(א) כל הכלים ניטלים בשבת וכו׳ מפרש בגמרא כל הכלים ניטלים בשבת ואפי׳ בשתי ידים ואפי׳ בשני בני אדם ואח״כ אמר רבינו עוד דאפי׳ הוא גדול וכבד הרבה וכו׳: וכתב בית יוסף להצעתו וטעם איסור טלטול מוקצה כתב הרמב״ם שהוא כדי שלא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול והראב״ד כתב דטלטול מוקצה אסור משום הוצאה עכ״ל בקוצר ועיין לעיל בריש סימן ש״א ס״ב דנראה דאף הרמב״ם מודה דאיסור מוקצה משום הוצאה אלא כדי ליתן טעם לסמיכות דין איסור מוקצה לדין איסור הילוך כתב דכי היכא דהזהיר הנביא שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול הכי נמי לא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול: כתב עוד ב״י דתפילין אין בהן מוקצה והאריך בזה ואיני יודע למה הוצרכו הגדולים לישא וליתן מזה הלא מדתנן בפ׳ במה אשה דלא יצא האיש בתפילין לר״ה ואם יצא אינו חייב חטאת ומפרש בגמרא דבין למ״ד שבת זמן תפילין ובין למ״ד שבת לאו זמן תפילין לא יצא דילמא שקיל להו מרישא כשבא לפנות ואתי לאייתינהו ארבע אמות בר״ה ואם יצא אינו חייב חטאת מאי טעמא דרך מלבוש עבידא אלמא דוקא בר״ה לא יצא אבל בחצר יכול ללובשן דאע״ג דיצאו שבתות שהן עצמן אות וא״צ להניחן אפ״ה אם רצה להניחן לא קעביד איסורא מדאורייתא אלא שאין לברך עליהן ואף ע״ג דמדרבנן אסור להניחם בפרהסיא כדתניא ספ״ק די״ט היה בא בדרך ושקעה עליו חמה וכו׳ היה יושב בב״ה וקדש עליו היום וכדכתב רבינו לעיל בסי׳ ל׳ ובסי׳ רס״ו מכל מקום בביתו אין איסור להניחן בצינעא ואצ״ל דליכא משום מוקצה נ״ל פשוט:

(ב) חוץ מכלים שאדם חס עליהם וכו׳ והיינו מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי׳ ר״ש מודה ליה דאסור כדאיתא בפ׳ מי שהחשיך ומשמע מדברי רבינו מדכתב אח״כ כלי שמלאכתו לאיסור יכול לטלטלו בין לצורך גופו וכו׳ מכלל דבריש׳ במוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו אסור דהו״ל כאילו הקצם בפירוש שמקפיד עליו וכו׳ וכ״כ עוד או אפילו אם צריך לו והוא דבר שמקפיד עליו וכו׳ אסור וכ״כ ב״י והאריך בזה:

(ג) וכל דבר שהוא כלי וכו׳ בפ׳ בתרא דעירובין (עירובין קב) אייתי תרתי עובדא חדא בקורה בי ר׳ פדת שהיתה כבידה הרבה משוי עשרה בני אדם והתיר לטלטלה בשבת אמר תורת כלי עליה פי׳ שראויה לישב עליה ותו עובדא בי מר שמואל בההיא אסיתא שהיתה גדולה מחזקת לתך שהוא ט״ו כורין והתיר לטלטלה אמר תורת כלי עליה ולכן כתב רבינו אפי׳ הוא גדול כההוא אסיתא וכבד הרבה כההוא שירותא ולפ״ז משמע דלא קי״ל כרבה ורב יוסף בפרק במה מדליקין (שבת ל״ה) דחלתא פירוש כוורת אפילו אינה אלא בת ארבעה כורין אסורה דהא הכא מתיר אפילו ט״ו כורין וכ״כ התוספות בפ׳ ב״מ דלית הילכתא הכי שיתבטל ממנו תורת כלי מפני כובדו דאמר בפ׳ בתרא דעירובין כו׳ ודלא כמ״ש התוס׳ בפ׳ בתרא דעירובין דחלתא אסירא משום דלא היה הרגילות לטלטלה בחול כלל אלא אין חילוק דאף עפ״י דלא היתה מיטלטלת בחול כלל לא בטל ממנה תורת כלי מפני כובדו וכ״כ ה׳ המגיד הביאו ב״י:

(ד) ומ״ש אבל אם אינו צריך לגופו וכו׳ עד מפני שירא שישבר שם כאן כתב בסתם דאסור משמע טלטול ממש אבל בסי׳ שי״א כתב אפי׳ טלטול מן הצד כיון שהוא לצורך דבר האסור נמי אסור:

(ה) כל הכלים שנשברו וכו׳ משנה פ׳ כל הכלים (שבת קכד) ופליגי בה ת״ק ור׳ יהודה ואסיקנא דבנשברו בשבת פליגי דלת״ק מוכן הוא ולר׳ יהודא נולד הוא אבל בע״ש ד״ה מותרין הואיל והוכנו למלאכה מבע״י פסקו הפוסקים דהלכה כת״ק דכשראויין לשום מלאכה מותרין דמוכן הוא:

(ו) ומ״ש חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וכו׳ גם זה שם חרס קטנה רבא אמר מותר לטלטל אפי׳ בר״ה אע״פ שאין שם דבר לכסות בו כיון דבחצר כלי הוא בעלמא לא פקע שם כלי מיניה:

(ז) זרקה לאשפה מבע״י אסור וכו׳ בריית׳ שם. והקשה ב״י כיון דחזי לכסות כלי אפילו נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת״ק דר׳ יהודא דהלכה כמותו כמ״ש רבינו בסמוך. וי״ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלים שנשברה ממנו חתיכה הו״ל נולד עכ״ל ואין רמז לחלוק זה בתלמוד ולא מסתברא נמי לחלק בכך דכיון דעושי מעין מלאכה בכל ענין מוכן הוא לת״ק אלא הדבר פשוט דרבינו שכתב בחול לאו למידק מיניה דוקא בחול דהא כתב מקודם דאפי׳ בנשבר בשבת שרי כשראויין לשום מלאכה כגון לכסות בה את הכלי אלא כתב כאן בחול לחלק בין זרקו לאשפה מבע״י ללא זרקו מבע״י אלא בשבת דברישא בנשברו בשבת אפילו זרקו לאשפה לא בטלה מתורת כלי כי היכא דלא בטל לגלימי׳ מתורת כלי כשזרק לאשפה בשבת כדאיתא בגמרא אבל בנשברה בחול איכא לחלק דבזרקו לאשפה מבע״י בטלה מהיות עוד כלי דגלי דעתיה מאתמול דלאו כלי הוא והא דכתב רבינו חרס קטנה שנשברה מכלי כונתו להורות דדוקא כשהיה כלי ונשבר לאפוקי אם לא הוה כלי אלא צרורות דאסור לטלטלה אפי׳ ראוי לכסות בה כלי כדין צרורות ואבנים וכל דבר שאינו כלי כדלקמן בסוף ס״י אבל כשנשברה מכלי יכול לטלטלה בשבת היכא דראוי לכסות בה כלי והא דכתבו התוס׳ לשם וז״ל ורבא אמר אפילו בר״ה ובהנך דנשברו בע״ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמר בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ״ש נולד עכ״ל נראה דכך פי׳ הא דחרס בר״ה דאינו ראוי לכסות שם לא כלי ולא רוק ואפ״ה מתיר רבא לטלטלו היינו דוקא בנשברה בע״ש דהוה עליה שם כלי מבע״י לכסות בה כלי ולא פקע מיניה שם כלי בשבת אפילו בר״ה דלא חזי למידי אבל בנשברו בשבת בר״ה דלא חזי למידי ולא היה עליה שם כלי משנשברה הו״ל נולד ואסור והא דפסקינן כת״ק דבנשברו בשבת שבריהם מותרין לטלטלן כיון דחזו לכסות כלי היינו דוקא בנשברו בחצר דראויין הן לשום מלאכה אבל בנשברו בשבת בר״ה הו״ל נולד כיון דאין ראויין לשום מלאכה זו היא דעת התוס׳ ורבינו נמי מודה לדבריהם ולפ״ז איכא למימר נמי הא דכתב רבינו חתיכת חרס שנשברה בחול וכו׳ דוקא בחול אבל בשבת הו״ל נולד וכמו שהבין ב״י וכדברי התוס׳ אלא מיהו הא דדייקינן אבל בשבת הו״ל נולד היינו בנשברו בשבת בר״ה דלא חזי למידי בר״ה התם הוא דאסור לטלטלם בשבת כדפי׳ והאי דכתב רבינו מקודם דבנשברו בשבת מותר לטלטלם כת״ק היינו בנשברו בחצר דחזי לכסות בו מנא כיון דשכיחי מנא בחצר הלכך אם ראוי לכסות בו מנא מותר לטלטלם וכדפי׳ אבל לא כמו שהבין ב״י מדברי התוס׳ ורבינו ודו״ק:

(ח) כל הכלים הניטלין בשבת וכו׳ פי׳ בנתפרקו בשבת איכא למשרי טפי משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן אבל נתפרקו בחול אין מוכנין על גבי אביהן וקאמר דאפ״ה שרי דל״ש נתפרקו בחול ל״ש נתפרקו בשבת דכיון דאכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכסוי עם הכלי הוו להו מוכן אגב אביהן והשתא ניחא דלא קשה דלעיל בכלים שנשברו אמרי׳ איפכא דשרי יותר לטלטל בשנשברו מע״ש משנשברו בשבת אלא כדפי׳ דשאני הכא דאכתי כלי הוא למלאכה ראשונה כדפי׳ אבל התם לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד כ״כ התוס׳ ר״פ כל הכלים בדבור השני:

(ט) דלת של שידה תיבה ומגדל וכו׳ ברייתא שם ר״פ כל הכלים ובגמרא בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע אלא של שידה תיבה ומגדל מאי קסבר אי קסבר יש בנין בכלים יש סתירה בכלים ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים אלא אמר רבא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע פי׳ רש״י אין מחזירין מדרבנן גזירה שמא יתקע בסכין וביתדות והו״ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש עכ״ל נראה דקשיא ליה כיון דבחזרת כלי שנתפרק לית ביה משום בנין אפילו תוקע נמי ליכא משום בונה ולכן פי׳ דחייב משום מכה בפטיש וכ״כ הרא״ש אבל הרי״ף כתב וז״ל ת״ר דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין לא נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע משמע מלשונו דבלול של תרנגולין נמי הוי טעמא משום גזירה שמא יתקע וכ״כ הרמב״ם בפכ״ב בהדיא וקשה חדא דשמא יתקע אינו אלא טעם לאין מחזירין ואכתי קשה למה אין נוטלין ותו הקשה ה׳ המגיד למה הוצרכו לגזירה דשמא יתקע במה שמחובר לקרקע שהרי בלא תקועה חייב משום בונה כמבואר בפ׳ עשירי עכ״ל וב״י כתב מה שכתב עיין עליו אבל לעד״נ דס״ל להרי״ף והרמב״ם דלמאי דקאמר אלא אמר רבא וכו׳ הדר ביה ממאי דקאמר תלמודא מעיקרא דבלול של תרנגולין כיון דמחברי בארעא איכא בנטילת דלת ובחזרתה משום סתירה ובנין בקרקע אלא ליכא משום בנין וסתירה כלל כיון שאין שם אלא נטילת הציר מן החור או חזרת הציר לחור ואינו חייב משום בונה אלא בתוקע וכמ״ש הרמב״ם בפ״י וכן התוקע עץ בעץ בין שתקעו במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד ה״ז תולדת בונה וחייב ולכן כתב הרמב״ם בפכ״ב וז״ל התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכו׳ ס״ל דבדלתות אף המחוברים לקרקע ליכא משום בנין אא״כ בתוקע ציר בחור ואם היתה תקוע ציר בחור ונטלה משם הוה סתירה אבל באינו תקוע ליכא משום בנין וסתירה ומה שהקשה הרב המגיד שהרי בלא תקועה חייב משום בונה כמבואר בפ״י עכ״ל הא לאו קושיא היא דהא פשיטא דאיכא כמה גווני בנינים דלית ביה תקועה כגון כל הני דקחשיב בפ״י המשוה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא וכו׳ אחד נתן את האבן וכו׳ אלא דבחזרת דלתות ליכא משום בונה כלל אלא במה שהוא תוקע ציר לחור או נוטלה מן החור השתא ניחא דבשל לול של תרנגולין אין מחזירין שמא יתקע ואיכא משום בונה וכן אין נוטלין שמא הוא תקוע ואיכא משום סתירה אבל בשידה תיבה ומגדל דאפי׳ הוא תקוע אינו איסור דאורייתא דאין בנין בכלים בכלי שנתפרק ואין לאסור תוקע בכלים אלא מדרבנן משום דדמי לעושה כלי מתחלתו והלכך חזרה הוא דאסור גזירה שמא יתקע אבל נטילה ליכא איסור כיון דאין סתירה בכלים ואפילו היה תקוע וליכא בנטילה משום גזירה כלל כנ״ל ובזה יבא על נכון לשון הרי״ף שאמר בסוף גזירה שמא יתקע דבין בשידה תיבה ומגדל ובין בלול של תרנגולין בשניהם הוי טעמא משום גזירה שמא יתקע כדפרי׳ גם לשון הרמב״ם הוא כפשוטו ול״ק ולא מידי. פסק ומה שנוהגי׳ בסעודות גדולות כדי להכניס אויר נוטלים בשבת ע״י נכרי סתימת העששית מן החלון נראה דאסור דדמי לשל לול של תרנגולין דאיכא משום בנין וסתירה כיון דמחברי בארעא דעיקר הוא כדעת רוב פוסקים דכל דמחברי בארעא איכא הכא משום בנין וסתירה אע״ג דאינו תוקע:

(י) כסוי בור ודות וכו׳ משנה ס״פ כל הכלים דפליגי תנאי תנא קמא סבר כל כסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקל ואהדורי עביד ור׳ יוסי פליג בד״א בכסוי קרקעות כגון כיסוי בור ודות אבל בכסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת ובגמרא בכסוי קרקעות כ״ע לא פליגי דבעינן בית אחיזה ובכסוי הכלים דכ״ע אע״ג דאין להם בית אחיזה כי פליגי בכלים דחברינהו בארעא כגון כסוי תנור מר סבר גזרינן ומ״ס לא גזרינן ופסק הרא״ש הלכה כרבי יוסי וכ״כ רבינו ובדברי הרי״ף והרמב״ם איכא ספיקא עיין בב״י:

(יא) ומ״ש כגון תנור שחברו בטיט פירוש התנור הוא כמו כלי ופתחו למעלה והתנור עצמו מחובר תחתיתו בטיט בקרקע וכסוי עליו מלמעלה הוא בתלוש והא דכתב המרדכי בפ׳ חבית הורה ה״ר אביגדור דדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בתנור בטיט בע״ש במקום שאין נכרי אף היהודי יכול להסירו מן התנור כיון דשריקת דף אינו עשוי לקיים מיירי בתנורים שלנו שפתחיהן מן הצד וכשמטמינים התבשילין מע״ש לצורך מחר שורקין הדף שלפני התנור לשמור חומו ועיין בש״ע בסי״ רנ״ט ובהגה לשם בסוף הסי׳:

(יב) מחט שלמה וכו׳ משנה ומסקנא דגמרא שם אליבא דרבא. שירי מחצלאות מותרין מימרא דשמואל שם ומפרש טעמא משום דחזיין לכסויי בהו טנופא:

(יג) שירי מטלניות שבלו וכו׳ ג״ז שם ופירושו דכיון דאין בהן ג׳ על ג׳ לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים והר״ן בשם הרמב״ם כתב דוקא שירי טלית של מצוה דלא חזי לקנח בו טינופא משום דהוי ביזוי מצוה אבל שירי טלית שאינה של מצוה חזי לקנוחא ביה טינא או טינופא מיהו רבינו לא הזכיר שם טלית אלא שירי מטלניות וכו׳ משמע דשיורי בגדים שאינן של מצוה נמי אסור לטלטלן בפחות משלשה על שלשה וקשה הלא חזי לקינוח טינופא ונראה לפי עניות דעתי דבפחות משלשה על שלשה הוא מוקצה לפקק בו את המרחץ או לנער בו את הקדרה כמ״ש הרי״ף בפ׳ במה מדליקין וכיון דהוקצה לכך לא חזי לכסות בהו טינופא הלכך אסור לטלטוליה: כתב הר״ן ס״פ כירה דמוקצה לעשירים פי׳ כגון בגד שאין בו ג׳ על ג׳ או קרטין של לבונה וכיוצא בזה דלא חשיבי גבי עשירים ומקצה דעתו מהם דאסור לטלטלו אפילו עניים אין מטלטלין אותו ומביאו ב״י סוף סימן זה ופסק כך בש״ע והדבר פשוט דהיינו דוקא לעניים שבבית העשירים אסור והטעם שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר והכי מוכח להדי׳ בסוגיא דפריך אביי קרטין בי רבי מי חשיבי וכ״ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא וה״נ בי רבי לא חשיבי קרטין ובטלו ואסורים אף לעניים שבבית רבי אבל לעניים שאינו בבית העשיר לא הוי מוקצים דפשיטא היא דלא אמרינן דמה שהוא מוקצה לאיש אחד יהי׳ מוקצה לכל העולם הלכך בגד שלש על שלש אינו מוקצה בבית עניים וכמ״ש גבי שירי מטלניות שבלו דאם יש בהן שלשה אצבעות על שלשה אצבעות מותר לטלטלן והיינו בבית עניים ואף לעשירים שבבית עניים לא הוי מוקצה שהכל נמשך אחר דעתו של בעל הבית וכ״כ התוספות להדיא בפרק מפנין (שבת קכ״ז) בד״ה כיון דחזיא והתוס׳ כתבו בפרק כירה (שבת מו) בד״ה מי יימר דמי שנדר מדבר אחד לא הוי מוקצה אף לדידיה לענין טלטול כיון דחזו לאחריני אם לא בפירות שלו ואסרן לכל אדם והיינו כדאיתא בפרק מפנין דבתרומה טהורה ביד ישראל אע״ג דלא חזיא לישראל כיון דחזיא לכהן לא הוי מוקצה לישראל לענין טלטול והטעם הוא דהכא לכ״ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה:

(יד) מנעל חדש וכו׳ פלוגתא דתנאי ס״פ תולין ופסק כחכמים דשרי דאע״ג דהדפוס מלאכתו לאיסור הוא כיון שהוא כלי מותר לטלטלו לצורך מקומו כלומר לצורך המנעל שהדפוס נתון לתוכו והא דקאמר שומטו מעל הדפוס ה״ה דמותר ליקח הדפוס מתוכו כיון שהוא כלי כמ״ש בסמוך גבי חלוק אלא כיון דבמנעל דרכו לשמטו מעל הדפוס ולא ליקח הדפוס מתוך המנעל להכי קאמר שומטו מעל הדפוס אבל בחלוק הוי איפכא דדרך הוא ליקח הקנה מתוך החלק לפיכך אמרו שם דאם אינו כלי אסור ליקח הקנה מתוכו אלא שומט לחלוק מעל הקנה ואיכא למידק דבגמרא קאמר מנעל סתם ורבינו כתב מנעל חדש דלאיזה צורך אמר מנעל חדש ונראה דלפי דפריך בגמרא לרבא דאמר מלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר הא דתניא ר׳ יהודא אומר אם היה רפוי מותר מאי איריא רפוי אפי׳ לא רפוי נמי פריקו ההיא ר׳ יהודא משום דר׳ אליעזר היא ופרש״י ר״א היא דס״ל מנעל שעל גבי האימום לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת נמי אסור לטלטלו משום דלאו כלי הוא ואשמעינן דרפוי לאו מחוסר הוצאה הוא ומותר לטלטלו וכו׳ עכ״ל השתא ניחא דכתב רבינו מנעל חדש לאשמעינן רבותא דאפילו מנעל חדש שע״ג הדפוס ואינו רפוי דאיכא למימר לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת אסור לטלטלו וכר״א קמ״ל דליכא איסורא אפי׳ בחדש ואצ״ל בישן שע״ג הדפוס דכבר היה כלי מקמי שניתן הדפוס בתוכו דפשיטא דשרי כנ״ל:

(טו) סנדל שנפסקה רצועה הפנימית וכו׳ כך עולה מן הסוגיא ר״פ אלו קשרים כמ״ש ב״י ע״ש: