הקובר את מתו בתוך הרגל לא חל עליו אבילות ברגל וכו׳ – נ״ב: בא מעשה ידי באחד שנעשה אבל בחג הסוכות ר״ל והוריתי לו להתיר לעלות לתורה בשמחת תורה והיינו בזה כיון דנוהגין כל העולם לעלות לתורה אם לא יעלה האבל לתורה הוי פרהסיא ואף דיש לחלק דהתם היה נוהג ר״ת לעלות במקום הזה והוי פרהסיא אבל כאן אולי עלה במקום אחר וכיוצא בזה כתב הרש״ל בתשובה סי׳ ע״א לענין אבל המל בנו שאינו עולה לתורה מכל מקום י״ל הכא טעם אחריתא הוי כיון דמבואר בש״ע דבער״ה מותר לאבל לצאת מביתו לו׳ סליחות אף דבשאר ימים אסור לאבל לצאת מ״מ בזה כיון דהעולם מרבים בסליחות הוי לו צער אם ישב הוא בביתו א״כ ה״נ כיון דבשמחת תורה נהגו כל ישראל לעלות לתורה איכא צערא אם ישב הוא ולא יעלה לתורה והוי דמי כמו התם דמותר לצאת מביתו ועוד נראה דזה דומה למ״ש הט״ז הלכות שבת סי׳ רמ״ד לענין מלאכת מחובר דאינו מותר מכח מראית עין רק באם יש ב׳ צדדים להתיר אבל אם יש רק צד אחד להתיר חיישינן דלמא ידע זה דאינו בקיבולת וכו׳ ויסבור שהוא שכיר יום ע״ש כן ה״נ בזה. בשלמא במי שמל בנו יש שני צדדים להיתר אחד דלמא לא ידעו כלל שהיום יום מילת בנו ואם אין לו מילת בנו אין לו היום בלא״ה לעלות לתורה ואף אם ידעו שהיום מל בנו אכתי אולי עלה כבר בבהכ״נ אחר ולכך איכא תרי צדדי להתירא ולכך לא חיישינן לפרהסיא. אבל בשמחת תורה כיון שהכל עולין לתורה היום ואין צד היתר רק מכח אולי עליו במקום אחר שפיר יש לחוש אולי ידעו רבים שלא עלה במקום אחר ויכירו כי מכח האבילות היא נמנע מלעלות והוי פרהסיא. הן אמת דיש לחלק בין נדון הט״ז לנדון דידן די״ל עכ״פ פרהסיא לא הוי מכל מקום כיון דמלתא דרבנן בעלמא היא בפרט ברגל דלא חלה עליו אבילות וגם מכח טעם הנ״ל שצער הוא לו דיש להקל כה״ג וזה ברור ונכון לדינא ודוק היטב:

אעפ״י שאין אבילות נוהג במועד אנינות נוהג כו וכו׳ – נ״ב: הנה נשאלתי במת ביו״ט ב׳ ולא היו מניחין אותו לקברו עד סמוך לערב עפ״י דת המלך יר״ה אם שייך בזה דין אנינות אם לאו. והשבתי דנראה פשוט דנוהג בזה אנינות דאף שכתב המג״א דהיכי דא״א לקברו מחמת איד עכו״ם דלא חל אנינות היינו אם כל היום אי אפשר לקברו אבל אם היום אפשר לקברו רק אחר זמן מה גוף היום לא מחלקינן וכל שהיום יהיה נקבר שייך ביה אנינות. ואינו דומה למה דקיי״ל דבמת ביו״ט דאז בלילה יקדש ולא חל עליו אנינות היינו נמי דלילה ויום השינוי ניכר והם גופין מחולקין לכך לא חל עליו אנינות בינתים אבל ביום גופא שאין השינוי ניכר לא פסקינן ליה לשנים. והנה יש שהיו רוצים להביא ראיה ממ״ש המג״א לעיל סי׳ תקכ״ו דאפשר דס״ל כיון דאין דעתו לקברו עד אחר האכילה לא חל עליהם דין אנינות עד אחר אכילה ע״ש וא״כ ה״ה נמי בזה. אבל לדעתי הנה גוף דברי המג״א המה תמוהין דאם יש סברא לחלק כן מה ראיה מביא הרא״ש בפ״ג דברכות מן הרמב״ם שאין אנינות ביו״ט ממה שהיה מצוה להביא לפניו שופר להוציאו י״ח ומה ראייה היא דלמא התם הוי דעתו לקברן אחר האכילה לכך לא חל עליו דין אנינות אבל היכי דדעתו לקברן מקודם יש דין אנינות ביו״ט ובע״כ דליתא להך סברא. מיהו גם לדברי המג״א אינו דומה חדא הרי חזינן דהמג״א דייק דוקא אם דעתו לקברו אחר האכילה הא אם הוי דעתו לקברו אחר התפלה היו פטורין מן התפלה ובע״כ דבעינן דבר אחר המפסיק בינתיים בין המצוה בין הקבורה יהיה דבר אחר המפסיק וניכר החילוק בזה דומה ליום ולילה שבלילה לא חל עליו דין אנינות כן ה״נ בזה אבל אם אין שינוי המפסיק בנתים פטור מן התפלה וא״כ ה״נ כיון דבין שעה שאין מניחין אותו לקברו בין שעה שיניחוהו לקברו ליכא שינוי הניכר. דבשלמא התם כיון דבאכילה תליא מלתא והוי דבר התלוי במעשה והוי ניכר לכך שייך לחלק ביום גופא אבל בין שעה אין שינוי הניכר אי אפשר לחלק יום גופא לשנים. ועוד בשלמא באחר אכילה כיון דזה הוי זמן קבוע לכל מתים וידוע שהיום אין קוברין רק אחר אכילה לכך אין בזה בזיון למת דהכל מידע ידעין שלא הוי זמן קבורתו עד אחר האכילה אכל בזה בדת המלך כיון דאין שעות כ״א שוה ויש מת שמניחין לקברו בבוקר דכלה אז שעתו וא״כ בזה מי ידע שזה אין קוברין אותו מכח דלא כלה זמנו ולכך הוי בזיון להמת אם יעסקו בתפלה והרי מה״ט אסור לאונן להחמיר מכח כבוד המת לכך ה״נ שייך בזה בזיון המת לכך אסור להתפלל וניהו דאם אין מניחין אותו כל היום לקברו לא חל עליו דין אנינות התם כשיראו העולם שלא קברו אותו כל היום מידע ידעו שזה מכח שלא היה אפשר לקברו ולא הוי בזה בזיון להמת כיון דהוי קבורתו ביום אחר ממש אבל בו ביום גופא אם יהיה קבורתו היום י״ל שמצד התרשלות מתעצלין בו ואז אפשר לחלק יום עצמו לשנים היכי דאין זמן קבוע לכל המתים בשוה לכך ודאי יש להם דין אנינות וכן נמי אם יש עיכוב שאין רוצים להניחו לקברו עד מחר אך שיש ביד האוננין להשתדל לקוברו היום סמוך לערב נמי חל עליו דין אנינות בבוקר ואינו דומה למי שהוא בתפיסה ולא נתייאשו מלקברו דלא חל עליו דין אנינות אלא אבילות דהתם לע״ע לא נקבר כלל לכך אף דיכולין להשתדל לקוברו כיון דהוי בספק אין לו דין אנינות אבל כאן ידוע הוא שיהיה נקבר למחר וכיון דבודאי יהיה נקבר למחר וגם אפשר ע״י השתדלות יהיה נקבר היום חל עליהם דין אנינות מהיום. ובפרט דהתם מיירי שהדבר תלוי בממון הרבה והדבר ספק אם יועיל לכך לא חל עליהם דין אנינות אבל כאן בדמים מועטי׳ יועיל וקרוב לודאי שיועיל לכך חל עליהם דין אנינות ואדרבא נראה דמכח זה חל עליהם אנינות מהשתא אף שלא יקברוהו עד אחר אכילה או אחר כלות מעל״ע מ״מ מעתה חל עליהם השתדלות הזה ולכך הוי כמחשיך על התחום דחל עליו דין אנינות מאז שהוא מתחיל להחשיך על התחום כן ה״נ בזה וז״ב ונכון לדינא דהם פטורין מכל המצות כדין שאר אוננים ביו״ט ועיין ראיה ברורה לזה מדברי המג״א בעצמו סי׳ תרצ״ו סק״ו מוכח שם דאף דמדינא אסור לקבור עד אחר המגילה מכל מקום חל עליו אנינות ופטור ומכ״ש בזו ע״ש ודוק ואף למסקנת המג״א שם היינו רק במגלה דמגילה קודם לקבורת המת כמ״ש המג״א וגם בספר א״ר חולק על המג״א גם שם אבל בנידן דידן ודאי דאין רשאי להתפלל ודוק היטב:

ואם מת ביו״ט ואינו רוצה לקברו בו ביום אין עליו דין אנינות וכו׳ – נ״ב: הנה מזה מבואר דאף שדעתו לקברו בלילה מ״מ אין דין אנינות ביו״ט כיון דאין דעתו לקברו היום ומכ״ש בשבת ויוה״כ דאסור לקברו בו ביום דאין בו דין אנינות. ותמוה לי טובא מן הש״ס דיומא דף י״ג דפריך והאר״י אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וכי מיית אשתו בפלגא דעבודה הוי אונן וכו׳ ומאי פריך ומה מדמה יוה״כ לחול הרי י״ל ביוה״כ כיון דאי אפשר לקברה היום לא חל עליו אנינות ואין לו׳ דלענין אונן בקדשים לא אזלינן בתר אם יכול לקברו או לא דמנ״ל להקשות כן ודלמא גם לאנינות דקדשים לא חייל עליו אנינות רק באם רוצה לקברו היום דהרי זה נלמד מקרא דאהרן דהן היום הקריבו וגו׳ והתם הוי ניתן לקבורה בו ביום אבל בלא ניתן לקבורה אפשר דלא חל עליו אנינות כלל ומה פריך וצע״ג. ואף דאיכא חד תנא במ״ק דאין ר״ה ויוה״כ כרגלים מכל מקום מה פריך ונימא דר״י ס״ל כמ״ד דר״ה ויוה״כ כרגלים ולכך אין אנינו׳ נוהג בו אם אינו קוברו היום סוף דבר שצ״ע ודוק:

ועיין בחיבורי על או״ח שנת תקצ״ו דקל״ב שחכם אחד ושמו מו״ה איכל מק״ק בוטשאטש רצה לסתור הקושיא הנ״ל ואנכי סתרתי כל דבריו והקושיא במקומה עומדת ע״ש היטב:

והנה בהיותי מדבר בסוגיא דיומא הנ״ל נראה להכריע מזה במה דפליגי הט״ז והש״ך ביו״ד סי׳ שמ״א והנקה״כ הביא בזה מחלוקת הראשונים באם אירע אבל לחתן אחר החופה ועדיין לא בעל אם חל עליו אבילות תחלה או שבעת ימי המשתה ע״ש. ולפענ״ד יש להוכיח מזה דלכאורה קשה מה פריך הש״ס דא׳ ר״י שמא תמות אשתו וכי מיית עביד עבודה והא הוי אונן וכו׳ ומה פריך ודלמא היכי דאפשר לתקוני מתקנין ומה דלא אפשר לא מתקנינן ובפרט דהרי מסיק הש״ס בסוכה דר״י לא חייש למיתה רק מכח מעלה בעלמא חייש למיתה א״כ תינח למה שנוגע לכפרת כל ישראל אבל למה דנוגע לאיסור אנינות ולשמא יאכל בזה לא חיישינן למיתה ומה פריך. וצ״ל דהש״ס משמע ליה מלשון ר״י דקא׳ אשה אחרת מתקנינן לי׳ דבע״כ כנסה קודם יוה״כ דאי ביוה״כ לא הוי בעי הזמנה תחלה דלא כהירוש׳ ולכך קשה לו למה באמת אינו כונסה ביוה״כ ובע״כ מכח שבות דאין מקדשין בשבת ויו״ט והיכי דאפשר לתקוני שלא יבא לידי כך מתקנינן ולכך פריך כיון דהוי החשש מכח שבות דאין מקדשין טפי נא׳ שלא ישא עתה דאם ישאנה עתה אולי תמות אשתו והוי אונן טפי עדיף להמתין לישא אותה ביוה״כ ואז כיון שיראה דבעי למימת קדם וכנסה להך כעין דפריך הש״ס שם כעין זה ע״ש כן י״ל בזה כיון דחזי דבעי למימת קדם וכנסה ועל תנאי אם תמות האחרת ולא הוי ב׳ בתים ואז אם תמות חל עליו ימי משתה למפרע ולא יהיה נעשה אונן עוד וא״כ טפי ראוי שלא לחוש לאיסור שבות משא״כ עתה דכנסה קודם והרי בעינן חופה הראויה לביאה ובשלמא ביוה״כ יהיה החופה הראויה לביאה בערב וזה נחשב ראויה לביאה כמ״ש בחידושינו מכבר ע״ש אבל אם נושא מקודם הרי כל שבעת ימים מפרישין אותו מביתו ובע״כ דנושאה מקודם א״כ כבר כלו שבעת ימי המשתה קודם יוה״כ לכך יהיה לו דין אונן כן אזיל קושית הש״ס דטפי הו״ל לחוש לאיסור אנינות מן איסור שבות דאין מקדשין ודוק כי קצרתי. ומוכח מזה דאף בלא בעל חל עליו ימי משתה תחלה ואין לו אף דין אונן דהרי ביוה״כ לא יהיה בועל ופריך כן והבן כי קצרתי. והנה שבתי וראיתי שזה טעות מכמה טעמי דאף ששבעת ימי המשתה דוחין אבלות מ״מ אין דוחין אנינות אם רוצים לקברו היום דלא עדיפי מיו״ט דנוהג בו אנינות אם קברו היום ולו׳ דהרי דעתו לקברו היום זה קשה בלא זה כנ״ל. ועוד הרי קידושין בלא חופה לאו ביתו הוא ובע״כ דכניס לה וא״כ שוב אי אפשר לו׳ על תנאי דאין תנאי בחופה ועוד ממ״נ אם יקדשנה מעכשיו הדר אם תמות ראשונה הו״ל עבודה בשתי בתים למפרע ואם יקדשנה רק בתנאי אם תמות א״כ אם תמות חייל עליו אנינות מתחלה ואח״כ השמחה ועוד הרי הש״ס מסיק דאין קושייתו מכח אנינות רק דלמא מטריד והרי זה לא יתוקן אף אם יקדשנה ויכנסנה ויחול עליו ימי משתה מכל מקום אטרודי מי לא מטריד והרי סוף סוף אי אפשר לתקן הדבר ולכך ליתנייהו להני מילי שכתבנו ומכל מקום משנה לא זזה ממקומה לפלפול בעלמא ודוק היטב: