ בשם הרמב״ן ורשב״א שכן דעת הרמב״ם:
(כד) או ליד עבדו בין גדול כו׳ דברי הרמב״ם הן פ״ד דשאלה ונראה דטעמו משום דסתם עבדים גזלנים ואין המפקיר מפקיד על דעתם ב״י:
(כג) {כג} נתן המעות או הפקדון בידו וכו׳. משנה וגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא ל״ז):
ואם לא שמרו כראוי וכו׳ כתב הרמב״ם וכו׳. בפ׳ ד׳ משאלה והביא ראיה מעובדא דההוא גברא דנתן מעות הפקדון לאמו ונתנתן בארגז וכו׳ (בדף מ״ב) ומביאו רבינו בסעיף כ״ו דמשמע מינה להרמב״ם כדבריו ואין דעת הרב דאם לא הודיעם שהם פקדון דמחייבינן לנפקד דהא בההוא עובדא משמע דמצי טעין אמרתי דכל שכן שתהא נזהרת בהן אם תהא סבורה שהן שלי כדלקמן אלא אתא לאורויי לן דמאחר שהודיעם שהן פקדון דין המפקיד עמהם וכו׳ מיהו ר״ת דתה ראיה זו כמ״ש התוס׳ לשם וכ״כ בהגהת מיימוני ובסמ״ג בשמו בעשה פ״ח וכך היא הסכמת הרא״ש והמרדכי וכולהו רבוותא מחייבין ליה לנפקד מטעמא דאל״ת הכי כל פקדון וכו׳ ומ״מ למ״מ אף לדידהו היכא דידוע לכל דכל פקדון שמפקידין בידו מוסר אותו לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל אז ודאי דנסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי וראיה מדאמר בפ׳ הכונס מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא דאורחא דרועה למימסר לברזילא ומשמע שהברזילא נכנס תחתיו ורועה הראשון פטור לגמרי והיינו ברועה גדול דידוע לכל דאינו מרעה כלל בעצמו וכ״כ במרדכי בשם הר״ש מקוצי שהשיב לר״י א״ז לפי דעת ר״ת:
(כד) {כד} מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים וכו׳. משנה שם (דף מ״ב):
ומ״ש או ליד עבדו וכו׳. כ״כ הרמב״ם שם ונראה דטעמו מדאמר בפ׳ אע״פ סמפון בעבדים ליכא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכ״כ הרב בפט״ו ממכירה ואע״ג דהנפקד עצמו מוסר את שלו לעבדו אפ״ה אין לו רשות ליתן הפקדון לעבדו וכדאיתא בירושלמי נתנן במקום שנהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב והיינו מטעם דכתב הרב לשם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ומ״ש במרדכי שמצא כתוב דאם מסרן לעבדו פטור נראה בעיני דהכותב לא דק בלשונו אלא ר״ל משרתו ישראל דבלשון בני אדם קורין אותו עבד אבל אם מסרו לעבדו כנעני פשיטא דחייב וכדברי הרמב״ם ואצ״ל עבדו עכו״ם:
כתב במרדכי דשכירו או שותפו של אדם שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם דינם כבניו ובני ביתו הגדולים ונראה בעיני דהיינו לומר אפי׳ אינו ידוע שדרכו של נפקד זה להניח את שלו ביד שכירו ושותפו אפ״ה מן הסתם כל המפקיד ע״ד שלא יהא השומר נמנע מלמסרן לשכירו ושותפו ולאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד אבל אם מסר הפקדון לאחר שאינו שרוי עמו בבית ואין סמוך על שולחנו ואינו לא שכירו ולא שותפו אפי׳ הוא אחד מקרוביו חייב לשלם דליכא למימר הכא דעל דעתו הוא דמפקיד וכ״כ הרמב״ם:
כתבו התוס׳ (בדף ל״ו) דלרב דשומר שמסר לשומר פטור אלא דלכתחלה אסור כדתנן פ״ג דגטין (דף כ״ט) מ״מ באנשי ביתו הגדולים מותר אפי׳ לכתחלה מטעם דע״ד אנשי ביתו הגדולים הוא דמפקיד ונראה דאף למאי דקיי״ל כרבי יוחנן דשומר שמסר לשומר חייב מ״מ באנשי ביתו הגדולים מודה דמותר למסור בידן אף לכתחלה מטעם דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא דמפקיד ומ״ש רבי׳ במסרן לגדולים שלא פשע במה שנתן לידם וכו׳ לאו דוקא שהרי אפילו לכתחלה שרי אלא משום דכתב בבניו הקטנים חייב דס״ל פושע כתב דבגדולים לא פשע:
(מב) ר) שם דין ח׳ מימרא דרבא שם ריש ע״ב
(מג) כן הוא ברמב״ם
(מד) ש) דהתם חייב השואל משום דכל הנאתו שלו
(מה) שם במשנה
(מו) ת) כתב ה״ה וסובר רבינו שאינו בכלל (כל המפקיד על דעת בניו וכו׳) והטעם שאין אדם מוסר את שלו לעבדו
(מז) א) כ׳ ה״ה כמו שנתבאר במעשה הסמוך (בסעיף כ״ג) באמו של נפקד כזה וסובר רבינו שסמוכה על שולחן הבן או דשרוי׳ עמו בבית שאם לא כן אין דעת המפקיד להפקיד על דעתה וזה פשוט.
(לא) על דעת אשתו ובניו גמרא – ופי׳ רש״י כל המפקיד מפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמסר׳ לאנשי ביתו הגדולי׳ ונאמני׳ לגביה הוא דמפקיד והטעם הוא דאדם יודע דאין הנפקד יכול להיות תמיד בביתו לשמור פקדונו (הג״ה וכ׳ מהרי״ק שורש קל״א ז״ל ראובן שכר את שמעון לילך אחר סחורה ונתן מעותיו לשמעון והניח אותן המעות אצל מעותיו ובדרך שכב בחדר ונגנב ממנו ופסק דהשליח חייב לשלם דהו׳ פשיע׳ שהניח הכיס בחדר דה״ל להניח תחת מראשותיו או לקשרן תחת זרועותיו כו׳ ע״ש ד״מ י״ח ודוק׳ בזה שנגנב בשעת השינה בליל׳ הדין כן אבל אם נאבד המעות בדרך הולכה ע״ל סי׳ רצ״ב ס״י:
(לב) וע״ל סי ש״מ כו׳ – פירוש שם כ׳ מור״ם דין אם החזיר השואל לאשת המשאיל די״א דחייב ובד״מ כ׳ שם דאפשר לחלק בין שואל דכל הנאתו שלו לשאר שומרי׳ ע״ש וע׳ לעיל סי׳ ע״ב סל״א וסי׳ קצ״ד [ק״כ] מ״ש מזה:
(לג) בין גדולי׳ כו׳ – פי׳ כנעניי׳ ומשו׳ דסת׳ עבדי׳ כנעניי׳ גזלנין הן משא״כ כעבדי׳ עבריי׳ הוה דומיא לבני ביתו כ״כ המרדכי שם בהדיא ע״ש:
(לד) ראייה שלא פשע – דאם פשעו בה מתחלה אף שיש עדים שנאנסה בסוף הי׳ חייב וכנ״ל:
(כז) על דעת אשתו ובניו כו׳ – בתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ ל״ה תמה על ר״ש כהן ס״ב סי׳ פ״ה שכתב בפשיטות דהיינו דוקא בש״ח שהרי כ׳ הב״י בשם רי״ו שתמהו רוב הפוסקי׳ על הרמב״ם דאחר שרגילי׳ הבעלי׳ להפקיד אפי׳ ממעט בשמירתו פטור כו׳ ע״ש ע׳ בתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ ל״ט.
(כח) פטור כו׳ – וי״ח וכמש״ל סי׳ ס״ב ס״ק צ״ד.
(כט) בין גדולי׳ בין קטני׳ כו׳ – ע׳ בתשו׳ ר״ש כהן ח״ב סי׳ פ״ה ובתשו׳ רשד״ם סי׳ רכ״ב.
(ל) ראייה שלא פשע כו׳ – ע״ל מ״ש בסעיף כ״ו.
(כט) מפקיד – כת׳ מהרי״ק שורש קל״א ז״ל ראובן שכר את שמעון לילך אחר סחורה ונתן לו מעותיו והניחן אצל מעות שלו ובדרך שכב בחדר ונגנב ממנו ופסק דשמעון חייב לשלם דהוי פשיעה שהניח הכיס בחדר דה״ל להניח תחת מראשותיו או לקשרן תחת זרועותיו כו׳ ע״ש ד״מ י״ח ודוקא בזה שנגנב בשעת שינה בלילה הדין כן אבל אם נאבד המעות בדרך הולכה ע״ל סי׳ רצ״ב ס״י בהג״ה עכ״ל הסמ״ע וכת׳ הש״ך דבתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ ל״ה תמה על רש״ך ס״ב סי׳ פ״ה שכת׳ בפשיטות דהיינו דוקא בש״ח שהרי כת׳ הב״י בשם רי״ו שתמהו רוב הפוסקים על הרמב״ם דאחר שרגילין הבעלים להפקיד ע״ד אשתו כו׳ אפילו ממעט בשמירתו פטור ע״ש ובתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ ל״ט:
(ל) פטור – וי״ח וכמ״ש בסי׳ ע״ב סצ״ח ע״ש. ש״ך:
(לא) לעבדיו – פירוש כנענים דסתמן גזלנין הן משא״כ עבדים עבריים הוי דומיא דבני ביתו וכן הוא במרדכי שם בהדיא ע״ש כ״כ הסמ״ע ועיין בתשו׳ רש״ך הנ״ל ובתשו׳ רשד״ם סי׳ רכ״ב:
(לב) פשע – פירוש מתחלה דאל״כ אף שהי׳ אונס בסופו חייב כנ״ל וע״ל סכ״ו:
(לט) וכן כו׳ – עמ״ש בס״ס ק״כ:
(מ) ואצ״ל כו׳ אא״כ כו׳ – עסנ״י:
(ו) על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד – כ׳ הש״ך בתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ ל״ה תמה על ר״ש כהן ח״ב סי׳ פ״ה שכת׳ בפשיטות דהיינו דוקא בש״ח שהרי כת׳ הב״י בשם רי״ו שתמהו רוב הפוסקים על הרמב״ם דאחר שרגילין הבעלים להפקיד אפילו ממעט בשמירתו פטור ע״ש בש״ך.
אמנם הב״י בבדק הבית כת׳ ז״ל וכת׳ הריטב״א על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד פי׳ על דעת אנשי ביתו ודוקא בשומר חנם עכ״ל ומזה נרא׳ מבואר כדברי מוהרש״ך אלא שדברי בדק הבית נרא׳ תמוה דהריטב״א לא כתבו אלא לפי ס״ד בש״ס דש״ש שמסר לש״ח חייב משום דגרע לשמירתו כת׳ עלה וז״ל ולפ״ז הא דאמר כל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד דאי אתניס בידייהו פטור מוקמי לה בש״ח ואשתו ובניו נמי ש״ח דלא גרע לשמירתו כו׳ אבל נפקד ש״ש אע״פ שדרך הנפקד להפקיד לאשתו ובניו מחייב הנפקד אפי׳ באונסין מפני שהוא ש״ח אצלו וגרועי גרעי׳ לשמירתו ע״ש ואם כן ממילא נשמע דלדידן דקי״ל דש״ש שמסר לש״ח פטור באונסין משום דמסר לבן דעת א״כ בהאי דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו אפי׳ בש״ש מיירי וע״ש עוד בריטב״א שכת׳ וז״ל א״נ י״ל דאפי׳ אשתו ובניו ש״ח כיון שאימתו מוטל עליהם. ועל כל ב״ב הרי הם אצלו כש״ש ויעשו מהם שמירה מעולה ולא יכפרו אותו ממון כאלו נפקד להם בשטר עכ״ל. ולזאת מהתימה על הב״י בבדק הבית שהביא דברי הריטב״א שאינם אלא לפי ס״ד בש״ס וכמ״ש ואפילו לפי ס״ד דש״ס דגרעי׳ לשמירתו חייב נמי לא ברירא ליה לפמ״ש די״ל דאשתו וב״ב הם אצלו כש״ש: אמנם לפי מה שכתבנו בס״ק י״ב דעיקר כדברי הרמב״ם בש״ש שמסר לש״ח דאם אינו ידוע בעדים שנאנס מחויב ש״ש לשלם ע״ש וא״כ ה״נ במפקיד ע״ד אשתו ובניו כיון דאשתו ובניו ש״ח מצי אמר לדידך האמנתיו ולא מצי משתבע אשתו וב״ב לפוטרו מה״ט שכתבנו שם בש״ש שמסר לש״ח. אלא דנדון מוהרש״ך שם בראובן ששלח מנכסיו סחורה וראובן הי׳ פורע לשמעון שכר סחרתו ומשרת של שמעון הלך במקום שהי׳ הסחורה מונח וכו׳ ע״ש וזה נרא׳ דהוי ש״ש שמסר לש״ש דהא כיון דהוא משרת של שמעון ודאי בשכרו בא וכיון דכל המפקיד על דעת בני ביתו הוא מפקיד וזה נמי מבני ביתו והוי נמי ש״ש וא״כ לכ״ע פטור.
(ז) אבל אם מסרם לבניו ובני ביתו הקטנים ירושלמי פ׳ המפקיד אמר ר׳ יוסי בר נש דיהב לחברי׳ פליטורין בשוקא מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שאבדו פטור מלשלם שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא ע״כ וכ׳ הריטב״א ודוקא בש״ח אבל בש״ש חייב דלהכי יהבי׳ לי׳ אגרא דליטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר עכ״ל שטה מקובצת פ׳ המפקיד.
(טז) ע״ד אשתו עסמ״ע ס״ק ל״א עד אם נאבד המעות בדרך הולכה וכו׳ ס״ל כמ״ש הש״ך בס״ק כ״ו דאם מניח במקום שמניח מעותיו דפטור וכן כתב הש״ך בשמו בס״ק כ״ו שכתב שנראה כן בדברי הסמ״ע ס״ק ל״א ומה שרימז לסי׳ רצ״ב סעיף י׳ כוונתו דאם נאבד קצת מעות וא״י של מי נתבאר שם בהג״ה ובש״ך ס״ק כ״ח בסופו יש ט״ס צ״ל סי׳ ע״ב ס״ק קל״ו ועמ״ש שם דבפקדון לכ״ע פטור דאשת המפקיד לא גרע מאילו מסר למי שרגיל להפקיד דפטור:
(יז) אא״כ הביא השומר הב׳ ראייה זה קאי אסוף דבריו במסרם לבן דעת אבל ברישא שמסרו לחש״ו חייב אפילו נאנסו לבסוף כשהאונס בא מחמת הפשיעה דאין לך פשיעה גדולה מזו שמסרם לחש״ו:
(יח) אם הניח אחרים ליכנס עיין בת״ה שם דאפילו טוען שמא נגנב קודם שהניח לאחרים ליכנס דחייב:
(כו) על דעת אשתו. וה״ה ש״ש (ש״ך):
(כז) בין גדולים פי׳ כנענים אבל עבדיו עברים שדרכו לסמוך עליהן במעותיו דמי לב״ב:
(כח) ראיה שלא פשע. קאי אמוסרם לבן דעת אבל לרש״י לא מהני ראי׳:
(כט) הניח אחרים. ע״ב דאפי׳ טוען שמא נגנבו קודם שנכנסו אחרים חייב:
(ט) הוא מפקיד – עבה״ט שכתב כתב מהרי״ק כו׳ עד דה״ל להניח תחת מראשותיו כו׳ ומזה מבואר דאילו באמת הניחו תחת מראשותיו ונגנב פטור לכ״ע אפי׳ בש״ש דהא כאן היה המעשה בש״ש אך באמת הד״מ והסמ״ע קיצרו מאד בהעתקת דברי מהרי״ק כי סמכו על המעיין שם וז״ל מהרי״ק ואשר שאלת בראובן ששלח את שמעון בשכירות וויניזייא לעשות שליחות ושכב בחדר עם שאר אנשים נכבדים ובאו גנבים שודדי לילה וגנבו לג׳ מהם בגדים עם כיסם ולשמעון היה לו מעות בכיסו גם משלו גם משל ראובן משלחו ועתה נתעצמו בדין וכל אחד תובע לחבירו ראובן תובע לשמעון שישלם לו מעותיו כדין ש״ש שחייב בגניבה ואבידה ושמעון תובע לראובן אדרבה שישלם לו מעותיו שהיו שלו מאחר שבשליחותו אירע זה נראה לע״ד דבר פשוט שראובן פטור ממעות שמעון כו׳ אך שמעון השליח חייב באחריות מעות ראובן משלחו כיון שהוא ש״ש עליהם כאשר כתבתי שראובן פורע שכרו ולא מבעיא לדברי ר״י (הוא הי״א שבש״ע לקמן סי׳ ש״ג ס״ב) שפסק דש״ש חייב אפי׳ בגניבת כספים מן הקרקע כו׳ פשיטא דכ״ש הכא דש״ש חייב אלא אפי׳ לדברי האומר דש״ש פטור מגניבת כספים בקרקע (עש״ך שם) פשיטא דהיינו דוקא היכא שנתנו בקרקע דאין לך שמירה מעולה מזו והרי אונס גמור דמאי ה״ל למיעבד אבל הכא פשיטא דלא חשיב אונס גמור שהרי היה בידו להשמר מזה והיה לו להניח כיסו תחת מראשותיו או קשורה לו בזרועי או להצניע במקום המוצנע שלא ימצאנו כגנב ואפי׳ היה ש״ח קרוב אני לומר שהיה חייב לשלם בכה״ג דחשיב פשיעה כו׳ כ״ש וכ״ש דשומר שכר חייב כו׳ עכ״ל ע״ש ומשמע מדבריו דמה שהיה פטור אילו הניחו תחת מראשותיו זהו דוקא לדעת החולק על ר״י ודס״ל ש״ש פטור מגניבת אונס אבל לדעת ר״י וסייעתו (דהיינו הרא״ש והטור והש״ע וכ״נ דעת הסמ״ע בסי׳ ש״ג שם) אפי׳ הניחו תחת מראשותיו היה חייב ש״ש ולא עדיף מאילו טמנו בקרקע בעומק כו׳ ועוד נראה לכאורה דאפי׳ לדעת החולק על ר״י הנ״ל (דהיינו המרדכי ומהרש״ל וכן הסכמת הש״ך) לא היה פטור בהניח תחת מראשותיו אלא דוקא בנידון השאלה שם ששכר בחדר עם אנשים מכובדים אבל אם לא היו מכובדים היה חייב משום דהוי תחלתו בפשיעה לגבי אנשים שלנו עמו (ע׳ ברמ״א סעיף זה שכתב וכן אם הניח אחרים כו׳ אע״פ שאינן בחזקת גנבים כו׳) וצ״ע. ומה שכ׳ הבה״ט בשם סמ״ע ודוקא בזה כו׳ אבל אם נאבדו המעות בדרך הולכה עי׳ לקמן כו׳ כפי הנראה חסר כאן תיבה אחת וצ״ל בדרך הולכה פטור ור״ל משום שהניח במקום שמניח מעותיו וכמ״ש הש״ך הובא בבה״ט ס״ק הקודם ומה שרמז לע׳ בסי׳ רצ״ב ס״י כונתו דאם נאבד קצת מעות וא״י של מי נתבאר שם בהגה. ועי׳ בתשו׳ גליא מסכת סימן י״ג בעובדא כיוצא בו באחד שנתן מעות לבעל עגלה שיקנה עבורו מלח בפנקס ושכרו שיביאם לעירו ובדרך לן בשדה עם שיירא ושם המעות בתוך בגד עליון שלו הנקרא חאלאט והניח החאלאט עם המעות מראשותיו ושכב עליו ונגנב החאלאט עם המעות. והשיב ע״ז באריכות דהבע״ג חייב לשלם דמה דהלך לישן בעידן דניימו אינשי ולא חטפתו שינה לאונסו לא מיקרי אונס וחייב אפי׳ להחולקים על הר״י וסייעתו כו׳ ומה שהניח בתוך החאלאט והניחו מראשותיו לאו שמירה היא כלל לגבי כספים ועובדא דמהרי״ק שאני שהיה ישן בתוך חדר ועם אנשים מכובדים כו׳ ועוד דמהרי״ק קאמר שהיה לו להניח כיסו תחת מראשותיו והיינו שהי׳ לו להניח המעות עצמן בלא הבגד ואז היה שמור טובא כי אין רואה ואין יודע שמונח שם איזה דבר אבל בנ״ד שהניח בתוך החלאט ובודאי היה מורשו לבר והיה נראה קצותיו חוץ מראשותיו אין זו שמירה כלל ואף שישן עליו הוא בדרך ובשדה שכיחי עוברים ושבים ושכיחי גנבי ובפרט בלילה כו׳ ע״כ מעיקר הדין חייב הבע״ג לשלם אמנם בזה וכיוצא בזה ראוי והגון ליכנס לפנים משוה״ד כמבואר בש״ס ס״פ האומנין וכמ״ש הטור ר״ס ד״ש כו׳ עכ״ד ע״ש עוד שהעיר ג״כ ע״ד הד״מ והסמ״ע הנ״ל דלאיזה צורך הביאו דברי מהרי״ק הנ״ל אחרי שהם לא הזכירו כלל בסי׳ ש״ג דעת החולקים על ר״י וכפי הנראה הסכימו שם לפסק הר״י וסייעתו דש״ש חייב בגנבת אונס א״כ הכא פשיטא דחייב בכל ענין וצ״ל שהביאו להורות דאף ש״ח יש לחייבו משום דהוי פשיעה כו׳ ע״ש. ומ״ש הבה״ט עוד וכתב הש״ך דבתשובת ר״י לבית לוי תמה על רש״ך שכ׳ בפשיטות דהיינו דוקא בש״ח שהרי כתב הב״י כשם רי״ו כו׳ הנה באמת גם הב״י בבד״ה הביא בשם הריטב״א דדוקא בש״ח ע״ש והוא כדברי מהרש״ך אולם בש״ך לעיל סימן ע״ב בס״ק קל״ד (עבה״ט שם סקפ״ו) הביא ג״כ דברי׳ הבד״ה בשם הריטב״א אלו וחולק גם עליו שכתב שם וז״ל וראיתי בבד״ה סימן רצ״א שכתב בשם הריטב״א דהא דאמרי׳ ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד היינו דוקא בש״ח ע״ש מיהו בנ״י פרק המפקיד כתב להדיא דה״ה בש״ש וכ״מ להדיא בדברי תלמידי רשב״א שהביא ב״י לקמן סי׳ רצ״א עכ״ל. הנה מ״ש מיהו בנ״י כו׳ נראה שכוון לדברי הנ״י שהביא הש״ך לקמן סקל״ג (עבה״ט סקל״ד) ומ״ש וכ״מ להדיא בדברי תלמידי רשב״א כו׳ נראה שכוון לדברי ת״ר שהביא הש״ך לקמן ס״ק מ״ד ע״ש וע׳ בקצה״ח שכ׳ דגם הריטב״א והרש״ך מודים בש״ש שמסר לאשתו ובניו שהמה ש״ח אם איכא עדים שנאנס אצל אשתו ובניו (או שהוא בעצמו ראה ויכול לישבע ע״ז) דודאי פטור השומר הראשון אבל בליכא עדים ס״ל דאין יכולים אשתו ובניו לפטרו בשביעתם ע״ש בסק״ו וסקי״ב וכיוצא בזה כ׳ בתשו׳ ושב הכהן ס״ס ט״ו יובא לקמן סכ״ו סקכ״א. וע׳ בנ״צ מ״ש בדינים אלו באריכות:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
שולחן ערוך
(כב) מִי שֶׁהוּא יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לִשְׁמֹר הַפִּקָּדוֹן אֶלָּא לְמָסְרוֹ בְּיַד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי בְּבֵיתוֹ וְאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, דִּינוֹ כְּמוֹסֵר לִבְנֵי בֵיתוֹ.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מח) ב) ב״י בסכ״ד בשם הגהות אשר״י פרק המפקיד
(מט) ג) כן פירש הב״י שם ושהרמב״ם מודה נמי בהא
(לא) מי שהוא ידוע כו׳ – כ״כ הגהות אשר״י (ומרדכי) מא״ז ובתשו׳ רשד״ם ס״ס מ״ח וסי׳ ק״ך.
(לב) כמוסר לבני ביתו – ובזה אם פשע האחרון ואין לו לשלם פטור הנפקד אפילו לסברא הראשונה דלקמן סכ״ד בהג״ה כן הוא במרדכי ובהגהת אשר״י ובב״ח.
(לג) ביתו – ובזה אם פשע האחרון ואין לו לשלם פטור הנפקד אפילו לסברא הראשונ׳ שבסכ״ד בהג״ה כן הוא במרדכי ובהג״א ובב״ח. ש״ך:
(מא) מי כו׳ – ב״ק נ״ו ב׳:
(יז) [ש״ך אות לב] ובב״ח. נ״ב וכן העלה במ״ל דהעיקר דבידוע שלא ישמור בעצמו פטור הא׳ ובאם לאו לכ״ע חייב הא׳ זולת במסרה לאשתו ובב׳ בזה פליגו בהגה ס״ק ד׳ אם מדמי׳ לידוע שלא ישמור בעצמו אם לא ודינא דלעיל סי׳ ע״ב ס״ל בהגה הוא לכ״ע עיי״ש:
(ל) כמוסר לב״ב. ובזו אפי׳ פשע אחרון פטור אפי׳ לסברא. א׳ דסעיף כ״ד (ש״ך):
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{כו} ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעדה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אף על פי שלא הודיעה שהיו של פקדון מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר בהן לשמרם כשסבורה שהם שלי והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אף על פי שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכול לטעון בודאי שאמר לה בנה שהיו של פקדון והיא אומרת ודאי שלא אמר לה:
שולחן ערוך
(כג) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וּנְתָנָם הַשּׁוֹמֵר לְאִמּוֹ וְהֶחְבִּיאָה אוֹתָם, וְלֹא טָמְנָה אוֹתָם, וְנִגְנְבוּ; וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין הַשּׁוֹמֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁנְּתָנָם לְאִמּוֹ, שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הוּא מַפְקִיד. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם: פִּקָּדוֹן הֵם, יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיְתָה נִזְהֶרֶת בָּהֶם אִם הָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ. וְכֵן אֵין אִמּוֹ חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ שֶׁהֵם פִּקָּדוֹן. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: יִשָּׁבַע הַשּׁוֹמֵר שֶׁאוֹתָם הַמָּעוֹת עַצְמָם הֵם שֶׁנָּתַן לְאִמּוֹ, וְתִשָּׁבַע אִמּוֹ שֶׁהֶחְבִּיאָה אוֹתָם וְנִגְנְבוּ, וְיִפָּטְרוּ שְׁנֵיהֶם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {וְדַוְקָא בְּמָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם, צְרִיכִין שְׁנֵיהֶם לִשָּׁבַע; אֲבָל אִם הוּא חֵפֶץ מְסֻיָּם, נִשְׁבַּע הַשֵּׁנִי וְלֹא הָרִאשׁוֹן (הַמַּגִּיד פ״ד דִּשְׁאֵלָה ונ״י בְּשֵׁם הָרַ״ן).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(כו) {כו} ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אע״פ שלא הודיעה שהיו של פקדון וכו׳ והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור בס״פ המפקיד:
ומה שכתב ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אע״פ שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכול לטעון ודאי וכו׳ כך כתב הרא״ש שם:
ומה שכתב שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון הוא מפני שהיה לו לקברו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע בזמן חכמי התלמוד וכמו שנתבאר בסימן זה וכתב ה״ה בפ״ד מהלכות שאלה דהא דמצריכינן לבן שישבע משום דזוזי לאו דבר מסויים הוא והאם לא היתה יודעת אם המעות שנתן לה בנה היו מעות הפקדון לפיכך צריך הבן לישבע שהם הם אבל בדבר מסויים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו נשבע שני ולא ראשון עכ״ל וכ״כ נ״י בשם הר״ן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) ובמרדכי פ׳ המפקיד ד׳ קל״ח ע״א דה״ה כל אנשי ביתו:
(טו) כתוב בתשובת רשב״א סימן תקס״ג על כיסים אשר כתי בתך משלך ומשל אחרים ולקחת מתוכם דינר ואינך יודע מאיזה מהם נ״ל כיון שלקחת מן הקבוע הו״ל במחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והמע״ה וע״ש:
(טז) כתב מהרי״ק שורש קכ״ה ראובן הלוה משכנות לשמעון ומשכנם לעכו״ם אח״כ נתן לו שמעון משכנותיו ליקח שלו ולהניח אלו במקומן והעכו״ם לא רצה ועיכב ראובן משכנות אלו ונאנסו אצלו פטור ולא אמרינן דלא יהיב ליה שמעון רק ליתנן לעכו״ם דעדיף טפי שיהא ביד ישראל מביד עכו״ם וע״ש:
(כו) ההוא דאפקידו גביה כו׳ ב״מ דף מ״ב:
שיותר תיזהר כו׳ כשסבורה שהן שלי כו׳ והיא סברה שהן שלו והניחם בידה כדי ליקח מעט מעט מהן להוצאות הבית או ליקח אותן לעסק ולהכי לא טמנתם בקרקע והוא לא עלה על דעתו מה שעלה על דעתה אלא היה סבור שהיא תעשה בהן כדינא שתקברם בקרקע וכל היכא שנוכל לתרץ ולומר שלא פשע מתרצינן:
אע״פ שהיתה חייבת כו׳ מטעם שאין שמירת כספים אלא בקרקע אבל הוא ממ״נ פטור דמתחלה הפקיד בידו ע״ד אשתו ובניו כדלעיל:
(כו) {כו} ההוא דאפקידו גביה וכו׳. מעשה זה איתיה בפרק המפקיד (בבא מציעא מ״ב) ולשם מבואר דאמו היא בכלל אנשי ביתו הגדולים דאמרי׳ כל המפקיד וכו׳ ואין זה פשיעה דלא א״ל לאמו שפקדון הם והיתה קוברתן בקרקע דמימר אמר דיותר תהא זהירה לקברן בקרקע אם סבורה שהם שלי דמסתמא היה לה להבין דלא הייתי צריך למעות אלו להוצאה כיון שהפקדתים בידה ואפי׳ לא היה ודאי אצלה שלא צריך להוציאם מספק נמי הו״ל לקברן ואמו נמי לא פשעה דמציא טוענת כיון דלא א״ל שפקדון הוא משל אחר היתה סבורה דמעות אלו שלו הן ועומדין לו להוצאה ומש״ה נתנן בארגז ששומרים בהן מעות המיוחדין להוצאה ולפיכך הוא ישבע וכו׳ והיא תשבע וכו׳ ופי׳ ה׳ המגיד בשם הרמב״ן והרשב״א דבזוזי דוקא שאין האם יודעת אם הני זוזי היו מעות פקדון של זה לפיכך צריך גם הבן לישבע אבל בדבר מסויים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו נשבע שני ולא ראשון ע״כ וכ״כ ע״ש הר״ן וכתב עוד בשמו דדוקא זה שהוא נפקד נפטר בהאי טענה אבל ש״ש לא מיפטר שהו״ל לפרש לאמו שהן פקדון כדי שתקברם וכ״כ עוד בשמו לגבי עובדא דכשותא בסמוך דאם היה ש״ש הו״ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי:
(נ) ד) שם ברמב״ם דין ח׳ והוא עובדא לקמי׳ דרבא שם דף מ״ב ע״א ומבואר במ״ש בסעיף כ״א
(נא) ה) שם בגמ׳ ע״ב
(נב) פירוש הבן נשבע שהם המעות שניתן לו בפקדון דזוזי לאו דבר מסויים הוא
(נג) ו) בשם רמב״ן והרשב״א
(לה) כ״ש שהיתה נזהרת כו׳ – והא דלא טמנ׳ בקרקע משום דסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע ועפ״ר:
(לו) שהרי לא אמר לה דשל פקדון הן – ואין המפקיד יכול להשביע׳ ע״ז שלא א״ל בנה שהן של פקדון דאין נשבעי׳ על טענת ספק דהרי המפקיד לא יכול לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון:
(לז) שהחביאה – פי׳ נותנ׳ במקום משומר כגון בארגז.
(לח) בדבר שאינו מסויים – פי׳ ואז היא לא יכול׳ לישבע שאותן מעות עצמן שהפקיד ביד בנה נתן בנה בידה ונגנבו מ״ה הוצרך בנה הנפקד לישבע ע״ז אבל בדבר מסויי׳ א״צ לישבע בנה אלא האם נשבעת על הכל:
(ב) (סכ״ג) (ותשבע אמו שהחביאה כו׳) בגמ׳ איתא בלשון זה תשבע אמו דהנך זוזי אותבינהו בקרטליתאי דאיגנב וק״ל למה לא תשבע על שגנבו המעות שנתן לה בנה לחוד ולמה לה להזכיר שהניחתם בארגז הא אפי׳ הניחתם במקום מגולה שהיא פשיעה ביותר גרועה ואפ״ה פטורה מהמפקיד כיון דלא ידעה דשל פקדון הם וי״ל דמ״מ צריך שתטעון האם טענה טובה לפי דעתה שהמעות של בנה וסברה שהמעות צריך להוצאה ול״צ קבורה וכמ״ש הרא״ש שם אבל אי היתה מניחה שלא בארגז כלל היתה עכ״פ מקלקלת בגד בנה לפי דעתה וחייבת לו וממילא תשלם להמפקיד במקום שחייבת לשלם לבנה: נשאלתי באחד שנתן לחברו חפץ למכור בחנותו וקיצץ לו שכרו ואח״כ הלך המקבל מן החנות ונאבד החפץ וטען המקבל בשעה שהלכתי מהחנות אמרתי לך תשמור לי חנותי ואמרת הן והנותן כופר שלא קיבל שמיר׳ טען המקבל לפי דבריך אתה מודה לי שלא שמרת כלל וכיון שלפי טענתי אתה ש״ח שלי נמצאת חייב בפשיעה וכיון שאני מוחזק אני נשבע על טענתי ואפטור והשבתי דהמקבל חייב דאף לפי דבריו פטור הנותן אע״ג דהוי ש״ח מ״מ הוי שמירה בבעלים דכל שמירה בבעלים הוא דבשעה שהשומר קיבל עליו לשמור החפץ היה אז בעל החפץ משועבד להשומר באיזה הנאה בעלמא דאיתא בפ׳ השואל האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה ויפטור לימא ליה בשעת שאילה אשקיין מיא וה״נ היה להאי הנותן הנאה מהמקבל כי באותה השעה שקיבל עליו להיות ש״ח היה כבר משועבד לו המקבל שהוא ש״ש שלו דהא הנותן שהוא ש״ח פטור מגנבה ואביד׳ והמקבל שהוא ש״ש חייב בגניבה ואבידה מש״ה היה שאלה בבעלי׳ ופטור אף מפשיעה כמ״ש ס״ס רנ״א כנ״ל:
(לג) יש לו לטעון – כ״ש שהית׳ נזהרת כו׳ ודוקא ש״ח אבל ש״ש חייב דה״ל לפרש שהוא פקדון כ״כ נ״י בשם הר״ן ומביאו ב״ח ס״ל ע״ש כ׳ הסמ״ע והא דלא טמנה בקרקע משום דסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע עכ״ל כלו׳ שלא הית׳ רוצה לטרוח כיון שלא ניתן לה בתורת שמיר׳ של אחרי׳ דדוקא שומ׳ מחויב לטרוח והיתה סבורה שהבן לא יקפיד ודי לו בשמירה זו עיין בתשובת מהרי״ט סי׳ מ״ד וק״ה ריש דף קכ״ו.
(לד) שהרי לא אמר לה שהם פקדון כו׳ – ואין המפקיד יכול להשביע ע״ז שלא אמר לה בנה שהן של פקדון דאין נשבעין על טענת ספק דהרי המפקיד לא יכול לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון עכ״ל סמ״ע והוא מדברי הרא״ש וטור הלכך כיון שהבן או׳ שנתנם סתם פטור משבועה זו אבל אם הבן אומר שא״ל שהוא פקדון צריכין לישבע היסת נגד הבן אף שהוא קרוב כדלעיל סי׳ ע״ה סכ״א בהג״ה ע״ש ולא מסתבר לומר דהבן חשיב נוגע בעדות שהרי אף אם יאמר שלא אמר לה פטור וק״ל והא דפטור׳ משבוע׳ היינו כשיש עדים שנאנסה או שמאמינ׳ דאל״כ פשיטא דיכול להשביע ע״ז ע״י גלגול שהחביאה וק״ל.
(לה) שהחביא׳ כו׳ – וכן הוא בטור ובש״ס שתשבע שהחביא׳ בארגז ונרא׳ הטע׳ שאינ׳ נשבעת בקצרה שנגנב משום דדילמא לא החביאה אותם כלל ובכה״ג ודאי אפי׳ היה המעות של בן היה הבן מקפיד וא״כ הוי פשיעה לגבי בן וחייבת לשלם להמפקיד לכך צריכה לישבע ג״כ שהחביאה אותם ודוק.
(לד) נזהרת – ודוקא שומר חנם אבל שומר שכר חייב דה״ל לפרש שהוא פקדון כ״כ נ״י בשם הר״ן ומביאו ב״ח ע״ש וכת׳ הסמ״ע והא דלא טמנה בקרקע משום שסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע עכ״ל כלומר שלא הית׳ רוצה לטרוח כיון שלא ניתן לה בתורת שמירה של אחרים דדוקא שומר מחויב לטרוח והיתה סבורה שהבן לא יקפיד ודי לו בשמירה זו עיין בתשו׳ מהרי״ט סי׳ מ״ד וק״ה. שם:
(לה) שהרי – ואין המפקיד יכול להשביע ע״ז שלא א״ל בנה שהן של פקדון דאין נשבעין על טענת ספק דהרי המפקיד א״י לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון עכ״ל הסמ״ע והוא מדברי הרא״ש והטור הלכך כיון שהבן אומר שנתנם סתם פטור משבועה זו אבל אם הבן אומר שא״ל שהן פקדון צריכה לישבע היסת נגד הבן אף שהוא קרוב כדלעיל סי׳ ע״ה סכ״א בהג״ה ע״ש ולא מסתבר לומר דהבן חשיב נוגע בעדות שהרי אף אם יאמר שלא אמר לה פטור וק״ל והיינו כשיש עדים שנאנסה או שמאמינה הוא דפטורה משבועה דאל״כ פשיטא דיכול להשביע׳ ע״ז ע״י גלגול שהחביאה. שם:
(לו) שהחביאה בארגז – כן הוא בש״ס ובטור ונרא׳ הטעם שאינה נשבעת בקצרה שנגנבו משום דדלמא לא החביאה אותם כלל ובכה״ג ודאי אפילו הי׳ המעות של בן היה הבן מקפיד וא״כ הוי פשיעה לגבי בן וחייבת לשלם להמפקיד לכך צריכה לישבע שהחביאה אותם. שם:
(ח) אבל אם הוא חפץ מסויים נשבע השני – כ״כ הרב המגיד פ״ד משאלה בשם הר״ן ע״ש. אבל בשטה מקובצת אינו נרא׳ כן ע״ש דף מ״ב ז״ל משתבע איהו דאשלימנהו לאימי׳ פי׳ דאע״ג דתשבע אימיה דאשלימנהו לה לא מהימנא ועדות ברורה צריך לזו או שישבע כדרך שהי׳ נשבע שהניחה במקום המשתמר שזו היא שבועת השומרים ותו לא מידי הריטב״א עכ״ל. וכן נרא׳ דאף ע״ג דאשתו של שומר נמי מהימנא היינו בידוע שנתן לה אזי נכנסה היא תחתיו וכן ברגיל להפקיד אם ידוע שנתן לה הרי השני נכנס תחתיו אבל כל זמן שלא מסרו לשני אין השני נאמן בשבועתו אע״ג דמהימן ליה כיון שאינו בע״ד שלו אינו נאמן בשבועתו לפטור את הראשון וא״כ ה״נ כל זמן שלא נשבע שמסר לאימיה לא מהימנ׳ לישתבע עבורו כיון דאינה בע״ד שלו ועמ״ש בסק״ט. והרב המגיד דס״ל דנשבע השני נרא׳ דס״ל דזה שטען מסרתי למי שרגיל להפקיד או לבני ביתו דזה אינו משבועת השומרין אלא כמו טענת החזרתי למי שרצונך הי׳ למוסרם לו דכי היכא דהחזרתי לך אינו משבועת השומרין כן זה שאומר החזרתי למי שהרשות ליתנו בידו. אלא דתלי׳ דבר זה לענ״ד במחלוקת שנחלקו במפקיד ע״ד אשתו ובניו אם נתחייב הנפקד בפשיעתן והוא בטור שני דיעות. ולדעת הרמב״ם פטור הנפקד אפי׳ אם אין להם לשלם וא״כ נסתלק הנפקד לגמרי במה שמסר לאשתו ובניו וה״ל כמו טענת החזרתי וכמ״ש אבל לדעת הרא״ש והטור דחייב בשאין להם לשלם וא״כ אשתו ובניו וכל הרגיל להפקיד ה״ל שומרין דנפקד אלא דה״ל כמקום המשתמר ויכולין למוסרו לה ומש״ה צריך הנפקד לישבע שמסרם במקום המשתמר וא״ז מטענת החזרתי אלא משבועת השומרין ממש. ומש״ה ס״ל לריטב״א דצריך הנפקד לישבע שמסרם לאימיה דהוא משבועת השומרין שהניחו במקום המשתמר ואח״כ נכנס השני תחתיו ונאמן לישבע שנאנס כיון שכבר מסרו לידו אבל כל זמן שלא נשבע שנתנם לאימי׳ לא מצי אימי׳ לישבע עבורו כיון שאינה בע״ד שלו ושמסרם לאימי׳ דה״ל מדין שבועת שומרין שהוא במקום המשתמר הניחו אבל הרב המגיד נראה דס״ל דנפטר הראשון לגמרי אפי׳ אין להם לשלם א״כ א״ז משבועת השומרין אלא טענת החזרתי וזה הנראה לענ״ד בטעמ׳ דהך מלת׳ שבין הרב המגיד ובין הריטב״א וא״כ דבר זה מידי ספיק׳ לא נפק׳ כיון דתלי׳ בשני דיעות הנז׳. אמנם אכתי תקשי במ״ש הרב המגיד הא דמצרכינן לבן שישבע משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא והאם לא היתה יודעת כו׳ לפיכך צריך הבן לישבע שהם הם וכיון דס״ל להה״מ דאפי׳ פשעה נמי פטור הבן וא״כ נעשה כאלו נתן רשות לתתן לאימיה וא״כ אפי׳ האם אינה יודעת מאומה כיון דאפי׳ פשעה פטור א״כ זה שטוען כבר החזרתי פקדונך למי שהרשות ליתן הרי נפטר בטענה זו ואפי׳ אין האם יכולה לישבע לא גרע מהיכ׳ דפשעה האם דפטור וצ״ע.
(יח) [הגה] אם הוא חפץ מסויים. נ״ב עיין לעיל סי׳ קכ״א בסמ״ע ס״ק י״ח ובש״ך שם:
(יט) [ש״ך אות לד] פשיטא דיכול להשביע. נ״ב לענ״ד דמ״ש הרא״ש דאינו נאמן על טענת ספק. דהכוונה דיכול לומר לאו בע״ד דידי את ואיני צריך להאמין לך שהוא מעות שלך ואינך יכול להשביעני בטענת ספק דשמא ידוע לו דאתה בע״ד שלי שאמר לי בני שהוא שלך ולפי״ז אם ע״י גלגול א״י להשביעה דהיא אומרת לאו בע״ד דידי את ושבועה הוא נגד בני ואין כאן גלגול. ואולם קשה לשיטת הח״מ דאם היא פשע דצריך הבן לשלם א״כ כיון דהבן צריך לשבע שאותן המעות נתן לאמו אמאי א״צ לשבע ג״כ ע״י גלגול שלא אמר לה שהוא פקדון דהא אלו אמר לה הוי פשיעה לגבי דידיה וצריך הוא לשלם:
(יט) כ״ש שהיתה נזהרת עש״ך ס״ק ל״ג אבל שומר שכר חייב דה״ל לפרש כו׳ לכאורה תמוה דלמה לו האי טעמא דהא כיון דהוא שומר שכר ומסר לאמו שהיא ש״ח ונגנב לבסוף ודאי דחייב כמבואר לקמן סעיף כ״ו ואי בא לומר דחייב אפילו באונסין משא״כ מטעם גרועי גרעיה פטור מאונסין כמבואר בש״ך ס״ק מ״ו ז״א דכיון דש״ח פטור בטענה זו ע״כ צ״ל דמה שלא הודיע לא חשיב פשיעה רק כעין גניבה וכל שתחילתו כעין גניבה וסופו באונס פטור כמבואר בתוס׳ ובפוסקים וכן קשה לקמן סעיף כ״ה בהא שכתב דש״ש חייב ע״ש ונראה דכוונתו דאם היו שניהם ש״ש דחייב הראשון דהוי כנגנב אצל הראשון ואפילו להך דיעה דסעיף כ״ד דפטור באין לשני לשלם הכא חייב הראשון ועמ״ש בסי׳ ש״מ תירוץ אחר לזה ומה שכת׳ עוד הש״ך על דברי הסמ״ע כלומר שלא היתה רוצה לטרוח כו׳ ובא להוציא דברי הסמ״ע מפשטן נראה דהיה קשה לו להש״ך דא״כ כל נפקד יאמר כך סברתי שרוצה להתעסק כיון שכל נפקד א״י לומר כן אם כן ה״נ האם חייבת להבן כיון שהיא נפקדת של הבן וחייבת לשלם להבן ממילא החיוב הוא למפקיד הראשון לכך כתב דבן שאני משום דהיתה סבורה שהבן לא יקפיד כו׳ פי׳ שרגילה תמיד בכך ואינו מקפיד:
(כ) שהרי לא אמר לה עש״ך ס״ק ל״ד עד צריכין לישבע היסת נגד הבן אף שהוא קרוב כו׳ אמנם נלענ״ד דחייב הבן לשלם לדיעה קמייתא של הרמ״א בהג״ה שבסעי׳ שאח״ז כיון דלפי דברי הבן פשעה האם והאם כופרת הוי כאין לה לשלם כמבואר בסי׳ קע״ו סעיף ל״א ע״ש וממילא לדיעה זו האם חייבת לישבע נגד הבן והש״ך מיירי לדיעה ב׳ או במקום שאין לכן לשלם ורוצה המפקיד להשביע האם ע״פ טענת הבן ומה שמסיק הש״ך דיכול להשביע ע״י גילגול תמוה דמבואר בסי׳ צ״ד שאפי׳ ע״י גלגול אין משביעין בטענת שמא אם לא כשיש רגלים לדבר אמנם לפמ״ש בסי׳ צ״ד דבשבועת שומרים כיון שעיקר השבועה הוא על טענת שמא מגלגלין אפי׳ בטענת שמא א״ש והא שכתב הש״ך דלא הוי נוגע משום שאף אם יאמר שלא אמר לה פטור ואף דמיירי שיש עדים שנאנסה שפטורה משבועה כמ״ש הש״ך בסוף דבריו וא״כ נוגע הוא שרוצה לחייב שבועה להאם דאולי לא תרצה לישבע ותשלם ויפטור הוא משבועה דז״א דממ״נ אם האמת אתה שלא אמר לה מה״ת לא תשבע על האמת:
(כא) ישבע השומר שאותם המעות והוא שבועת שומרים דאוריית׳ כמ״ש הרא״ש ואם צריך לכלול שלא שלח יד יבואר בסעיף כ״ו:
(כב) ותשבע אמו שהחביאה נלפנ״ד דשבועה זו אינה מוטלת על אמו מצד שבועת שומרין דהא התוס׳ ס״פ החובל והרמב״ן במלחמות שם כתבו דסתם מפקיד או שאמר לאחר תפוס לי כלי זה דלא נעשה שומר בכך עד שיאמר לו בפירוש שמור לי וע׳ בר״ס זה מ״ש וא״כ מכ״ש בני ביתו שמניח בסתם דברים שלו בידם שלא נעשו שומרים עליהם ואין עליה שבועת שומרים רק למאן דס״ל דהשומר הראשון חייב לשלם כשאין להשומר שני לשלם מהני שבועת אמו לפוטרו כיון שהאמין על עצמו שבועת אמו ולמאן דס״ל דהשומר הראשון בלא״ה פטור וע״כ שבועת אמו היא ליפטור נפשה ע״כ צ״ל דמיירי שאמר לאמו שמור לי ובזה נראה ליישב דברי התוס׳ בב״מ דף מ״ב בד״ה כל המפקיד שכתבו דברי ר״ת דחייב הראשון לשלם כשפשעו וא״ל לשלם ועל זה כתבו וז״ל ולכך נמי הכא משתבעה אימי׳ כו׳ והן דברים תמוהין דמשמע בלא דברי ר״ת לא א״ש מה דמשתבעא אימיה והוא תמוה ולפי מה שכתבתי א״ש דהתו׳ ס״ל כהרמב״ן וכמ״ש ס״פ החובל ולפ״ז אין על אמו דין שומרים כלל כשהן דברים שלו רק כשאמר לה שהן פקדון הוי כאלו אמר שמור לי דהא גילה שהדבר הזה חייב בשמירה ודמי למ״ש הרמב״ן שם דאם נראה מענינה שהמסירה הוא לשמור הוי כאלו קיבל עליו שמירה ולפ״ז א״ש דברי התוס׳ דבלא ר״ת אין על אמו שבועה כיון שלא אמר שמור לי משא״כ לדברי ר״ת משתבעא כדי לפטור בנה דשבועת אמו מהני להבן כיון דהימניה דע״ד ב״ב מפקיד:
(כג) חפץ מסויים ואף דבכ״מ כשתובע לשנים שלוו כ״א וכפרו יכול להשביע לשניהם ולא סגי בשבועת האב היינו משום שטוען ברי שזה שנשבע נשבע בשקר משא״כ הכא שטוען שמא והוא נתן נאמנות לכ״א מש״ה סגי כשנשבע אחד ואין להקשות הא הטעם דהא דפטור השומר השני במעות כתב רש״י דיכול לומר דלכך לא קברינהו משום שהיה צריך להוציאם ובחפץ לא שייך זה וע״כ צ״ל שמיירי באופן שיכול לומר שהיה צריך להחפצים ומיירי באופן שחשיב שמירה לגבי הבן בחפצים שלו:
(לא) כ״ש שהיתה נזהרת. ודוקא ש״ח אבל ש״ש חייב דה״ל לפרש וע״ב דאפי׳ שניהם ש״ש חייב:
(לב) שהרי לא אמר לה. ואין המפקיד יכול להשביע ע״ז כיון שהוא טענת שמא אבל אם הבן טוען שאמר שהוא של פקדון והוא כופר יכול המפקיד להשביע האם ע״פ טענת ברי של הבן וע״ב דלדיעה קמייתא שבסעיף כ״ד בהג״ה מחוייב הבן לשלם:
(לג) ישבע השומר. והוא שבועת שומרים דאורייתא:
(לד) ותשבע אמו. וע״ב דשבועה זו היא שבועה דאורייתא:
(י) כ״ש שהיתה נזהרת – עבה״ט שכ׳ ודוקא ש״ח אבל ש״ש חייב כו׳ (ע׳ בנה״מ) וע׳ בתשובת נו״ב סי׳ ל״ו שכ׳ טעם נכון למה ש״ש חייב דלכאורה אינו מובן דהרי טענה זו עצמה שטוען הש״ח דכ״ש דאי סברא דידי מזהרא טפי שייך גם בש״ש אך הטעם בזה ע״פ דברי הש״ך בסי׳ ס״ג סק״ז בשם תשובת רמ״א כו׳ וא״כ ניחא דלגבי ש״ש פשיעה היא מה שלא הודיע שהוא פקדון שאם יארע איזה הפסד תצטרך להציל תחלה את הפקדון קודם לחפצים שלו אבל בש״ח אפי׳ תדע שהוא פקדון שלו קודם (עמ״ש בס׳ ש״ג סק״ד) ע״ש. וע׳ בנו״ב תניינא סי׳ נ״ה דרב אחד הקשה הלא הנ״י בשמעתין מביא טעם אחר בשם הר״ן דבש״ח הבן טוען דסבר שיקברו אמו הואיל ודרכה היה לקבור מה שלא היה צריך להם אבל בש״ש צריך להודיע לה הואיל ולא די בשמירה בקרקע עד שיהא יושב ומשמר והשיב לו הרב בן המחבר שאביו הגאון ז״ל הוצרך לטעם הנ״ל משום דלהש״ך לשיטתו ליתא להך טעם של הנ״י דהא הש״ך בסי׳ ש״ג סק״ד הכריע כהנך פוסקים דש״ש אינו צריך להיות יושב ומשמר כו׳ ע״ש:
(יא) שהרי לא אמר לה – עבה״ט עד והיינו כשיש עדים שנאנסה כו׳ וע׳ בזה בתשו׳ עבוה״ג ס״ס קי״ט וגם בס׳ נה״מ ובספר דברי חיים דיני שומרים סי׳ א׳ מ״ש בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרב ר׳ משה בר מיימוני שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין להם לשלם הוא מפסיד וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאם פשעו ונאבדו שהוא חייב לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר:
שולחן ערוך
(כד) מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהַשּׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר הַפִּקָּדוֹן לְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וְהוֹדִיעָם שֶׁהוּא פִּקָּדוֹן, וְלֹא שָׁמְרוּ כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, שֶׁהֵם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן, וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר, שֶׁכָּל הַמַּפְקִיד עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד. {וְאִם אֵין לָהֶם לְשַׁלֵּם, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַעַל הַבַּיִת חַיָּב לְשַׁלּם (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וּבְסִימָן ע״ב בְּשֵׁם בה״ת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר (טוּר בְּסִימָן זֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ד׳ דִּשְׁאֵלָה).}
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נד) ז) שם דין ט׳ וכ׳ ה״ה ז״ל ראיית הרב ז״ל מדאמרי׳ (שם ע״ב) נימא לה לאימי׳ וכו׳ הרי שפטרו את האם מפני שלא הודיע׳ הבן הא אם הודיע׳ היו מחייבין אותה והוא היה פטור
(נה) ח) וכן כתבו התו׳ והמרדכי
(נו) ט) בשם הרמב״ן והרשב״א ושזה דעת הרמב״ם ושכן עיקר
(לט) והודיעם שהוא פקדון כו׳ – עד שהן חייבין לשלם כן הוא ג״כ לשון הרמב״ם וא״ש שמפני שהודיעם מ״ה הן חייבין לשלם ולא כל׳ הטור שכתב והודיעם אזי הוא פטור שמה שהוא פטור הוא אפי׳ בלא הודיעו נמי וכמ״ש בהמעש׳ שהפקיד לאמו בסעיף שלפני זה ובפרישה כתבתי שהטור ע״פ סדרו שינה ל׳ הרמב״ם ולא דק אבל כונתו הי׳ ג״כ שמ״ש והודיע׳ הוא כדי לחייב אשתו ובני ביתו קאמר וק״ל:
(מ) דבעל הבית חייב לשלם – לשון הרא״ש דאלת״ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר:
(מא) וי״א דפטור – כיון דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה״ל כמסר המפקיד עצמו בידם:
(לו) דבעל הבית כו׳ – אע״פ שלא הודיעם כן משמע בתוס׳ ורא״ש וסייעתם וכ״מ לעיל סי׳ ע״ב ס״ל ושם סתם הרב דחייב ודלא כסמ״ע שם ועמ״ש שם.
(לז) חייב לשלם כו׳ – ואם ידוע שאינו משמרו בעצמו רק מסרו לאשתו ובניו פטור מרדכי ואגודה וב״ח ע״ש וע׳ בס׳ א״א דף ק״ג ע״ב.
(לח) וי״א דפטור כו׳ – ואם היה ש״ש ומסר לש״ח עיין בתשוב׳ דברי ריבות סי׳ רי״ז ורי״ח באורך ובתשו׳ רשד״ם בסי׳ מ׳ באריכות וסי׳ נ׳ עיין בתשו׳ רמ״א ס״ס כ״ז.
(לז) חייב – לשון הרא״ש דאל״כ כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטור וכת׳ הש״ך דאם ידוע שאינו משמרו בעצמו רק מסרו לאשתו ובניו פטור. מרדכי ואגודה ב״ח ע״ש ועיין בספר א״א דף ק״ג ע״ב עכ״ל:
(לח) דפטור – כיון דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה״ל כמסר המפקיד עצמו בידם ואם הי׳ ש״ש ומסר לש״ח עיין בתשו׳ ד״ר סי׳ רי״ז ורי״ח באורך ובתשו׳ רשד״ם סי׳ מ׳ וסי׳ נ׳ ובתשו׳ רמ״א ס״ס כ״ז:
(מב) ואה אין כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה כל כו׳ ועמ״ש בסי׳ עב ס״ל בהג״ה:
(מג) י״א דפטור – כפשטא דגמ׳ שם נימא לאימיה כו׳ ובב״ק נ״ו ב׳ אלא תחתיו דשומר ושומר כו׳ לברזיליה דאורחיה כו׳ והשר מקוצי דחה דשאני התם שידוע שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל הכא מ״מ סבור שהוא ג״כ בעצמו ישמור ועבמרדכי שם סי׳ שסב והג״א שם ד״ה אבל היכא כו׳:
(ליקוט) וי״א דפטור – וכ״ה דעת הרמב״ם וש״ע וכ״כ במרדכי ונ״י שם שזהו דעת הרמב״ם וכ״כ המ״מ אבל בסי׳ ע״ב ס״ל בהג״ה סתם כס׳ הראשונה וע׳ במרדכי ובהג״א סכ״ג ד״ה אבל היכא כו׳ (ע״כ):
(כד) ואם אין להם לשלם. נראה דאפי׳ להי״א דפטור היינו דוקא בש״ח וש״ש אבל בשואל שמסר לשואל אחר שרגיל להשאיל דמותר כמבואר בסי׳ שמ״ב ע״ש בש״ך מ״מ חייב הראשון לשלם להמשאיל כשאין להשני לשלם דהא בהדיא אמרו בש״ס הטעם בשומר שמסר לשומר דפטור מטעם שהרי מסרו לבן דעת וזה שייך בשומר דלא מיבעיא בש״ח שאין עליו חיוב רק להניחה במקום המשתמר (ומטעם זה כת׳ בספר מחנה אפרים בה׳ שומרים סי׳ ל״א דאם ראובן היה ש״ח לשמעון מאיזה דבר מכבר ואח״כ שאל שמעון מראובן חפץ דלא הוי שמירה בבעלים דלא חשיב עמו במלאכתו דכיון שהניחו במקום המשתמר סגי ואין עליו עוד שום מלאכה לעשות משא״כ בש״ש דצריך להיות כל היום יושב ומשמר מיקרי עמו במלאכתו ומה״ט כת׳ בשם הרב המגיד שם דש״ח א״י לחזור בו דלא דמי לפועלים משא״כ שומר שכר) וכיון שמסר לבן דעת הרי גמר שמירה המוטלת עליו דאין לך שמירה מעולה מזה שמסרה לבן דעת ובשמיר׳ שייך לומר שמעמיד גברא בחריקאי לשמור דאין חילוק למפקיד בין שומר זה או זה שכל בני דעת שומרים בשוה אלא אפילו ש״ש דצ״ל תמיד יושב ומשמר ואז פטור כשנאנס מתחת ידו אבל כשאינו יושב ומשמר חייב ולהרבה פוסקים אפילו לא ישב ושמר מחמת אונס חייב כמבואר בסי׳ ת״ך מ״מ פטור כשמסר לש״ש אחר דלא מבעיא למאן דס״ל דכשלא ישב ומשמר זה מחמת אונס פטור דודאי דפטור דהרי אין לך אונס גדול מזה כיון שמסרה לבן דעת ש״ש שמחויב להיות יושב ומשמר ואין חילוק להבעלים בין שיושב ומשמר זה או זה כיון שרגילין להפקיד אלא אפי׳ להך דיעה דס״ל דאם לא יושב לשמור מחמת אונס דחייב מ״מ כיון שמסרה לבן דעת שיהי׳ יושב ומשמר הוי כיושב ומשמר הוא עצמו כיון שיכול להעמיד שומר בחריקאי והוי כיושב בעצמו ומשמר והאונס בא עליו בשעה שישב אבל בשואל שחיוב שלו הוא אפי׳ במתה מחמת מלאך המות דאין שמירת בן דעת מועיל לזה ולאו מטעם שמירה חייב דהא א״א לשמור ממיתה וחיוב רחמנא רמי על גופיה לשלם מה ענין סברא זו לפוטר׳ מחמת שמסר לבן דעת ומכ״ש כשמסר השואל לאשתו ובניו דודאי לא היה דעת המשאיל על חיוב הגוף דאשתו ובניו רק על חיובא דגוף השואל ובש״ח וש״ש אפי׳ היה עני בשעה שמסר לידו פטור כיון שמסרו לשומר בן דעת ודאי ישמרנו הרי עשה השמירה המוטל עליו:
(לה) והודיעם שהוא פקדון. משום חיובא דבני בית נקט דאם לא הודיעם פטורין אבל המפקיד אפי׳ לא הודיעם פטור משום דיכול לומר כ״ש שהיה נזהר כדלעיל סעיף כ״ג (סמ״ע):
(לו) דבעה״ב חייב. הטעם דאלת״ה אשתו ובניו יאכלו הפקדון:
(לז) י״א דפטור. כיון דעל דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הוי כמסר המפקיד עצמו בידן וע״ב דאם שואל מסר לשואל אפי׳ למי שרגיל להשאיל לכ״ע חייב לשלם באין להב׳ לשלם אם ש״ש מסר לש״ח אם נגנב חייב הראשון ואם פשע תליא במחלוקת הפוסקים האלו:
(יב) וי״א דפטור – עבה״ט מ״ש ואם היה שומר שכר ומסר לשומר חנם ע׳ בתשו׳ דברי ריבות כו׳ וע׳ בתשובת חתם סופר חח״מ קס״ח ויובא לקמן סי׳ שמ״ו ס״ו:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{כז} ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוהו לך והטל מזה הכשותא לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא משל הפקדון אז גלי דעתיה דניחא ליה כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא משל הפקדון ולא מיחה וצריך לשלם אפילו אם נתקלקל השכר שלא נהנה ממנו כלום ואם הוא בענין שאין יכולין להרגיש השליח פטור כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא מן הפקדון והנפקד נמי פטור ואינו משלם אלא מה שנהנה לפיכך אם החמיץ השכר פטור וכן כל כיוצא בזה והרמב״ם כתב בין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע:
שולחן ערוך
(כה) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד כְּשׁוּת אֵצֶל אֶחָד, וְהָיָה לַשּׁוֹמֵר כְּשׁוּת אֲחֵרִים, וְאָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: מִזֶּה הַכְּשׁוּת תַּשְׁלִיךְ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר, וְהָלַךְ הַשַּׁמָּשׁ וְהִשְׁלִיךְ מִכְּשׁוּת שֶׁל פִּקָּדוֹן; אָמְרוּ חֲכָמִים: הַשַּׁמָּשׁ פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר: מִזֶּה תַשְׁלִיךְ וּמִזֶּה אַל תַּשְׁלִיךְ, וְדִמָּה שֶׁהוּא מַרְאֶה מָקוֹם וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל זֶה; וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ: מִזֶּה הַשְׁלֵךְ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי מַה שֶּׁנֶּהֱנָה בִּלְבַד. לְפִיכָךְ, אִם נַעֲשָׂה הַשֵּׁכָר חֹמֶץ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיָּב הַשּׁוֹמֵר בִּשְׁבוּעָה שֶׁכָּךְ אֵרַע. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָיָה כְּשׁוּת הַפִּקָּדוֹן רָחוֹק מִמְּקוֹם הֲטָלַת הַשֵּׁכָר, וְשֶׁלּוֹ קָרוֹב, וְשָׁהָה הַשָּׁלִיחַ לָבֹא, וְהָיָה שָׁם בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא אָמַר לֵהּ דָּבָר, חַיָּב, לְפִי שֶׁכְּשֶׁרָאָה אוֹתוֹ שׁוֹהֶה הֲוָה לֵהּ לְהַעֲלוֹת עַל דַּעְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ לְתוֹךְ הַשֵּׁכָר שֶׁמִּמָּקוֹם רָחוֹק הֵבִיאוֹ. וְאִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיָּב, שֶׁהֲוָה לֵהּ לְפָרֵשׁ וְלוֹמַר: לֹא תַּשְׁלִיךְ מִזֶּה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(כז) {כז} ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והו״ל לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוחו לך הטל מזה הכשות לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון וכו׳ ג״ז בס״פ המפקיד שם כתב נ״י בשם הר״ן דדוקא משום שהיה ש״ח הוא דנפטר קצת בטענה זו אבל ש״ש הו״ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי וכתבו התוספות דבפרק התקבל (גיטין סה.) משמע שאם היו שני מינים אע״ג דלא א״ל מהאי לא תרמי הוי קפידא וגבי הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא דשליח מעל אף גב דמין אחד הוא התם מיירי שלא היו במקום אחד והכא מיירי שהיו בבית אחד:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם ז״ל דבין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע בפ״ד מהלכות שאלה ופשוט הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כז) ההוא דאפקידו כו׳ שם. כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא כו׳ כן פירש״י שם ע״פ הגמרא ולא אמר ג״כ איפכא אם הוא קרוב יותר ואז היה לו להרגיש כאשר מיהר לבוא דזהו פשיטא [דבמש״ר היה ה״א] דיכול להתנצל ולומר דהיה סבור דלקח משלו ושהה מחמת איזו סבה שבאה לידו וק״ל:
כיון שלא פירש לו פי׳ אע״פ שא״ל בתחלה הטל מזה שהוא שלי מ״מ כיון דלא א״ל מתחלה מזה ולא משל זה יכול להיות שהעבד לא יקפיד ויסבור שמראה מקום הוא לו מיהו בשביל זה לחוד אינו חייב אלא משום שהיה לו למחות כשראה ששהה השליח והרגיש בשליח שטעה וק״ל:
והנפקד נמי פטור כו׳ כב״י בשם התוס׳ דההוא דוקא בש״ח אבל בש״ש חייב הנפקד דהו״ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי:
ואינו משלם אלא מה שנהנה ונ״מ שאם היה ברשות כל פקדון קוצים ונתקלקל השכר ממנו קצת אע״פ שהיו ראויין למאכל בהמה אינו משלם אלא מה שנהנה ממנו בהטלתו בשכר ואם נעשה השכר חומץ אינו משלם כלל וז״ש לפיכך אם החמיץ כו׳ וכן איתא שם ברש״י ותוס׳ ע״ש:
בין כך ובין כך צריך כו׳ פי׳ דאם אינו משלם פשיטא דצריך לישבע אלא אפילו אם משלם אכתי צריך לישבע שכך היתה דדילמא ברשותו הוא עדיין דשבועה שכך אירע עכ״פ צריך לישבע כדלקמן סימן רצ״ה:
(כז) {כז} ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא וכו׳. ג״ז שם בסוף הפרק:
ומ״ש כגון שהיה רחוק וכו׳. לאו דוקא רחוק דה״ה אם היה קרוב יותר משלו אלא משום דבגמרא סיפרו המעשה שא״ל הנפקד מהאי רמי פי׳ מזה הכשות תטיל לתוך השכר דאלמא דכשות שלו היה במקום קרוב שיוכל להורות עליו באצבע מזה הכשות שלפניך:
ומ״ש הרמב״ם ובין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע. פי׳ בין שנעשה חומץ ובין לא נעשה חומץ מ״מ מאחר דאיכא הפסד למפקיד דאין הנפקד משלם אלא מה שנהנה לפיכך צריך השומר לישבע שכך אירע דהטיל משל הפקדון בשוגג דחיישינן דילמא השומר לקח לרשותו הכשות או מכרו או אבדו ולא הטילו לתוך השכר וכתבו התוספות ומביאו בהגהת אשיר״י דמיירי שהיו בבית אחד וגם מין אחד ולכך לא הוי קפידא עד דא״ל ומהא לא תרמי אבל אם ב׳ מינין הם או אפי׳ מין א׳ והוא בב׳ מקומות אפי׳ בסתמא הוי קפידא ומיחייב השליח לשלם והביא ראייה לדבר:
(נז) י) שם דין ט׳ עובדא שם ע״ב לקמיה דרב עמרם
(נח) כ) טור סכ״ז כן כ׳ ה״ה שם ממאי דמסיק שם ואי דשהה שיעור לאתויי וכו׳
(נט) ל) ב״י שם שכן כ׳ הנ״י בשם הר״ן שם
(מב) ואם היה כשות הפקדון רחוק כו׳ – וכ״ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהיה לו להרגיש שמהפקדון לקח וחייב:
(מג) לפי שכשראה אותו שוהה כו׳ – בטור כתב עוד ותלהו בכוון דלא פירש לו הטל מזה ולא משל פקדון ע״ש ובפרישה כתבתי דאם א״ל להשליח הטל מזה ולא משל פקדון אז מטעם שהה השליח לבא לחוד אין לחייב להנפקד די״ל דאירע לו ענין בדרך שהוצרך לשהות מעט וק״ל:
(מד) ואם היה ש״ש כו׳ – דעליו לדקדק טפי:
(לט) השמש פטור כו׳ – עיין בב״י בשם התוספות שכתבו דהיינו דוקא בבית א׳ וכן הוא בהגהות אשר״י ולפע״ד אין נראה לחלק גם דוחק לפ״ז לחלק בין שהה השליח או לא ומה שדחקו התו׳ והג״א לזה ממעל השליח י״ל דלענין מעילה שאני דאפי׳ יאמר השליח ששגג שייך מעיל׳ ודו״ק ועי״ל דהתם שאני כיון שהזכי׳ לו חלון ותירוץ זה איתא בתו׳ בגיטין פ׳ התקבל ד׳ ס״ה ועיין בר״ן ורשב״א שם עיין בתשו׳ ר״ש כהן ס״ב סי׳ ר׳ ובתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ כ״ג.
(מ) ואם היה כשות הפקדון רחוק – וכ״ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהיה לו להרגיש שמהפקדון לקח עכ״ל סמ״ע וכ״כ הב״ח ואינו מוכרח די״ל כשהוא קרוב וא״ל הטל מזה שהוא רחוק ה״ל כא״ל הטל מזה ולא מזה דאל״כ למה הטריח להביא ממרחק.
(לט) מקום – בב״י כת׳ בשם התוס׳ דהיינו דוקא בבית אחד וכן הוא בהג״א ולפע״ד אין נרא׳ לחלק גם דוחק לפ״ז לחלק בין שהה השליח או לא ומה שדחקו התוספות והג״א לזה ממעל השליח י״ל דלענין מעילה שאני דאפילו יאמר השליח ששגג שייך מעילה ועי״ל דהתם שאני כיון שהזכיר לו חלון ותירוץ זה איתא בתוס׳ גיטין דף ס״ה ועי׳ בר״ן וברשב״א שם ועי׳ בתשו׳ רש״ך ספר ב׳ סי׳ ר׳ ובתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ כ״ג. ש״ך:
(מ) רחוק – וכ״ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהי׳ לו להרגיש שמהפקדון לקח וחייב עכ״ל הסמ״ע וכ״כ הב״ח ואינו מוכרח די״ל כשהוא קרוב וא״ל הטל מזה שהוא רחוק ה״ל כאמר ליה הטל מזה ולא מזה דאל״כ למה הטריח להביא ממרחק. שם:
(מד) (ליקוט) ואם היה ש״ש יש כו׳ – כמש״ש בעובדא דבקרא מכדי בקרא ש״ש כו׳ איבעי ליה לעיוני (ע״כ):
(כ) [ש״ך אות מ] ואינו מוכרח. נ״ב היינו די״ל דבזה לא פשע בעה״ב כלל אף דהרגיש דלקח מהפקדון מ״מ אינו מוכרח דגלי דעתי׳ רק בצירוף דלא פי׳ לו שלא יטול מזה כמ״ש הסמ״ע ס״ק מ״ג וכן היא באסיפת זקנים בשם הרמב״ן ומשו״ה בפקדון קרוב דהוי כא״ל שלא יטול מזה ולא עלה ע״ד בעה״ב שעבר על דבריו משו״ה השליח חייב ועיין בת״ח שכתב להיפוך:
(כא) [סמ״ע אות מו] רוב הפעמים מפקיד. נ״ב ובב״ח העלה דאין חילוק בין הפקידו בידו פעם א׳ או הרבה פעמים אלא דתלי׳ באם משהפקיד לאותו אחר לא הפסיק בנתיים להפקיד ביד אחר בשעה שהיה השומר הזה מצוי אצלו אזי מקרי דרכו ואם לא מקרי אין דרכו להפקיד:
(כה) השמש פטור עש״ך ס״ק ל״ט עד דאפי׳ אמר השליח ששגג כו׳ פי׳ אפי׳ בשוגג שהוא כעין גניבה דהיינו קצת אונס משא״כ כש״ח שאינו חייב רק בקרוב לפשיעה ולא כעין גניבה:
(כו) כשות הפקדון רחוק עש״ך ס״ק מ״ם עד ה״ל כא״ל הטל מזה ולא מזה כו׳ ונראה דמ״מ אין מציל הנפקד מלשלם כשאין לו לשמש לשלם דהא מ״מ הנפקד פשע כיון שהרגיש ולא מנעו להשמש דדמי להי׳ יכול להציל ולא הציל:
(לח) השמש פטור. ואפי׳ היה בב׳ בתים (ש״ך):
(לט) כשות הפקדון וה״ה אם הוא קרוב ומיהר לבוא (סמ״ע) וש״ך מפקפק בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםהכל
 
טור
{כה} דשומר שמסר לשומר חייב אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלייה ליה לשמירתו שמוסר נפשו יותר לשמור ואפילו נאנס ביד השומר השני דאמר ליה את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה ואפילו אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מהראשון אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה שיוכל המפקיד לומר אינו נאמן עלי בשבועה פטור הראשון אבל אם נשאר עליו שום שבועה חייב:
שולחן ערוך
(כו) שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, חַיָּב, אֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹמֵר חִנָּם וּמָסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְּאָמַר לֵהּ: אַתְּ מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה הֵיאַךְ לֹא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה. אֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ לַכֹּל שֶׁהַשֵּׁנִי טוֹב וְכָשֵׁר יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן. {הַגָּה: מִיהוּ, שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר לִפְנֵי הַמַּפְקִיד, וְלֹא מִחָה, פָּטוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד).} לְפִיכָךְ אִם דֶּרֶךְ הַבְּעָלִים לְהַפְקִיד תָּמִיד דָּבָר זֶה אֵצֶל הַשּׁוֹמֵר הַשֵּׁנִי, הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְהוּא שֶׁלֹּא יְמַעֵט שְׁמִירָתוֹ; אֲבָל אִם מִעֵט שְׁמִירָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָרִאשׁוֹן הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר וְהַשֵּׁנִי שׁוֹמֵר חִנָּם, אוֹ שֶׁהָרִאשׁוֹן שׁוֹאֵל וְהַשֵּׁנִי שׁוֹמֵר שָׂכָר, פּוֹשֵׁעַ הוּא הָרִאשׁוֹן וּמְשַׁלֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאַל אוֹ שָׂכַר בִּבְעָלִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁשָּׁמַר הַשֵּׁנִי כָּרָאוּי, נִפְטָר שׁוֹמֵר רִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים, אִם הַשּׁוֹמֵר הָרִאשׁוֹן רָאָה וְיָכוֹל הוּא לִשָּׁבַע, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנִפְטָר {וְעַיֵּן סִימָן ע״ב סָעִיף ל׳.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהעודהכל
(כה) {כה} ומה שכתב רבינו דשומר שמסר לשומר חייב אפילו שומר חנם שמסר לש״ש וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לו.) איתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן אמר אביי לטעמיה דרבי יוחנן לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם אלא אפי׳ שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלוייה עלייה לשמירתו חייב דא״ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ופרש״י חייב. אפילו באונסים ובתר הכי אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ל״מ ש״ש שמסר לש״ח אלא אפילו ש״ח שמסר לש״ש חייב מ״ט דא״ל את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה וכתבו התוס׳ את מהימנת לי בשבועה ולכך היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור ואפי׳ מסר לחש״ו ומתה ברשותם כיון דאף בבית שומר ראשון היתה מתה דמלאך המות קטלה מ״ל הכא ומ״ל התם וסובר רבא שזהו טעמו של ר׳ יוחנן ולא כאביי דאמר משום דאין רצוני וכו׳ וכן הלכה כרבא ולא כר״ח דפסק כאביי עכ״ל וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ז״ל כרבא וז״ל הרי״ף על מימרא דרבא ש״מ דהיכא דאיכא עדים שנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהימנת לי שבועה ואע״ג דמסר פקדונו ליד אחר בלא רשות ואמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל וכו׳ ה״מ לכתחלה אבל בדיעבד לא מיקרי פשיעה עכ״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״א מהלכות שכירות.
וכתב הרב המגיד בשם המפרשים דה״ה אם השומר הראשון יכול לישבע שנאנם אם ראה הוא שפטור אע״פ שאין שם עדים שהרי אין כאן טעם לומר זה אינו נאמן ואתה היית נאמן שהרי הראשון נשבע על כך ופשוט הוא עכ״ל וכתב רי״ו בנ״ל ח״ב על דברי הרי״ף נראה מדבריו שאפי׳ יש עדים שנאנסה ואין עדים ששמרה כראוי חייב שומר. ראשון מאחר שנשאר על השומר השני שום שבועה אבל מ״מ אם יש עדים שנאנסה ונטרה כאורחא ולא פשע ולא שלח בה יד פטור ועיין במרדכי פרק המפקיד:
ומה שאמר רבינו ואפילו אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מן הראשון כ״כ שם הרא״ש וז״ל ואפילו אי ידעי כ״ע שהוא אדם טוב וכשר יותר מן הראשון יראה דמצי למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי דאין לך להאמין עלי בשבועה כל מי שאין לי עסק עמו וכתב רבי׳ ירוחם שיש מי שחולק על זה:
וכתב מהרי״ק בשורש ו׳ דהא דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל וכו׳ היינו אפי׳ כשהשומר הראשון קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים:
ומה שכתב אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון בפרק המפקיד (שם) הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקידי מרייהו גבי ההיא סבתא יומא חד אפקדינהו גבי חד מינייהו שמע קול הלולא נפק אזל אפקדינהו גבה דההיא סבתא עד דאזל איגנוב מרייהו אתא לקמיה דרב פטריה מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא היא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקידי ועיין במרדכי וז״ל הרמב״ם בפ״א מהלכות שכירות עבר השומר הראשון ומסר לשומר השני וכו׳ אפילו היה הראשון ש״ח ומסר לש״ש חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשביע וזה אינו נאמן לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והוא שלא ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אמ״פ ששאל או שכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו ה״ז פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לש״ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה עכ״ל.
וכתב במישרים נ״ל ח״ב כתב הרמב״ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה שומר שכר לשומר חנם שחייב אע״פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא עדים השומר השני שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון ואפי׳ שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם עכ״ל.
כתב הריטב״א דהא דאמרינן דאי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו פטור דוקא שלא העני ולא נעשה חשוד בינתים וכתב מהר״י וויי״ל בתשובה וז״ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני דילמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מצי לאה למטען אין רצוני וכו׳ וכן משמע מלשון הרמב״ם שכתב לפיכך אם היה דרך בעלים להפקיד דבר זה תמיד אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ״ל ואין דבריו נראים לי שהרי כתב הרמב״ם בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפי׳ במאמינו לפרקים [בדק הבית: ועוד דלפי דברי מוהר״י ויי״ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא על דעת והוא עצמו מורה בכך דהא לא נחית בההוא עובדא אלא משום דלא הפקירה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו פעמים יותר מודה דפטור אע״פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תקשה ליה לפי דרכו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר איזה גבול ושיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר אלא ודאי דמאי דנקט וכו׳:]
דמאי דנקט הרמב״ם תמיד לאו דוקא ולישנא דגמ׳ נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוי מפקדי ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בזה דבאותם זמנים שהם זמני טרדה ובהלה לפעמים אדם מפקיד נכסיו אפי׳ אצל מי שאינו נאמן אצלו לסבות מתחדשות כפי הזמן ולכן אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן על ידי שהפקיד אצלו אלא אם כן הפקיד אצלו בשעת ישוב ושופי ועל זה מורה תיבת תמיד ועוד יש לומר דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח״כ העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן וכמו שכתבתי בסמוך בשר״ הריטב״א ז״ל ועוד יש לדקדק כן ממה שכתב שהרי הוא אומר לבעלים וכו׳ אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה דמשמעו דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה עני או חשוד לא ויש לדקדק עוד בלשון הרמב״ם דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים אם לא היה רגיל דבר זה שמסר לו שומר הראשון חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברי׳ אחרים ונראה דדבר זה דנקט לאו דוקא אלא סירכא דגמר׳ נקט ואחא דקאמר דמרייהו דאפקידו גבי חד מינייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני שכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן לזה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור ודבר זה צריך תלמוד ועיין במהרי״ק סי׳ ע״ז:
ומה שאמר רבינו וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה וכו׳ פטור הראשון כבר נתבאר בסמוך:
והיכא דנתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו ופשע בו השני ואין לו ממה לשלם כתב בעל התרומות בשער מ״ח שדינו שוה למוסר פקדון לאשתו ופשעה בו ואין לה ממה לשלם וכתבו רבינו בסי׳ ע״ב גבי ראובן שמשכן משכונו לשמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי:
כתבו תלמידי הרשב״א שומר שכר שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילין להפקיד אצלו דעת הרמב״ן שאילו נשבע השני שהוא ש״ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב שהרי זה פטור בשבועתו וכיון שהוא פטור ואומר שנגנבה או שאבדה אע״פ שאין אנו יודעים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למ״ה הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או בפשיעה וחייב השני וכן כתב מורי ר״ש אבל דעת רבי׳ דש״ש שמסר לשומר חנם ואין השני רוצה לישבע שהלך לו שהראשון פטור ואפילו הלה תובעו בברי שנגנבה מפני שזהו טוען שאינו יודע אם נגנבה והוא חייב או אם נאנסה או מתה בפשיעה והוא פטור והו״ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ״ל. האומר לחבירו תן לי מה שנתתי לך והוא אומר נתתיו לאשתך עיין במרדכי פרק המפקיד:
שומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ונגנב או נאבד פטור שם. עו״ש על הטוען לחבירו נתתי לך חפץ לקשרו בחבילתך וקשרתי שמתו בספינ׳ ולא נכנסת בה ואיני יודע מה נהיה בו והלה משיב מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך ושללו עכו״ם הספינה:
כתב הרשב״א שאלת ראובן היה חייב אלף דינרין לגזבר העיר והיו לו חבית של יין בביתו ונתיירא שמא יתפסנו הגזבר בחובו ופייס משמעון שיצוה להעביר היין מביתו לבית לוי וכן עשה ופייס ראובן לשמעון שיערים ויקנה היין מהגזבר ויאמר לו שאין בו אלא מאה קבין וכן עשה ואח״כ בא אשת ראובן ומכרה היין בבית לוי ונתנה דמי צ׳ קביו ליד שמעון והוסיף שמעון משלו דמי י׳ קבין ופרע לגזבר עכשיו תובע ראובן משמעון תן לי דמי ק״ק קבי יין שהפקדתי בידך. תשובה איני רואה שיהא חייב שמעון כלום שאפילו ש״ח אינו שהיין לא היה בבית שמעון אלא בבית לוי ובמצותו של ראובן נתנו שם ואם עמדה אשת ראובן או אחר ומכרוהו למה יתחייב שמעון בשמירתו ואם שהעביר ע״י כתפים מבית ראובן לבית לוי נראה שאף ראובן מודה שלא נמדד באותה שעה ככל עצמו של ראובן אינו טוען אלא ששמעון מכרו או אחר על ידו ושהוא לא צוה וכאילו טוען שבשעת המכירה נגנב מה שנגנב ובאותה שעה לא היה שמעון שומר של ראובן שכבר כלתה שליחותו ושמירתו שהוא לא היה חייב לשמרו בבית לוי ואפילו שבועת היסת אין כאן אלא אם ירצה יחרים חרם סתם:
ראובן שמת ומאימת המלך לקח הפקיד שלו כל הנכסים והפקידם ביד שמעון ועכשיו טוען שמעון שראובן היה חייב לו מלוה על פה ותופס הנכסים ההם בעד חובו בתשובת הרא״ש כלל ק״ו סימן א׳ ועיין בסימן ע״ה:
אם בא אנס לביתו ליטול הפקדון ונתחלף להן ונטלו חפץ השומר עיין בהגהות מרדכי דבתרא פ״ד:
בתשובות מהר״י ויי״ל הנפקד יוציא הפקדון ולא יכול לכוף בעל הפקדון שיתן לו פוטרים על כל תביעות וטעמא משום דאיתא במרדכי פ״ק דב״מ דיש פוסקים שלא יכול אדם לעכב פקדון או הלואה ולומר אתה חייב לי מנה ולפי דבריהם הוי כ״ש דהא אפילו מממון לממון אחר לא אמרי׳ מגו אע״ג דממון דמיא לממון ומכ״ש דל״א מגו שיתן פיטור דלא דמי לממון הפקדון או ההלואה דהוי תרי מילי ואפי׳ לרבינו יואל והמיימון דאם יכול להחזיק בפקדון או בהלואה ולומר אתה חייב לי ממ״א היינו דוקא על ממון אחר דחדא מילתא היא אבל בכה״ג דלא טען רק שיתן לו פיטור דלא דמי לממון כ״ע מודו דלא יכול לעכב בידו ממון חבירו עכ״ל:
שני שותפין שהיה להם תיבה ידועה לשום בו עסקם וקנה אחד מהם חפץ ואמר לחבירו שהמפתח בידו שים חפץ זה בכיסך עד שתשים אותו בתיבה ואבד החפץ קודם שיתננו תוך התיבה תשובת הרא״ש בסוף כלל פ״ט:
קהל שאנסו לראובן הנפקד בכח חרם לתת הפקדון של שמעון למס בכלל ט׳ סי׳ ג׳:
אשת איש ששאלה חפצים ואבדו בסוף כלל ל״ט:
דין מפקיד אצל שנים עיין בנ״י בפ׳ המפקיד גבי שאל מהשותפין ושילם לאחר וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) וכ״פ הרי״ף והרמב״ם והרא״ש והתוס׳ וכתבו המ״מ פ״א מה׳ שכירות והתוספות והמרדכי פרק המפקיד דף קל״ז ע״א דה״ה היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס שפטור וע״ש במרדכי שהאריך בתשובה בדין זה ומסקנתו בדברי רבינו בעל הטור וע״ש במרדכי בשם תשובת מוהר״מ שסותרות זו את זו ומהרי״ק שורש ע״ד ישב דבריו וע״ש:
(יג) כתב בת״ה סימן של״ג שומר שהניח ליכנס אחרים תוך חדרו במקום שהפקדון מונח חייב דהוי פשיעה דהיה לו לחוש שמא יגנבו אע״ג דאינן בחזקת גנבים וע״ש ולקמן סי׳ ש״ה תשובה ארוכה מדין שומר שמסר לשומר:
(כה) מי שהמפקיד רגיל תמיד כו׳ עיין מ״ש בפרישה וכ״כ מהר״י וויי״ל וז״ל אף אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימנא דילמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון שלא אשכחן שהורגלה תמיד מציא לאה למטען אין רצוני כו׳ וכן משמע מלשון הרמב״ם [עיין לשון הרמב״ם בב״ח] ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ״ל וכנ״ל עיקר שגם בגמרא דקדקו ואמרו שאני התם דאינהו בכל יומא ויומא הוי מפקדי כו׳ וכן דייק הרא״ש בלשונו גם הסמ״ג ורבינו ודקדקו בלשונם לכתוב לשון הגמרא והרמב״ם תיבת תמיד ומה שהקשה ב״י עליו ז״ל ואין דבריו נראין שהרי כתב הרמב״ם בסוף דבריו שהרי כו׳ [עיין לשונו בב״ח] וה״ט שייך נמי במאמינו לפרקים עכ״ל נ״ל דאין זה כוונת הרמב״ם במ״ש אמש הפקדתם כו׳ אלא לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח״כ העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שרגיל להפקיד אצלו הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן ולהכי דייק וכתב אמש הייתם כו׳ ר״ל דומיא דאמש שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה לא ותמיהני שהב״י בעצמו כ״כ לתרוצי לפי דעתו ל׳ תמיד שכתב הרמב״ם ובאמת שאין זה נשמע מל׳ תמיד אלא אדרבה דוקא מלשון אמש הייתם כו׳ ע״כ נ״ל דברי מהרי״ו ברורים שרירים וקיימים דודאי לא לחנם דקדקו וכתבו כולם האי תיבת תמיד ודוק. וכתב עוד ב״י עוד י״ל בהרמב״ם דמשמע דוקא כו׳ ע״ש ונ״ל דשפיר קאמר וכן צריך לחלק בדברי המרדכי פ׳ המפקיד שהביא ב׳ תשובות מוהר״ם דסתרי אהדדי ובזה אפשר ליישבם ע״ל סימן רע״א ורע״ב ושם הארכתי בביאורי:
(כה) השומר שמסר לשומר כו׳ כן הוא בס״א ומיהו גירסא דשומר שמסר כו׳ הוא יותר נכון והוא נתינת טעם למ״ש לפני זה או ליד שאר כל אדם ונגנב כו׳ דלגי׳ השומר הוי כפל דברים:
ואפילו נאנס כו׳ לכאורה נראה לפרש שהוא טען שנאנס בידו אבל אין ראיה או עדים לדבריו אבל יותר נראה דר״ל אפילו ידוע בודאי שנאנסו ביד השני אפ״ה חייב כ״ז שאין עדים ששמר זה השני כראוי ולא פשע בה שע״י נאנסו וכמש״ר בסי׳ רצ״ד דבירושלמי מוכח דאף שיש עדים שנאנס בידו צריך לישבע שלא פשע בה ואגב צריך לישבע נמי שלא שלח בה יד ולפ״ו אין צריך להגיה בסמוך ונאנס וכמ״ש בסמוך ודוק:
ואפילו אם ידוע כו׳ כ״כ הרא״ש והטעם דמצי למימר אין לך להאמין למי שאין לי עסק עמו:
מי שהמפקיד רגיל תמיד כו׳ כ״כ גם הרמב״ם פ״א דשכירות ונראה דל״ק תמיד נאפוקי אם היה מפקיד פעם א׳ אצל אחר אע״פ שהפקיד פעמים רבות אצל זה דזה ודאי אינו אלא לאפוקי אם רוב הפעמים אינו מפקיד אצלו אף דלפעמים מפקיד אצלו וכמ״ש בדרישה בשם מהרי״ו וראיה לדבר דבסימן ש״ה ס״ה לא הזכיר רבינו לשון תמיד אלא רגיל להפקיד ושם אש״ש קאי וכ״ש בש״ח וק״ל ועד״ר:
וכן אם יש עדים ששמר כראוי ונאנס שלא נשאר כו׳ כן הוא במיימוני ובש״ע ומשום דכל שומר צריך לישבע שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותו וכמ״ש בסימן רצ״ד וזה שאינו נאמן לו בשבועה צ״ל לו עדים על כל זה וגירסת הספרים שכתוב בהן ולא נשאר בו׳ ולא שלא בשי״ן יש ליישבו ג״כ עד״ז וה״ק אם יש עדים ששמרה כראוי דהיינו שלא פשע בה ולא נשאר עליו שום שבועה דהיינו שיש עדים שנאנסה וזהו שסיים וכתב ז״ל אבל אם נשאר עליו שום שבועה כו׳ ולפמ״ש לעיל בסמוך אמש״ר ואפילו נאנס כו׳ א״ש טפי דלעיל ג״כ מיירי שיש לו עדים שנאנסה בידו אלא שהיה חייב משום דנשאר עליו שבועה שלא פשע וכמ״ש ואזה מסיק כאן וכתב דאם יש עדים ששמרה כראוי דאז לא נשאר עליו עוד שום שבועה ללמדנו דביש לו עדים ששמרה כראוי סתמא לא סגי וק״ל:
פטור הראשון אע״פ דיכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מ״מ לא מחייבינן לזה לשלם בדיעבד:
(כה) {כה} דשומר שמסר לשומר חייב וכו׳. מימרא דרבא בפרק המפקיד (בבא מציעא ל״ז):
ומ״ש ואפילו נאנס ביד השומר השני וכו׳. פי׳ ל״מ בנגנבה ונאבדה ביד השני דפשיטא דחייב הראשון לשלם אע״פ שהוא ש״ח דכיון דהשני ש״ש וחייב לשלם אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכדתנן התם (דף ל״ו) והלכה כרבי יוסי וכדלקמן בסי׳ ש״ז סעיף ה׳ אלא אפילו היכא דטוען השני שנאנסה בידו ונשבע על כך ליפטר מן הראשון חייב הראשון לשלם למפקיד דא״ל את מהימנת לי וכו׳ ואני אומר שישנה בידו או אכל או פשע בה וכן פרש״י:
ומ״ש וכן אם יש עדים וכו׳. מבואר בדברי הרי״ף ונראה דאפי׳ בש״ש שמסר לש״ח דגרועי גרעיה לשמירתו דאין מוסר נפשו כ״כ לשמור אפ״ה אי איכא עדים ששמר כראוי ונאנסה לא מיחייב הראשון ולא מיקרי פשיעה במאי דגרעיה לשמירתו כיון דמסרה לבן דעת ודלא כר״ח דפסק כאביי אליבא דר׳ יוחנן דמחשב ליה פשיעה גם התוס׳ ושאר פוסקים חולקין אר״ח בהא וע׳ בב״י:
ומ״ש ולא נשאר עליו שום שבועה וכו׳. כלומר לא שבועה שלא פשעתי אלא שמרה כראוי וגם שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו אלא נאנסה כי על הכל איכא עדים ונראה ודאי דכי איכא עדים שנאנסה דמתה כדרכה שוב אין עליו לא שבועה שאינה ברשותו ולא שבועה ששמרה כראוי ושלא פשע בה שהרי אפילו היה פושע בה בשום פעם מ״מ לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כיון שלא בא האונס מחמת פשיעה דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם כדלעיל אלא יש עליו שבועה שלא שלח בה יד בלבד וה״ה אם המפקיד מודה בכל אלה שאז ודאי ג״כ נפטר הראשון וכן אם השומר הראשון היה שם בשעה שנאנס הפקדון ויכול לישבע נמי פטור והכי מוכח בגמרא דקא מהדר ליה רבא לאביי לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ליכא לאותובי כלל ופי׳ רש״י ליכא לאותובי כלל שהרי שוכר עצמו נשבע לו אלמא דאע״פ שאין שם עדים מ״מ כיון שהראשון נשבע על כך שוב אינו חייב לשלם וכ״כ ה״ה ופשוט הוא:
כתב הרמב״ם בפ״א מה׳ שכירות דאע״ג דנתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד [להפקיד] בידו מ״מ אם מיעט שמירתו כגון ש״ש שמסר לש״ח פושע הוא ומשלם ע״כ ונראה ראיה לזה מדאמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ל״מ ש״ש וכו׳ דלמה ליה להדורי ולמימר בהלכתא האי ל״מ ש״ש וכו׳ דקאמר תלמודא מעיקרא אלא ודאי ה״ק ל״מ ש״ש שמסר לש״ח דפשיטא דחייב אפילו היכא דליכא למימר את מהימנת לי בשבועה וכו׳ כגון שהיה רגיל המפקיד להפקיד ביד השני משום דגרועי גרעיה לשמירתו והו״ל פושע דאיכא למימר כיון שמסרו לש״ח שאינו מוסר נפשו כ״כ לשמור נארע האונס ואם לא היה מוסרו לידו לא היה נארע אונס זה אלא אפי׳ ש״ח שמסר לש״ש נמי חייב מטעמא דא״ל אנת מהימנת לי בשבועה וכו׳ והר״י נ״ל ח״ב כתב שרוב פוסקים תמהו על הרמב״ם בזה ומביאו ב״י ולמאי דפירש׳ ניחא גם הסמ״ג פסק כדבריו וכן עיקר:
כתב מהרי״ק בשורש ע״ז לפרש תשובת מהר״ם שבמרדכי דלרבא דקיי״ל כוותיה דמצי א״ל את מהימנת לי בשבועה וכו׳ אם המפקיד רגיל להפקיד ביד השומר השני אפילו לא היה רגיל להפקיד אותו פקדון עצמו אלא עניינים אחרים פטור הראשון אבל מל׳ הרמב״ם שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר ה״ז השומר השני ה״ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו וכו׳ משמע דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקידו אצלו הוא דפטרינן לזה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה ע״כ ונראה לפע״ד דהרמב״ם אזיל לטעמיה דכל היכא דמיעט שמירתו לא נפטר הראשון מידי חיובו וגם זה בכלל מיעט שמירתו הוה דלמה ליה להאמינו לשני ביותר מאותו שיעור שרגיל המפקיד להאמינו והו״ל פושע וחייב והכי מוכח מעובדא דגינאי דקאמר רב חסדא דה״ט דרב דפטריה משום דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא מפקדי להו מדלא קאמר בסתמא מפקדי אלא אמר מפקדי להו פי׳ להו למרייהו אלמא דוקא באותו ענין שהיו הבעלים מפקידין ולא בעניינים אחרים יותר מאותו שיעור וכן עיקר:
כתב מהרי״ו בסי׳ ל״א דמדכתב הרמב״ם להפקיד תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ״ל והכי משמע מל׳ הרא״ש שכ׳ הילכך כל היכא דידעינן שהמפקיד רגיל להאמין לשומר הב׳ לא מצי למימר לא מהימן לי וכ״כ רבינו רגיל תמיד וכו׳ והכי דייק לישנא דרב חסדא דכל יומא נמי אינהו גופייהו וכו׳ ולא קאמר בסתמא אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו אלמא דוקא היכא דרגיל תמיד כל יומא ומ״מ ודאי אין פירושו אלא שבכל יום ויום כשהיה מפקיד פקדון והיה השני מצוי אצלו היה מפקיד תמיד בידו לאפוקי אם היה מפקיד בידו פעם א׳ או ב׳ ואח״כ בפעם ג׳ לא הפקיד בידו אע״פ שהיה מצוי אצלו אלא הפקיד ביד אחר איכא למימר דלא היה שוב נאמן אצלו וז״ש הרמב״ם שהרי הוא אומר לבעלים וכו׳ אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה דמשמע דאיירי דוקא בכה״ג שלא היה הפסק בין זה לזה בפקדון אחר שהיו מפקידין בעלים אצל אחר אע״פ שזה השני היה מצוי אצלו דהיינו דומיא דעובדא דגינאי דקאמר דכל יומא הוו מפקדי גבה דההיא סבתא וכו׳ דמשמע דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידים אצלה ולא אצל אחרים שאם היו מפקידים אצל אחרים אע״פ שהיתה הסבתא אצלם לא היה פוטרו רב אלא דכיון דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידין בידה ולא ביד אחא וההוא יומא דלא היתה הסבתא אצלם הפקידו ביד אחר מש״ה פטרו רב וכך ראיתי הגירסא באלפסי ישן יומא חד לא הות סבתא אפקידו גבי חד מינייהו וכו׳ ולפי זה ודאי אפילו לא הפחידו המפקיד אצל השני אלא פעם א׳ או ב׳ ושוב לא הפקיד פקדון ביד שום אדם עד עכשיו שהפקיד ביד זה הראשון ולא היה השני מצוי אצלו וחזר הראשון ומסרו לשני א״נ אפי׳ היו הבעלים קודם זה ג״כ מפקידין ביד אחרים כשלא היה השני אצלו שפיר איכא למימר שהרי היה נאמן אצלו מתחלה להפקיד בידו ואין חילוק בין פעם אחת לב׳ פעמים או יותר מאחר שאין הוכחה ורגלים לדבר ששוב לא היה נאמן אצלו ונשבע השני ששמרו כראוי ופטור הראשון כנ״ל והוא האמת לפע״ד וב״י כתב מה שכתבעיין עליו:
כתב ב״י ע״ש הריטב״א דהא דפטור הראשון דוקא שלא העני השני ולא נעשה חשוד בנתים עכ״ל והיינו לומר דאע״פ דקודם זה לא הפקידו הבעלים ביד אחר כשהי׳ זה השני מצוי אצלם אלא ביד זה השני הפקידו תמיד אפ״ה מאחר דמשעה שהעני או משנעשה חשוד שוב לא הפקידו הבעלים ביד השני אע״ג שגם ביד אחרים נמי לא הפקידו מ״מ לא הוה ליה לראשון למסרו ביד השני משהעני או משנעשה חשוד והוי פושע וחייב לשלם:
(ס) מ) פלוגתא דרב ורבי יוחנן בפרק ב׳ דב״מ דף ל״ו ע״א וידוע דהלכה כרבי יוחנן דהכי פסיק רבא הלכתא שם ע״ב
(סא) נ) שם במימרא דרבא
(סב) ס) טור סכ״ה כן כתב הרא״ש בפסקיו
(סג) ע) הרמב״ם בפ״ח מהלכות שכירות דין ד׳ מפורש שם בעובדא דהנהו גינאי שם ע״א דאינהו גופייהו וכו׳ וכ׳ ה״ה ז״ל שאפילו הנך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור ראשון
(סד) פ) כ׳ הכ״מ לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח״כ העני
(סה) צ) לאפוקי אם היה שוה יותר מזה השיעור כ״מ
(סו) ק) שם וכ׳ ה״ה דעת רבינו כיון שהמפקיד כבר גלי בדעתו שהוא חפץ עתה בשמיר׳ מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו
(סז) ר) כתב ה״ה נ״ל טעמו שאין שאלה בבעלים פוטר׳ אלא לשומ׳ ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני וצ״ע והכ״מ כתב שצ״ל טעמו משום דיותר מזיק בידים הוי כשמסרה לאחר מבפשע בה
(סח) ש) שם ופשוט הוא
(סט) ת) ה״ה שם בדין ד׳ בשם יש שכתבו ז״ל
(מה) שהשני טוב וכשר כו׳ – משום דמצי א״ל דלא היה לך להאמינו למי שאין ליעסק עמו:
(מו) להפקיד תמיד דבר כו׳ – בהאי תמיד צ״ל דלא בא למעוטי אם הפקיד פעם אחת אצל אחר אע״פ שרוב הפעמים מפקיד אצל זה דזה אינו מן הסברא אלא לאפוקי אם רוב הפעמי׳ מפקיד אצל אחרים וראייה לזה דלקמן סי׳ ס״ה כתב המחבר האי דינא בש״ש ולא כתב שם תיבת תמיד וכ״ש כאן בש״ח:
(מז) תמיד דבר זה – זה ל״ד קאמר אנא הוי לי׳ כאלו אומר כזה ור״ל דבר חשוב כזה לאפוקי אם הי׳ רגיל להפקיד דבר שהוא שוה פחות מזה וכן כתוב ב״י ע״ש ועד״ר:
(מח) אע״פ ששאל או שכר בבעלי׳ – פי׳ השומר הראשון היתה שאלתו בבעלי׳ ואם נאנסו אצלו היה פטור כמ״ש הטור והמחבר בס״ס זה לא מהני זה לפטור מאונס שנעשה אצל השני וסיים המ״מ שם בטעמו וז״ל ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל מהבעלי׳ אבל לא שומר שני שלא שאל מהבעלי׳ הראשוני׳ והראשון מתחייב על רשות השני עכ״ל:
(מט) ויכול הוא לישבע – פי׳ שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד:
(מא) אם הוא ש״ח – ומ״מ אם פשע השני רצה גובה מהשני ואי״ל לאו בעל דד״א דומיא דגזל ונתייאשו כו׳ ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ״מ הב׳ חייב ולא מיקרי שאלה בבעלי׳ דכיון דאין הממון של שומר הא׳ כ״כ רש״ל ביש״ש פ״י דב״ק סי׳ א׳ והביא ראיה לזה ע״ש ובסי׳ שמ״ו סי״ז בהג״ה עיין בתשו׳ ר״מ אלשקר סי׳ ל״ט.
(מב) לפיכך אם דרך כו׳ – וה״ה אם ידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר פקדונותיו ביד אחר ודינו עם הב׳ רש״ל פ״ק דב״ק סי׳ ל״ב וע״ש.
(מג) להפקיד תמיד כו׳ – ואם פשע זה שדרך הבעלים להפקיד אצלו ואין לו לשלם ע״ל סי׳ ע״ב ס״ל בהג״ה ומ״ש שם.
(מד) כגון שהראשון היה ש״ש והשני ש״ח כו׳ – כתב ב״י בשם תלמידי רשב״א שומר שמסר לאשתו ובניו או למי שרגילי׳ הבעלי׳ להפקיד אצלו דעת הרמב״ן שאלו נשבע השני שהוא ש״ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שנאבדה אע״פ שאין אנו יודעים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או בפשיעה וחייב השני כ״כ מורי ר״ש אבל דעת רבינו דש״ש שמסר לש״ח ואין השני רוצה לישבע (או) שהלך לו שהראשון פטור ואפי׳ הנה תובעו בברי שנגנבה מפני שזה טוען שא״י אם נגנבה הוא חייב או אם נאנסה או אם מתה בפשיעה והוא פטור וה״ל כמנה לי בידך והלה אומר א״י אם נתחייבתי לך דפטור ולא נהירא לי דעת רבינו דהא אמרי׳ בש״ס דאפי׳ ש״ח שמסר לש״ש חייב מטעם דא״ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה אלמא דאפי׳ רוצה השני לישבע חייב הראשון כיון שאין הראשון יכול לישבע כ״ש כשאין הב׳ רוצה לישבע או שאינו כאן לישבע דחייב ואפשר הוא מפרש הא דקאמר היאך לא מהימן לי בשבועה היינו שאפשר שהוא עדיין ברשותו אבל כי ידעינן שאינו בעולם פטור הראשון אבל אין זה עיקר גם מדברי רש״י ומדברי כל הפוסקי׳ לא משמע כן אלא כיון שאי״ל בבירור שנאבד באונס חייב וגדולה מזו כתב בתרומת הדשן סי׳ של״ג דאפילו לא מסר לשומר רק נאבד אצלו ואין יודע אם בפשיעה אם באונס חייב דכל שומר צריך לישבע בבירור אבל לא שא״י וכן עיקר ודלא כמ״ש הנ״י ר״פ הגוזל ומאכיל בשם הרא״ה דהשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכ׳ כיון דקי״ל דאינו חייב עליה עד שעת אונסי׳ פטור שהרי זה כאומר א״י אם הלויתני אבל השואל חמור לרכוב עליה ונתנה לשלוחו והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה חייב שהרי הוא פושע כו׳ עכ״ל. ומביאו ב״י והד״מ ריש סי׳ ש״ם ונרא׳ שמפני כך השמיט הרב בהג״ה לשם דברי הנ״י ואדרבה משמע מדברי הרא״ש וטור שם דחולקין וע״כ הביא הר״ב שם סוף ס״ג בהג״ה דברי הרא״ש וטור בסתם והע״ש שהעתיק שם בסעיף א׳ דברי הנ״י בסתם ובס״ג דברי הרא״ש וטור בסתם לא כוון יפה ודבריו סותרי׳ זה א״ז (שוב ראיתי במהרש״ל פ׳ הגוזל ומאכיל סי׳ ג׳ הביא דברי הנ״י בסתם ולא הביא שום חולק רק הוא עצמו חולק עליו מסברתו בענין אחר וז״ל תמיה לי אי איירי שטען המשאיל ברי לי שפשעת׳ אפי׳ גבי דידיה נמי מחייב דהוי כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ואי איירי שג״כ המשאיל בא בטענת שמא נ״ל דאפי׳ לגבי שליח פטור דהא אין כאן טענת ודאי לחיייבו ושמא ושמא הוא והמע״ה ודומה לאחד שאמר הלויתני וא״י אם פרעתיך וזהו אמר ג״כ א״י דפטור עכ״ל ונראה שלא הרגיש מהרש״ל בדברי הרא״ש וטור ות״ה שחולקין ע״ז ע״כ נראה לדינא דאפי׳ בטוען המשאיל שמא חייב ול״ד לאומר א״י אם פרעתני וכמו שכתבתי בסמוך. ואפשר ס״ל למהרש״ל והע״ש לחלק בין הך דהרא״ש וטור להך דנ״י בשם הרא״ה אבל אין נ״ל לחלק אך נ״ל דהרא״ה ס״ל כמ״ש הת״ר בשם רבינו והרא״ש והטור ס״ל כרמב״ן ור״ש וכן עיקר ודו״ק) אלא דלענין דינא דכיון שאי״ל בבירור חייב והכי משמע מדברי הפוסקי׳ בכמה דוכתי ומה שדימה רבינו והנ״י זה לאומר מנה לי בידך והלה אומר א״י ל״ד כלל דהתם כיון שנעשה שומר דמי לאומר א״י אם החזרתי לך (ואע״ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסים ולא משעת שאלה וכדאית׳ בש״ס ופוסקים ונתבאר לקמן סי׳ שמ״א ס״ד היינו לענין דאין היורשי׳ חייבים לשלם ומטעם דלא אישתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ״ל הטעם דל״ד להלואה דלהוצאה ניתנה א״כ חיובא רמי מיד אנכסים אבל שאלה כיון דהדר׳ בעינה א״כ לא רמי חיובא אנכסיה דשואל כ״ז שהיא בעין חייב להחזיר׳ וא״כ כשא״י אם מתה כדרכה או לא ה״ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נ״ל נכון וברור ודלא כמ״ש נ״י ר״פ הגוזל ומאכיל שם ובפ׳ השואל דכיון דקי״ל דלא נשתעבדו נכסים עד שעת אונסי׳ ה״ל כאו׳ א״י אם אני חייב לך ע״ש אלא כמ״ש ודוק. והכי מוכח ממ״ש התוספו׳ בפ׳ השואל דף נ״ו ע״ב אהא דאמרינן התם אמתני׳ דשאל פרה ושכר פרה ומתה א׳ מהן המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א״י חייב שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן כו׳ וכתבו תוספות דוקא אומר א״י אם הלויתני אבל אומר א״י אם החזרתי לך מתני׳ הוא בהגוזל בתרא דחייב ומ״מ פריך שפיר לר״נ ממתניתין דאע״ג דמודה שמסר לו ב׳ פרות כיון שמחזיר א׳ ה״ל כאלו אומר א״י אם השאלתני עכ״ל משמע דוקא כשמחזיר אח׳ אבל אם היה אומר א״י ולא היה מחזיר אח׳ ה״ל כאומר א״י אם החזרתי לך ודוק.
(מה) אע״פ ששאל או שכר כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ח מ״ח וע״ל סי׳ שמ״ו ס״ז בהגה״ה עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ קמ״ד ורכ״א ועיין באשרי פרק קמא דמציעא גבי יש מקשין הבל מוכח דה״ה כשיש ע״א מצטרף השומר הב׳ עם העד וה״ל ב׳ עדים אבל לפוסקי׳ אחרים שתירצו דהשומר הוי נוגע א״כ צריך הכא ב׳ עדים אחרי׳ דוקא וכן נראה עיקר ודו״ק (ועיין בסמ״ע שם).
(מו) ואם יש עדי׳ – משמע אפילו מיעט בשמירתו פטור ביש עדים וכ״כ הב״ח סכ״ה בפשיטות וכן משמע להדיא ברמב״ם וסמ״ג ע״ש ורש״ל פרק קמא דב״ק סי׳ ל״ב חולק דהיכא דגרעיה לשמירתו אפילו יש עדים חייב מאחר שפשע ע״ש ואני אומר דאפילו בשבועה היה בדין שיפטר אפילו היכא דגרעיה לשמירתו אם דרכו להפקיד אצלו כמו שכתב רי״ו שתמהו רוב הפוסקי׳ על הרמב״ם בזה ומביאו ב״י ונ״ל דגם הרמב״ם והסמ״ג מודים דשבועה מועיל ומ״ש והוא שלא ימעט בשמירתו כו׳ ר״ל דאם הש״ח ישבע שנגנבה הרי השומר ראשון פשע דהוא חייב בגניבה ואבידה ומ״ש ואם יש עדים כו׳ ה״ה דשבועה מועיל בענין שהיה הראשון פטור אלא משום דארישא נמי קאי באין דרך להפקיד הצריך לומר ואם יש עדים דוקא ובזה מיושב מה שכתב מהרש״ל שם שדברי הרמב״ם והסמ״ג יש לשדות בהן נרגא מאחר שכותבים בעצמם שנקרא פושע א״כ חייב כו׳ ולפי מה שכתבתי ניחא ומיהו ברמב״ם וסמ״ג בלא״ה לק״מ דאיתא שם וז״ל ואם הביא השומר השני ראייה כו׳ כיצד שומר שכר שנתן הבהמה לש״ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה עכ״ל והיינו כמו שפירש מהרא״ש בבאורי סמ״ג דדוקא כיון שמתה א״כ לא שייך תחלתו בפשיעה וסופו באונס כדלעיל ס״ט וכן פי׳ מהרש״ל בעצמו בבאורי סמ״ג דהיינו טעמא כיון שאין האונס בא מצד הפשיעה וכ״כ הע״ש וא״כ בכה״ג אפי׳ אין דרכו להפקיד אצל השומר השני פטור וכ״ז אמת לדינא מיהו הפי׳ הראשון שכתבתי ברמב״ם הוא דוחק שהרי כתב ה״ז פשע ולכך העיקר ברמב״ם כפי׳ מהרא״ש ומהרש״ל בביאורי סמ״ג אבל לדינא אין זה עיקר וכ״כ הרא״ש פ׳ המפקיד להדיא דלא מיקרי פשיעה ש״ש שמסר לשומר חנם כיון שמסרו לבן דעת ע״כ נראה עיקר לדינא כרי״ו וכן נראה דעת הטור דלקמן סי׳ ש״ה ס״ה כ׳ כדברי הרמב״ם ולא הזכיר הרי זה פשע וגם כתב שמתה או נאנסה ע״ש ודו״ק ועיין בדברי ריבות סי׳ רי״ז ורי״ח ומהרשד״ם סי׳ מ׳ באריכות ועיין סי׳ רס״ג.
(מז) ששמר השני כראוי – ונגנב או נאנס בענין שהיה השומר הראשון פטור אע״פ שאינו ברור שהיה נארע האונס כזה בבית השומר הא׳ פטור ולא אמרינן מה שמסרו לשומר שני ה״ל פשיעה וה״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דלא מיקרי פשיעה ש״ש שמסר לש״ח כיון שמסרו לבן דעת כן מתבאר מדברי הרא״ש פ׳ המפקיד ותוס׳ שם.
(מח) ויכול הוא לישבע על זה – ואפילו מסרו לחש״ו ומתה ברשותם פטור כן הוא בתו׳ פ׳ המפקיד ומרדכי ואגודה שם והיינו דוקא מתה ברשותם שאין האונס בא מצד הפשיעה וכן משמע בתוס׳ ואגודה שם להדיא דטעמא הוא כיון שאף בבית השומר הראשון היתה מתה דמה״מ מה לי הכא מה לי התם ואע״פ דבפסקי תוס׳ פרק המפקיד כתב וז״ל שומר שמסר לשומר והראשון רוצה לישבע או שיש עדים בדבר פטור ואפי׳ לחש״ו עכ״ל אין ר״ל דמה שמסרו לחש״ו לא מיקרי פשיעה אלא בא לומר דאפילו בחש״ו מהני שבועה או עדים אבל אה״נ דמיקרי פשיעה וכן משמע מדברי הרא״ש שהבאתי בסמוך והלכך אם אירע אונס אחר אצל חש״ו שיש לתלותו שבא מצד הפשיעה כגון לסטים וגנבי׳ וכה״ג חייב דה״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ודו״ק עיין בתשובת מבי״ט ח״ב סי׳ קצ״ו וד״ש כתב הסמ״ע ויכול הוא לישבע פי׳ שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד עכ״ל לא פי׳ יפה דברי הרמב״ם והמחבר דס״ל לקמן סימן רנ״ד ס״ב דהעיקר שבועה היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח יד היא רק מצד גלגול ואם יש לו עדים שנגנב׳ פטור א״כ ה״ה הכא אם יש לו רק עדים שנגנבה פטור או שיכול רק לישבע שנגנב אצל השומר השני פטור וכן הוא בהרא״ש פ׳ המפקיד להדיא דדין זה תלוי בהך דינא דלקמן סי׳ רצ״ד וכן הוא ברי״ו נ״ל ריש ח״ב בהדיא וגם הטור שכתב לא נשאר שום שבועה ר״ל שלא פשע אבל שלא שלח יד א״צ כמ״ש לקמן סימן רצ״ד בשם הירושלמי והרא״ש ומביאם הרב בהג״ה שם ולא כב״ח שפי׳ דבריו שצריך עדים על כל הג׳ שבועות ע״ש ש״ש שחזר והפקיד דבר השמור ביד הבעל דבר עצמו ונגנב או נאבד אצל הבע״ד חייב הש״ש לשלם וכן נלמד מדברי הר״י שבמרדכי פ׳ האומנין ואף הר׳ ברוך שחולק בהגהת מרדכי דסוף בבא מציעא מודה כאן וכמש״ל סי׳ ע״ב ס״ק כ״ד ע״ש.
(מא) אפילו – ומכל מקום אם פשע השני רצה גובה מהשני ואי״ל לאו בע״ד דידי את דומיא דגזל ולא נתייאשו כו׳ ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ״מ השני חייב ולא מקרי שאלה בבעלים כיון דאין הממון של השומר ראשון כ״כ רש״ל פ״י דב״ק סי׳ א׳ והביא ראיות לזה ע״ש וע״ל סי׳ שמ״ו סי״ז בהג״ה ועיין בתשו׳ ר״מ אלשקר סי׳ ל״ט. שם:
(מב) להפקיד – וה״ה אם ידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר פקדונותיו ביד אחר דינו עם השני. רש״ל פ״ק דב״ק סי׳ ל״ב וע״ש. שם:
(מג) תמיד – לא בא למעוטי אם הפקיד פעם א׳ אצל אחר אע״פ שרוב הפעמים מפקיד אצל זה דזה אינו מן הסברא אלא לאפוקי אם רוב הפעמים מפקיד אצל אחרים וראיה לזה דבסי׳ ש״ה כת׳ הטור האי דינא בש״ש ולא כת׳ שם תיבת תמיד וכ״ש כאן בש״ח. סמ״ע:
(מד) מלשלם – ואם פשע זה שדרך הבעלים להפקיד אצלו ואין לו לשלם ע״ל סי׳ ע״ב ס״ל בהג״ה ומ״ש שם. ש״ך:
(מה) בבעלים – פירוש השומר הראשון היתה שאלתו בבעלים ואם נאנסו אצלו הי׳ פטור כמ״ש הט״ו בס״ס זה לא מהני זה לפטור מאונס שנעשה אצל השני כ״כ הסמ״ע עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ קמ״ד ורכ״א ועיין בהרא״ש פ״ק דב״מ גבי יש מקשין הבל כו׳ מוכח דה״ה כשיש ע״א מצטרף השומר הב׳ עם העד וה״ל ב׳ עדים אבל להפוסקים אחרים שתירצו דהשומר הוי נוגע א״כ צריך הכא ב׳ עדים אחרים דוקא וכן נרא׳ עיקר. שם:
(מו) עדים – כת׳ הש״ך דמשמע אפילו מיעט בשמירתו פטור ביש עדים וכ״כ הב״ח בפשיטות וכן משמע להדיא ברמב״ם וסמ״ג ע״ש ורש״ל פ״ק דב״ק סי׳ ל״ב חולק דהיכא דגרעיה לשמירתו אפילו יש עדים חייב מאחר שפשע ע״ש ואני אומר דאפילו בשבועה הי׳ בדין שיפטר אפילו היכא כו׳ ע״ש:
(מז) כראוי – ונגנב או נאנס בענין שהי׳ השומר הראשון פטור אע״פ שאינו ברור שהי׳ אירע אונס כזה בבית שומר הראשון פטור ולא אמרי׳ דמה שמסרו לשומר שני הוי פשיעה וה״ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דש״ש שמסר לשומר חנם לא מקרי פשיעה כיון שמסרו לבן דעת. כן מתבאר מדברי הרא״ש פ׳ המפקיד ותוס׳ שם. ש״ך:
(מח) לישבע – פי׳ הסמ״ע שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד ע״כ וכת׳ הש״ך דלא פי׳ יפה דברי הרמב״ם והמחבר דס״ל בסי׳ רצ״ד ס״ב דעיקר שבועה היא שנגנבה ושבועה שלא פשע ושלא שלח יד היא רק מצד גלגול ואם יש לו עדים שנגנבה פטור א״כ ה״ה הכא אם יש לו עדים או שיכול רק לישבע שנגנב אצל שומר השני פטור וכן הוא להדיא בהרא״ש פרק המפקיד דדין זה תלוי בהך דינא דסי׳ רצ״ד וכת׳ עוד ש״ש שחזר והפקיד דבר השמור ביד הבע״ד עצמו ונגנב או נאבד אצל הבע״ד חייב הש״ש לשלם וכן נלמד מדברי הר״י שבמרדכי פ׳ האומנין ואף הר׳ ברוך שחולק בהגמ״ר סוף ב״מ מודה כאן וכמ״ש בסי׳ ע״ב ר״ס ג׳ ע״ש עיין בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ קצ״ו וש״ד עכ״ל:
(מה) אפי׳ אם כו׳ – ודלא כתוס׳ בב״ק יא ב׳ ד״ה את כו׳:
(מו) (ליקוט) והוא שלא ימעט כו׳ – מדקא׳ רבא לא מבעיא כו׳ מ׳ דבכה״ג א״צ לטעמא דאת מהימנת כו׳ ואף דאביי קאמר נמי התם י״ל דבאמת ר׳ יוחנן לא ס״ל טעמא דמסרה לבן דעת דדוקא רב ס״ל כן (ע״כ):
(מז) אבל אם כו׳ – שתחלתו בפשיעה ואין דעת התוס׳ כן וע״ש צ״ג ב׳ ד״ה א״ה כו׳:
(מח) ואם יש כו׳ – ערי״ף ורא״ש שם וע׳ תוס׳ שם ד״ה רב כו׳:
(מט) ואפי׳ כו׳ – תוס׳ בב״מ שם ד״ה את כו׳ כיון דהוא ישבע:
(ליקוט) ואפי׳ לא כו׳ – גמ׳ שם ב׳ א״ל לדידכו כו׳ וערש״י שם ד״ה לדידכו כו׳ ותוס׳ שם ד״ה חת כו׳ (ע״כ):
(ט) לפיכך אם דרך הבעלי׳ להפקיד – כ׳ בתשו׳ חכם צבי סי׳ קכ״ו שנשאל בהא דאמרי׳ רפ״ק דמציע׳ גבי חנוני על פנקסו דאמרי פועלים את האמנתי׳ וכו׳ אם הפועלים רגילים להפקיד אצל החנוני אי מצי אמרי את האמנתיה כיון דהפועלים רגילים אצלו ונאמן הוא להם והשיב דאינו דומה להא דאמרינן בשומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד דלא מצי מפקיד למימר לדידך האמנתי דהתם השומר השני נכנס תחת הראשון וה״ל כאלו המפקיד עצמו הפקיד אצלו אבל כאן אע״ג דחנוני נאמן אצל הפועלים אכתי מצי אמרי מאי אית לחנוני בהדן ואין לנו דין ודברים עמו וע״ש.
(י) תמיד דבר זה אצל השני – וכתב הריטב״א דהא דאמרינן דאם מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו פטור היינו דוקא שלא העני ולא נעשה חשוד בנתיים עכ״ל הובא בב״י.
(יא) הרי השומר הראשון פטור מלשלם – כ׳ ב״י בשם תלמידי רשב״א שומר שמסר לאשתו ובניו ולמי שרגיל להפקיד אצלו דעת הרמב״ן שאם (אינו) נשבע השני שלא פשע בה אע״פ שאין אנו יודעין הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכו׳ וכ״כ מורי הר״ש אבל לדעת רבינו דש״ש שמסר לש״ח ואין השני רוצה לישבע או שהלך למד״ה שהראשון פטור ואפי׳ הלה תובע בברי שנגנב דה״ל כזה אומר מנה לי בידך והלה אומר א״י אם נתחייבתי ע״ש. ובש״ך כתב להקשות מהא דאמרינן בש״ס דאפי׳ ש״ח שמסר לש״ש מצי אמר את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן אלמא דאפי׳ היכא שהשני רוצה לישבע חייב הראשון כיון שהוא אינו יכול לישבע כ״ש כשאין השני רוצה לישבע או שאין כאן לישבע וגדולה מזו כתב בת״ה סי׳ של״ג דאפי׳ לא מסר לשומר רק נאבד אצלו ואינו יודע אם בפשיעה אם באונס חייב דכל שומר צריך לישבע בבירור אבל לא שאינו יודע וע״ש שהאריך לחלוק על דברי נימוקי יוסף. ובסי׳ ש״מ סק״ד העליתי דהיכא דרגיל להפקיד אע״ג דאין השני רוצה לישבע פטור הראשון וע״ש מלתא בטעמ׳ וגדולה מזו כתב בהגהת אשר״י פ״ק דגיטין דאם נתן למי שרגיל להפקיד אפי׳ אומר השני שבפשיעה נאבד אינו נאמן דאומר הראשון את האמנתיו אני לא האמנתיו ע״ש ומדכ׳ אפי׳ אומר שבפשיע׳ נאבד כו׳ את האמנתי׳ ומשמע דאם ידוע שבפשיע׳ נאבד דחייב הראשון וכדעת הרא״ש וטור ואפ״ה כל שאינו ידוע שנאבד בפשיעה אפי׳ אומר השני שבפשיעה נאבד אומר הראשון את האמנתיו וכ״ש שהשני אינו בכאן דפטור הראשון וע״ש סי׳ ש״מ ע״ש באורך.
(יב) והוא שלא ממעט בשמירתו – והוא מדברי הרמב״ם וע׳ ב״י שכ׳ ז״ל וכתב במשרים נתיב ח״ב כ׳ הרמב״ם שאם מיעט בשמירתו וכו׳ ותמהו עליו רוב הפוסקים דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון ואפי׳ שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם עכ״ל. ואין לומר דס״ל להרמב״ם דכל כה״ג שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרעי׳ לשמירתו ה״ל פושע א״כ אפילו ראה הראשון ויכול לישבע נמי לחייב משום תחלתו פשיעה וסופו אונס. ע״כ דכיון שמסרה לבן דעת לא הוי פשיעה אם כן כיון דרגיל להפקיד אפי׳ הראשון לא ראה ישבע שני ששמר כראוי ויפטר. והנראה לענ״ד בדברי הרמב״ם שהם נכונים והוא דודאי כל שהפקיד למי שרגיל אצלו נכנס שני תחתיו דראשון ונשבע ששמר כראוי אבל אם לא מסר לשני אע״ג דזה שרגיל להפקיד ראה שנאנס לא מצי לישבע שראה שנאנס אם הראשון לא ידע אם באונס אם בפשיעה כיון דמצי אמר המפקיד איני רוצה שישבע מי שאין לו עסק עמו אלא דוק׳ היכא דמסרו לו דאז הוא נכנס תחתיו וצריך לקבל שבועתו כיון דנכנס תחתיו והרי העסק עמו ועמ״ש סק״ט וא״כ כל שלא מיעט בשמירתו אלא ש״ש לש״ש ושואל לשואל הרי השני נכנס תחתיו ומקבל בע״כ שבועת השני וממיל׳ נפטר הראשון אבל אם מיעט בשמירה וכגון ש״ש לש״ח ואם בפשיעה הרי השני תחתיו דראשון אבל בגניבה ואבידה אינו נכנס תחתיו והשני פטור והראשון חייב א״כ חיישינן שמא נגנב או נאבד דכל כך לא נכנס השני והראשון חייב ואף ע״ג דהשני נשבע שנאנס אין מקבלין שבועתו כיון שלא נכנס תחתיו בגניבה ואבידה ושבועת השני אינו שלא פשע וכשנשבע שנאנס אינו אלא שבועה ליפטר את הראשון ובגניבה ואבידה אין עסק עמו ואם כן חיישינן שמא נגנב או נאבד וכן בשואל לש״ש דשואל חייב באונסין והשני פטור באונסין אלא במתה מחמת מלאכה פטור הראשון וחיישינן שמא באונס דבזה לא נכנס השני וכמ״ש ומש״ה רגיל להפקיד לא מהני אלא כשלא מיעט בשמירה והיינו שאינו נאמן בשבועה אבל כשיש עדים על אופן פטורים דראשון ודאי פטור וזה נכון.
וניחא בזה ליישב מה דקשיא לן בסק״ו על הב״י בבדק הבית שהבי׳ דברי הריטב״א במפקיד על דעת אשתו ובניו שהוא דוק׳ בש״ח ע״ש ומשום דנ״מ לדעת הרמב״ם דהשני אינו נאמן בשבועתו אלא כשלא מיעט בשמירה וא״כ מפקיד ע״ד אשתו ובניו נמי אינו אלא בש״ח אבל כשיש עדים ודאי מהני. ואין להקשות לפי מה דמשמע מדברי הרמב״ם דעיקר שבועת השומרין הוא שבועה שאינו ברשותו ואינך שבועת שלא פשע ושלא שלח בה יד מדין גלגול וכן נרא׳ מדברי ש״ע סי׳ רצ״ד וא״כ אפי׳ מיעט בשמירה נמי שבועה העיקרית אינו אלא שבועה שאינו ברשותו ושבועה זו בכולהו שומרין שוה חדא דכבר כת׳ מוהרא״ש בחלק ח״מ ח״א דלהרמב״ם שבועה שלא פשעתי נמי מעיקר שבועה וע״ש. ועוד דאפי׳ לדברי הרב המגיד וש״ע סי׳ רצ״ד דעיקר שבועה הוא שאינו ברשותו מ״מ צריך לישבע בבירור שנאנסה דאל״כ ה״ל איני יודע אם פרעתיך וכמבואר אצלינו בסי׳ ש״מ סק״ד. ועוד דאפי׳ בגלגול שבועה נמי כתבו דאמרי׳ משואיל״מ ואפי׳ טוען בעיקר שבועה טענת שמא וכמבואר בש״ך סי׳ ע״ה.
(יג) ואם יש עדים ששמר השני כראוי – ולא אמרינן בש״ש שמסר לש״ח דגרועי לשמירתו דלהוי בכלל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כיון שמסרו לבן דעת ובתוס׳ ס״פ הפועלים דף צ״ג כתבו ז״ל ושמא אפי׳ מסרו לש״ח ופטרו מפשיעה פטור דלא חשיב תחלתו בפשיעה בהכי עכ״ל.
(יד) ויכול הוא לישבע על זה – כת׳ הסמ״ע ז״ל פי׳ שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ושלא שלח בה יד ע״ש ובש״ך כת׳ ז״ל ולא יפה פי׳ דברי הרמב״ם וש״ע דס״ל לקמן סי׳ רצ״ד סעיף ב׳ דעיקר שבועה הוא שנגנבה ושלא פשע ושלא שלח בה יד הוא רק ע״י גלגול ואם יש לו עדים שנגנב פטור א״כ ה״ה הכא אם יש לו עדים רק שנגנבה או שיכול רק לישבע שנגנבה אצל השומר השני פטור וכן הוא ברא״ש פרק המפקיד להדיא דדין זה תליא בהך דינא דלקמן סי׳ רצ״ד וכן הוא ברי״ו וכו׳. ודברי הסמ״ע נראין דודאי היכא דיש עדים לפוטרו מעיקר שבועה ליתיה לגלגול אבל היכא דליכא עדים אלא שיכול הוא לישבע שאינו ברשותו דשני ואינו ידוע לו אם פשע או נאנסה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפי׳ בג״ש וע׳ ש״ך סי׳ ע״ה ס״ק נ״א דהעלה דאמרינן מתוך אפי׳ בג״ש ואפי׳ היכא דעיקר שבועתו ע״י טענת שמא ע״ש. והרא״ש פרק המפקיד לא כת׳ אלא היכא דיש עדים בעיקר השבועה דאז ליכא תורת גלגול אבל ליכא עדים וצריך לישבע עיקר שבועה ממילא יש גילגול וא״י לישבע משלם לפמ״ש הש״ך בסי׳ ע״ה סקנ״א. ואני תמה על הש״ך בזה דלפמ״ש הוא עצמו בסי׳ ע״ה דאמרינן בג״ש מתוך ודאי היכא דליכא עדים חייב ואפילו לדעת הפוסקים דלא אמרי׳ בג״ש מתוך נמי כל שאינו יכול לישבע שלא פשע ה״ל איני יודע אם פרעתיך וכמו שכת׳ בסי׳ ש״מ סק״ד וא״כ יפה ויפה פי׳ הסמ״ע: אמנם מ״ש הסמ״ע דיכול לישבע שלא פשע השני ושלא שלח בה יד ובזה שכת׳ שלא שלח בה יד בהא מלתא איסתפקא לי נלענ״ד נרא׳ דהראשון אינו חייב אלא כשפשע השני אבל בשליחות יד לא מחייב באונסין אלא אם שלח יד הוא בעצמו אבל כשמסרה לשני והשני שלח בה יד ואח״כ נאנסה אין הראשון מתחייב בשליחות יד דשני וכן משמע מדברי ש״ע שכת׳ ויכול הוא לישבע על זה ואי נימא דמתחייב באונסין כששלח השני בה ידו א״כ היכי משכחת לה דיוכל לישבע שלא שלח בה ידו מעולם וכי לא זזה ידו מתוך ידו ושמא עם סילוק ידיו שלח בה להשתמש בה איזו תשמיש ונתחייב באונסין אלא נרא׳ שאין הראשון מתחייב ע״י שליחות יד דשני. אמנם מדברי הרא״ש נרא׳ דחייב בשליחות יד דשני ע״ש פרק המפקיד גבי שומר שמסר לשומר ז״ל מתוך דברי אלפס שכת׳ דהיכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנס משמע דלא מסתיי׳ אי איכא עדים שנאנסה אלא שצריך להביא עדים דגם דנטריה כאורחיה ולא פשע ולא שלח בה יד ולפום מה דבעי למימר דעיקר שבועת השומרין לש״ח שנגנבה ולש״ש שמתה כדרכה ואינך שבועה ע״י גלגול מצינו למימר אי איכא עדים שנאנסה אין כאן עוד שבועה עכ״ל ומשמע הא ידוע דודאי השני שלח בה יד הראשון חייב באונסין ע״י שליחות ידו דשני.
שוב ראיתי בחידושי ריטב״א פרק המפקיד גבי שוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דישבע השוכר שכדרכה מתה וז״ל ואי קשיא הא קשיא דשוכר אמאי פטור הא צריך לישבע שלא שלח בה יד השואל ולא מצי לאשתבועי דהא לא ידע וכו׳ אבל מפשיעה גמורה ודאי חייב הא׳ כאלו הוא עצמו פשע כיון ששלוחו פשע דה״ה לשליחות יד וי״ל דלא דמי שליחות יד לפשיעה דבשלמא פשיעה כיון שנאבדה הבהמ׳ בפשיעת השני חייב הראשון שהרי קיבל עליו לשומרו יפה ולא עשה שמסרה למי שפשע בה אבל שליחות יד למה יתחייב הראשון בשליחות יד השני כיון שלא נאבדה בהמה באותו שליחות יד הא לא דמיא אלא לאומר לשלוחו צא גזול שפטור המשלח דאין שלד״ע דבטביחה ומכירה הוא דרבינן מקרא דיש שליח אבל בעלמא לא עכ״ל ומבואר מדבריו דאין הראשון מתחייב בשליחות יד דשני וא״כ אפילו יש עדים שהשני שלח בה יד כיון שלא נאבדה בהמה באותו פשיעה הראשון פטור.
אמנם קשיא לי טובא במה שכת׳ הריטב״א הא לא דמיא כו׳ דאין שלד״ע כו׳ אבל בעלמא לא דהא כי היכא דאתרבי בטביחה ומכירה שליח לד״ע ה״נ איתרבי בשליחות יד ע״י שליח בס״פ המפקיד מעל כל דבר פשע וצ״ע. ולכן נרא׳ דהיכא ידוע שהשני שלח בה יד הראשון חייב וכמ״ש מדברי רא״ש אלא דא״צ עדים רק דנטריה כאורחי׳ שנאנס וכיון דעיקר שבועה ליתיה ממילא ליתא לגלגול דשלח יד ודאי אליבא דכ״ע אינו אלא ע״י גלגול וכמבואר ברמ״א סי׳ רצ״ד ע״ש והוא מדברי הרא״ש הנז׳ והיכי דליכא עדים ויכול לישבע שנאנסה כגון שראה ואינו יודע אם השני שלח בה יד נרא׳ דלדעת הפוסקים דכל שעיקרי השבועה ע״י שמא לא אמרינן בג״ש משואיל״מ א״כ אינו חייב לשלם אע״ג דאינו יודע אם השני שלח בה יד ואפי׳ לפמ״ש דגם לדעת הרמב״ם וש״ע סי׳ רצ״ד דעיקר שבועה שאינו ברשותו אפ״ה אם אינו יודע אם בפשיעה אם באונס חייב משום אינו יודע אם פרעתיך ואפי׳ לדעת הפוסקים דאין אומרים מתוך בג״ש היכא דעיקר שבועה בטענת שמא היינו דוקא היכא דאינו ידוע אם בפשיעה אם באונס הוא דה״ל איני יודע אם פרעתיך דנכסי שומר משתעבד משעת משיכה ואפי׳ להפוסקים דנכסי שומר לא משתעבד אלא משעת פשיעה נמי ה״ל א״י אם פרעתיך דהחיוב התחיל משעה שמסרו לשני דזה ה״ל תחלת הפשיעה וכמבואר אצלינו בביאור היטב בסי׳ ש״מ סק״ד. אבל ספק שליחות יד ודאי אליבא דכ״ע ה״ל איני יודע אם נתחייבתי וכמ״ש הנימוקי בסוגיא דשאלה חצי יום דהיכא דשכרה חצי יום ואח״כ שאלה חצי יום ואינו יודע אם בעידן שכירה מתה אם בעידן שאילה ודאי אליבא דכ״ע ה״ל איני יודע אם נתחייבתי עליה מעולם בחיוב אונסין וע״ש. וא״כ ה״ה כשנסתפק שמא שלח בה יד ה״ל איני יודע אם נתחייבתי באונס ומש״ה אפי׳ אינו יכול לישבע שהשני לא שלח בה יד נמי פטור אבל לדעת הפוסקים דאפי׳ בג״ש ועיקר שבועה הי׳ ע״י שמא נמי אמרינן מתוך א״כ כל שאינו יודע שהשני בודאי לא שלח בה יד חייב לשלם אלא דכבר כתבנו דהיא דבר שא״א לו לידע וכן נרא׳ מדברי ריטב״א שכת׳ ולא מצי לאשתבועי דהא לא ידע ולכן נרא׳ דמ״ש הש״ע ויכול לישבע אין הכוונה אלא טענת נאנסה דבזה יכול לישבע ומצד שליחות לא מחייב כיון דאינו אלא מצד גלגול וס״ל לש״ע דלא אמרינן בג״ש מתוך היכא דשבועה עיקרא בשמא או דלא אמרינן כלל דין מתוך בג״ש ואפ״ה צריך שיכול לישבע שנאנסה משום דאל״כ ה״ל א״י אם פרעתיך אבל ספק שליחות יד ה״ל איני יודע אם נתחייבתי וכמ״ש ודו״ק.
(כב) [שו״ע] ששמר השני כראוי. נ״ב עיין ש״ך לקמן סי׳ ש״א ס״ק ד׳ ולעיל סי׳ קכ״א ס״ק ז׳ ובסמ״ע לעיל סי׳ קע״ו ס״ק ס״ט ובתשובת שב יעקב סי׳ י״א:
(כג) [ש״ך אות מו] שהרי כתב ה״ז פשע. נ״ב אין זה דקדוק כ״כ דהרי כתב הרמב״ם והוא לשון הש״ע לעיל ס׳ כ״א ואצ״ל אם מסרם לאחר הרי זה פושע. והתם ע״כ דפושע דאי״ל. א״כ ה״נ י״ל כן. אולם תמה שכתב הרמב״ם אח״כ אע״פ ששאל אם שכר בבעלים וכו׳ עיי״ש ובכ״מ מזה יש לדייק דהוי פשיעה גמורה. ועיין בהה״מ ודו״ק:
(כז) אם הוא ש״ח עש״ך ס״ק מ״א דומיא דגזל וגתייאשו כו׳ ולכאורה לא דמי כלל לגזל ונתייאשו הבעלי׳ דשם החפץ הוא של הבעלי׳ והרי הזיקו וכל אדם המזיק של חבירו חייב בשא״כ בשומר דהדין הוא דאינו חייב בפשיעה רק כשקיבל עליו שמירה והרי לא קיבל עליו השמירה מהבעלים ויכול לומר להבעלים לאו בע״ד דידי את וע״כ אין יכול הבעלים לתבוע שומר השני רק מדר׳ נתן כיון שהשני קיבל עליו שמירה מהראשון ויותר היה לו לדמות להא דשוכר פרה מחבירו והשאולה לאחר דהתשלומים של הראשון דנעשה שואל של הראשון וה״ג דכוותיה:
(כח) כגון שהראשון היה ש״ש עש״ך ס״ק מ״ד עד וה״ל כאומר א״י אם החזרתי לך כו׳ כ׳ זה להשיג אהנך דס״ל דהוי כא״י אם נתחייבתי כתב דהוי כא״י אם החזרתי וכוונתו אם המשאיל טוען ברי אבל אם טען שמא הא אפי׳ בא״י אם פרעתיך פטור בכהאי גוונא וכמש״ל והוא ס״ל טעם אחר משום שא״י לישבע ובישוב דברי הע״ש והנ״י שכתבו דאם התנה שירכב עליו השליח דפטור נראה לפמש״ל בסי׳ ע״ה דא״י אם פרעתיך פטור כשלא ה״ל למידע אם לא שפשע במה דלא ה״ל למידע א״ש דכשמסר ביד אחר במקום דלא היה לו רשות למסור שפשע במה דלא הוי ליה למידע מש״ה חייבים הן מטעם א״י אם פרעתיך הן מטעם מתוך שא״י לישבע משלם משא״כ כשמסר במקום שהיה לו רשות למסור דלא פשע במה דלא ה״ל למידע פטור והש״ך ס״ל דבא״י אם פרעתיך חייב אפילו לא ה״ל למידע בלא פשיעה ולכך ס״ל דחייב בא״י אם נאנס כשטוען המפקיד ברי ואפי׳ לא פשע במה דלא ה״ל למידע דהיינו שהיה לו רשות ובסי׳ ע״ה הוכחתי דהעיקר דאפי׳ בא״י אם פרעתיך פטור בלא ה״ל למידע כשלא פשע בזה וגם קשה על הש״ך דהא הוא בעצמו כתב בסי׳ ע״ב ס״ק נ״א דאם התובע מודה שהנתבע א״י דפטור דלא אמרינן בכה״ג מתוך שאיל״מ והכא כשהתנה שירכוב עליו השליח הרי המשכיר יודע שהשוכר א״י ומה״ת יתחייב לכן העיקר כדברי הנ״י דכשלא פשע במה דלא ה״ל למידע דפטור אבל כשפשע בזה חייב מטעם מתוך ואפי׳ גם המשאיל טוען שמא והא דבסי׳ צ״ב גבי חשוד שומר דלא אמרינן מתוך היינו משום דחשוד אין בו דין מתוך כמ״ש התוס׳ בב״מ דף ה׳ ד״ה שכנגדו ע״ש רק מדרבנן תיקנו דכשנגדו נשבע ונוטל וכשמת המפקיד נפטר ולא תיקנו רק במקום שכשכנגדו יכול לישבע או בשניהם חשודים והא דבטענו בספק ע״פ עד בחשוד דמשלם דש״ה דכ״ז שאינו נשבע להכחיש העד נאמן העד כשנים והוי כשני עדים מעידים אמנם לעיל בסי׳ צ״ב ובש״ך ס״ק י״א כתב דה״ה בטוענו ספק ע״פ העד נפטר החשוד ע״ש והנה לפי טעם זה דשומר שמסר לשומר חייב מטעם מתוך שאיל״מ אם כן במת השומר הראשון יש לנו לפטור היורשים דביורשים לא אמרינן מתוך שאיל״מ אך לפמ״ש לקמן בסי׳ ש״א דבאינו רגיל להפקיד כיון שאין השני נאמן בשבועה מחזקינן ליה שהוא ברשותו וחייב הראשון מטעם מזיק ע״ש א״כ אפילו היורשין חייבין אבל כשהשני רגיל להפקיד דמהימן בשבועה רק שאינו רוצה לישבע או שהוא ש״ח ואינו נשבע רק שלא פשע וכן אפילו באינו רגיל להפקיד ויש עדים שמת׳ רק שא״י אם בפשיעה מחזקינן ליה בשמרו כראוי שהרי מסרו לבן דעת דאז הראשון אינו חייב רק מטעם מתוך היורשים פטורין כנ״ל והנה בקצה״ח כתב שבסי׳ ש״מ הכריע דברגיל להפקיד פטור ולא ידענא דהא אדרבא כת׳ שם דלר״ת דס״ל דא״י חשיב כפירה ה״ל מתוך שאי״ל משלם גם אפילו לדעת רש״י שכתב שא״י לאו כפיר׳ הוא גבי נאנסו דלא בעי הודאה לא שייך מתוך לא ידענא דנאנסו חייב שבועה לאו מטעם כפיר׳ חייב דנימא דאינו יודע לאו כפירה היא רק דרחמנא לא חש לאונסין כ״ז שאינו נשבע דחשדינן ליה לאומר בדדמי כמ״ש הר״ן בשבועות דף ט׳ גבי פלוגתא דראב״י ורבנן:
(כט) והשני שומר שכר נראה דצ״ל שוכר דאי שומר שכר ממש א״כ קשה במאי מיירי אי מתה הבהמה הא בלא״ה השואל חייב באונסין ואי מתה מחמת מלאכה הא בש״ש לא שייך מחמת מלאכה אלא ודאי כוונתו שוכר דהוא כש״ש ומתה מחמת מלאכה וחייב משום דגרעיה לשמירתו:
(ל) אע״פ ששאל או שכר בבעלים והא דחשיב גרעון שמירה כשהראשון בבעלים ופטור לגמרי אפי׳ מפשיעה והשני חייב עכ״פ בגניבה יש לומר דמ״מ השיב גרעון שמירה לא מיבעיא מש״ש לש״ח דודאי הוי גרעון שמירה בגוף השמירה דש״ח א״צ להיות יושב ומשמר וש״ש צריך להיות יושב ומשמר כמ״ש בס״ק ג׳ וצריך לשומרו ג״כ מגניבה משא״כ ש״ח אלא אפי׳ שואל לש״ש דאין הפרש ביניהם רק לענין אונסין ומאונסין א״א לשמור מ״מ יש אונסין שאפשר ליזהר ממנו כגון בליסטים מזויין שישמרנו במוקף חומה וכיוצא ועוד נראה לכאורה דלסברא זו דחייב ברשות השני דאפי׳ בלא גרעיה לשמירה כגון ש״ש לש״ש והשני אין לו לשלם והראשון היה בבעלים דחייב הראשון על רשות השני דאין חילוק ביניהם אך קשה מהא דאמר בב״מ דף צ״ו דבעי בעל בנכס אשתו אי שואל הוי אי שוכר הוי ובעי למאי נ״מ הא בבעלים הוא ע״ש ולפ״ז קשה הא נ״מ אם השכיר הבעל הנ״מ לאחר דאי שואל הוי חייב על רשות השני אף שהיה בבעלים ואח״כ מצאתי בשב יעקב שהקשה זה לכן נרא׳ דהנה יש לעיין בטעמא דמילתא דחייב על רשות השני ונראה דהטעם הוא דהט״ז בסי׳ קע״ו סעיף ח׳ כתב דאם בתוך משך השאלה שכר ממנו על זמן יותר ארוך דמפקי׳ לשכירות הראשון כיון שהיה קנין חדש ומבואר בסי׳ שס״ג סעיף יו״ד דבמקום שאין לו רשות להשכיר השכירות להבעלים ולפ״ז א״ש הכא כיון דגרועי׳ גרעי׳ לא היה לו רשות להשכיר ומוכח בנ״י פרק כיצד הרגל דה״ה במטלטלין הדין כן ע״ש ולפ״ז אם היה בא השואל להמשאיל בתוך משך השאלה ושכר ממנו או שאל שיהיה לו רשות להשכירו לאחרים בכדי שיהיה השכר שלו ודאי דהוי קנין חדש ומפקיע שאלה הראשונה שהיה בבעלים דהא מקודם לא היה להשואל רשות להשכיר לגרוע השמירה וכן בש״ש לא היה לו רשות ליתן לש״ח לגרוע השמירה ולפטור עצמו מלהיות יושב ומשמר ואף דבסי׳ שמ״ו מבואר דשאילה שלא בבעלים אינו מפקיע בבעלים היינו כשהיה ברשותו בשעת שאלה שניה אבל הכא רשות ומשיכת השניה קנה ליה ומשיכה קנין חדש הוא וזהו שכתב וחייב על רשות השני בבבא מציעא דף מ״א למד דין שליחות יד דהוא שלא מדעת בק״ו משואל מדעת ע״ש א״כ ה״נ כיון דמדעת חייב מטעם הנ״ל מכ״ש שלא מדעת וקנין חדש הוא מפקיע הקנין הראשון שהיה בבעלים וחייב ולפ״ז אם השואל או השוכר הראשון שאל או שכר בפי׳ על אופן זה להשאיל או להשכיר לאחרים דלא נעשה קנין חדש בשעת שכירות השני ומכח שאלה ושכירות הראשון הוא וכיון שהיה אז בבעלים פטור ואתי שפיר ג״כ הא דמקשה גבי בעל דבבעלים הוא כיון דתיכף כשנשאה אדעתא דהכי נשאה להשכיר לאחרים ומשאלה הראשונה זכה בה ופטור אף על רשות השני כנ״ל:
(לא) ואם יש עדים ששמר השני עש״ך ס״ק מ״ו (ויש ט״ס והציון צ״ל בס״ק מ״ח קודם ועיין באשר״י פ״ק דמציעא כו׳ שכתב דמשמע דאפילו מיעט בשמירתו פטור ביש עדים כו׳) ולפ״ז באם מיעט בשמירה דחייב לשלם היינו אי ליכא עדים ולענין שאין השני נאמן בשבועתו לפטור הראשון אך דבר זה טעמא בעי דמה״ת לא יהיה נאמן בשבועתו כיון שהוא רגיל להפקיד ונראה דהטעם הוא דהא ברגיל להפקיד פטור דאמדינן דעתיה דאילו הי׳ בשעת מעשה היה נתרצה ונעשה השני שומר של הראשון ממש תדע דהא הרמב״ן דהוא מרא דהאי דינא ס״ל דאפילו אין לשני לשלם פטור הראשון וע״כ הוא מה״ט הנעש׳ בע״ד שלו ממש מטעם דאמרינן דאילו היה שם בשעת מעשה ודאי היה מסכים למעשיו והיה מקבלו לשומר וכיון שהשני הוא בע״ד ושומר של המפקיד ראשון מש״ה מהני שבועתו משא״כ כשמגרע לשמירתו דאז בודאי אילו היה המפקיד בשעת מעשה לא היה מסכים למעשיו דהא לא ניחא ליה רק בשמירת ש״ש דהיינו שיהיה יושב ומשמר ולא בשמירת ש״ח וכיון שהמפקיד הראשון אינו מסכים ממילא לא נעשה שומר של הראשון כלל ואפי׳ פשע השני אם אין לו לשלם חייב הראשון שהראשון הוא בע״ד של המפקיד ולא השני דהא לא הסכים עליו דאפילו אם הראשון הוא בבעלים דהשני חייב בתשלומין יותר מהראשון מ״מ חיוב שמירה על הראשון יותר מעל השני דשומר שכר מחויב להיות יושב ומשמר משא״כ ש״ח כמש״ל דכיון דהשני לאו בע״ד דידיה הוא רק הראשון לא מהני פשיעתו לפטור הראשון דהא אטו אם יאנס דבר אחד אצל השומר ומי שרגיל להפקיד ידע מזה יהיה מועיל שבועתו לפטור השומר ודאי דלא וראיתי בקצה״ח שדרך קצת בזה הדרך רק מה שכתב דלא נכנס תחתיו רק בפשיעה וחיישינן שנגנב ונאבד ואין מקבלין שבועתו רק על שלא פשע ולא על שנאנס לא נתכוונו דבריו אצלי דודאי כשמתה א״א לו לישבע שנגנב ובע״כ הוא צריך לישבע שמתה ומהיכי תיתי לא נאמין לו בשבועתו שפוטר עצמה בה שמתה:
(לב) ויכול הוא לישבע עסמ״ע ס״ק מ״ט דנשבע ג״כ שלא שלח יד והריטב״א כתב דלמה יתחייב הראשון בשליחות יד של השני וכו׳ והובא בקצה״ח ולפענ״ד נראה בפשיטות דכיון שהשני שלח יד ונעשה גזלן ואף אם מתה אח״כ חייב כיון שכבר קנאה ובשיטה מקובצת ב״ק גבי איתבר ממילא כתב דלכך משלם כשעת גזילה דבשעת גזילה אפקעיני׳ מרשות בעלים למכירה והקדש אם כן גם הראשון חייב משעה שגזלה השני דמה לי שגזל מבית השומר הראשון או מביתו ולפ״ז אפילו אם מתה אח״כ חייב וכמו בגנבה גנב מבית שומר ומתה ברשותו דחייב מטעם שכתב המחבר בסעיף ט׳ וז״ל דאפילו לא היתה מתה הרי הוא ביד גנב וה״נ כיון שכבר נעשה גזלן א״כ אפילו לא מתה ברשותא דגזלן הוי קיימא אך מ״מ שפיר כתב הש״ך דא״צ לישבע שלא שלח בו השני יד דבשלמא שלא נאבד בפשיעה ת״י השני זהו עיקר שבועת שומרין שלא נאבד הדבר בפשיעה וכיון שא״י לישבע משלם למאן דס״ל דאפילו בגלגול אמרינן מתוך אבל ענין שליחות יד של השני לא מוטל על הראשון ואין זה מענין שבועת השומרין בשומר הראשון כמו שאין על השומר שבועה ביצאה לאגם ומתה כדרכה אולי כבר גנבה גנב מאגם וקנאה במשיכה ואח״כ מתה וה״נ הוא שליחות יד של השני דהוא שומר של שומר דראשון ולא של הבעלים וש״י דידיה בגניבת אחרים דמיא וכמו דלא חיישינן אולי גנבה אחד מב״ב קודם שמתה ובשלמא אם היה שבועת ש״י עיקר שבועה הרי עינינו רואות דרחמנא חשדיה לכל שומר בשליחות יד והוי כרגלים לדבר אבל בשאינו רק גלגול לא חיישינן כלל לשליחות יד דהב׳ דכל מי שטוען מעשה חדש עליו הראיה כמ״ש הרשב״א ביבמות גבי וכולן שהיה בהן קידושין בספק ע״ש:
(מ) אם הוא ש״ח. ומ״מ אם פשע הב׳ רצה גובה מהב׳ ואי״ל לאו בע״ד דידי את ואפי׳ אם הראשון הוא בבעלים מ״מ הב׳ חייב דלא מיקרי שמירה בבעלים כיון דאין הממון של שומר הא׳ (ש״ך):
(מא) להפקיד תמיד. לאו דוקא תמיד אלא אפי׳ רוב פעמים (סמ״ע) ואם ידוע שאינו רגיל לשמור בעצמו דינו רק עם הב׳:
(מב) שהראשון היה ש״ש. ואין הא׳ י״ל שמא נאנסה ביד הב׳ ופטור או שמא מתה בפשיעה וחייב הב׳ דכל שומר מחויב לישבע בבירור וכיון שא״י וא״י לישבע משואיל״מ ואם שכנגדו טוען ברי חייב מטעם דהוי כא״י אם פרעתיך ולכך השואל חמור לרכוב וכו׳ שירכב עליו שלוחו ומתה בדרך וא״י אם מתה כדרכה או בפשיעה הוי ליה משאיל״מ וע״ב דהעיקר דאם מסרו שלא ברשות למי שרגיל להפקיד שפשע במה דלא ה״ל למידע דחייב אבל אם מסר ברשות הבעלים שלא פשע במה דלא ה״ל למידע פטור וע״ב דבמקום שחייב השומר לשלם מטעם דה״ל משאיל״מ היורשים פטורים ודוקא (שא״י אם מתה שיש עדים שמתה) רק שא״י אם בפשיעה אבל אם יש לספק שעדיין הוא ברשות הב׳ וגזלו והב׳ הוא מי שאינו רגיל להפקיד חייב הא׳ מטעם מזיק ואף היורשים חייבים:
(מג) אע״פ שהא׳ שאל או שכר. הטעם דאין שאלה בבעלים אלא לשומר שישאל מהבעלים אבל לא שומר ב׳ והא׳ מתחייב על רשות השני וע״ב דדוקא במקום דגרעי׳ לשמירה שלא היה לו רשות למסור לאחר ולכך חייב על רשות הב׳ אבל אם בשעה ששאל הראשון מן הבעלים פי׳ ששואל או ששוכר כדי להשכירו לאחרים והיה אז בבעלים פטור כיון דלא נעשה קנין חדש בשעת שכירות להב׳ ומכח שאלה ושכירות הא׳ הוא וכיון שהיה אז בבעלים פטור:
(מד) ואם יש עדים. והש״ך מסיק לדינא דאף שמגרע לשמירה מ״מ אם נשבע הב׳ שנאנסה פטור הא׳ וע״ב דדוקא ביש עדים פטור אבל ע״י שבועת הב׳ לא מהני:
(מה) ויכול הוא לישבע. היינו שלא פשע ואף שיש לחוש שעדיין הב׳ שלח בו יד וחייב האחד מ״מ ל״א בי׳ משאיל״מ דשבועת שליחות יד מצד גלגול. וש״ש שחזר דהפקיד להבעל חייב השומר כשנגנב מבית הבעל ואם מסרו לחש״ו חייב אפי׳ כשנאנס מרשותם דהוי תחילתו בפשיעה אבל מתה פטור:
שומר שמסר לשומר חייב – נ״ב: יש להסתפק אם יכול השומר הראשון להטיל חרם על המפקיד שהאמת הוא דאינו מאמין להשני בשבועה או אפשר דעלילה הוא מבקש ומעליל עליו כדי שישלם לו. והנה לפטור ח״ע בטענה זו א״י השומר דהוי כא״י אם החזרתי לך כיון דבודאי קבל על עצמו לשמור ונתחייב בשמירתו וספק לו אם נפטר בשמירת השני ובשבועתו דאם נימא שבאמת אינו מאמין לו המפקיד חייב הוא לשלם ולכך כיון שא״י הוי כא״י אם החזרתי ומזה ראי׳ לדעת הש״ך כאן דגם בשומר הוי כאיני יודע אם החזרתי אבל עכ״פ בא״י אם פרעתיך קיי״ל דצריך התובע לקב״ח תחלה אם גם כאן צריך לקב״ח שאינו מאמין להשני או לא וכן נמי אם הוא מאמין לו בלבו אם רשאי לומר אינו מאמין לו וכן הוא ביו״ד סי׳ קצ״ז דאם מאמין בלבו א״י לומר איני מאמינך אם מאמין לו בלבו א״כ ה״נ אם מאמין לי בלבו בשבועה אז הוא א״י לומר איני מאמינך בשבועה או שיכול לומר כן אף אם מאמין בלבו וצ״ע כי לא ראיתי לע״ע שום גלוי לדין זה. וכן אני מסופק בשומר אבדה דיש לו דין שומר ולא נעשה מן המפקיד לשומר אם זה מסרו לאחר אם יש לו דין שומר שמסר לשומר או לא כיון דעיקר הטעם בזה מכח דאת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ובזה הרי גם לראשון לא מסר לו מדעתו רק התורה עשת׳ לשומר ומה לי זה או זה. גם אני מסופק באם אחד מבני ביתו של המפקיד או איש אחר לגמרי נעל חפץ ראובן ונתנו לשמעון לשמור ונודע אח״כ שהחפץ של ראובן ושמעון מסרו לשומר אחר אם חייב בזה הראשון דהרי לכאורה אין יכול ראובן לומר את מהימנת לי בשבוע׳ דהרי גם לו לא מסר ראובן מדעתו ולא ידע בה וגם אם נימא דסוף סוף יכול ראובן לומר כיון דנגד זה שמסר לו לשומר חייב לשלם דזה יכול לומר את מהימנת לי וכו׳ וא״כ הרי אני בא מכחו מ״מ אם השומר השני רגיל זה שמסר לו החפץ להפקיד אצלו אך ראובן אינו רגיל להפקיד אצלו אם נלך בתר הבעלים שמסר לו החפץ. והנה בכל הני דינים נ״ל כיון דעיקר חיובם דהוי מחויב שבועה ואיל״מ א״כ ה״נ בכל הני דינים כיון שאינו ידוע להנפקד שהדבר ברור בלב המפקיד שנאבד כיון שאין ידוע זה בעדים וגם אינו ידוע אם היה מאמין להשני או לא וכל שאין ידוע להנפקד שהמפקיד עצמו יודע שנאבד חייב הוא לישבע שנאבד והרי אינו יכול לישבע כיון דלא נאבד בידו הוי משואיל״מ ולכך הן נגד יורשים היינו אם מת המפקיד קודם שעמד בדין או שומר אבדה או שזה שמסר לו רגיל להפקיד אצל השני אם בעלים האמתיים של החפץ אין רגילים להפקיד אצלו חייב הוא לשלם כיון שאינו יכול לישבע מיהו אם המפקיד בעצמו מאמין בלבו נראה דגזל הוא בידו אם טוען איני מאמינך ולכך נראה דצריך לקב״ח תחלה שאמת הוא שאינו מאמינו ועדיין צ״ע בזה כי הפוסקים קצרו בזה ביותר:
והנה בדין הנ״ל היכי שאחר מסרו לידו נראה דיש חילוק בדבר דאם ידע השומר תיכף שחפץ זה של ראובן הוא א״כ נעשה שומר לראובן ולכך אם אין ראובן רגיל להפקיד אצל השני חייב לשלם אף דזה שמסר לו רגיל להפקיד אצלו אבל אם לא ידע כלל בשעת קבלת השמירה שחפץ זה של ראובן א״כ יכול השומר לומר לראובן אני לא נעשיתי שומר לך רק לפלוני זה שמסרו לידי והרי הוא רגיל להפקיד אצל השני וא״כ נגדו אין צריך אני לישבע ולכך לא נעשיתי שומר ובלתי קבלת השמירה אינו חייב לישבע מה״ת ול״ש משואיל״מ וז״ב לפענ״ד מיהו בלא ידע תחלה ונודע לו אח״כ שהוא של ראובן ולא החזירו ונשאר בידו בזה צ״ע אם נחשב שומר לראובן או לא ודוק בזה:
בש״ך ס״ק מ״ד ד״ה: כתב הב״י בשם הרשב״א וכו׳ – נ״ב: ע׳ מ״ש בתשובה לק׳ פמארן בחיבורי לחו״מ סי׳ פ״א ומה דנ״מ לדינא בזה ודו״ק ועיין בש״ך ס״ק מ״ט בשם מוהרא״ש דנסתפק וכו׳ ועמ״ש בחיבורי לחו״מ מהדורא ה׳ סי׳ כ״ה לפרש כ״ז וליישב דברי הש״ך דלא סתרי לסימן ס״ו:
(יג) אפי׳ אם הוא ש״ח – עבה״ט שכ׳ ואף אם שומר הראשון שאל בבעלים מ״מ השני חייב ולא מקרי ש״ב כיון דאין הממון כו׳ ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ועיינתי במקור הדין ביש״ש שם וכתב שם בזה״ל ואם השומר הראשון עם השני במלאכתו לא נפטר השני כי לא נקרא ש״ב מאחר דקמה ברשותא דבעלים ולא פטרה התורה אלא שמירה בבעל שהממון שלו וראיה נכונה מפ׳ השואל דבעי היכא ששכרה האשה פרה מאחרים ואחר כך נשאת כו׳ עכ״ל ולפ״ז נראה דט״ס יש כאן בש״ך ובבה״ט וצ״ל ואף אם שומר השני שאל בבעלים כו׳ אבל מדין שומר הראשון אם היתה ש״ב לא איירי כאן ועמ״ש לקמן סקי״ט:
(יד) אפי׳ אם ידוע לכל שהשני כו׳ – כ׳ הסמ״ע משום דמצי א״ל דלא היה לך להאמינו למי שאין לי עסק עמו עכ״ל וע׳ בנ״צ בענין אם הודה המפקיד לפני ב״ד שגם הוא היה מאמין להשני אם זה מהני לפטרו כמו ברגיל להפקיד אצלו ע״ש:
(טו) לפני המפקיד – כ׳ בדגמ״ר וז״ל ואם שומר מסר לשומר שלא בפני המפקיד אלא שאח״כ הודיע להמפקיד ע״ל סי׳ קע״ו ס״י ובסמ״ע שם ס״ק ל״ד עכ״ל:
(טז) להפקיד תמיד – עבה״ט וכתב הריטב״א דהא דאמרינן דאי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו פטור דוקא שלא העני ולא נעשה חשוד בינתים עכ״ל הובא בב״י וכתב דגם מדברי הרמב״ם יש לדקדק כן כו׳ וע״ש וע׳ בתשו׳ ושב הכהן סי׳ י״ז שכ׳ דמ״ש הריטב״א שנעשה חשוד ל״ד חשוד ממש וה״ה אם איתרע חזקתו יכול לומר איהו לא מהימן לי (עמ״ש לעיל סי ע״א סי״ג סקי״א ובסי׳ צ״א ס״ג סק״ד). וע״ש עוד אודות ראובן שבא לשמעון ואמר לו שלוי שלח אותו אליו שיתקן משי ונתן לו המשי ואח״כ בא ראובן לשמעון וא״ל שיחזירם לו אחר שתיקנם וכהיום תובע לוי לשמעון ואמר שעשה את ראובן לשליח להוליך המשי אליו ולא הביא לו בחזרה ומדוע נתן המשי ליד ראובן בלתי ידיעתו ושמעון טוען כיון שראובן הביא לו המשי כשם דהימניה בתחלה כך הימניה בסופו ולכן החזיר לו המשי. מה דינו. והשיב דהדין עם שמעון כיון שלוי שלח ע״י ראובן המשי לשמעון לתקן א״כ האמין לוי לראובן לשלוח על ידו ולכן אין לחייב את שמעון מדין שומר שמסר לשומר כיון שלא מיעט שמירתו דשניהם ש״ש ואף אם נאמר דבעינן דוקא שהבעלים רגילין להפקיד אצלו אבל משום פעם א׳ לא ע׳ בב״י מה שהשיג על מהרי״ו (ע׳ במל״מ פ״א מה׳ שכירות דין ד׳) אפ״ה בנ״ד שאותו דבר עצמו שלח לוי ע״י ראובן לע״ד דכ״ע מודו דהוי כאילו מסרו למי שרגיל להפקיד אצלו כיון שלא נשתנה בינתיים ולכן פטור שמעון כו׳ ושוב הביא דברי הג״א ספ״ק דגיטין המתחלת ראובן ששלח מנה לשמעון לשמרו לו וע״י אותו השליח החזירו שמעון ונאנס בדרך כו׳ ומסיק וכתב דבנ״ד לא מבעיא לדעת ר׳ שמחה בהג״א הנ״ל ודאי שמעון פטור כיון שלוי לא דיבר עם שמעון כלל רק שראובן הבית המשי ליד שמעון בשם לוי יכול שמעון לומר ללוי לאו בר דברים דידי את אלא אפי׳ למ״ש בהג״א שם בשם א״ז דהנפקד נעשה בע״ד של המפקיד לכל הלכות נפקד אפ״ה פטור שמעון משום דהוה כאלו מסרו למי שרגיל ואם אין לראובן לשלם זה תלוי בפלוגתא (דלעיל סכ״ד בהגה) ואין בידינו להכריע לכן אין להוציא ממון מיד המוחזק עכ״ד ע״ש וע׳ בשו״ת מ״ב בסוף הספר סי׳ ז׳ (הובא לעיל סי׳ קפ״ה ס״ה סק״ב) מעשה כעין זה בשם תשו׳ הגאונים ודעתם דהדין עם המשלח ע״ש וצ״ע:
(יז) כגון שהראשון היה ש״ש כו׳ – עש״ך סקמ״ד עד ולא נהירא לי דעת רבינו דהא דאמרי׳ בש״ס דאפי׳ ש״ח שמסר לש״ש חייב מטעם דא״ל את מהימנת לי בשבועה כו׳ עש״ב וע׳ בנה״מ ובספר שער משפט מ״ש בזה וע׳ בתשובת שמן רקח ח״א סי׳ פ״ג מזה. וע״ע בש״מ שהביא בשם תשובת המבי״ט ח״ב בשאלות השניות סי׳ כ״ג בראובן שנתן לשמעון מטוה לארוג ושמעון נתנו ללוי אורג אחר שלא מדעת ראובן ואחר שארג לוי הבגד תובע ראובן משמעון כי הבגדים שארג הוא לו לא נכנס בהם כ״כ צמר כמו שנכנס עתה שנתנו לאורג אחר וטוען שמא לוי השאיר מן הצמר אצלו ואותך הייתי מאמין ולא ללוי ופסק כיון דקי״ל כל האומנין שומרי שכר הם ושומר שמסר לשומר חייב לכך גם בטענה זו אע״פ שלא היה מחויב שמעון שבועת השומרים אפ״ה כיון דמ״מ חייב שמעון שבועת היסת אף בשאר טענות כמבואר בסי׳ רצ״ו וכיון שאם היה טוען בנ״ד ברי לי שנשאר לו צמר משלי היה חייב לוי שבועה ואומר ראובן אותך הייתי מאמין ולא ללוי והיה חייב שמעון לשלם והוא ידון עם לוי וכן כשטוען ראובן כי בשאר בגדים כמו זה כשהיה אורג שמעון לא היה נכנס לו כל כך צמר ואם היה שמעון אורג בגד זה והיה טוען עליו ראובן שנשאר בידו צמר לפי מה שהיה נכנס בבגדים אחרים שהיה אורג לו אע״פ שאינה טענה ודאי היה חייב שמעון לקבל חרם שלא נשאר אצלו משלו כלום יכול ראובן לו׳ לשמעון אותך הייתי מאמין כשתקבל בחרם ולא ללוי עש״ב. והוא ז״ל כתב עליו שדבריו תמוהים מאד כיון שגוף הטענה אינו טענת ברי היאך שייך בזה שומר שמסר לשומר חייב והא אף פשיעה גמורה אם המפקיד אינו יודע כמה היה שוה הפקדון פשיטא דאינו יכול להוציא ממון בספק מאומד הדעת וכ״ש בשומר שמסר לשומר בכה״ג כיון שאינו חייב שבועה דאורייתא וגם התובע טוענו בספק פשיטא דא״צ לשלם ממון בספק בשלמא אם ראובן טוען ברי שנשאר לו צמר ביד לוי אף דשמעון א״י מזה י״ל כדברי הרב דשמעון חייב ול״ד לאומר נגנב לי דבר מהפקדון והלה אומר א״י דנשבע ונפטר דש״ה דה״ל כאומר א״י אם נתחייבתי לך כיון שמעולם לא ידע כמה היה משא״כ אם נתן לו צמר במנין ובמשקל וטוען טענת ברי שנשאר לו מן הצמר ביד לוי ושמעון א״י אם נכנס הצמר בהבגדים או לא ה״ל א״י אם החזרתי לך וחייב לשלם משא״כ אם ראובן נמי טוען בספק ל״ש בזה א״י אם החזרתי לך כיון דשניהם טוענין בספק היאך יכול להוציא ממון בספק כיון דשמעון לא נתחייב שד״א ול״ש בו לומר משאיל״מ. והדבר צע״ג ולדינא נלע״ד עיקר שלא כדבריו עכ״ד ע״ש:
(יח) ומשלם אע״פ ששאל או שכר בבעלים – ע׳ בתשו׳ ח״ס חח״מ מימן צ״ד שכתב דה״ה שומר שטרות שמסר לשומר אם הראשון ש״ש ומסרו לש״ח אע״ג דכל יומי מפקיד גבי׳ מ״מ פושע הוא דגריעי גרעיה לשמירתו מש״ש לש״ח אע״ג דלענין תשלומין אין נפקותא בשטרות דבין ש״ש ובין ש״ח אינם חייבים אלא בפשיעה מכל מקום מקרי גריעותא בשמירה דשמירת ש״ש אפילו בלי תשלומין הוה שמירה מעליא משמירת ש״ח כו׳ ע״ש וע׳ בתוס׳ ב״ק דף י״א ע״ב בד״ה דעילוי:
(יט) אע״פ ששאל כו׳ בבעלים – ע׳ בתשו׳ ח״ס אה״ע ח״ב סימן קס״ג מ״ש ליישב קושית העולם מב״מ צ״ו ע״ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל היה כו׳ למאי נ״מ כו׳ ע״ש וע׳ בתשו׳ שב יעקב סי׳ י״א ובנה״מ מ״ש בזה:
(כ) בבעלים – ע׳ באר הגולה אות ר׳ בשם הכ״מ שנ״ל טעמו משום דיותר מזיק בידים כו׳ (עמ״ש לעיל סימן קט״ו ס״י סקי״ג) וע׳ במל״מ פ״א מה׳ שכירות דין ד׳ שתמה ע״ז וכתב לא ידעתי טעם לדברים אלו כו׳ דהא אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש״ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ״ע עכ״ל וע׳ בנה״מ מזה וע׳ בתשובת שב יעקב סימן י״א שכ׳ דה״ה בדין דלעיל ריש הסעיף בלא מיעט שמירתו רק שמסר לשומר שאין דרך הבעלים להפקיד אצלו גם כן חייב אפילו בשמירה בבעלים ומה דהרמב״ם והש״ע לא כתבו זה לעיל י״ל דלרבותא כתבו כאן דלעיל פשוט דלא מהני לפטור שמירה בבעלים כיון דהחיוב לעיל משום דלא מהימן ליה מאי מהני ש״ב דהמפקיד מצי למימר דהוא מזיק ליה בידים שנתן לאיש דלא מהימן ואפשר שטען טענת גנב והוא עצמו גנבו משא״כ בדין זה דמהימן נמי להמפקיד שטוען טענת אמת רק דמיעט בשמירתו דאפשר לומר שפשע בשמירתו דהוי רק ש״ח ה״א דלא גרע מאם השומר הראשון עצמו פשע פשיעה גמורה שחייב בו ש״ח ואפ״ה פטור משום דהוי ש״ב לכן צריך לאשמועינן דאפילו בהא חייב אף בש״ב מכ״ש בדין דלעיל היכא שמסר לשומר שאינו רגיל להפקיד אצלו דחייב אף בש״ב כו׳ ע״ש ועמ״ש לעיל סי׳ קע״ו ס״י סקי״ג:
(כא) ואם יש עדים – עבה״ט עד ואני אומר דאפילו בשבועה היה בדין שיפטר כו׳ וע׳ בזה בפנים בש״ך סקמ״ו עד ונ״ל דגם הרמב״ם וסמ״ג מודים דשבועה מועיל כו׳ וכיוצא בזה כתב המל״מ פ״א מה׳ שכירות דין ה׳ (רק תיבת פושע הוא שכתב הרמב״ם אינו מפרש כהש״ך) וז״ל קשיא לי דלמאי אצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש״ח או לשבועת ש״ש כו׳ ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון ל״ד עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן אלא משום דע״כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש״ש הוי נקט עדים וה״ה אם רוצה לישבע ודו״ק עכ״ל גם בס׳ מחנה אפרים ה׳ שומרים סי׳ ל״א כתב ולע״ד נראה דכל שנשבע השני שנאנסה אף הר״מ ז״ל מודה דפטור הראשון והכא מיירי כשאין השני רוצה לישבע כה״ג כו׳ ע״ש וע״ע בש״ך מ״ש מיהו הפי׳ הראשון שכתבתי ברמב״ם הוא דוחק כו׳ עד ע״כ נראה עיקר לדינא כרי״ו עכ״ל ומבואר מדבריו שמסיק לדינא דאפילו מיעט בשמירתו כגון שמסר לש״ח אם דרכו להפקיד אצלו די שישבע השומר השני שנאנסה ונפטר הראשון (וכ״ד המל״מ והמח״א הנ״ל והם מפרשים שגם דעת הרמב״ם כן כנ״ל) וע׳ בקצה״ח ובנה״מ שחולקים ע״ז והסכימו לדינא כמשמעות הרמב״ם והמחבר דדוקא ביש עדים פטור הראשון אבל שבועת השני לא מהני וכתבו בזה טעמים שונים ע׳ בדבריהם. וע׳ בתשו׳ ושב הכהן סימן ט״ו שחולק ג״כ על הש״ך והסכים לדינא כהרמב״ם דאם מיעט שמירתו לא מהני שבועת השני אף שרגילים להפקיד אצלו וביאר הענין בטוב טעם והוא כיון דקי״ל דאם נשבע לשקר מחובה לפטור מביא אשם גזילות והוא שבועת הפקדון ואם נשבע מחיוב לחיוב או מפטור לפטור מביא חטאת והוא שבועת ביטוי כדאיתא בסוף שביעית ובסוגיא זו בב״מ דף ל״ו. וידוע ששבועת הפקדון חמור משבועת ביטוי חדא דשבועת פקדון הוי כפירת ממון ג״כ משא״כ שבועת ביטוי ועוד דזה באשם כסף שקלים וזה בחטאת בת דנקא וכדאיתא בשבועות דף ל״ז כו׳ ולפ״ז טעמא רבה איכא במלתא דדוקא בלא מיעט שמירתו הוא דמהני שבועת השני אם רגיל להפקיד אצלו דאז לא יכול לומר איהו לא מהימן לי כיון שדרכו להאמינו ושבועת שניהם שוים אבל אם מיעט שמירתו כגון ש״ש שמסר לש״ח איך אפשר לפטור הראשון שמחוייב בגו״א בשבועת השני הא השני הוא ש״ח ופטור מגו״א וא״כ אם נגנבה או נאבדה והוא נשבע שנאנסה הוא שבועת ביטוי כיון שהוא מפטור לפטור ואיך יפטור השומר הראשון שנתחייב לישבע שבועת הפקדון ולפ״ז מאי מהני מה שרגיל להפקיד אצלו דפשוט שיכול לומר באמת הוא נאמן בעיני על שבועת הפקדון בכפירת ממון אבל לא על שבועת ביטוי הקל ממנו כו׳ ולפ״ז אפשר לומר דהיינו נמי טעמא דהריטב״א שהביא הב״י בבד״ה ותשובת רש״ך שהביא הש״ך ס״ק כ״ז (בבה״ט לעיל ס״ק ר״ט) שכתבו בפשיטות דהא דאמרינן כל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא דוקא בש״ח ר״ל דאם הוא ש״ש ומסר לאשתו ובניו והמה ש״ח אף דא״י המפקיד לומר באשתו ובניו איהו לא מהימן לי מ״מ אין יכולים לפטור אותו בשבועתם מטעם הנ״ל (כיוצא בזה כתב ג״כ בקצה״ח הובא לעיל סק״א ס״ק ט׳) ע״ש עוד שהאריך בביאור כל דברי הרמב״ם בהלכה זו ובסופו כמה חילוקי דינים עש״ה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובההכל
 
טור
{כח} בד״א שאינו חייב אלא בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב אפילו בדברים בלא קנין:
שולחן ערוך
(כז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין שׁוֹמֵר חִנָּם חַיָּב אֶלָּא בִּפְשִׁיעָה, בִּסְתָם שׁוֹמֵר. אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁיִּתְחַיֵּב אַף בָּאֳנָסִים, חַיָּב אַף בִּדְבָרִים בְּלֹא קִנְיָן.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהעודהכל
(כח) {כח} בד״א שאינו חייב אלא בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב בס״פ הפועלים (בבא מציעא צד.) תנא מתנה עם ש״ח להיות כשואל במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ורבי יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וידוע דהלכה כרבי יוחנן וכן פסקו הפוסקים:
כתוב בתשובות הרשב״א סי׳ אלף וג׳ הפקיד אצלו וקבל עליו אחריות סתם הוי כש״ש ולא כשואל ועיין במישרים נ״ל ח״א מ״ש בשם רבינו מאיר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כח) אפילו בדברים בלא קנין כר׳ יוחנן דס״פ הפועלים דס״ל דבההיא הנאה דקמפקא עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמיר ומשעבד נפשיה וכעין זה אמרינן נמי בערב בשעת מתן מעות וכמשר״ל סימן קכ״ט ועמ״ש לעיל בסימן זה ס״ב מזה גם לקמן בסימן ש״א בדרישה:
(כח) {כח} בד״א שאינו חייב אלא בפשיעה וכו׳. ברייתא ס״פ הפועלים:
ומ״ש אפילו בדברים בלא קנין. שם וכר׳ יוחנן ולא כשמואל וכך פסק הרי״ף שם והרמב״ם בפ״ב משכירות:
(ע) א) לשון הטור סכ״ח מברייתא שם בבא מציעא דף צ״ד ע״א וכן כתב הרמב״ם שם פרק ב׳ דין ט״ו וכתב הרשב״א סי׳ אלף ג׳ אם הפקיד אצלו וקבל אחריות סתם הרי זה שומר שכר הביאו הסמ״ע
(עא) ב) כרבי יוחנן שם דבההיא הכאה וכו׳
(נ) שיתחייב אף באונסים כו׳ – וכתב רשב״א סי׳ אלף ג׳ אם הפקיד אצלו וקבל אחריו׳ סתם ה״ז שומר שכר עכ״ל:
(נא) חייב אף בדברי׳ בלא קנין – וע״ל סי׳ שס״ד [סי׳ ש״א ס״ד] מ״ש שם בסמ״ע דלק״מ משם למ״ש כאן ובסי׳ צ״ה ועמ״ש עוד מזה בס״ס ס״ו: (הג״ה וכתב במשרים נ״ל ח״א אם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו נכסים שלו משעה ראשונה שנשאלה או נפקדה בידו אלא משעה שנאנסה עכ״ל ד״מ כ״ח):
(מט) חייב אף בדברים בלא קנין – עיין בתשובת ר״א ן׳ ששון סי׳ ע״ג שנסתפק באם התנ׳ ש״ח להיות חייב כש״ש וטוען שנאנס ואומר שלא נתחייב אלא לשלם כשיהיו עדים שנגנב או נאבד אבל לא נתחייב על שבועת ש״ש שהיא על טענת ספק אלא רוצה לפטור עצמו בשבועת ש״ח שלא פשע וע״ש שנסתפק בהש״ס דפ׳ הזהב.
(מט) בדברים – בתשו׳ מהר״א ששון נסתפק בסי׳ ע״ג באם התנה ש״ח להיות חייב כש״ש וטוען שנאנס ואומר שלא נתחייב אלא לשלם כשיהיו עדים שנגנב או נאבד אבל לא נתחייב על שבועת ש״ש שהוא על טענת ספק אלא רוצה לפטור עצמו בשבועת ש״ח שלא פשע וע״ש שנסתפק בהש״ס דפ׳ הזהב. ש״ך:
(טו) אבל אם התנה שיתחייב אף באונסין – עש״ך שכ׳ בשם מוהר״א ששון שנסתפק במתנה ש״ח להיות כשואל אם צריך שבועת שומרין. ועמ״ש בזה בסי׳ ש״א סק״ג.
(טז) חייב אף בדברים בלא קנין – ואיכא למידק בהא ספ״ק דגיטין דף נ״ד רב ששת ה״ל אשרתא דסרבלי במחוזא א״ל לר׳ יוסף בר חמא בהדי דאתי אייתינהו ניהלי אזל יהביניה ליה אמרו ליה ניקני מינך היינו אונסא דאורחא אמר להו אין לסוף אשתמיט להו ואמאי צריך קנין לאונסא דאורחא כיון דנתחייב בדברים נמי דמתנה ש״ח להיות כשואל ותו מאי אהני ליה מאי דאשתמיט כיון דכבר נתרצה להם במה דאמר אין וכבר נתחייב בדברים בעלמא ונרא׳ כיון דטעמא דמתנה ש״ח להיות כשואל בדברים בעלמא אמרו בש״ס בהאי הנאה דקא מהימן להו וכמבואר בפ׳ הפועלים דף צ״ג וכיון דהתם דכבר נתנו לו וא״כ האי הנאה דקא מהימן ליה כבר עברה דהא בתר דיהבינהו ניהליה אמרי ליה ניקני מינך על אונסא דאורחא וא״כ אותו הנאה כבר עברה ואע״ג דמתנה ש״ח להיות כשואל אפי׳ בשומר לזמן ובתוך הזמן התנה להיות כשואל נמי מתחייב בדברים היינו משום דהמפקיד ודאי יכול לחזור תוך זמן ולהוציאו מידו תוך זמנו דהזמן אינו אלא לטובתו וא״כ בהאי הנאה דמהימן ליה להבא נמי גמר ומקני להתחייב בדברים אבל התם בני מחוזא כשיבואו לחזור לא מצי הדרי דקי״ל כרב דאמר אם בא לחזור אינו חוזר דכבר זכה למפקיד א״כ אותו הנאה הראשונה כבר עברה וכמ״ש ואח״כ שוב אינו בחזרה ולא שייך ביה בהאי הנאה דקא מהימן ליה ולפ״ז נרא׳ דה״ה בשוכר לזמן וקיבל עליו תוך זמנו להיות כשואל לא מתחייב בדברים דהנא׳ הראשונ׳ ואח״כ שוב אינו יכול לחזור עד הזמן דבשוכר לזמן הוא טובת השוכר ודו״ק.
(כד) [שו״ע] אבל אם התנה. [נ״ב עיין מ״ל פ״ק מהל׳ שכירות ה״ט שכתב דלחד תירוצו בתוס׳ ס״פ הזהב נראה הדין דוקא להיות כשואל לא בעי׳ קנין אבל בהתנה להיות כש״ש בעינן קנין עיי״ש ובשאול בבעלים שהתנה שיתחייב בתשלומיו נראה דאף לתירוץ הא׳ של התוס׳ הנ״ל בעי קנין כיון דמדינא פטור אף משבועה ובש״ח ובש״ש והוא בבעלים והתנה להתחייב באונסי׳ לתירץ הב׳ של התוס׳ נראה פשוט דלא בעי קנין ולתירץ הא׳ בעי קנין]:
(כה) [שו״ע] בלא קנין. נ״ב עיין בב״מ נ״ח א׳ בתוס׳ שם ונ״מ אם ש״ח יכול להתנות להיות כש״ש דלתירוץ הב׳ בעי קנין עיין מ״ל פ״ב מהל׳ שכירות גם נ״מ בש״ח בבעלים ומתנה להתחייב באונסים דלתירוצם הא׳ בעי קנין ולתירוצם הב׳ לא בעי קנין וכן בקרקע ועבדים במתנה שיהיה חייב באונסי׳ אולם המהרי״ט בדרושותיו פ׳ חקת דרוש ב׳ כתב דבקרקעות וכדומה אף לתירץ הב׳ דתוס׳ הנ״ל בעי קנין עיי״ש. ועיין סמ״ע לקמן סי׳ ש״א ובשיטה מקובצת הביא בשם גאונים לתרץ דבמילי דהדיוט דדרך לשמור עצמו בזה הוי מילי דחשיבות במה שמפקיד בידו ומאמינו משא״כ בהקדש דל״ש לשמור בעצמו ע״ש ולפי״ז בעבדים וקרקעות לא בעי קנין ועיין במחנה אפרים סי׳ ח׳ שהעלה דבכל ענין מהני התנאי לחייב בפשיעה. והגאון בעל ברכי יוסף בספרו שם הגדולים כתב רפ״ה דאבות בפשיטות דה״ה אם מוסר לו דינר כסף והתנה עמו דאם יאבד יתפרע של זהב ונאבד חייב לשלם לו זהב. ולענ״ד דין זה לא פשוט הוא ויותר נוטה לפטור. ודו״ק:
(לג) חייב אף בדברים עקצה״ח שהוכיח מהש״ך דאם כבר שכרו לזמן באופן שאין המשכיר יכול לחזור בו ואח״כ התנה עמו להיות כשואל כיון דלא שייך הטעם דאמר הש״ס בהאי הנאה דהימניה דההנאה כבר עברה צריך קנין ויפה כוון:
(מו) אף באונסים ואם קבל סתם אחריות הוי ש״ש (סמ״ע):
(מז) חייב אף בדברים. אם התנה שיהיה כש״ש וטוען שנאנס מסתפק הש״ך אם השומר י״ל שלא נתחייב בשבועה כש״ש רק בתשלומין כש״ש וכשהשומר נתחייב לשלם לא נשתעבדו נכסיו משעת משיכה רק בשעת אונס (סמ״ע)
(מח) בלא קנין. ואם שכרו לזמן ובתוך הזמן התנה להיות כשואל צריך קנין:
(כב) אף בדברים – עבה״ט מ״ש בתשובת מהר״א ששון נסתפק באם התנה ש״ח להיות חייב כש״ש וטוען שנאנס כו׳ (ועיין בזה בקצה״ח לקמן סי׳ ש״א) וע׳ בתוס׳ פ׳ הזהב דף נ״ח ע״א בד״ה א״ר יוחנן שכתבו וז״ל אי נמי התם כיון שמתחייב בשואל סבורים העולם שהשאילו לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה עכ״ל לפ״ז לכאורה י״ל דש״ח אינו מתחייב כלל כש״ש בלא קנין ודוקא כשואל אמרו אבל לא כש״ש אמנם הפוסקים כתבו רק תירוץ הראשון שבתוס׳ שם וכמו שכתב הסמ״ע לקמן סימן ש״א ס״ד ולעיל סי׳ ס״ו סעיף קטן צ׳ ע״ש לפי זה אין חילוק:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובההכל
 
טור
{כט} ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד אפילו אם פשע ונאבד לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו לא שנא שהיה שכור או שאול לו תחילה כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אף על פי שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור כדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם ואמרינן היה עמו בשעת שאלה א״צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה וה״ה נמי לכל השומרים אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפילו שהיה עמו בשעת אבידה חייב ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדין שואל.
שולחן ערוך
(כח) הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר, אוֹ הִשְׁאִילוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ, אִם שָׁאַל הַשּׁוֹמֵר אֶת הַבְּעָלִים עִם הַדָּבָר שֶׁלָּהֶם אוֹ שְׂכָרָם, הֲרֵי הַשּׁוֹמֵר פָּטוּר מִכְּלוּם, אֲפִלּוּ פָשַׁע בַּדָּבָר שֶׁשָּׁמַר, וְאָבַד מֵחֲמַת הַפְּשִׁיעָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם (שמות כב, יד). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשָּׁאַל הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן בְּעֵת שֶׁנָּטַל הַחֵפֶץ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִים אוֹ שְׂכוּרִים אֶצְלוֹ מִקֹּדֶם לָכֵן, כֵּיוָן שֶׁהֵם עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ בְשָׁעָה שֶׁנֶּאֱבַד, פָּטוּר. אֲבָל אִם נָטַל הַחֵפֶץ וְנַעֲשָׂה עָלָיו שׁוֹמֵר תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׂכַר הַבְּעָלִים אוֹ שְׁאָלָם, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ הַבְּעָלִים עִמּוֹ בִמְלַאכְתּוֹ בְּעֵת שֶׁנֶּאֱבַד, חַיָּב.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםעודהכל
(כט) {כט} ואם בשעה שקיבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד היינו מדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם פירוש עמו במלאכתו ובר״פ השואל (בבא מציעא צה.) יליף דה״ה לשאר שומרין ותניא תו התם שם היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואף ע״פ שממה שכתב רבי׳ ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור משמע דבתר שעה שקבל עליו לשמור אזלינן:
[בדק הבית: וכמו שכתב לעיל בסימן זה בשם ר״י והרא״ש דמשעה שקבל עליו לשמור חייב אע״פ שלא משך:]
כבר כתב אח״כ בשעה שמשך הפקדון לשמרו וכך הם דברי הרמב״ם בפ״א מהלכות שכירות:
[בדק הבית: ויש לתמוה על דברי רבינו דנקט רישא כמר וסיפא כמאן דפליג עליה:]
ומ״ש בין בחנם בין בשכר כן משמע בפרק השואל (בבא מציעא צז.) דאפילו א״ל אשקיין מיא מיקרי בעליו עמו:
ומה שכתב אם פשע ונאבד בריש פרק השואל (בבא מציעא צה.) איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור ופסקו הפוסקים כמאן דפטור:
ומה שכתב לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו ל״ש שהיה שכור או שאול לו תחלה מבואר במשנה ר״פ השואל:
ומה שכתב כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אע״פ שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור וכו׳ ואמרינן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה הוא הברייתא שכתבתי בסמוך:
ומה שכתב וה״ה לכל השומרים הוא מה שכתבתי דבר״פ השואל יליף משואל לשאר שומרים:
ומה שכתב אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפי׳ שהיה עמו בשעת אבידה חייב היא הברייתא שכתבתי בסמוך:
ומה שכתב ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדין שואל הוא בסי׳ שמ״ו ועיין בנ״י פרק האומנין גבי הנהו אהלויי דיני שומרים וכמה חילוקים וטענות ביניהם במהרי״ק שורש קנ״ה. נפקד שטען שהמפקיד כתב לו להוציא לצרכו סך זהובים והלה מודה שכתב לו כן אבל אמר לא הוצאת כ״כ אם נאמן הנפקד בשבועה עיין בת״ה סימן של״ה:
כתב בכלל פ״ו סי׳ ו׳ כל מה שהוצרך הנפקד ליתן למלך בשביל מה שהיה בידו מפקדון ראובן הממון שהפסיד יקח מהפקדון ועיין בהריב״ש סי׳ קע״ו:
כתב במישרים נ״ל ח״א אם נאנס שום דבר שהוא חייב לשלם לא נשתעבדו הנכסים שלו משעה שנשאלה או שנפקדה בידו אלא משעה שנאנסה בפרק הגוזל עכ״ל:
כתב הריב״ש בסימן נ״ב אם יתן הנפקד הפקדון לבא לירש מחמת קורבה הנה האשה תוציא ממנו בדיני עכו״ם ואינו מן הדין שיהא הנפקד לוקה בעד הפקדון וכמו שכתב הרמב״ם פרק ז׳ מהל׳ שאלה אצל נפקד שרוצה לפרש בים או בשיירא ע״כ והר״ש בר צמח חלק עליו וכתב שאין אוסרים פקדונו של זה ביד זה מפני יראתו שמא יבוא אחר ויגזול ממנו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) ואם בשעה שקיבל כו׳ עד פטור הנפקד הטעם דבשואל כתיב בעליו עמו לא ישלם וכדמסיק רבינו ובר״פ השואל יליף לה דהדין כן גם בשאר שומרין ואמש״ר ואם בשעה שקבל עליו הנפקד כו׳ כתב ב״י דל״ד הוא אלא כמש״ר אח״כ דאזלינן בתר שעה שמשך הפקדון לשמרו וכך הם דברי הרמב״ם פכ״א דשכירות עכ״ל ואני אומר דאין ראיה מהרמב״ם דאזיל לטעמיה דאין השומר חייב עד שעה שעשה משיכה כאשר נתבאר לעיל ס״ו מסי׳ זה אבל רבינו שכתב שם דנתחייב מיד שקיבל עליו לשמור א״כ מ״ש כאן ברישא אם בשעה שקיבל עליו הנפקד לשמור הוא דוקא ומ״ש אח״כ בשעה שמשך ל״ד ולא כתב בשעה שמשך אלא משום דהוא מילתא דפסיקא וידיע וק״ל:
בדין שזאל ע״ל בסימן שמ״ו:
(כט) {כט} ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו׳. בר״פ השואל יליף דדין בעליו עמו דכתיב לגבי שואל ה״ה לשאר שומרים ודקדק רבינו ואמר ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו׳ לאורויי דאע״ג דלא משך הפקדון מ״מ מיד שסילק המפקיד שמירתו מעליו מדעת השומר דקם ליה ברשות השומר לשמרה וחייב עליה אם פשע אע״ג דלא משך לר״י והרא״ש לעיל סעיף ו׳ הה״נ אם בעליו עמו באותה שעה פטור הנפקד אבל להרמב״ם דאינו חייב בפשע אא״כ משך בפקדון גם בבעליו עמו אינו נפטר אא״כ היה עמו בשעה שמשך וכ״כ להדיא בפ״א משכירות:
ומ״ש רבינו אחר כך בשעה שמשך הפקדון לשמרו וכו׳ לאו דוקא משך דה״ה נמי אפי׳ לא משך אלא קבל עליו לשמרו כמ״ש בתחלת דבריו אלא נקט משך לאורויי דבחדא מתרתי סגי או בקבל עליו בפירוש לשמור אע״ג דלא משך או במשכו בסתם אע״ג דלא קבל עליו בפירוש לשמור ודלא כמ״ש ב״י:
ומ״ש בין בחנם וכו׳ עד סוף הסי׳. הכל משנה וברייתא פרק השואל:
(עב) ג) ל׳ הרמב״ם שם פרק א׳ דין ג׳ משנה וברייתא שם דף צ״ה ע״ב
(עג) ד) פלוגתא דרב אחא ורבינא שם ופסקו הפוסקים כמאן דפטר
(עד) ה) טור ומבואר שם במשנה
(עה) ו) שם במשנה ושם בברייתא
(נב) אם בעליו עמו לא ישלם – מקרא זה אוכי ישאל קאי דמשמע דבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אע״פ שלא יהא עמו אח״כ וכ׳ כן בשואל וכ״ש באינך שומרים דפטור אם בעליו עמו גם וי״ו דוכי ישאל וגומר לימדנו דגם באינך הדין כן:
(נ) אם בעליו עמו לא ישלם – מקרא זה או כי ישאל קאי דמשמע בשעת שאלה צריכין שיהא עמו וכו׳ עכ״ל סמ״ע ע״ל סי׳ שמ״ו השיג בעצמו על הע״ש שכ״כ ע׳ בש״ס פ׳ השואל וכתוב במשרים נ״ל ח״א שאם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו נכסי׳ שלו משעת שאלה או נפקדה בידו אלא משעה שנאנסה עכ״ל ד״מ כ״ח הביאו בהגהת סמ״ע וע״ל סי׳ שמ״א ס״ד ובסמ״ע שם ס״ק י״ג ע׳ בתשובת ר״י לבית לוי סי׳ כ״ח דף קנ״א.
(נ) שנאמר – מקרא זה אוכי ישאל קאי דמשמע דבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אע״פ שלא יהא עמו אח״כ וכת׳ כן בשואל וכ״ש באינך שומרים עכ״ל הסמ״ע וע״ל ר״ס שמ״ו השיג הסמ״ע עצמו על הע״ש שכ״כ עיין בש״ס פרק השואל וכתו׳ במשרים נתיב ל׳ ח״א שאם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו הנכסים שלו משעה שנשאל או נפקד בידו אלא משעה שנאנס עכ״ל ד״מ סי׳ כ״ח וע״ל סי׳ שמ״א ס״ד עיין בתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ כ״ח דף קנ״א. שם (מדין שומר שמסר לשומר עיין בתשו׳ שב יעקב חח״מ סי׳ י״א):
(יז) אם בעליו עמו לא ישלם – נסתפקתי בשמירה בבעלים אם נשבע שבועת השומרין או לא. והנה מדברי תוס׳ נרא׳ דאפי׳ שמירה בבעלים בעי שבועת השומרין ומחויב לישבע שבועת התורה שבועה שאינו ברשותו ע״ש פרק הכונס דף נ״ז ד״ה ונמצא ש״ש משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטין מזוין אבל אי גזלן הוא ניחא דטוען טענת גזלן ונמצא שהוא בידו לא משלם כפל וא״ת אכתי נמצא ש״ש משלם כפל בטוען טענת גנב בבעלים ושמא אין שייך כפל בטוען טענת גנב בענין זה ואפילו שייך אין לחוש א״נ הוי מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר עכ״ל. א״כ משמע מדבריהם דאיכא שבועת השומרין בשמירה בבעלים דאי ליכא שבועה היכי משכחת כפל בטוען טענת גנב בבעלים דטוען טענת גנב אינו חייב עד שישבע בב״ד ובקפץ ונשבע לא משלם כפל כדמוכח בהגוזל קמא דף ק״ו וכמ״ש תוס׳ ר״פ מרובה ד״ה יצאו קרקעות וע״ש ואע״ג דמשכחת לה כפל בט״ג בבעלים ושבועה בב״ד ע״י גלגול דמסתימת דברי תוס׳ שכתבו בטוען ט״ג בבעלים ולא זכרו מדין גלגול משמע דשבועה בעי וכן נרא׳ כיון דלא כתי׳ אלא אם בעליו עמו לא ישלם וא״כ אין הפטור אלא בתשלומין משא״כ עבדים ושטרות וקרקעות אימעטי מדין שבועה אמנם לפמ״ש תוס׳ שמא אין שייך כפל בטוען ט״ג בענין זה א״כ כל דליכא כפל ממילא נמי ליכא שבועה דכבר כתבו תוס׳ ריש מרובה ד״ה למה לי למיהדר ע״ש דכתבו דכפל ושבועה הכל ענין א׳ וכל דאימעט מדין כפל אימעט מדין שבועה ע״ש וא״כ ממילא ליכא שבועה בבעלים כיון דליכא כפל.
שוב מצאתי בירוש׳ פ״ה משבועות דאיפלגי ביה אמוראי ע״ש אתמר אם בעליו עמו לא ישלם מהו שישבע ר׳ זירא אמר ישבע ר׳ חנינא ורבי עולא דאמרי תרויייהו אינו נשבע וע״ש ותמהני שלא הובא בראשונים או באחרונים להכריע בזה ואנחנו לא נדע וצ״ע.
ועיין בתוס׳ ס״פ הזהב דף נ״ח בהא דאמר ר׳ יוחנן שקנו מידו וז״ל וא״ת דבפ׳ הפועלים דף צ״ג תנא מתנה ש״ח להיות כשואל וי״ל דהכא דפטור אפילו משבועה לא נשתעבד נפשיה בלא קנין א״נ התם כיון שמתחייב בשואל כסבורין העולם שהשאיל לו ובהאי הנאה משעבד נפשיה עכ״ל. ולפמ״ש דבבעלים ליכא שבועה א״כ היכא דהוי שמירה בבעלים ומתנה להיות חייב כשואל לא משתעבד בדברים שקנו מידו דשני התי׳ שבתוס׳ לא שייכי הכא כיון דשבועה ליכא וכן להיות כשואל כסבורין העולם שהוא שואל כיון דאפילו שאלה בבעלים נמי פטור א״כ ה״ל כמו עבדים וקרקעות דלא משעבד נפשיה בדברים עד דקנו מיניה ועמ״ש בסי׳ ש״מ סק״א.
(לד) השומר פטור מכלום. ונראה דמ״מ דין שומר עליו להיות חייב בשליחות יד כדין שומר דלא מיעטי׳ קרא מדין שומר רק מדין תשלומין כדמוכח בב״מ דף מ״א דאמר התם שלא תאמר דיו לבא מן הדין מה שואל בבעלים פטור וכו׳ וא״א לומר שהכוונה שבשעת ש״י היה בעלים עמו דאז נעשה שואל וסד״א דנפטר כשהיה בעלים עמו בשעת ש״י דאם כן קשה כיון דהש״ס מדמה ליה לשואל ממילא הוי שואל מדעת וקמ״ל דגזלן הוא וגזלן ודאי דחייב אפילו בבעלים עמו וע״כ צ״ל דכוונת הש״ס הוא דסד״א לדמות ש״י לפקדון שהיה בעלים עמו בשעת התחלת שמירה כאילו ניתן לו בתחלה בתורת שאלה והטעם שרצה לדמותו לשואל בתחלה יבואר בסי׳ רצ״ב ובזה א״ש הסד״א לפוטרו כיון דלא נעשה שומר כלל קמ״ל דחייב אלמא דש״י חייב בבעלים דלא דמי המיעוט שמיעט רחמנא שמירה בבעלים להא דמיעט רחמנא קרקעות ועבדים ושטרות דשם אפילו מש״י פטור כמבואר בסי׳ רצ״ו בב״י והיינו משום דשם מיעטי׳ רחמנא משמירה וכיון שאינו שומר ממילא פטור משליחות יד משא״כ בבעלי׳ לא מיעטיה רחמנא מדין שומר רק מדין תשלומין ולפ״ז נראה דה״ה דחייב לישבע שבועות שומרין שאינו ברשותו אף שהיה בבעלים דמדין שומרים לא אימעט ומה שהביא הקצה״ח לפוטרו ראיה מתוס׳ ב״ק דף נ״ז שכתבו דשמא לא משלם כפל בטוען טענת גנב בבעלים ובריש מרובה כתבו התוס׳ דכפל ושבועה ענין אחד וכו׳ לא ידעתי ראיה שלו דשם כתבו התוס׳ דיש למעטם מחד קרא כיון שבחד קרא כתיבו משא״כ בבעלים מי יודע איזה מיעוט יש לפטור כפל בבעלים גם מה שמצא ראיה מהירושלמי פ׳ בתרא דשבועות פלוגתא דר׳ זירא אמר נשבע ור׳ חנינא אמר פטור ע״ש ג״כ אינו ראיה דשם לענין שבועה שלא פשעתי בה מיירי ומאן דפוטר הוא משום דסובר פשיעה בבעלים פטור וע״ש במפרש וכן מוכח כל הסוגיא דשם ואדרב׳ משם ראיה להיפך דמוכח שם דאילו היה פשיעה היה חייב שבועה אלמא דמדין שבועה לא אימעטיה. ולפ״ז משמע דהשבועה שאינו ברשותו שהיא עיקר שבועת שומרין דחייב לישבע כיון דאם הוא בעין ודאי דחייב להחזיר משא״כ שבועה שלא פשעתי שפיר קאמר בירושלמי דפטור כיון דס״ל פשיעה בבעלים פטור ואגב אפרש קצת דברי ירושלמי שם ובעל פני משה שם לא ירד לעומקו וז״ל הירושלמי שם מתניתא מסייע לר׳ חנינא בשבורה שבויה ומתה שהן פטורין כנושא שכר והשוכר והשואל שלא בבעלים חייב בגניבה ואבידה שהן חייבים בנושא שכר והשוכר לא כ״ש דבשואל חייב מאן דאמר פשיטא שהוא נשבע צריכה ליה שישלם וכו׳ פי׳ דהנה הך תנא דברייתא ס״ל דשוכר כש״ח דמי כדמוכח מסיפא דברייתא וכמו שפי׳ בעל פני משה בעצמו ולזה מקשה לר׳ זירא דס״ל דנשבע דהא ע״כ מה דנקט בברייתא גניבה ואבידה שהן חייבים בשוכר ע״כ בגניבה ואבידה דפשיעה דהא שוכר כש״ח וכיון דפשיטא לר״ז דשואל בבעלי׳ נשבע שלא פשעתי אע״ג דבבעלים ליכא ק״ו דברייתא וע״כ ס״ל מסברא חוץ דפשיעה חייב מטעם מזיק אם כן קשה ליה צריכה ליה שישלם פיר׳ דלמה צריך לקל וחומר שישלם השואל בפשיעה שלא בבעלים הא בפשיעה משלם אפילו בבעלים אף דליכא קל וחומר והמפרש דחק עצמו בחנם וגם ביותר דברי הירושלמי דחק עצמו בעל פני משה שם בחנם אחר כתבי זה מצאתי בבית יוסף בטור סימן ס׳ בדברי המתחיל ובתשובה אחרת להרמב״ן כתב בדברי הרי״ף עולים דברי נכונים וכו׳ מבואר שם דאפילו בשמירה בבעלים חייב בשליחות יד ובשבועה שלא שלח בו יד ע״ש והרי ממש כדברי:
(מט) פטור מכלום וע״ב דמ״מ דין שומר עליו להיות חייב בש״י ובשבועה דאורייתא שאינו ברשותו ואינו פטור רק משבועה שלא פשעתי:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רצא – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), טור חושן משפט רצא, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רצא, בית יוסף חושן משפט רצא, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רצא – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רצא, דרישה חושן משפט רצא, פרישה חושן משפט רצא, ב"ח חושן משפט רצא, מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רצארשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רצא, סמ"ע חושן משפט רצא, ט"ז חושן משפט רצא, ש"ך חושן משפט רצא, באר היטב חושן משפט רצא, ביאור הגר"א חושן משפט רצא, קצות החושן חושן משפט רצא, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רצא, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רצא, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט רצא, חכמת שלמה חושן משפט רצא, פתחי תשובה חושן משפט רצא

Choshen Mishpat 291, Tur Choshen Mishpat 291, Tur Sources Choshen Mishpat 291, Beit Yosef Choshen Mishpat 291, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 291, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 291, Derishah Choshen Mishpat 291, Perishah Choshen Mishpat 291, Bach Choshen Mishpat 291, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 291, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 291, Sema Choshen Mishpat 291, Taz Choshen Mishpat 291, Shakh Choshen Mishpat 291, Baer Heitev Choshen Mishpat 291, Beur HaGra Choshen Mishpat 291, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 291, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 291, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 291, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 291, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 291, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 291

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×