(א) מן התורה כל מקום שיש לו ג׳ מחיצות הוא רה״י גמור וכו׳ והא דקשה ממ״ש בסימן שמ״ה דבג׳ מחיצות הוא כרמלית פי׳ ב״י דלא קאמר כאן דהוא רה״י גמור לחייב הזורק לתוכו מר״ה אלא דמותר לטלטל בתוכו מן התורה שכך דינו של כרמלית מן התורה וכמ״ש הרמב״ם בפי״ד ופי״ז ולא נהירא דברמב״ם ודאי ניחא דביאר דבריו שהוא כרמלית ומותר לטלטל בכולו ד״ת והזורק לתוכו פטור אבל רבינו שכתב כאן דהוא רה״י גמור אין הדעת סובלת לפרשו על הטלטול בלבד אלא בין לטלטל ובין לחייב הזורק לתוכו מר״ה קאמר דבג׳ מחיצות הוי רה״י גמור מן התורה ולעיל לא קאמר שהיא כרמלית אלא שיש עליה דין כרמלית מדרבנן דנותנין עליה חומרי רה״י וחומרי ר״ה והכי אשכחן בירושלים דשויוה כרמלית ופשוט הוא וכבר נתבאר לעיל בסימן שמ״ה:

(ב) ואם הוא חצר כו׳ פי׳ בחצר מרובעת שנפרץ בצד רביעית צריך תיקון אחר ממה שמתקנין מבוי שארכה יתר על רחבה ופרוץ בצד רביעית דבחצר צריך פס ד׳ בצד אחד או בב׳ פסין משהו מכאן ומשהו מכאן אבל במבוי שארכו יתר על רחבו ופרוץ בצד רביעית התירו בלחי כל שהוא מצד אחד וה״א בפ״ק דעירובין (דף י״ב) ואע״ג דבפרש״י מבואר דכולה סוגיא מיירי דנשתייר מן הכותל הנפרץ בחצר פס ד׳ מצד אחד או ב׳ פסין של ב׳ משהויין מב׳ צדדין אפ״ה נקט רבינו שמתקנו בידים לאשמעינן רבותא דלא מיבעיא בנשתייר מן הכותל דניתקן בכך דחשיב טפי מאחר שנשתייר מן הכותל שהיה מתירו לטלטל מתחלה אלא אפי׳ לא נשתייר כלום מהכותל הראשון מהני תיקון זה שעשאו עכשיו בידים ואע״פ שאיננו חשוב כל כך כאילו נשתייר מן הכותל הראשון אכן ממ״ש התוס׳ (דף י) בשינויא בתרא בד״ה וב׳ טפחים משמע דהסברא איפכא שהרי כתבו וז״ל א״נ בפס גמור סגי בב׳ משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ״כ בכותל כמו בפס גמור עכ״ל ויש לדחות דלא דמי לנפרץ ונשתייר מן הכותל ודו״ק. כתב הר״ר יהונתן דהני ב׳ משהויין מכאן ומכאן בחצר היינו דנשאר טפח מכאן וטפח מכאן בגובהו של כותל או עד עשרה טפחים והכי מסתברא דמשהו דקאמר לאו דוקא אלא שיעור טפח מיהא בעינן דליהוי חשיב מחיצה והכי משמע מפשטא דלישנא דגמ׳ (דף י׳) דקאמר בי׳ וב׳ טפחים סגי אלמא דמשמע לתלמודא דמשהו לאו דוקא דטפח מיהא בעינן וכדאמרינן בפ׳ חלון (עירובין פ׳) מאי משהו נמי דקאמר טפח ובפ׳ המפלת (נדה כ״ו) גבי תנורי בנות אבל בקטן תחלתו כל שהוא אמרינן נמי וכמה כל שהוא טפח אלא דכתבו התוס׳ ע״ש ר״ת דפעמים כל שהוא בציר מטפח ופעמים טפי מטפח מ״מ הכא דקאמר תלמודא להדיא בעשר וב׳ טפחים סגי אלמא דהאי משהו מכאן ומשהו מכאן ר״ל טפח מכאן וטפח מכאן. ואע״ג דבתוס׳ (דף י׳) הקשו ע״ז דא״כ ה״ל לפרושי הכא כי התם אין זה קושיא כל כך דהא התם נמי לא אתא לפרושי אלא לתרץ למאן דהוה קשיא ליה מברייתא דתני ומגביה מן הקרקע משהו ארב יהודה דאמר צריך להגביה מן הקרקע טפח והכי נקטינן דטפח בעינן ודלא כמ״ש ב״י דלאו דוקא טפח דבמשהו סגי. שוב ראיתי בש״ע דכתב דבעושה תיקון בידים סגי בשתי משהויין אבל בנשתייר בכותל צריך טפח מכאן וטפח מכאן נמשך אחר מ״ש התוס׳ בשינויא בתרא ומ״מ נלפע״ד דאין להקל אלא אף בעושה בידים יש לעשות טפח לכתחלה מכאן ומכאן:

(ג) ואם הוא מבוי וכו׳ משנה פ״ק (דף י״ד) לחיין שאמרו גובהן י׳ טפחים ורחבן ועביין כל שהוא ואיכא לתמוה דבגמרא קאמרי׳ וכמה כל שהוא תני ר׳ חייא אפילו כחוט הסרבל וכתבו הרי״ף והרא״ש ואמאי לא כתבו רבינו וי״ל דלפי שאין אנו בקיאין בשיעורא דחוט הסרבל כמה הוא לכך לא כתבו וזה היה דעת הרמב״ם בפי״ז שכתב ג״כ בסתם דלחי עביו ורחבו כל שהוא ולא כתב שיהא כחוט הסרבל דכיון דלא ידעינן שיעורא דחוט הסרבל אזלינן לקולא במידי דרבנן וסגי בלחי כל שהוא ממש והכי נהוג עלמא דלא כמ״ש המרדכי בשם מהר״ם דבעינן כעובי אצבע וכ״כ מהרא״י בת״ה סי׳ ע״ד אלא שמתוך לשון מהרא״י שהביא ב״י מבואר שלא היה כתוב בו כלשון תשובת מהרא״י שבידינו שנדפס שנת ש״ו ולכן השיב על מקצת דבריו אבל בלשון תשובת מהרא״י שבידינו ליכא קושיא וע״ש:

(ד) ומ״ש ואפי׳ מעצי אשירה שטעון שריפה פי׳ וכשר אע״פ דכתותי מכתת שיעוריה לפי שלחי סגי בכל שהוא ואע״ג שיש לו שיעור בגבהו שצריך י׳ י״ל כיון דאף אם ישרפנו אפשר לגבלו ולחזור ולתקן ממנו לחי ע״י סיד מחוי לא מפסיל משום דמכתת שיעוריה עיין בב״י:

(ה) לא שנא אם נראית בליטת הלחי וכו׳ הכי אסיקנא הלכתא בפ״ח (ד׳ י״ד) ורש״י בדף ט׳ כתב נראה מבפנים ושוה מבחוץ כזה אבל בנראה מבחוץ ושוה מבפנים ציור ב׳ ציורים ציור האחד כזה וציור השני כזה והב״י הבין מפירש״י שציור הראשון שפירש״י בנראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא כזה וציור הב׳ הוא כזה ושרי ליה מארי׳ שהרי התוס׳ כתבו דהציור השני ניחא טפי משום דאראשון קשה היכי משני לקמן בנכנסין כותלי קטנה לגדולה אכתי נראה מבחוץ הוא וכו׳ וקושיא זו קשיא ג״כ אציור השני שצייר בית יוסף ותו דמ״ש התוס׳ תחלה דלכך שינה רש״י משום דלעיל איירי בלחי שמעמידין אצל הכותל ודרך להעמידו לצד פנים כו׳ מבואר הוא שלא כתבו כן אלא אהך צורה שנייה שצייר ב״י שהיא לפי האמת הצורה הראשונה שצייר רש״י אבל הצורה הראשונה שצייר ב״י אין העמדתה לצד פנים אלא אדרבה נמשכה לצד חוץ ועודף על עובי הכותל אלא השתי צורות של נראה מבחוץ שצייר רש״י הוא כדאמרן וכך הבינו התוספות כדפי׳ וכן הוא באשיר״י ובהגהת מיימוני פי״ז וכן הוא במרדכי פ״ק וז״ל רש״י פי׳ אותו בתרי גווני גבי כותל שצדו א׳ כנוס מחבירו פי׳ בין שנראה מבחוץ כגון שהכותל שקוע מלפניו כזה ולעיל פי׳ שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי הוא דבוק בעובי הכותל של המבוי כזה ובתוס׳ כתבו דרש״י הוצרך לשנות לפרש כן עכ״ל והר״י בחלק י״ז בדף צ״ד ריש ע״ג כתב בביאור וז״ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים יש לו ב׳ צורות כי יש מי שפירש שאינו נראה. אלא מצד ר״ה כנגד פתח המבוי אבל מצד המבוי מבחוץ הוא חלק כולו ואינו נראה כלל וגם אינו נראה מבפנים כלו׳ מבפנים המבוי כזה ויש מי שפירש שנראה מבחוץ מצד המבוי כזה וזהו לחי המושך מדופן המבוי או עם דופן המבוי נוכל לפרש שנמשך דופן המבוי בחודו שכלפי חוץ כצורה הראשונ׳ או נוכל לפרש שנמשך דופן המבוי בחודו הפנימי כצורה השנייה שעשיתי וכו׳ והצורה הראשונה עיקר ולזה הסכימו רוב הפוסקים עכ״ל ודבריו בלחי המושך הם מדברי הרא״ש והרי מבואר דלא כפי׳ ב״י בצורה הראשונה דאין לשון המשנה עם הדופן נופלת כלל בציור זה. ושוב מצאתי למהר״ל חביב בתשובות סי׳ י״ד שצייר אלו הב׳ צורות כאשר ציירתי ואח״כ כתב והיה נ״ל אופן ג׳ ופי׳ אותו בכותל כנוס והוא כזה וראיתי אדם גדול הלא הוא הריטב״א ז״ל שפי׳ כן ולדעתי שלא רצה בו רש״י מטע׳ דנראה מבחוץ צריך שיהיה לעוברים לפני המבוי בדרך ר״ה אמנם זה אינו נראה לחי לא לבני מבוי ולא לאותם העוברים בר״ה שלפני המבוי עכ״ל הנה גם הוא ז״ל כתב דלרש״י אינו נקרא נראה מבחוץ אלא א׳ מב׳ הצורות שציירתי ודלא כב״י. עוד קשה על מה שהביא ב״י לשון רש״י גבי כותל שצדו א׳ כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים וכו׳ שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנו כעין עמוד שקורין פילאי״ר בין שכניסתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפגימה בפנים בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחריה אלא לבני ר״ה עכ״ל רש״י וכתב ב״י וצ״ל דצד הכותל שהוא לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ״ל נמשך למה שסובר שהציור שנראה מבחוץ שהסכימו עליו התוס׳ והרא״ש הוא כזה דהשתא מ״ש רש״י ששוקע הכותל מלפניו היינו צד הכותל מבחוץ למבוי שהוא פני הכותל ואין הדעת סובלתו שלשון חוץ יהא פירושו הפנים והפנים יהא פירושו האחור אלא הדבר פשוט שהמבוי הסתום ופתוח מצד הד׳ לר״ה ראשו הפתוח הוא הנקרא בשם פנים כי הוא פני המבוי וסוף המבוי בצד הסתום הוא האחור של מבוי רחוק מר״ה ולפי זה ניחא לשון רש״י שאמר בין ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפגימה בפנים כזה שנראה פגימה לעומדים בתוך המבוי מצד האחור ובין ששוקע הכותל מלפניו כזה שאין הכניסה נראית לעומדים מאחריה אלא לבני ר״ה נראית והיינו בראה מבחוץ ושוה מבכנים ובמקצת ספרי רש״י הגיהו שאין הכניס׳ נראי׳ לעומדים בפנים אלא לבני ר״ה ואיך שיהי׳ הלשון הדברים מובנים שלשון שוקע הכותל מאחריו ושוקע הכותל מלפניו זה וזה מיירי ששוקע הכותל באותו צד שהוא תוך המבוי ולא איירי כלל בשוקע הכותל באותו צד שהוא חוץ למבוי וניכרין דברי אמת ומהרש״ל כתב כי י״א שציור כזה: נראה מבפנים ומבחוץ הוא כי העומדים בחוץ רואים שכותל זה אינו שוה בעובי עם הכותל שכנגדו ואינו נקרא נראה מבפנים ושוה בחוץ אלא כזה שהעומדים בחוץ רואים שהכותלים שוים בעובי ואינו נראה לחי אלא לעומדים בפנים וליתא להאי פירושא דבגמרא ובפירוש רש״י לא נזכר לחלק בכך והדבר פשוט שאינו נראה שהוא לחי אלא בדאיכא פגימה או בליטה אבל בשיעור העובי לא נראה שהוא לחי דרגילות הוא שכותל אחד אינה עבה כמו כותל שכנגדה וכן משמע בסמוך גבי לחי הבולט והכי נקטינן דשני ציורים שצייר רש״י בנראה מבחוץ וכמו שפירשנו הם מתירים המבוי שהרי התוס׳ לא דחו הציור הראשון אלא שכתבו שהציור השני ניחא טפי ואח״כ כתבו ליישב הציור הראשון בשני דרכים וגם הרי״ף והרמב״ם כתבו בסתם בנראה מבחוץ ושוה מבפנים שהוא לחי והרב המגיד כתב כפי׳ הראשון של רש״י וכ״כ ה״ר יהונתן והמרדכי הביא שני הפירושים ולא דחה הראשון אע״ג שהרא״ש והגהת מיימוני דחו הראשון כרוב הגדולים נקטינן דלא דחאוהו והכי משמע מדברי רבינו שכתב בסתם בנראה מבחוץ שהוא לחי אבל אותן שני הציורים בנראה מבחוץ ושוה בפנים האחד הוא הציור שצייר ב״י לפי פירש״י שדחאוהו התוס׳ והוא שרוחב הלחי הוא עודף על עובי הכותל כזה והוא פי׳ הריטב״א דה״ל נראה מבחוץ לאותן העוברין אחורי המבוי. והב׳ הוא שמבחוץ בר״ה נראה שהכותל האחד הוא עובי הרבה מכותל שכנגדה ובפנים אינו נראה הני תרתי אינן מתירין המבוי כלל שיאין כאן נראה לחי לא מבפנים לבני המבוי ולא מבחוץ לאותם העוברין בר״ה שלפני המבוי:

(ו) הרחיקו מן הכותל ג׳ וכו׳ מימרא דרבא בפרק קמא (עירובין י״ד) אפילו לרשב״ג דס״ל לבוד בפחות מד׳ ה״מ למעלה אבל למטה כיון דהוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא הוי מחיצה:

(ז) ואפי׳ לא עשאו לשם לחי וכו׳ פלוגתא דאביי ורבא בפ״ק (דף ט״ו) ופסקו הפוסקים כאביי שזו היא למ״ד דיע״ל קג״ם ודלא כר״ת שפסק כרבא גבי לחי ואומר דלמ״ד דיע״ל קג״ם היא לידה דפליגי בה אביי ורבא בפ׳ בנות כותים (נדה ל״ז) בימי לידה שאינה רואה בהם וכ״כ הסמ״ג בהלכות נדה בשם כל הגאונים דהלמ״ד היא לחי העומד מאיליו ואעפ״כ נהגו בצרפת להחמיר כרבינו יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו עכ״ל מיהו נראה דדוקא בזיבה שהוא איסור כרת החמירו משא״כ גבי לחי שאינו אלא דרבנן אין להחמיר:

(ח) ומ״ש כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת וכו׳ כך פירש״י לשם ומשמע דאם לא היה שם לחי אח׳ אע״פ שלא סמכו על זה בפירוש מאתמול הוי לחי וכ״כ הגהת אשיר״י משם הא״ז וכ״כ ה״ה על שם הרשב״א בפי״ו מה׳ שבת וכך כתב ב״י:

(ט) ומיהו אפי׳ סמכו עליו מע״ש לא מהני אא״כ יהא בולט בתוך המבוי בפחות מד׳ אמות וכו׳ מימרא דרב הונא בפ״ק (דף ה׳) ואיכא לתמוה דה״ל לרבינו לכתוב דין לחי הבולט מדופנו של מבוי כמו שהוא בגמרא לאיזה צורך כתב ומיהו אפי׳ סמכו עליו מע״ש וכו׳ ונראה דס״ל לרבינו דאי עבדיה ללחי בידים אפי׳ הוא יותר מד׳ אמות נדון משום לחי דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו והך דרב הונא לא מיירי בדעבדיה לשם לחי אלא בהוציא בניינו בפאת ביתו לשום חיזוק והתם הוא דלא מהני בסמכו עליו משום לחי אלא אם כן שיהא בולט בתוך המבוי בפחות מד׳ אמות וכמו שפירש״י ולכן כתב רבינו ומיהו אפילו סמכו עליו וכו׳ דאתא לפרש דהא דמפלגינן בין ד׳ אמות לפחות מד׳ אמות אינו אלא בלחי שלא הועמד לשם לחי אלא דנעשה לחיזוק הבית דהתם הוא שאם הוא ד׳ אמות אינו נידון משום לחי אפילו סמכו עליו מע״ש לא מהני וזהו שכתב רש״י ז״ל הכא נמי נפיק מתורת לחי ולא סמכינן עליה וכו׳ פי׳ דהסמיכה שסמכו עליה מע״ש לא מהני כיון דלא עבדיה מתחלה לשם לחי וכיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי וכו׳ פי׳ דבעינן מעשה בידים לאפוקי׳ מתורת כותל ומ״ש אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל לאו דוקא מחשבה אלא ה״ה בדיבור לא מצינן לאפוקיה אם לא במעשה דאז כשעושה מעשה לתקנו לשם לחי אע״ג דליכא היכרא שהוא לחי כיון דבולט ד׳ אמות אפ״ה כשהעמידו לשם לחי יש לו קול ואיכא היכרא כמו שכתבו התוס׳ לפי פירש״י אלמא דכשלא העמידו לשם לחי דאין לו קול אינו נידון משום לחי כשהוא בולט ד׳ אמות אפילו סמכו עליו מע״ש בדיבור לא סמכינן עליה כל זה נראה דבר פשוט דדברי רבינו הם ע״פ פירש״י ותוס׳ ודלא כמה שהבין ב״י מפירש״י ותוס׳ דדוקא בדלא סמכו עליו מע״ש קאמר דבבולט ד׳ אמות אינו נידון משום לחי אבל בדסמכו עליו מע״ש נדון משום לחי אפשר דלפי. שכתב רש״י אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה וכו׳ משמע לב״י דוקא במחשבה אבל בדיבור דסמכו עליו מצי לאפוקיה וליתא אלא כל דלא עבדיה בידים לקבעו לשם לחי לא מצי לאפוקיה מתורת כותל אפילו בדיבור כמו שפי׳ רש״י בתחלת פירושו בדבור זה וכן בתוס׳ שכתבו שאין לו קול כשלא העמידו לשם לחי מבואר דדוקא בדעשה לחי והעמידו בידים לשם לחי וכך מוכח מדברי הרא״ש שכתב גבי לחי הבולט פי׳ בולט מדופן של מבוי כמין עמודים שעושין לכתלים וכו׳ כלשון פירש״י דלא היה לו להרא״ש לפרש כך אם לא היה סובר דאי עבדיה לשם לחי אפי׳ בולט ד׳ אמות נידון משום לחי:

(י) ויעשנו מעט עב וכו׳ שם דמטפי ביה או דמבציר ביה ודברי רבינו כפי׳ השני של רש״י וכ״כ הרי״ף פי׳ השני לחוד. ונראה דלענין דינא ודאי ה״ה בגבוה ממנו או נמוך ממנו וכפי׳ הראשון דרש״י אלא דאורחא דמילתא הוא שאין עושין לחי גבוה מן המבוי ולא נמוך ממנו ועוד דאינו ניכר בזה כל כך לבני מבוי שהוא לחי כיון שאינו גבוה או נמוך ממנו אלא דבר מועט משא״כ בדאיכא פגימה או בליטה כל גבוה עשרה טפחים:

(יא) ומ״ש ודוקא במבוי שרחבו מח׳ אמות ולמעלה וכו׳ שם מימרא דרב אשי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נידון משום לחי מאי אמרת דשוו תרווייהו כהדדי ה״ל ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. ואע״ג דלמאי דקיימא לן פרוץ כעומד מותר לא צריך לטעמא דה״ל ספק דדבריהם וכו׳ קאמר ליה רב אשי לאפלוגי אדרב הונא בריה דרב יהושע דס״ל דפרוץ כעומד אסור אפ״ה הכא שרי דה״ל ספק דבריהם וכו׳ וכ״כ התוספות ורבינו למאי דקי״ל פרוץ כעומד מותר כתב אפילו אם הלחי בולט ד׳ אמות לתוכו כשר לאורויי דלאו משום ספק כשר אלא אפילו ידוע דבולט ד׳ אמות דבידי אדם אפשר לצמצם אפילו הכי כשר. גרסינן בפ״ק דעירובין (דף י׳) אמר רב הונא לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד׳ אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי ד׳ אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו וכתבו התוס׳ (בדף ה׳) בד״ה פחות מד׳ אמות דהך דלחי המושך הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו ד׳ נידון משום מבוי ואפילו הוקבע לשם לחי וכך מוכח להדיא מפירש״י בהך דלחי המושך וכן במה שפירש״י (דף ט׳) בהא דקאמר ולרשב״ג ליהוי כנראה מבחוץ ע״ש וכן פסק בהגהת אשיר״י משם הא״ז ואיכא לתמוה אדברי הרא״ש ורבינו שלא כתבו חילוק זה בין לחי הבולט ללחי המושך כמו שפירש״י והתו׳ ונראה לי דנמשכו אחר דברי הרי״ף שלא כתב בפסקיו אלא הך דלחי הבולט ולא כתב הך דלחי המושך אלמא דס״ל דחד דינא אית להו דבלחי המושך נמי לא מפלגינן בין פחות לד׳ אלא היכא שלא נעשה מתחלה לשם לחי אלא שבנין הכותל הוא נמשך. אבל אם העמיד לשם לחי אפילו אם הוא ד׳ אמות נדון משום לחי ומתיר את המבוי כולו וכיון דחד דינא אית להו לא הוצרכו לכתוב אלא האחד ולא קשה רב הונא גופיה למה ליה למימר תרווייהו י״ל דאיצטריך לחי המושך לאשמועינן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכדקאמר רב יוסף עלה ש״מ תלת וכו׳. מיהו לענין הלכה נראה עיקר כפירש״י והתוס׳ דאיכא לחלק בין לחי הבולט ובין לחי המושך וכן פסק בש״ע ודע שמדברי ה״ר יהונתן מבואר דבהך דלחי המושך היה גורס ארבע אמות נדון משום מבוי ומותר להשתמש בכולו ומיירי במבוי שצדו אחד ארוך וצד השני הוא קצר ובצד הקצר נמשך הלחי עד כנגד הצד הארוך כזה וקאמר רב הונא דאם הוא פחות מד׳ אמות אינו משתמש אלא עד חודו הפנימי משום דס״ל בין לחיים אסור ואם הוא ד׳ אמות מותר להשתמש בכולו במבוי גדול מותר דנראה מבפנים וגם לאותו משך ד׳ אמות שהוא מבוי קטן דיש שם ב׳ חצירות ובכל חצר פתוחים בתים לתוכו גם כן א״צ לחי שהרי נראה מבחוץ בכל משך הד׳ אמות ולא דמי ללחי הבולט וע״ש ואפשר לפע״ד ליישב דברי הרמב״ם ע״פ גירסא זו לפי שה׳ המגיד כתב עליהם שצ״ע ואין רצוני להאריך בפי׳ הסוגיא לפי זה ודרך קצרה אומר דהרמב״ם מפרש במ״ש בלחי הבולט ד׳ אמות דכיון שנדון משום מבוי וחשוב בפני עצמו צריך לחי אחר להתירו היינו להתירו לאותו הלחי הבולט כדי להשתמש בינו ובין הדופן שכנגדו דבין לחיים אסור דאם הוא פחות מד׳ אמות נדון משום לחי ולא מהני לחי אחר להתיר תשמיש בינו ובין הדופן שכנגדה וכדין כל שאר לחי ולפי זה למבוי עצמה פשיטא דמהני הך בליטה דא״צ לחי אחר אפילו הוא ד׳ אמות והוא ג״כ פחות מחצי רוחב המבוי לעולם ניתר בבליטה זו אלא דכדי להשתמש בין אותו לחי לדופן שכנגדו כשיש בבליטה זו ד׳ אמות אמר דצריך לחי אחר אבל בלחי המושך מותר להשתמש בכולו ואין צריך לחי אחר דמבוי גדול ניתר בנראה מבפנים ומבוי קטן ניתר בנראה מבחוץ ודוקא בדאיכא ד׳ אמות אבל כשלחי המושך הוא פחות מד׳ אין כאן אלא מבוי גדול ולא שרי להשתמש אלא עד חודו הפנימי של לחי: