(ד) ונצטרפו יחד וליבו פטור כן הסכימו כל המפרשים אבל הרמב״ם פי״ד דנ״מ כתב ז״ל ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ״ש מן היפה שבנכסיו כו׳ ותמה שם עליו הראב״ד גם המ״מ וצידד שם המ״מ ליישב דבריו ובסוף דבריו כתב ז״ל אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפי״א דשכנים כאוקימתא דרב אשי וצל״ע עכ״ל ועיין בב״י מ״ש ישוב בזה ועיין בש״ג כתב ישוב אחר לזה ועיין בי״ד סי׳ קכ״ה בדין כח של ישראל ועכו״ם ביחד:

(יב) הניח לחבירו גחלת על לבו כו׳ עד ועבדו כגופו כו׳ בסוף פרק כיצד הרגל [עיין לשון הגמרא בבית חדש] ולפני זה בדף כ״ב אהא דתניא המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך ונשרף עמו חייב (פירש״י חייב אגדי ואגדיש לפי שאין לו דין מיתה על. העבד שהי׳ לו לברוח) עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור פי׳ פטור אגדי ואגדיש משום דקם לי׳ בדרבה מיניה על מיתת העבד דכתיב נקום ינקם ושם פירש״י דלא היה צריך לומר בגדי כפות דבגדי אין אומרים היה לו לברוח דאין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב כדאמרי׳ בשלהי פרקין שורו כממונו כו׳ ע״ש והתו׳ כתבו שם בשם רשב״ם דהקשה בשמעתין ומכח קושייתם כתבו דבגדי נמי אמרי׳ דהיה לו לברוח ומשה״נ נקט רישא דברייתא דוקא גדי כפות דחייב ושההיא דס״פ עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבד של חבירו סבור שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין משא״כ על לב שורו דמיחשב לאדוניו כבגדו עכ״ל בקיצור וכ״כ הרא״ש שם פי׳ שני הדעות אההיא בריית׳ המדליק את הגדיש הנ״ל והתוס׳ בס״פ כיצד הרגל חזרו וכתבו כן בקיצור דההיא דהמניח גחלת על לב עבדו ושורו מיירי כשהעבד כפות ורבו עומד אצלו וכתבו ומסקי ז״ל ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו לפי שישלם לו דמי נזקו עכ״ל והרא״ש בס״פ הוסיף על דבריו הנ״ל וכתב ז״ל עבד כגופו כיון דעבד בן חורין וחייב במצות סמך ע״ז שלא יניחנו רבו לשרוף כדי שישלם לו זה עבדו עכ״ל הרי לפנינו דהרא״ש פי׳ במסקנא דעבדו כגופו בכפות ורבו סמוך ומיירי בנשרף העבד ומת אפ״ה פטור המניח מטעם שסבור שיסירנו רבו העומד אצלו ונראה שגם התוס׳ ל״פ בהא אלא כתבו דמיירי בהוזק ולא מת אלא בהאיבעיא דאיבעי׳ להו אי אמרי׳ דעבדו כממונו וחייב משום דסמך רבו אתשלומין דהיינו דוקא אם ידע שלא ימות מהגחלת אלא יוזק דאי ידע שימות מהגחלת לא איכפת ליה אי סמך רבו אתשלומין אבל לפי המסקנא דאמרינן דעבדו כגופו אפי׳ רק הוזק מהגחלת מכ״ש אם ידע רבו שישרף דהיה לו לרבו להסירו והמניח פטור דסמך על רבו שיסירנה וזה פשוט לע״ד והנ״י כתב בס״פ כיצד אאיבעי׳ הנ״ל אי בעבד כפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה בעי דפשיטא שההורגו חייב ואע״פ שאדוניו לפניו שיכול לסלקו (פי׳ ואפי׳ אי האיבעי׳ אהתשלומין קאי פשיטא דפטור מהתשלומין דהא קלב״מ) אלא לענין נזקין מיירי (ושהעבד) [ושאדוניו] שם שהיה יכול להסירו ואי בעבד שאינו כפות מיירי פשיטא דלענין מיתה פטור שהעבד עצמו היה לו לסלקו אלא לענין נזקין לשלם בעי כיון דמצי העבד לסלק לאו גיריה דמזיק הוא או דילמא כבגדו הוא שהוא ממונו וחייב לשלם והדר פשוט דעבדו כגופו ופטור וה״מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא כשורו שהוא חייב דכממונו הוא עכ״ל נ״י הרי לפנינו דהנ״י פירשו להאיבעי׳ הנ״ל הן לשיטת פרש״י הנ״ל דפירשו דמיירי בלא כפות הן לשיטת פי׳ התוס׳ והרא״ש דפירשוהו בכפות והעבד לפנינו ואף דשינה מל׳ התוס׳ בהא דכתב אי בכפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה מיירי דא״כ איך יניחו רבו למות לק״מ דתרווייהו איתנהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול״פ וגם י״ל דהנ״י בא לאפוקי דל״ת דהאיבעיא היא שהניח גחלת על עבדו דחבירו והוא כבר מת והתוס׳ באו לאפוקי עוד דל״ת אפי׳ שהאיבעיא היא כשהגחלת היא ראויה להמית העבד ע״י דא״כ לא היה איבעי ליה דודאי י״ל שסמך ארבו וע״פ מ״ש נתבאר לנו דמה שמסיק הנ״י וכתב דעבד קטן הוא כשורו וחייב הוא דוקא לשיטת פי׳ רש״י דמפרש להאיבעיא דשורו בלא כפות ומשום דליתא בר דעת לברוחי דלפ״ז גם בעבד קטן מסתבר לומר דינא הכי כיון דאין לו דעת לברוח הא לשיטת פי׳ התוס׳ בשם רשב״ם הנ״ל דגם בבהמה אמרינן דהו״ל לברוחי והאיבעיא מיירי דוקא בכפות והחילוק שבין עבד לשור הוא משום דעבד הוא בן חורין וחייב במצות וכמש״ר בשם הרא״ש בעבד קטן נמי שייך ה״ט דהא בן חורין הוא ויתחייב במצות היום ומחר ונמצא שפטור גם על עבד קטן בין כפות ורבו עמו בין לא כפות כמו בעבד גדול וכתבתי כל זה משום שראיתי שמור״ם ז״ל כתב בהגהות ש״ע בס״ס זה ז״ל י״א דעבד קטן דינו כשור כ״כ אדברי המחבר שלפני זה שלא הזכיר כפות בדבריו ואח״כ כתב די״א דוקא שור כפות כו׳ זהו שיטת רשב״ם והרא״ש הנ״ל דלפי שיטתם אין חילוק בין עבד קטן לעבד גדול כלום ולעולם פטור אלא שקיצר מור״ם דהו״ל לכתוב דין עבד גם לי״א השניים ולחלק דבעבד בין גדול בין קטן אם לא כפות פטור ואם כפות ורבו עמו גם כן פטור דסמך על רבו שיסירנה ואם אין רבו עמו חייב ואי הוזק חייב המניח בתשלומין ואי מת חייב אמיתתו ופטור אתשלומין וגם אם רבו עמו ומת מהגחלת חייב מיתה לפי מ״ש הנ״י הנ״ל גם קשה דהמחבר ש״ע אף דלא הזכיר בדבריו כפות מ״מ מוכרח לומר דמיירי בכפות שהרי בר״ס שס״ג כתב בהדיא דאיירי בכפות ואיך כתב מור״ם עליו בעבד קטן דינו כשור דהיינו דוקא לשיטת פירש״י דבשור אין חילוק בין כפות או לא וכנ״ל ועיין בסמ״ע מ״ש עוד מזה ורבינו שהתחיל וכתב הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי׳ התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנו שאין דרך שיניח אדם עצמו שישרף כדי שיהרג חבירו ק״ק הא תוס׳ ונ״י כתבו דמיירי בהוזק ולא במיתה בעבד וגופו דומיא דעבדו קאמר הגמרא אי זה מיירי בהוזק גם זה מיירי בהוזק מיהו יש ליישב דוק ותמצאנו: