(א) וכתב הרמ״ה דוקא בגזל דעלמא. ז״ל מור״ש בכאן וכתב ר״י קארו שיש לתמוה מה תולה בדברי הרמ״ה הלא הכל תלמוד ערוך הוא ובחנם הוא תמה כן כי לא ידע שהספר נחסר כאן כמו שהגהתי בדברי הרמ״ה דעיקר החידוש של הרמ״ה דיאוש לא מהני גבי גזל דילה אבל אי הוה מהני אז לא הוה צריך לא שידך ולא לאמר הן כמו גבי גזל דעלמא לאחר יאוש ודברי התלמוד דבעינן שידך גבי גזל דילה או שתאמר הן ה״א דהיינו לפני יאוש בזה בא להשמיענו הרמ״ה דליתא ומ״ש המחבר ואם גנב או גזל משלה כו׳ הוא אינו מל׳ הרמ״ה אלא הוא מדברי הטור וכ״ע מודו בזה ומיירי בין ביאוש ובין בלא יאוש ודוק עכ״ל פירוש לדבריו שהגיה כמו שהוא נדפס לפנינו לאפוקי ספרים אחרים וכן בדפוס גדול של ב״י שגורס וכתב הרמ״ה דוקא בגזל כו׳ יאוש ושנוי רשות אבל אם גנב וגזל משלה כו׳ ע״ש.
(ואפשר דאף בלא גירסת ס״א אלא כמו שהוא בדפוסי ב״י ג״כ י״ל לתרץ זה דאתא לאשמעינן דאפי׳ לאחר יאוש לא מהני בגזל דידה ועיין בתשובת בן לב חלק א׳ ד׳ מ״א שגירסא הזה כגירסת ב״י וכתב שם דנראה שהתוס׳ חולקין אדברי הרמ״ה שכתבו ז״ל וא״ת לרב דקאמר קדשה בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמעינן הא משנה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו וי״ל דאיצטריך מילתא דרב דאי ממתני׳ ה״א דדווקא בממונא הוא דלא קניא אלא ביאוש אבל לחומרא אע״ג דלא נתייאשו אמרינן דאם קידש אשה צריכה גט מספק לכך אצטריך מילתא דרב עכ״ל התוס׳ ואם איתא לתוס׳ כדברי רמ״ה לא הוי קשה ולא מידי דשמא רב אתא לאשמעינן דאפילו היכא דאיכא יאוש קדשה בגזל דידה אינה מקודשת עכ״ל בן לב הרי בהדיא דקושיית ב״י אינה קושיא וכמ״ש רש״ל. כ״פ) וע׳ בב״י ובש״ע כ׳ רמ״א (בשם הר״ן דקידושין ד׳ תרמ״ז ודלא כרש״י דפטור מלשלם. כ״פ) דאף אם היא מקודשת צריך לשלם לה גזילותיה:

(ב) (אלא אמר לה התקדשי לי במלוה כו׳. בתוס׳ דקידושין ד׳ י״ט ע״א מבואר דמיירי שמוחל לה את המלוה ודייקו כן דאל״ה אין טעם לומר דאף בלא החזיר לה את המשכון שתהא מקודשת וק״ל וע״ז כתבו התוס׳ שם וא״ת כיון שמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון נמי מקודשת כו׳ וב״י הביאו ונראה דרבינו לא מצי סובר דאיירי בהנאת מחילת מלוה דהא כתב סתם התקדשי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון הרי דהטעם הוא מכח המשכון ולא שיהא רבותא כמ״ש התוס׳ ע״ש בב״י ועוד דא״כ לא אתיא שפיר לשון רבינו שכתב ״אבל אם היה לו משכון כו׳ דהא דין א׳ להם לדברי התוס׳ אלא דברי רבינו הוא נגד דברי התוס׳. והרא״ש אף שי״ל שסובר כהתוס׳ יותר יש לפרש דבריו כהטור שהרי סתם וכתב שא״ל הרי את מקודשת לי ״במלוה שיש לי אצלך עיין בב״י ודו״ק. כ״פ):

(ג) גם בזה כתב הרמב״ם. כתב ב״י ז״ל לשון רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שבדין הקודם לזה נחלקו אם בעינן שמשכנו שלא בשעת הלוואתו והרמב״ם הוא לבדו שכתב דאפי׳ בשעת הלוואתו מקודשת ואינו כן דבדין הקודם לכ״ע אפילו משכנו בשעת הלואתו מקודשת כמו שנתבאר ולכן צריך להיות כתב הרמב״ם שגם בזה כמ״ש בפרישה:

(ד) ובמעמד שלשתן מקודשת. (כתב רבי׳ ירוחם היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן אינו אלא תקנות דרבנן ד״מ. כ״פ):

(ה) אלא שמין בנייר כו׳. והר״ן בפ״ב דקידושין כתב כיון דהנייר של ש״ח הוא של הלוה ובאם ימחול החוב צריך להחזיר הנייר בע״כ ללוה אינה מקודשת אף אם הוא ש״פ (ומ״מ ספק מקודשת מיהא הוי דשמא אינה חוששת שימחל החוב וקבלתו לשם קידושין. כ״פ):
אלא שמין בנייר כו׳ עיין מ״ש בפרישה ע״ז עד לכן נלע״ד כו׳ וכן צ״ל לקמן ס״ס ל״ב דכתב בשם הרמ״ה ז״ל אע״ג דבשטר פסול לקדש בו שמין הנייר וכתב הב״י בשם רבי׳ ירוחם דאף אם קדש בתורת שטר ולא בתורת כסף אף שהשטר הוא פסול שדעתו היה שתתקדש במה שכתוב בו דהיינו הרי את מקודשת לי ולא כתב מדעת׳ שפסל אפ״ה אם יש בנייר ש״פ מקודשת ה״נ דכוותיה אע״פ שדעתו היה אמלוה כיון דמ״מ צריכה לש״ח ומסרו לה מיהו יש לחלק דשם ג״כ אמר בשעה שמסר לה השטר בפני עדים דהוו עלי עדים שאני מקדש בשטר זה ומוסר לה השטר לשם קידושין:

(ו) דישנה לשכירות כו׳. עיין מ״ש בפרישה והא דכתב רש״י כל פרוטה ופרוט׳ שנגמר כו׳ ה״ק כל פרוטה דאמר׳ דתיהוי מתקדשת בה אותה פרוטה כבר נעשית מלוה וכ״כ הרא״ש בהדיא פ״ב דקידושין ד׳ צ״ג ע״ב שמדמה זה להא דאמרינן בפרק קמא דעכו״ם אם הגיע לכיפה שמעמידין בה עכו״ם אסור לבנותה ואמר ר״א אם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דישנה לשכירוה מתחלה ועד סוף ואימת אתסר במכוש האחרון ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה עכ״ל אבל דוחק לומר דהכא אף אם היה במכוש אחרון ש״פ מ״מ כיון דדעתה היתה לקדש בשכירות כל המלאכה ואין נותן לה פרוטה בעינ׳ דנימא מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה מ״ה אינה מתקדשת דהיא לאו דינא גמירי וכל השכירות שוה אצלה:

(ז) וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל. ז״ל מור״ש כאן לא דק המחבר שהוא סבר שדעת אביו כר״י ור״ת מדהביא בפ״ב דקידושין דף צ״ג ע״ב בתחלת דבריו דעת הרי״ף דאין אומן קונה כו׳ ואח״כ כתב דעת ר״י ור״ת דאומן קונה משמע ליה דהכי ס״ל. וליתא דבפרק הגוזל קמא דף קמ״ב ע״ג הביא נמי דעת הרי״ף וכתב שם נמי דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו ואדרבא שם הביא ראיה אחרינא מסוגית הגמרא לדברי הרי״ף אלא שכתב לבסוף מיהו יש לדחות ובפרק המקבל פסק להדיא הרא״ש דאין אומן קונה בשבח כלי וכ״כ רבינו נמי בח״מ סי׳ של״ט דקבלן עובר בבל תלין אלמא דס״ל אין אומן קונה. ואין לדחוק וליישב דרבינו ס״ל דדעת אביו לפסוק לחומרא גבי קבלנות דעובר עליו משום דאין אומן קונה כו׳ והכא גבי קידושין לחומרא דמקודשת דאומן קונה כו׳. גם זו ליתא שהרי לקמן בח״מ סי׳ ש״ו כתב דקי״ל דאין אומן קונה כו׳ ומחייב לשלם אלמא דקים ליה הכי שהרי מוציאין ממון ע״ז ולא ספיקא הוא ע״כ נראה דאגב ריהטא לא דק עכ״ל (ויש ליישב ולומר דדעת רבינו דאע״ג דכתב דמסקנת הרא״ש כדברי ר״י מ״מ ס״ל דהלכתא כרי״ף ורמב״ם ולכן סתם בח״מ כדבריהם ולא חשש להזכיר מסקנת הרא״ש רק כאן משום חומר דאיסור אשת איש וכ״כ בד״מ וע״ש עוד שהאריך בזה וכתב והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת חכם א׳ שחשב להתגדר וכתב בכאן טעה המחבר ע״ש. כ״פ).
ובאמת משמע קצת מלשון הרא״ש שלשם בקידושין דס״ל הכי מדכתב אחר שהביא דברי ר״י ור״ת ז״ל ולהך אוקימתא הלכה כר״מ ור״ל שבגמרא קאמר שם ג׳ תירוצים וקאמר לפני זה שלאוקימתא ראשונה הלכה כרבנן ואשינוי׳ זה דפליגי אי אומן קונה כו׳ כתב הרא״ש דלהך אוקימתא הלכה כר״מ ולפי דעת הרי״ף הוה הלכה כרבנן. אבל סברת וראיות מ״ו מפרק הגוזל קמא והמקבל היא חזקה וכמ״ש מדלא העתיק בהמקבל אלא דברי הרי״ף מבלי חולק גם בהגוזל קמא הביא לבסוף ראיה לדברי הרי״ף אלא שכתב לבסוף שמוהו יש לדחות מ״מ פשיטא הכי משמע. ועיין בש״ג פרק הגוזל קמא ד׳ ל״ו ע״ב שהקשו גם הסמ״ג דבסוף סימן קפ״א בלאוין משמע דאין אומן קונה בשבח כלי ובעשין בסי׳ פ״ט ריש דף קע״ד ומשמע דאומן קונה כו׳ ומחלק בסימן קפ״א איירי בשכירות דלית ביה שבחא כגון דאגרא לבטשא בטשא במעתא כדמשני בפרק המקבל דף ק״ב. ופרש״י שם כשבא מבית האומן בטשין הבגד בתוך כלי עץ ברגלים במים וקרקע הראויה לכך מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטשותיה כך וכך בטישות בכך מעות עכ״ל רש״י. ועיין בי״ד סי׳ ק״ב שתמה גם מור״ש על רבינו על מ״ש שם דעת ריצב״א והוא בנויה ואמורה לפי סברת מ״ד אומן קונה כו׳ ואההיא כתבתי קצת ישוב שם. ומיהו מ״ש מ״ו אדברי רבינו שלא דקדק לאומרו מאחר שכתב הוא בעצמו בסי׳ ס״ז דקי״ל אין אומן קונה כו׳ גם בסי׳ של״ט כתב שקבלנות הוא כשכירות. גם ראיתי בקיצור פסקי הרא״ש שחיבר רבינו שכתב בפ׳ הגוזל קמא בסעי׳ י״ד ז״ל הלכתא אין אומן קונה בשבח כלי כו׳ וכ״כ ג״כ בפרק המקבל בסעיף מ״ג ז״ל הלכתא קבלנות עובר משום בל תלין ואין אומן כו׳ ובפ״ב דקידושין בסעיף י״א כתב וז״ל לרי״ף אין אומן קונה ולר״י קונה עכ״ל ולא הכריע הלכה כמי. גם דוחק לחלק ולומר דבקידושין פסק מאיזה סברא טעם כר״י ובדיני ממונות כרי״ף דהא בגמרא מקשה מזה על זה שמע מינה שסבירא ליה דדינייהו שוין. גם מה שתירץ בעל ש״ג לדברי סמ״ג דמ״ש בלאוין בסי׳ קפ״א איירי דשכרו לבטשא דהוו שכירות ולית ביה שבחא ליתא דהא הסמ״ג כתב שם ז״ל שהקבלנות כשכירות ואי איירי בבטשא אין זה קבלנות אלא שכירות וכדפרש״י שם. גם ליכא לתרץ דמיירי בשליחות דאיגרתא שהיא קבלנות ולית ביה שבחא כמו שתירצו התוספות שם דף קי״ב להא דרב ששת דאמר אומן עובר דמיירי בקבלנות כזה כדדחי הגמ׳ בפ׳ הגוזל קמא דף צ״ט גם הרא״ש הביאו בפ׳ ב׳ דקידושין דף צ״ג. דהא הסמ״ג כתב דינו בס״ס קפ״א אמי שנתן טליתו לאומן ומסיק עליה דבקבלנות עובר ש״מ דס״ל ע״כ כהרי״ף דאין אומן כו׳ בשלמא התוס׳ מוקי לההיא דנותן טליתו אומן באגרי לבטשי ואיירי בשכירות ולא בקבלנות אבל הסמ״ג דכתב עליו קבלנות א״א לפרשו הכי אלא צריכין לומר שדברי הסמ״ג בלאוין סימן קפ״א שסתם וכתב כדעת הרי״ף הכי ס״ל ומ״ש בעשין סימן פ״ט אין ראייה לסתם פסקי דשם העתיק דברי הרי״ף וכתב עליו דר״י ה״ג פליגי עליו ולא הכריע כדברי מי כמו שעשה גם הרא״ש דבאומן לעבור בבל תלין סתם כדברי הרי״ף ולענין תשלומין אם יקלקל הביא דברי שניהם ואעפ״כ מוכח מדבריו שם דס״ל כהרי״ף וכמ״ש לעיל שוב ראיתי בדפוס תוגרמה נוסחא אחרת בדברי רבינו בדין זה וז״ל וכתב הרמ״ה ל״ש אם הוא שכיר יום על המלאכה ול״ש אם הוא קבלן דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי דאין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל עכ״ל. וא״כ לפי האי נוסחא לק״מ דכתב וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל אדברי הרמ״ה שהיא ממש כדברי הרי״ף ויתיישב לפ״ז הכל. ובאמת שהב״י כתב אגירסא ונוסחא זו שיש בו חסרון ניכר ומגיה אותו כמו שהוא נדפס לפנינו וה״ט משום דק״ל מ״ש דקי״ל אין אומן קונה בשבת כלי דאין כאן מלוה כו׳ הא אדרבא כיון דאין אומן כו׳ הרי יש כאן מלוה ולכך כתב דצריך להגיה והאי אין כאן מלוה קאי אדברי ר״י דקא ס״ל דאומן קונה כו׳. ובוודאי אם לא הוה ק״ל מידי הוה ניחא לומר שנפל טעות בספרים ולהגיה כמ״ש ב״י ממה שנדחק בלשון אבל כדי ליישב הקושיות הגדולות צ״ל דאין כאן חסרון ולדחוק הלשון דה״ק אין אומן קונה בשבח כלי עד שנאמר ״דאין כאן מלוה כו׳ הכי לא אמרינן אלא קי״ל דאין אומן קונה וממילא אמרינן דיש כאן מלוה וכן משמעות הל׳ דכתב בכל הספרים ״דאין כאן מלוה כו׳ ״דאין ״בדלית ולפי מה שהגיה ב״י צ״ל ״ואין ״בויו ולפי נוסחאות התוגרמא א״ש לפי מאי דפירשתי וא״ש נמי דכתב תחלה ״דקיימא לן אין אומן קונה ומסיים דאין דכתב ב׳ תיבות בנתינת טעם בתחלתן ״בדלית וכן לא ימצא אם לא ע״ד שכתבתי דאין כאן קאי אה״א אם היינו אומרים אומן קונה לא הוה כאן מלוה וק״ל. והיותר נראה שגליון הוא שבפנים היה כתוב דברי הרמ״ה לחוד עד וכ״כ הרי״ף ואחר כך היה נכתב עליו וכן היא מסקנת אדני אבי הרא״ש ז״ל ור״ל שגם הוא פסק דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי. והיה כתוב בחוץ אמ״ש הרמ״ה דקיימא לן אין אומן קונה כו׳ פלוגתא ר״י עם הרי״ף דעלה כתב הרמ״ה דקיימא לן כהרי״ף דאין אומן קונה וטעו וקבעוהו בפנים (דוגמתו כתבתי בביאור דח״מ סימן רנ״ט ע״ש) והא דמייתי רבינו ״דברי הרמ״ה ולא מייתי דברי הרי״ף לפי נוסחא ופי׳ דגליון הוה ה״ט משום דהרי״ף גם רבינו תם ור״י לא כתבו אדין זה מידי בפרק שני דקידושין כ״א בהגוזל קמא ובהמקבל והרא״ש מייתי בפ״ב דקידושין דברי הרי״ף ור״י ויש קצת להביא ראייה דנוסחא זו היא עיקר דאילו לנוסחא דידן ק׳ למה מביא תחילה לדברי הרמ״ה דכתב דקי״ל דאין אומן כו׳ הא הרמ״ה הוה אחרי מות הרי״ף ור״ת ור״י וה״ל לרבינו לכתוב תחלה דברי הרי״ף ודעת החולקים עליו ואחר כך הו״ל להביא דעת הרמ״ה שהיא כדעת הרי״ף ושכן הסכים הרא״ש ז״ל ועוד דלקמן בח״מ סי׳ ש״ו ובסי׳ של״ט כתב בכל מקום בקיצור אין אומן קונה בשבח ולא האריך לכתוב דעת החולקים רי״ף ור״י ולפי נוסחת תוגרמא שכתבתי א״ש הכל דכתב בקיצור מ״ש הרמ״ה דקי״ל אין אומן קונה כלשון שכתב רבינו בח״מ בסי׳ ש״ו קי״ל אין אומן קונה בשבח כלי והא דכתב קי״ל קאי אפלוגתת התנאים בגמרא וגם אדעת הגאונים רי״ף ור״י החולקים ומסיק שם הסכמת הרא״ש דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי. ואם לא תרצה לדחוק בפרישות דאין כאן מלוה כו׳ הנ״ל מ״מ הלא יש בידינו להגיה ולתקן הנוסחא ולגרוס שיש כאן מלוה וכשנותן לה הכלי אינה מתקדשת בשבח והוא עדיף טפי מלהגיה שורתיים ודוק. ועיין באיסור והיתר שסידר ותיקן מהר״ן שפירא שנדחק ליישב בשערים בהל׳ דגים ועופות שהאי וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל אינו קאי אדעת ר״י אלא אדעת רי״ף וכתב שכן נ״ל ליישב תמיהות ב״י בי״ד סי׳ ע׳ שכתב אדברי רבינו שכתב וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל דאינו ר״ל כרשב״ם אלא כרש״י דלעיל מיניה ע״ש ודוחק גדול לפרש כן ובי״ד סימן ע׳ כתבתי ביאור יפה דלק״מ ע״ש:

(ח) ואם נתן שום דבר משלו לצורך המלאכה כו׳. דהוה ליה מלוה ופרוטה מזה נמי מוכח שהנוסחא הנכונה הוא כמ״ש שמסקנת הרא״ש היא דאין אומן קונה בשבח כלי והוה מלוה ומש״ה שפיר כתב רבינו דאם נותן שום דבר משלו לצורך מלאכה דהוה מלוה ופרוטה אבל לפי נוסחת ב״י שמסקנת הרא״ש דאומן קונה כו׳ ואין כאן מלוה א״כ היאך כתב אם נותן שום דבר משלו כו׳ דהוה מלוה ופרוטה והא הוה הכל מלוה לפי מסקנת הרא״ש שאומן קונה בשבת כלי. ודוחק לומר שלא קאי אקבלן כ״א אשכיר יום דלד״ה מלוה הוא דא׳כ הו״ל לרבינו לכתוב זה קודם דברי הרמ״ה אבל לפי מ״ש א״ש דאחר דסיים כל דיני מלוה כתב האי דינא וקאי אכולהו ומה״ט דכתיבנא נמי נשמע דדוחק לתרץ ולומר דבעי לכתוב אליבא דכ״ע דאפילו הרי״ף מודה בהא. מיהו י״ל משום דבגמרא הן ג׳ אוקימתות זא״ז מה״נ כתבינהו רבינו זא״ז:

(ט) למתנה ע״מ להחזיר לו. פי׳ למתנה שיש בידו שחבירו נתנו לו במתנה ע״מ להחזיר ובזה פליגי עם דעת הרא״ש שבסמוך שהוא ס״ל דאם קדש אשה באותה מתנה אינה מקודשת הואיל שאשה אינה מתקדשת אם נתן לה הכסף ע״מ להחזיר כדלקמן בתחילת סי׳ כ״ט מטעם שדומה לחליפין ה״ה נמי אם יש בידו כלי שניתן לו במחנה על מנת להחזיר וקידש בו אשה שאינה מקודשת דהוי כאילו קדשה בפירוש ע״מ להחזיר לו הקידושין שאין לו כך במתנה יותר ממה שניתן לו דלא ס״ל סברת הרא״ש דמתנה ע״מ להחזיר אין צריך להחזיר בעינא אלא הוא או דמיה אלא ס״ל שצריך להחזירה בעינא וא״כ ה״ה אם שואל כלי מחבירו בלא זמן שג״כ צריך לחזור לחבירו שאינה מקודשת אם קידש בו אשה. ומיהו זה דוחק בעיני דא״כ אדקמיפלגי בדין זה דשואל לצורך קידושין הו״ל למפלג בעלמא בכל מתנה ע״מ להחזיר א״צ להחזירה בעינא ועוד דאין לשון רבינו משמע כן דא״כ הו״ל לכתוב זה בלשון פלוגתא לכן נ״ל דגם הרא״ש מודה דאם נתן לאשה חפץ הנותן לו במתנה ע״מ להחזיר לאחר שלשים יום והוא נתן לאשה בקידושיה וא״ל שתקשטה ל׳ יום ואח״כ תחייבה להחזירה להנותן דמקודשת בההיא הנאה דקשטה בה ל׳ יום אם הנאה בזו היא ש״פ וכמ״ש הרא״ש בהדיא בכלי השאול לו לזמן מה והוא נותן לה אדעתא דהכי וכמ״ש רבינו בשמו בסמוך ומה לי שאלה ומה לי מתנה אם לא שתאמר דדוקא ע״ש מתנה ע״מ להחזיר גזרו משום דדמי טפי לחליפין אבל ז״א דהא גם בחליפין קונין בכלים המושאלים להם וכ״כ רבי׳ ירוחם בהדיא והביאו ב״י וד״מ ר״ס פ״ט וכ״ע שם בש״ע בסוף סעיף א׳ ע״ש ז״ל אם נתן לה מתנה לזמן ידוע וא״ל תהא מקודשת לי בההוא הנאה שאת נהנית באותו הזמן דהוי מקודשת עכ״ל ואין בין שאלה למתנה בהא אלא נ״ל דעיקר פלוגתא הכל תלוי בזה כמ״ש בפרישה:

(י) וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול. ק״ק א״כ למה מתקדשת בו כיון שצריכה להחזירו וה״ל כמתנה ע״מ להחזיר דאינה מתקדשת בו כמש״ר בר״ס שאחר זה י״ל דדוקא במתנה אמרינן כן דדמיא לחליפין דבשניהן נותן לה דבר הקנין ואומר לה להחזירו לו משא״כ בשאלה דהוא שם אחר ולא נתנה לה מעולם בשם מתנה וכיון שיש בהנאתה ש״פ ואינו דומה לחליפין מתקדשת בו גם י״ל דשאני כשמודיעה לה שהוא אינו שלו אלא של פלוני דא״צ להחזיר לו אלא לאותו פלוני אינו דומה לחליפין ולמתנה ע״מ להחזיר:

(יא) כתב הרמב״ם המקדש באיסורי הנאה כו׳. וכתב ב״י שנראה מדברי רבינו שאחר שהביא דברי הרמב״ם כו׳ כתב וא״א הרא״ש כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן או בשאר איסורי דרבנן מקודשת משמע דס״ל דלהרמב״ם וכו׳ עי׳ בב״י:

(יב) וא״א הרא״ש ז״ל כתב המקדש כו׳ כגון חמץ בשעה ששית כו׳. וכתב ב״י שדברי רבינו הם סתומים מאוד שסתם וכתב דלהרא״ש בחמץ וכו׳ ע׳ בב״י: