(א) הקורא את המגילה עומד או יושב יצא ר״פ הקורא עומד. ומ״ט משמע בדיעבד וכו׳ פי׳ דביושב דיעבד אין לכתחילה לא ומאי דקתני נמי הקורא דמשמע דיעבד משום יושב נקט הכי וה״ק הקורא את המגילה יוצא בדיעבד כשיושב כמו בעומד אבל עומד ודאי אפי׳ לכתחילה דאי אפשר בלי עומד או יושב ומ״מ קשה ל״ל לתנא למיתני עומד ויושב כיון דדין עומד אינו כדין יושב ונראה דתני הכי למידק מיניה דבמגילה דוקא הוה דינא הכי משא״כ בתורה דעומד דוקא וכדתניא משא״כ בתורה מנה״מ א״ר אבהו דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי אבל יושב אפי׳ דיעבד לא וצריך לחזור ולקרות מעומד נ״ל. ומ״ש ובירושלמי קאמר דאפי׳ לכתחילה כ״כ הרב המגיד וכ״פ הר״ן וכן ודאי עיקר:

(ב) ומ״ש והרמב״ם כתב אבל לא יקרא לכתחילה יושב בצבור כו׳ פירוש דגם הוא סובר דאפי׳ לכתחילה קורא יושב אלא שסובר דבצבור לכתחלה הוא דאינו קורא יושב מפני כבוד הצבור וטעמו דלכל מילי דחיישינן לכבוד צבור בקריאת התורה ה״ה במגילה דהא טעם שניהם אחד ולפ״ז יראה דאע״פ דלדעת הרמב״ם נשים מוציאות לאנשים במקרא מגילה ואפ״ה בצבור לכתחילה לא תקרא אשה מפני כבוד הציבור כמו בקריאת התורה:

(ג) ומ״ש ואפי׳ שנים משנה שם. ומ״ש ואפי׳ י׳ ברייתא שם ומסיים בברייתא מ״ש כיון דחביבא יהבי דעתייהו ושמעי וצריך לפרש דודאי אפשר לתרי קלי דמשתמעי בכ״מ אלא שאין השומעין מכוונין לקול שני הקוראים מפני עירוב ב׳ הקולות אבל מגילה מגו דחביבה להו יהבי דעתייהו למשמע דהא אפשר הוא אבל אי אפשר לפרש דא״א לתרי קלי דמשתמעי דא״כ במגילה נמי אמאי יצאו וכן פי׳ הרא״ם ובדרך זה הם דברי הגהת אשיר״י בפרק ראוהו ב״ד לענין שופר ועי׳ במ״ש למעלה בסי׳ תקפ״ט:

(ד) ומ״ש וצריך לקרותה כולה בפ״ה דמגילה תנן מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה י״ח ר״מ אומר כולה ר״י אומר מאיש יהודי ובגמרא אמר רב הלכה כדברי האומר כולה ואפי׳ למ״ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה:

(ה) ומ״ש ומתוך הכתב וכו׳ משנה שם קראה על פה לא יצא:

(ו) ומ״ש ודוקא לכתחלה וכו׳ ת״ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי׳ וקראן הקורא כמתרגם יצא. מיתיבי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה ל״ק הא בכולה הא במקצתה והדבר פשוט דמקצתה דכשרה היינו פחות מרובא דכל שהוא רובא לאו מקצתה מקרי וכן מבואר ברמב״ם ובאשר״י וז״ל האשיר״י במאי דמסיק ואפי׳ למ״ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה פירוש לכתחילה צריכה שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד הא אמרינן לעיל אם השמיט בה הסופר פסוקים עד רובה ולא רובה בכלל וקראוה על פה יצא עכ״ל וכך הם דברי רבי׳ ואיכא למידק מדאמר התם בגמרא אהא דתנן היה כותבה אם כיון לבו יצא ה״ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב ליה כי כיון לבו מאי הוה ע״פ הוי אלא דכתב פסוקא וקרי ליה ומי יצא והא״ר הלכה כדברי האומר כולה ואפי׳ למ״ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה אלא דמנחה מגילה קמיה וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכתב ליה אלמא דמאי דקאמרינן דצריכה שתהא כתובה כולה לעכב אמרינן הכי דאם איתא דלכתחילה בלחוד קאמר מאי קושיא ונראה ליישב דודאי דלכתחלה בעינן שתהא כתובה כולה אבל בדיעבד יצא בשכתובה רובה כדכתב הרא״ש והתם הכי דייקינן אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה ומי יצא הא ודאי כל מאי דקרי לה עד חציה קורא על פה הוה כיון דאכתי לא כתב לה רובה ומאי דקרי לה בתר הכי כדכתב רובה נמי אינו יוצא בה י״ח דהלכה כדברי האומר כולה וכל מאי דקרי לה מקמי הכי לאו כלום הוא דאנן בעינן שתהא כתובה כולה ולפחות בדיעבד בעינן רובא והכא אפי׳ רובא לא הוי כדפי׳ והר״ן ז״ל בשם הרשב״א פסק מכח האי שקלא וטריא דאפי׳ חסרה מיעוטא מתחלתה אינו יוצא בה אפי׳ דיעבד ודלא כהרא״ש ומביאו ב״י ולפע״ד נראה כדעת הרא״ש ורבינו:

(ז) הילכך אם דילג וכו׳ נראה דאשמעינן דלא תימא דוקא בדילג פסוק אחד ואח״כ קוראו באמצע שלא במקומו הוא דהוה בכלל הקורא למפרע אבל בכהאי גונא שקורא הדילוג לבסוף לית לן בה קמ״ל דאפ״ה לא יצא:

(ח) קראה מתנמנם יצא משנה שם ובגמרא ה״ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מידכר וכתבו התוספות ספ״ק דתענית נים ולא נים שייך לומר בתחילת שינה תיר ולא תיר שייך לומר בסוף שינה שבא להקיץ משנתו והקשו ע״ז מפרק ערבי פסחים ופירשו דהכל בתחילת שינה אלא דסד״א דתיר הוי טפי מנים וכן להיפך סד״א דנים הוי טפי מתיר הילכך איצטריך למימר תרווייהו וכן היא דעת הר״ן בפ״ב דמגילה דהכל בתחילת שינה ע״ש ומשמע לפ״ז דלא יצא בקראה מתנמנם אלא בדקרא׳ בתחילת שינה אבל בסוף שינה לא יצא והך דירושלמי דהוה יתיב קמיה דר׳ זעירא וקא מתנמנם וא״ל חזור בך דלא כיונת היינו לומר שהיה קורא מתנמנם בסוף שינה אבל אם היה קורא בתחילת שינה יצא אבל המרדכי ושבולי הלקט כתבו דהך דירושלמי איירי דשמעה מתנמנם התם הוא דלא יצא כיון שלא הוציאו מפיו אבל קראה מתנמנם דהוציא מפיו יצא ומביאו ב״י ומיהו דוקא בתחילת שינה כדפי׳ והכי נקטינן:

(ט) ומ״ש וכן אם הי׳ מגיהה ודורשה פי׳ או שדרש׳ שקורא פסוק ודורשו והוא משנה שם דרשה ומגיה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וסובר רבינו דהאי אם כיון לבו לצדדין קתני בדורשה דודאי קורא אותו בקריאת׳ קאמר דצריך שיכוין לבו לצאת בקריאתו דמצות צריכות כוונה כדלעיל בסי׳ תקפ״ט ובמגיהה קאמר דצריך ג״כ שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה שמדקדק לקרות ע״פ המסורת בחסרות ויתרות ככתיבתן שזה לא קראה כולה ודוקא בטעות דיהודים לית לן בה אבל שאר קורא בטעות לא יצא וכ״נ בירושלמי דאיתא התם ומגיה תני אין מדקדקין בטעיותיה רב יצחק כו׳ נראה מבואר דמדתנן במגיה אם כיון לבו יצא למדנו ממנו דאין מדקדקין בטעיותיה שהרי כל מגיה אינו קורא התיבות בקריאתו אלא ע״פ המסורת ואפ״ה יצא ואחר זה הביאו ההוא עובדא דיהודיים לאורויי לן דדוקא בטעיות שהענין והלשון אחד ולפ״ז יש לתמוה קצת בדברי רבינו שהביא הירושלמי וכתב עליו וי״מ דוקא בטעות כי האי כו׳ והלא כל עצמו של פסק דינו שכתב תחילה והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיה אינו אלא מטעם שמפרש הירושלמי בדוקא בטעיות כי האי כו׳ שאילו היה מפרשו בכל טעיות א״כ אף בקורא להגיה נמי יצא וא״כ מאי י״מ דקאמר דמשמע דאיהו אינו תופס אותו פי׳ ועיין בתשובת הרשב״א שכתבתי סוף סי׳ תרצ״א:

(י) וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת בספ״ק דמגילה אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת מ״ט כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו ופי׳ רש״י עשרת בני המן ועשרת הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן וכך העתיקו הרי״ף והרא״ש ושאר מחברים ואיכא לתמוה בדברי רבינו שלא כתב רק דצ״ל עשרת בני המן בנשימה אחת דיראה מדבריו שלא היה גורס בגמרא עשרת בני המן ועשרת ועוד דמדהביא גם הירושלמי ופשיטא דאין חילוק בין נשימה לנפיחה בע״כ צ״ל שהביאו בשביל שמוסיף ועשרת עמהם וא״כ בתלמודנו לא היה גורס ועשרת:

(יא) לרבי נתן הקורא מגילת אסתר בקהל צריך לסדרה כאחד מפני שהיא אגרת ר״ל שלכתחלה לא יקראנה סירוגין שישהה בקריאתה מעט אלא יסדרנה כאחד כאגרת אבל בנשימה אחת א״צ וכו׳ כלומר שהמנהג שנוהגין לומר כל סופי פסוקים וראשי פסוקים בנשימה אחת דלהוי כאגרת זה אין צריך אפי׳ לכתחילה ותדע מדקאמרינן ועשרה מכלל דשאר ראשי פסוקים א״צ אלא עשרת בני המן ועשרת בלבד הילכך כו׳ ומ״ש ושיעורו בין פסוק לפסוק כו׳ נראה טעמו שכן דרך קוראי אגרת לקרותה כולה כאחד ולהפסיק במקום שצריך כדי נשימה לבד ובהגה״מ פ״ב דהל׳ מגילה כתב בשם מהר״מ כדברי ר״נ והעלה שא״צ לומר חמש מאות איש ואת פרשנדתא בנשימה אחת דבגמרא קאמר דוקא בעשרת בני המן משום דכולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו וחמש מאות איש לא שייכי בהאי טעמא וכו׳ והב״י העתיק על שם א״ח שצ״ל איש שלפניהם בנשימה אחת ואפשר לחלק דדוקא חמש מאות איש לא צריך אבל כל מה שהוא בכלל השירה דהיינו איש לבד צ״ל ובמהרי״ל כתב בשם הרוקח דטעמא דחמש מאות איש צריך בנשימה א׳ היינו משום שי׳ בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש עכ״ל וכן נוהגין לאמרם בנשימה אחת:

(יב) כתב רב האי מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושט וקורא כאגרת וכו׳ לשון זה משמע דפושטו קודם הקריאה וכן המנהג אבל בכל שאר המחברים שהעתיקו דברי רב האי כתוב קורא ופושט כאגרת משמע דקודם הקריא׳ אינו פושט אלא בשעת קריאה כל מה שקרא מניח פשוטה עד אחר גמר הקריא׳ וכבר האריך בזה בתשובת מהרי״ל בסימן נ״ו ומסקנא לפושטו קודם הקריא׳ ומ״מ כתבו על שמו דווקא הקורא בציבור להוציא אבל היחידים שיש להם מגילות אינן צריכין לפשוט עיין בדרשותיו וכן נראה מדברי הרמב״ם שכתב קורא ופושט כאגרת להראות הנס ואין זה אלא בקורא בציבור להוציא:

(יג) מגילה בזמנה וכו׳ פ״ק דמגילה ריש דף ה׳ אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפי׳ ביחיד שלא בזמנה בי׳ רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בי׳ הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ופירש״י בזמנה בי״ד מתוך שהוא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפי׳ ביחיד דהכל קורין בו ואיכא פרסום נס שלא בזמנה כגון כפרים המקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בי׳ דבעינן פרסומי ניסא ורב אסי אמר בין בזמנה ובין שלא בזמנה מצוה לחזר אחר י׳ משום פרסומי ניסא אבל אי לא אשכח י׳ לא אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרות׳ בי׳ וחש ליה רב להא דרב אסי וחזר על י׳ וקיבצן עכ״ל רש״י וכן הסכים בעל המאור והביא ראי׳ ממה שלא מנו מקרא מגילה עם אותן שהם בי׳ דקתני להו בפ׳ הקורא המגילה עומד אין פורסין על שמע וכו׳ וכיון דבמסכת מגילה קיימינן אם איתא דלעכובא בעי י׳ הו״ל למנותה עמהם ואמאי לא אותבינן מינה לרב אסי אלא ודאי דלכ״ע אם קראה ביחיד יצא וכן משמע הלשון דקאמר קורין אותה בי׳ ולא אמר אין קורים אותה אלא בי׳ ש״מ דמצוה לכתחילה להדורי אבי י׳ אבל אם קראה ביחיד יצא א״כ היכא דלא אשכח בי י׳ קרי לה ביחיד אפי׳ לכתחילה אבל הרי״ף כתב וז״ל ואע״פ דחש לה רב להא דרב אסי קיי״ל כרב דהא ר׳ יוחנן קאי כוותיה דאמר לקמן ריש פ׳ שני א״ר יוחנן הקורא את המגילה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בציבור אבל ביחיד יצא ושמעינן מינ׳ דקורין אותה ביחיד כרב דאמר בזמנה קורין אותה ביחיד עכ״ל נראה מדבריו דס״ל דלרב אסי אפילו בדיעבד לא יצא דאי בדיעבד יצא א״כ מאי מייתי ראיה מר׳ יוחנן הא לא קאמר אלא הקורא וכו׳ דמשמע דיעבד וכן פי׳ הרמב״ן לדעת הרי״ף בספר מלחמותיו וז״ל וסעד לדברי רבי׳ שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה לאהדורי אבי י׳ על מה חשש רב להא דרב אסי כיון דלא ס״ל כוותיה אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומש״ה חש ליה לרב להחמיר ואלמלא כן הוי אמרי בגמרא מצותה בי׳ א״כ הוו מפרשי בהדי׳ לא מצא י׳ קורין אותה ביחיד ומאי דקשה דהו״ל למנותה בהדי דאין פורסין על שמע וב״י תירץ דכל אותם דחשיב התם חובת צבור הם ואין עושין אותם אא״כ בעשרה או רובם מחוייבין בדבר כגון שלא שמעו קדיש וברכו אבל במגלה לא בעינן י׳ אלא משום פרסומי ניסא הילכך אפי׳ בשביל יחיד קורין אות׳ בי׳ אע״פ שיצאו הם כיון שהיחיד לא יצא ונראה לפע״ד מלשון רב שאמר מגילה בזמנה ביחיד ושלא בזמנה בי׳ דלכתחלה קאמר דבזמנה אפי׳ ביחיד דומיא דשלא בזמנה דכי היכי דהתם בי׳ לכתחלה ה״נ בזמנה ביחיד לכתחלה וא״כ להרי״ף דהלכה כרב אפי׳ לכתחלה כך הוא ההלכה וכך מבואר בדברי הר״ן דאפי׳ לכתחיל׳ קאמר רב דבזמנה ביחיד ומה שהביא הרי״ף ראייה מר׳ יוחנן אע״פ דר׳ יוחנן לא מיירי אלא דיעבד אינו מביא ראיה ממנו אלא לדחות דברי רב אסי דאפי׳ בדיעבד לא יצא דליתא וא״כ ממילא משמע דנדחו דבריו מהלכה לגמרי והלכה כרב אפילו בלכתחלה וכ״נ מדברי הרא״ש שכתב ל׳ הרי״ף וכתב שכן פסק ר״ת ורבינו העיד שר״ת כתב שאפי׳ לכתחיל׳ א״צ לחזור אחר י׳ וא״כ ממילא אף דעת הרי״ף כך היא גם דעת הסמ״ג שכתב שר״ח ור״ת פסקו כרב מכח ההיא ראיה דרבי יוחנן קאי כוותיה כדכתב הרי״ף כונתו לומר דאפי׳ לכתחיל׳ ודלא כמה שעלה על דעת מהר״ם בביאוריו דדוקא בדיעבד מפני שסובר דמכח הראי׳ דר׳ יוחנן קאי כותי׳ דלא מיירי אלא בדיעבד משמע דרב נמי מיירי בדיעבד וכבר כתבתי שאין זה כלום דפשיטא דרב מיירי בלכתחיל׳ ולפ״ז מ״ש רבי׳ מגילה בזמנה קורין אפי׳ ביחיד לרי״ף ור״ת כ׳ וכו׳ דנראה מהלשון שהם שני סברות הוא שלא בדקדוק שהרי ר״ת גופיה שפסק כרב לא פסק הכי אלא מכח ההיא ראי׳ דרבי יוחנן שהביא הרי״ף כמבואר בסמ״ג ובמרדכי ואפשר דכיון שמצא רבינו לר״ת שכתב כן בפירוש שא״צ לחזר אחר עשרה עשה מדבריו בבא מיוחדת דאע״פ שגם מדברי הרי״ף מוכח כן כדפי׳ לא כתב כן בפי׳ אלא שא״כ הו״ל לכתוב וכתב ר״ת מאחר שדברי ר״ת הם כמו פי׳ לדברי הרי״ף ויותר נכון בעיני שהספר מוטע׳ וכך צריך להיות קורין אותה ביחיד לרי״ף ור״ת ואפי׳ לחזר אחר י׳ א״צ וכו׳ דהשתא הוה ממש כמ״ש הרא״ש ושאר מחברים דהרי״ף ור״ת ור״ת תופסים שטה אחת והכי משמע ודאי דאין כאן אלא ג׳ דעות דעת רי״ף ור״ת דלכתחיל׳ קורין אותה ביחיד ודעת בה״ג דאפי׳ דיעבד לא יצא אלא בי׳ ודעת רב עמרם דלכתחיל׳ צריך לחזר אחר עשרה ואם אי אפשר קורין אותה ביחיד ויצא בה בדיעבד:

(יד) ומ״ש ובה״ג פסק ודוקא בי׳ טעמו שהוא פוסק כרב אסי וכ״כ בסמ״ג וז״ל ובה״ג פוסק כרב אסי וכ״כ הרמב״ן בספר מלחמותיו ומפרש דברי רב אסי אפילו בדיעבד לא יצא אלא בי׳ כמו שפירש הרי״ף ולפיכך פסק דוקא בי׳ אפי׳ בדיעבד:

(טו) ומ״ש ור״ע כתב צריך לחזר כו׳ איכא לתמוה טובא דבמרדכי משמע שר״ע סובר דאפילו בדיעבד בעינן י׳ כדעת ר״ג מ״ה ובאגודה מפורש כך וז״ל רבינו שמואל ור״ח ור״ת פסקו כרב ור״ע גאון ור״נ פסקו כרב דיחיד לא מברך עכ״ל ונראה ליישב דלפי שרבינו ראה בדברי הרא״ש שכתב דברי הרי״ף ושכן פסק ר״ת ואח״כ כתב ובסדר רב עמרם פסק כרב אסי מדחש לי׳ רב לרב אסי וכן מסתבר והא דר׳ יוחנן אינה ראי׳ דאף לרב אסי קראה ביחיד יצא כדפי׳ רש״י וכו׳ הבין רבינו שכל זה הם דברי ר״ע וליתא דר״ע לא כתב רק דהלכ׳ כרב אסי והרא״ש הסכים עמו בזה וכתב שכן מסתבר מדחש לה רב לדרב אסי וכמו שפסק ר״ע אבל בפי׳ דברי רב אסי אינו מסכים לדברי רב עמרם דאילו רב עמרם מפרשם דאפילו בדיעבד בעי י׳ ויחיד אינו מברך עליה כמ״ש באגודה בפירוש וכמו שפי׳ הרי״ף דברי רב אסי אבל הרא״ש סובר פירוש דברי רב אסי כפי׳ רש״י ובעל המאור ומכחה דחה ראי׳ הרי״ף וז״ש והא דרבי יוחנן אינה ראיי׳ וכו׳ הוא מלשון הרא״ש עצמו לא מלשון רב עמרם וכתב הר״ן וא״ת והא דרשי׳ מדכתיב משפחה ומשפח׳ להביא משפחות כהונה שמבטלין מעבודתן וכו׳ ומכאן סמכו של בית רבי וכו׳ ולרב אמאי והא איהו דאמר דבזמנה קורין אותה ביחיד לכתחיל׳ י״ל דאפי׳ רב מודה דמצוה מן המובחר לקרות עם הציבור משום פרסומי ניסא ולפיכך בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה ות״ת ובאין לשמוע עם הציבור ואף ע״פ שיש בבית המדרש אפי׳ ק׳ כשל בית רבי מיהו משום דברוב עם הדרת מלך ס״ל לרב שלא הטריחוהו חכמים לכנוס י׳ כדי לקרותה עכ״ל ועל דרך זה הם דברי המרדכי שכתב שר״ת ור״ח פסקו כרב דנקראת שפי׳ שלא בציבור ומיהו מצוה בי׳ ורצה לומר דודאי לא הטריחוהו חכמים לכנוס י׳ כדי לקרות׳ אלא נקראת שפיר אף לכתחיל׳ ביחיד אלא מיהו מצוה מן המובחר לקרות׳ בי׳ אם אפשר וה״ה שאפי׳ יש שם י׳ מצוה מן המובחר לקרותה ברוב עם. ולענין הלכה כבר התבאר דהרי״ף ור״ח ורבינו שמואל ור״ת ורבינו שמחה במרדכי פסקו כרב דאפילו לכתחיל׳ א״צ לחזר אחר י׳ ורב עמרם ובה״ג ור״ג מ״ה פסקו כרב אסי ופירשו דאפי׳ בדיעבד לא יצא ביחיד ויחיד הקורא את המגילה לא יברך ובעל המאור והרא״ש ז״ל פסקו דלכתחיל׳ צריך לחזר אחר י׳ אבל בדיעבד יצא ביחיד ופירשו דהיינו דרב אסי ויחיד הקורא מברך עליה ומיהו האגודה כתב ונוהגין לברך בזמנה אפי׳ קורא לנשים ובדרשות מהרי״ל כתב מי שקורא לחולה או ליולדת מברך לפניה ולאחריה אע״פ שיצא כבר י״ח בבהכ״נ כדקיי״ל במסכת ר״ה כל הברכות אע״פ שיצא מוציא וכו׳ ואפי׳ במקום שאין שם י׳ יכול אחד לפטור כולן אפי׳ ליודעין לקרות בעצמן ומכ״ש אם אחד יודע והשאר אינן יודעין כדקיי״ל סופר מברך ובור יוצא עכ״ל ומצאתי בהגהות על שם האגודה דמי שכבר יצא וקורא מגילה לנשים ולבני ביתו יברך על משמע מגילה ע״כ וזה ע״פ שיטת ראבי״ה עיין במרדכי פ״ק דמגילה: