(א) מה הטעם שאסרו לטלטל מוקצה. הב״י בתחילת הסימן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בסוף לא תעשה סה, הביא להלכה את כל דברי הרמב״ם.
האם מותר ליגוע במוקצה שהוא כבד ואינו נד ממקומו על ידי הנגיעה. הב״י בסי׳ שלו,יג, הביא מהאורחות חיים דמותר ליגע באילן אם אינו נד על ידי נגיעתו, ע״כ, ולכאורה הוא הדין לשאר מוקצה.
מה נחשב נולד ואסור. בשבת קכא:, אמרינן דמעיינות הנובעים בשבת וכן צואת קטן להאכילה לכלבים לא הוו מוקצה ומותרים, ופירש רש״י שם בד״ה נהרות, דאע״ג דמאתמול לא הוו קמן מ״מ כיון דאורחיה בהכי דעתיה עילוייהו ולא חשיבי נולד, ע״כ, ותוס׳
בשבת יט: ד״ה שמן, כתבו דלא הוי נולד אלא בגוונא שלא היה בעולם כלל בבין השמשות כגון שמן שהיה בתוך זיתים והזיתים היו מכוסים בקורות בית הבד דגם השמן לא היה בעולם וגם הזיתים לא היו ראויים מחמת הקורות, אבל מעיינות הנובעים שהמים היו בעולם וכן צואן קטן שהיתה הצואה במעיו וכן קידרא חייתא שהיה הבשר בעולם אע״פ שלא היו ראויים מ״מ הם עצמם היו בעולם אבל שמן בתוך זית לאו שמן הוא אלא חלק מהזית, וראבי״ה בסי׳ רנח, כתב דצואת קטן חשיבא דדעתיה עילויה ולא דמיא לביצה שנולדה כי צואה מצויה לפעמים בכל יום שלש וארבע פעמים מה שאין כן ביצה, ע״כ.
מעות הם מוקצה מחמת גופו ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו. כ״כ הב״י בהקדמה לסימן זה, ויש להעיר דכן משמע
בשבת סה:, דאמרינן שאינה פורפת במטבע, ואע״ג דהוי לצורך גופו, וכן מוכח
בשבת קמב:, מדמצרכינן לנער את הכר מהמעות שעליה ולא נוטלם לצורך מקומן, וכן מבואר בדברי הר״ן בשבת סא סוף ד״ה ומטה, דמשמע מדבריו שבמניח אסור אפי׳ לצורך מקומו, וכן מבואר בשבולי הלקט שבולת קכ, וטעמא דמילתא מחמת שאין השימוש בגופו כפטיש ומחרישה, אלא כל מגמתו היא לתתו בשביל תמורה אחרת, לכך חשיב שאין בו שימוש.
הרוצה להניח תפילין בשבת ויו״ט האם מותר. הב״י בריש הסימן בסעיף ד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהב״י בסי׳ לא, הביא דגאון כתב דאסור להניח תפילין בחול המועד, ע״כ, וכ״כ רב ששנא גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ רסו, וכ״כ שבולי הלקט בסוף הל׳ תפילין, דאסור, ומאידך הב״י בסי׳ תקטז,ג, הביא דההשלמה כתב דאין איסור להניחם, ע״כ, והראב״ד בתמים דעים סי׳ מ, כתב גבי חול המועד דאין בו חיוב תפילין ואם רוצה להניח מותר להניח בלא ברכה, ע״כ.
מוקצה מחמת חסרון כיס כשאין מלאכתו לאיסור. מלשון הטור בסי׳ שי,ב, משמע דהוי מוקצה, מזה שכתב גבי מוקצה מחמת חסרון כיס שהם כלים שחשובין בעיניו ומקפיד עליהם ומייחד להם מקום, ולא הזכיר שצריך שתיהיה מלאכתו לאיסור, וגם לא אמר כגון סכיני מילה וכדומה, דנימא שסמך על הדוגמא שהביא, אלא אם נדחוק ונאמר שזה רמוז בתיבת מוקצה ואינו נראה.
האם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל על ידי ככר או תינוק. הב״י והדרכ״מ והשו״ע בסעיף ה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, הביא דר״ת והר״ר יוסף אסרו, ומאידך הראב״ד ס״ל דמותר.
האם קורנס של נפחים מותר לצורך גופו ומקומו כיון דלא קפיד עליה. הב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש רבינו או, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ שסד, כתב דמותר.
כלי שמלאכתו להיתר האם מותר לטלטלו שלא לצורך כלל. הב״י בסעיף ד ד״ה ומ״ש, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, כתב דמותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר בכל ענין, ע״כ, ומשמע אף שלא לצורך כלל.
שבר כלי האם הוי מוקצה. הטוש״ע בסעיף ז, כתבו שחתיכת חרס שנשברה מכלי מותר לטלטלה אף במקום שלא מצוי כלי לכסותו, ע״כ, ומיהו מסתברא דהני מילי כגון שהוא ברשות הרבים ושם לא שכיח כלי לכסותו, ואפילו הכי מותר כיון דאילו היה בחצר היה מצוי כלי לכסותו, כדאיירי
בשבת קכד:, שזה המקור לדין זה, אבל כגון בזמנינו שלא רגילים לכסות בזה כלים ואין בכל הסביבה כלי שדרך לכסותו בו יהיה אסור, דבטל שם כלי ממנו.
כלים וחברינהו בארעא האם מותר ליטול את כיסוי הכלי כשאין לו בית אחיזה. הב״י בסעיף י, הביא בזה מחלוקת, ותלי במחלוקת זו האם כלים דחברינהו בקרקע היינו דוקא כלים הטמונים בקרקע או אף כלים שאינם טמונים, ויש להעיר דהמאור בשבת קלט ד״ה וזו, כתב כהרא״ש דבכל גוונא מותר, והריטב״א
בשבת קכה. ד״ה אמר רבינא, הביא בזה מחלוקת, והביא דרבו הרא״ה ס״ל כהמאור דמותר בכל גוונא, ומאידך ראבי״ה בסי׳ רסו ד״ה כל, כתב דחברינהו בקרקע אסור, ובסי׳ רסה, פסק כרבי אליעזר בן יעקב דמטלטלים כיסוי תנור אף בלא בית אחיזה, ע״כ, והיינו כדברי הרי״ף, וכן המאירי
בשבת קכו: ד״ה כבר, כתב דדוקא כיסוי של כלים הטמונים אסור אבל של כלים המחוברים בקרקע ואינם טמונים כגון תנור מותר, ע״כ, והרמב״ן במלחמות בשבת קלט, נוטה לחלק בין תנור לשאר כלים המחוברים בקרקע, דשאני תנור דהכיסוי מסייע באפיה והכיסוי הוי כחלק מהכלי, ע״כ, אבל רש״י
בשבת קכו: ד״ה ודכ״ע, כתב דכלים דחברינהו בקרקע דפליגי בהו היינו כגון תנור וכיריים, וריא״ז בשבת יז,ד,ב, כתב דאף כיסוי של תנור המחובר לקרקע צריך בית אחיזה.
כיסוי כלי שיש עליו תורת כלי, מהו תורת כלי. הב״י בסעיף י, הביא מחלוקת אם היינו שראוי לתשמיש אחר או דהיינו שעשה בו מעשה לתקנו לכך, ויש להעיר דהמאור בשבת קלז ד״ה ואל תטעה, כתב דהיינו שעשה בו מעשה ותיקון כל דהוא, וכעין זה כתב הריטב״א
בשבת קכו: ד״ה והוא, שיעשה בו תיקון שיהא ניכר שיהא כיסוי ועומד לכך, וכתב דכן הסכימו רבותיו, ועי׳ במה שאכתוב בסמוך, דנראה דאף הר״ן ס״ל הכי.
הא דבעינן שיהא בכיסוי תורת כלי היינו דוקא כשלא השתמש בו אבל אם כבר כיסה בו מערב שבת אין צריך תורת כלי. כן הביא הב״י בסעיף י, מהר״ן, ויש להעיר דכ״כ המאור בשבת קלו ד״ה ואף על גב, דאם הניחו כיסה בו מערב שבת על דעת כיסוי הראוי לעשותו קבע חשיב שיש עליו תורת כלי, ע״כ, ונראה דכל זה רק לסוברים דתורת כלי היינו שיעשה בו מעשה ויתקנו לכך, דזה חשיב כמו עשה בו מעשה לתקנו לכך, אבל לרש״י דס״ל דבעי ראוי לתשמיש אחר לא מהני.
שיירי מטלניות שאין בהם ג׳ על ג׳ האם הוו מוקצה. הב״י בסעיף יג, הביא דבגמרא איתא דאסור, ויש מחלוקת האם היינו דוקא בטלית של מצוה או אף בשאר טליתות, ויש להעיר דהמאירי
בשבת קכה. ד״ה שירי, כתב דבין טלית של מצוה ובין שאינה של מצוה אסור, וכ״כ הריטב״א
בשבת קכה. ד״ה והא דאמר, וכתב דכן דעת רבו (הרא״ה) וכן דעת התוספות, ע״כ, וכן נראה מדברי ריא״ז בשבת יז,ב,יד, ומאידך מדברי ראבי״ה בסי׳ רסה ד״ה אמר שמואל, מבואר דהוה גריס בגמרא סתמא דאף בפחות מג׳ על ג׳ מותר.
נפסקה לו מסנדלו הרצועה החיצונית כשהוא בחצר האם מותר לטלטלו. הב״י בסעיף טו ד״ה ומ״ש ובחצר, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ רמד ד״ה והיכא, כתב דבחצר אסור.
חריות של דקל שקצצם לשריפה ורוצה שלא יהיו מוקצה בשבת, האם צריך לקושרם או דסגי שישב עליהם בערב שבת. הב״י בסעיף כ, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דר״ח
בשבת נ. ד״ה חריות, כתב דאין הלכה כמאן דאמר דצריך לקשור אלא הלכה כמאן דאמר יחשוב או כמאן דאמר ישב עליהם, והמאור בשבת קלז ד״ה ואל תטעה, כתב דלא סגי במחשבה ואין צריך קשירה אלא הלכה כמאן דאמר ישב, וכן הר״ן בשבת קלט ד״ה ומסתברא, כתב דהלכה כמאן דאמר ישב, וכ״כ הריטב״א
בשבת קכה: ד״ה רבי אסי, וכ״כ ריא״ז בשבת יז,ב,יז, וראבי״ה בסי׳ רח, הביא דריב״א פסק דסגי בישב עליהם, ורבינו יואל אביו של ראבי״ה ס״ל דסגי שיחשוב שישתמש בהם בשבת, והמאירי
בשבת נ. ד״ה חריות, כתב דסגי במחשבה או בישיבה.
כל דבר מוקצה שיש לחוש שיזיק כמו היזק של קוץ ברשות רבים או בכרמלית מותר לטלטלו משם. כ״כ ראבי״ה בסי׳ רב אות ט.
מניח אבן על פי חבית לשם כיסוי וכן כל כה״ג האם מהני שלא תהא מוקצה אף אם לא ייחדה לכך. הב״י בסעיף כא, ובסעיף כב, הביא בזה מחלוקת אמוראים והביא מחלוקת כמי ההלכה, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, הביא להלכה מהר״ר ישעיה דהלכה כמ״ד דנעשה כיסוי לחבית ואינו מוקצה.
אם חתך ענף מן הדקל מבעוד יום כדי להבריח בו בשבת את הזבובים, עשאו כלי ואינו מוקצה. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף כג, משבולי הלקט, ויש להעיר דשבולי הלקט שם הביא כן בשם אחד הראשונים וכן בשם הר״ר יצחק ב״ר יהודה.
האם מותר להעביר מעל השולחן בידים דברים שאינם ראויים אפי׳ למאכל בהמה. הב״י בסעיף כז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קכ, הביא בזה מחלוקת, והביא דהר״ר ישעיה ס״ל דאסור, וכ״כ סמ״ג בחלק האחרון של לא תעשה סה, דאסור.
חטים שאינן מבושלות לא הוו מוקצה כיון דחזו לכוס. כן הביא שבולי הלקט בסוף שבולת קיב, מרבינו ישעיה, אמנם אפשר שבזמנינו שלא נהגו לאוכלם כלל הוו מוקצה.
בצק וקמח הוי מוקצה. כן הביא שבולי הלקט בשבולת קיב, מהרוקח, וכן ראב״ן בסי׳ שמו, כתב דבצק הוי מוקצה, אמנם הטור והב״י בסי׳ רנח, הביאו דמותר בשבת לטוח את פי הקדירה בבצק, ע״כ, וצריך לומר דאיירי שיחדו לכך מערב שבת.
אפר כירה אינו מוקצה וכן מורסן אינו מוקצה כי הוא מאכל בהמה. כ״כ ראבי״ה בסי׳ רט ד״ה אמר.
קמיע שאינו מומחה שאסור לצאת בו מותר לטלטלו. כ״כ סמ״ג בסוף לא תעשה סה.
קלף שאין מקצהו לכתיבה אינו מוקצה בשבת דחזי לצור בו פי צלוחיתו. כ״כ סמ״ג בעשה נ.
פירות שאסור לאוכלם כגון טבל אסור לטלטלם אבל דמאי מותר לטלטלו וכן מותר לישראל לטלטל תרומה כיון דראויה לכהן. כן כתבו הרמב״ם בהל׳ שבת כה,יט-כ, וסמ״ג בסוף לא תעשה סה.
מותר לטלטל מים שנתגלו ויש בהם חשש ששתה מהם נחש, מפני שהם ראויים לחתול. כ״כ ראב״ן בסי׳ שסו.
עצמות וקליפין וכישא דירקא דאינם ראויים למאכל בהמה האם הוו מוקצה. הטוש״ע והב״י בסעיף כז ד״ה עצמות, כתבו דהוו מוקצה, והב״י הביא דמדברי רש״י נראה דעצמות וקליפין לא הוו מוקצה אף כשאין ראויים למאכל בהמה, ויש להעיר דראבי״ה בסי׳ שכד, גבי עצמות וקליפין, הביא להלכה מהרי״ף דהוי מוקצה, אמנם בסי׳ שב, כתב דכישא דירקא אינה מוקצה אף כשאינה ראויה למאכל בהמה, ע״כ, ושמא יש בדבריו גבי כישא דירקא טעות סופר.
האם מי שאין לו עורבים מותר לו לטלטל לוף במקום שאין עורבים. הב״י בסעיף כט בד״ה אין מטלטלין, דן בזה, ויש להעיר דמדברי סמ״ג בלא תעשה עה, מבואר דמותר כיון שבמקומות אחרים יש אנשים עם עורבים, ומחמת כן התיר סמ״ג לישראל לטלטל תרומה אף במקום שאין שם כהן כיון דבקומות אחרים יש כהן.
האם מותר לטלטל צואה של קטן כשהיא בחצר אחרת. הב״י בסעיף לד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בסוף לא תעשה סה, כתב כדברי הרמב״ם דאסור.
מה הטעם שאסור להחזיר גרף של רעי. הטוש״ע בסעיף לה, כתבו דגרף של רעי אסור להחזירו כיון דהוי מוקצה מחמת מיאוס, והקשה הב״ח דהא קי״ל דמוקצה מחמת מיאוס מותר, ותירץ דמיהת צריך שיהיה חזי לכיסויי ביה מנא כדאיתא בפרק כירה, וציין למה שכתב לעיל, ולעיל שם הביא את הר״ן שתירץ כן על דבר אחר, ע״כ, אמנם אין תירוץ הב״ח מספיק דהא הא דצריך שיהא חזי לכיסויי ביה מנא הוא כדי שיהיה לו שימוש בשבת כגון נר דפרק כירה, וכלי להקזת דם דאיירי ביה הר״ן, שמלאכתם הרגילה אסורה בשבת, אבל הכא בגרף של רעי דחזי בשבת ליפנות בו, למה יהא אסור מה לי לכיסויי ביה מנא ומה לי ליפנות בו, וליכא למימר שהטעם דאם חזי לכיסויי ביה מנא שרי הוא מפני שכל דבר שחוץ ממלאכתו הוא אינו מאוס גם למלאכה אחרת לא מיקרי מאוס, דהא הר״ן שהזכיר הב״ח לעיל כתב שלא חזי לכיסויי ביה מנא שמא ישבר, ואם הטעם שלא מיקרי מאוס א״כ השתא נמי הא לא מיקרי מאוס לכיסויי ביה מנא, ואפשר לדחוק אבל זה לא מסתבר, וצ״ע.
האם מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה בגוונא שאף אם לא יעשה יהיה שם גרף של רעי אחר. דהיינו כגון לדעת הרמב״ם שהביא הטור בסי׳ שלח,ח, דס״ל דאין ליתן כלי תחת דלף שאינו ראוי דהוי כעושה גרף של רעי לכתחילה, ע״כ, וא״כ יש לדון אם בגוונא דבלאו הכי יטנף על כלים אחרים ויהיה גרף של רעי האם מותר לו ליתן כלי, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ שלח שם.
גדר גרף של רעי. היינו כל דבר שאינו מתאים לו ולאו דוקא מאוס ממש אלא כגון ריחיים בחדר המטות, כמבואר
בביצה לו:, וכדפירש רש״י שם, ומיהו
בפסחים ו., גבי המוצא חמץ ביו״ט דכופה עליו כלי, פירשו רש״י והר״ן דלטלטולי ולאפוקי לא חזי, ע״כ, ולכאורה מוכח דס״ל דכהאי גוונא שאינו מאוס בעיניו אע״פ שהוא דבר האסור לא הוי כגרף של רעי, או דכיון דיכול לכפות עליו כלי אינו מותר לטלטלו, והוא הדין לכלי מוקצה שמונח בשבת במקום שמשתמשים בו דלא חשיב כגרף של רעי.
עבר ועשה גרף של רעי באיסור מותר לו להוציאו. כן הביא הב״י בסוף סעיף לו-לז, מהרמב״ם, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בסוף לא תעשה סה.
האם מותר ליטול כלי לצורך דבר שאסור לטלטלו בשבת. הטוש״ע והב״י בסעיף לט, הביאו דניטל, ועי׳ במה שכתבו בזה הטוש״ע והב״י בסי׳ שי,ו, ובמה שאכתוב שם.
מה הטעם דתרנגולת שברחה אין מדדין אותה. הב״י בסעיף מ בד״ה תרנגולת, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהראב״ד בהשגות בהל׳ שבת כה,כו, כתב דהטעם כרש״י דכיון דמגבהת עצמה חשיב שהוא מטלטלה בידיו, וכעין זה כתב ראב״ן בסי׳ שסט, שנמצא שהוא נושא בידיו את המוקצה.
הא דאמרינן דהאשה אסורה לדדות את בנה בזמן שהוא גורר רגליו האם היינו דאסור אף בחצר. מסתימת הטוש״ע והב״י בסעיף מא, נראה דהיינו אף בחצר, ויש להעיר דמאידך ר״ח
בשבת קכח: ד״ה האשה, כתב דבחצר מותר לטלטל אותו לגמרי, וכעין זה כתב ראב״ן בסי׳ שסט, דבחצר אפילו גורר רגליו מותר, ע״כ, ואפשר דכוונתו כר״ח דאפילו לטלטל מותר.
האם יש איסור מוקצה בחפציו של גוי. הב״י בסעיף מא, הביא מחלוקת אם יש מוקצה בדבר שהגוי מקצה מדעתו כגון גרוגרות וצימוקים, ועי׳ במה שכתבו בזה הב״י והרמ״א בסי׳ שי,ב ד״ה כתב עוד, ובמה שאכתוב שם.
כדור ושאר משחקים האם הוו מוקצה. הב״י והרמ״א בסעיף מה, הביאו בזה מחלוקת אם הכדור חשיב ככלי או הוי מוקצה, דהאגור בשם שבולי הלקט אסר, ותוס׳ התיר, ויש להעיר דהב״י בסי׳ תקיח,א, הביא מרבינו ירוחם ור״ת דס״ל דחשיב כלי, ע״כ, ושבולי הלקט שם הוכיח דכדור חשיב כלי, ולאחר מכן הביא את דברי מורו וקרובו הר״ר יהודה שכתב דאע״ג דכדור של זמן חז״ל היה כלי מ״מ אלו הכדורים שלנו לא חשיבי כלי וזה שיחדוהו למשחק לא משוי ליה כלי ואינו ראוי לכסות בו צלוחית כיון שיש עליו מעט עפר מחמת המשחק, ואפי׳ אי נימא דחשיב כלי מ״מ אסור לטלטלו ולשחק בו, ע״כ, ואינו מובן מה החילוק בין כדור של חז״ל לכדור שלנו, ואם כוונתו דהכדור של חז״ל לא היה לשם משחק, א״כ לשם מה היה, ועוד דבמקוואות ט,ב, גבי הא דתנן דהכדור מקבל טומאה, פירש הרמב״ם דהיינו כדור שמשחקים בו, ע״כ, ועוד מה הטעם שיחוד למשחק לא יחשיב כלי ומה לי משחק ומה לי שאר תשמישים, ועל כן כיון דהוא איסורא דרבנן ותוס׳ ור״ת ורבינו ירוחם התירו, והר״ר יהודה יחידאה דאסר, וטעמו אינו מובן, על כן נראה דעיקר דמותר לטלטל ולשחק בכדור וכן בשאר משחקים, וכדברי הרמ״א. הב״י הביא דאמרינן בירושלמי דחרב טור שמעון על ששיחקו בכדור, ע״כ, אמנם אין מזה ראיה לענין מוקצה דאפשר דהוא משום העברת ד׳ אמות ברה״ר, ולגירסת הב״י שלא גרס ששיחקו בשבת, אפשר גם שהוא משום ביטול תורה.
האם אמרינן ביו״ט מתוך שהותר וכו׳ באיסור מוקצה. המג״א בסעיף מה ס״ק עב, הביא דהש״ך ס״ל דאומרים, וחלק עליו המג״א, ועי׳ במה שאכתוב בזה בהל׳ יו״ט בסי׳ תקיח.
האם מותר לטלטל בגד שעטנז. הב״י בסעיף מז, כתב בשם המרדכי דרבינו שמחה התיר לטלטל בגד שעטנז דשם כלי עליו כמו סנדל המסומר שמותר, ע״כ, ותימה מה ראיה היא זו שאני סנדל המסומר שמותר להשתמש בו בחול כדרכו מה שאין כן בגד שעטנז, ומחמת כן נראה דאין כוונת רבינו שמחה להביא ראיה להתיר מסנדל המסומר, אלא כוונתו לומר דאין ראיה מפ״ק דביצה שהוזכרה בב״י שם, מזה שאסור לשלוח בגד שעטנז, דהא גם סנדל המסומר אסור לשלחו אע״ג דמותר לטלטלו, ולפנינו במרדכי ליתא לכל זה, ולשון הב״י בזה קצת קשה.
ספק מוקצה האם הוי לקולא או לחומרא. הב״י בסי׳ תצז,ג, וכן הטור והב״י בסי׳ תצח,ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהר״ן בביצה י ד״ה איתמר, כתב דלקולא, וכן בביצה מא ד״ה והדר איחזו, כתב גבי מוקצה לחצי שבת דהוי פלוגתא בדרבנן ולהקל, אמנם בר״ן שם ד״ה ואע״ג, מוכח דאסור דהוי דבר שיש לו מתירין, וכן בר״ן ביצה לז ד״ה וכתבו, משמע להדיא דספק אסור ולא שרי אלא בספק ספיקא, ונראה דס״ל לר״ן דבספיקא דדינא לא מחמרינן מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, ובסי׳ שי,ג, אכתוב דהעיטור ס״ל דאזלינן לחומרא בספק גבי מוקצה לחצי שבת ולא ס״ל כהר״ן דהוא לקולא, והטור והב״י בסי׳ תצח,ג, הביאו גבי ספק מוקצה דהעיטור אזיל לחומרא, ע״כ, והיינו מחמת דהעיטור אזיל לשיטתו, ורבינו יואל כתב בדבריו המובאים בראבי״ה סי׳ שפ ד״ה והא דלא, דבספק מוקצה אזלינן לחומרא כיון דיש לו מתירין, והב״י בסי׳ תקטו,ו בד״ה כתוב, הביא דהרשב״א כתב דספק מוקצה להקל ואם הביא הגוי לעיר שרובה גויים מסתמא לצורך הגויים הביא ומותר, ע״כ, ומסיום דבריו נראה דדוקא כשיש רוב גויים מותר, וא״כ אין מדבריו אלו ראיה לשאר ספיקות, וראב״ן בסוף סי׳ שפה, הביא מתשובת הגאונים דבתרי לישני בגמרא אם הוא באיסור תורה הוא לחומרא ואם בדרבנן לקולא וגבי מוקצה אזלינן לקולא כיון דהוי דרבנן, ע״כ, וכן הב״י בסי׳ שכה,ד בסוף ד״ה ואדוני, היקל במחלוקת באיסור מוקצה כיון דהוי דרבנן.
דין מוקצה בבעלי חיים. בעלי חיים שאפשר לשוחטם ולאוכלם אסורים מדין מוקצה מחמת איסור, דבחולין טו:, מוכח דתרנגולת אסורה מחמת איסור שחיטה, וכ״כ הר״ן בריש ביצה, ובעלי חיים שאי אפשר לאוכלם הם מוקצה מחמת גופו, והמ״מ בהל׳ שבת כה,כה בד״ה וכופין, כתב דכל בהמה חיה ועוף אסורים בטלטול בשבת כיון דאינם ראויים, ע״כ, ונראה דכוונתו דאינם ראויים מחמת איסור שחיטה. לכאורה נראה דמותר למשוך בחבל בעלי חיים המהלכים על הקרקע, כדמוכח
בשבת נד., גבי לא יקשור גמלים וימשוך, דמשמע דבגמל אחד מותר, וטעמא משום דחשיב שהם מטלטלים את עצמם, ולפי מה שאכתוב לקמן גבי טלטול מן הצד בדבר שדרכו בכך, דבכהאי גוונא שדרכו בכך חשיב טלטול גמור, א״כ האי דשרי על ידי חבל הוא הדין אפילו בידיו ממש, וטעמא כיון דחשיב דהם טלטלו עצמם, וא״כ לא נאסר אלא להרימם בידו ולטלטלם, ולפי זה יהיה מותר לסייע ולהוליך בידיים בעלי חיים המהלכים על הקרקע מכח עצמם, כגון כלב וכדומה, ואין בזה איסור מוקצה, ובלבד שלא ירימם מעל גבי קרקע, אמנם הב״י בסעיף מ ד״ה ומ״ש ובלבד, הביא מהר״ן דאף לאחוז בעל חיים בצוארו ובצדדים לסייעו לילך אסור והתירו רק כשיש צער בעלי חיים, ע״כ, וקשה לפי זה למה מותר למשוך גמלים בחבל, וצריך לומר לפי הר״ן, דהתם חשיב טלטול מן הצד, או דהוא מפרש דהחבל רק כדי שהגמל ילך אחריו אבל הוא לא מושכו בכח בחבל, וראבי״ה בסי׳ רלו ד״ה והילכתא, כתב דפרעוש שנכנס תחת בגדיו מותר לו ליטלו בידיו ואין בזה איסור מוקצה דכיון דרגיל הפרעוש בכך דעתו ליטלו, ע״כ, כלומר ולא הקצה דעתו ממנו, ולפי זה אפשר דבעלי חיים שצריך לטלטלם בשבת ולא הסיח דעתו מהם יהיה מותר לטלטלם ממש, והמאירי
בשבת קנד: ד״ה כל שאנו, כתב דדוקא להשען בכח על בהמה אסור אבל מותר ליגע בבהמה.
הטעם שנאסר כלי שמלאכתו לאיסור. הרמב״ם בסוף פכ״ד מהל׳ שבת, כתב שהטעם מפני שאפשר שיבוא לידי מלאכה, והראב״ד בהשגותיו בריש ביצה אות ב, כתב דהטעם משום דמיחזי שרוצה לעשות בו מלאכתו שהיא אסורה, והרז״ה שם בריש ביצה, כתב דהוא משום מוקצה שמקצה מדעתו מחמת האיסור, והיראים בסי׳ רעד אות ריב, כתב דכל המוקצים נאסרו מחמת גזירה שמא יוציאנו, ע״כ, נמצא שיש כאן ד׳ שיטות.
ראוי למצוה אינו הופך חפץ לכלי ועדיין הוא מוקצה. כ״כ הר״ן בסוכה נז ד״ה ושאר.
הגדרת איסור נולד. מדברי הר״ן בעבודה זרה פא ד״ה אבל בה״ג, מוכח דלא שייך איסור נולד אלא בדבר שלא היה ראוי והפכוהו לדבר הראוי, אבל דבר שהיה ראוי והפכוהו לראוי יותר לא נאסר.