(1-2) (א) היתה כתובה בסם כו׳ משנה וגמ׳ ריש פ״ב דמגילה והתוס׳ בשם ר״ת כתבו דקלפי׳ שלנו אע״ג דלא עפיצי מ״מ הסיד שאנו נותנין בקלפי׳ שלנו מהני כעפצים וכ״כ הרא״ש ומ״ש וצריכה שרטוט מימרא דרב אסי בפ״ק דמגילה דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ופי׳ רש״י כאמתה של תורה כספר תורה עצמו דבעי שרטוט הל״מ וכתב המרדכי שם אומר ר״ת אף על גב דהס״ת לא בעי שרטוט בין שורה לשורה אבל מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דהיינו מזוזה שיש בה מלכות שמים ומ״ש ור״ת ז״ל כתב כיון דנקרא ספר וכו׳ כ״כ המרדכי משמו וכ״כ בהגהת מיימוני משמו בתשובה המתחלת בקוצר אשיבך וכו׳ ונראה ברור שדברי ר״ת הם עד הכל כס״ת בזה נסתלקה תלונת הב״י שחשב שרבינו עצמו פסק הפך דעת התוס׳ והרא״ש ורבינו שמשון שפוסקין שצריכין עמוד בסופה וכדי היקף בראש׳ ולפעד״נ דרבינו לא פסק כלום אלא העתיק דברי ר״ת ודברי התוס׳ הם דברי ר״י ז״ל ואחריהם נמשך הרא״ש בפי׳ במסכת ידים גם בפסקיו בספ״ק דבבא בתרא אבל ר״ת סובר כגירס׳ ספרים דעמוד בראשה וכדי היקף בסופה וכפי׳ רש״י ומ״ש הכל כס״ת אף על גב דס״ת לאמצעיתו נגלל ויש לו שני עמודין היינו דוקא ס״ת שרגילין לקרות בו הסדר בשבוע אבל שאר ספרי תורות שאין רגילין לקרות בו די בעמוד א׳ בראשו כדקאמר התם ספר עזרא לתחלתו נגלל ופי׳ רש״י ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פ׳ הקהל וכ״ג ביום הכיפורים ואין לו אלא עמוד אחד בראשו ונגלל מתחילתו לסופו וה״ט דכיון שאין קורין בו ברגילות נגלל מתחילתו ודומיא דהכי במגילה שאין קורין בו אלא בפורים וסברא זו כתוב להדיא בספר התרומה לחלק בין ס״ת שרגילין לקרות בו לס״ת שאינן רגילין לקרות בו שא״צ אלא עמוד אחד. ואע״פ שבהגהת מיימוני המתחלת בקוצר אשיבך יראה דאף רבי׳ תם סובר דעמוד בסופ׳ עבדינן יראה בעיני דטעות סופר הוא לשם וצריך להגיה בראשה כדי לגלול עמוד ובסופה כדי לגלול את המגילה ותדע שהרי בדרשות מהרי״ל כתב דמגילה נגללת מראשה לסופה ובעמוד אחד כדאיתא במיימוני ורצונו לומר בהגהת מיימוני הנזכר כי הרמב״ם ז״ל לא כתב מזה כלום וא״כ בהכרח דצריך להגיה לשם כדכתבתי וזה מסכים לדברי רבינו בשם ר״ת ומ״מ צריך עיון למה לא הזכיר רבינו כלל דעת אביו הרא״ש בדין זה ואפשר דכיון שלא כתב לענין מגילה בדין זה כלום איכא למימר דאף על פי דבכל שאר ספרים נגללין מסופן לראשן היינו טעמא שכשירצה לקרות בו א״צ לגללו אבל מגילה דפושט וקורא א״כ שפיר יכול לגללה מראשה לסופה שהרי בלאו הכי צריך לפושט׳ קודם קריאה וסובר דהכי עדיף טפי לגללה מראשה לסופה שהסוף היא כמו שומר לתחלתו זה אפשר לומר במגילה כיון שלא גילה הרא״ש ז״ל דעתו בה בפירוש אבל קשה שאף בהל׳ ס״ת לא כתב רבינו מדין זה כלל גם הרמב״ם לא כתב מזה כלום וצ״ע. ולענין הלכה יראה להכריע כדעת ר״י ור״ש והרא״ש גם בספר התרומה סימן ר״ב ובסמ״ג סימן כ״ה פסקו כן. וכן כתב באגודה דעמוד בסופה וכדי היקף בראשה וכתב הבית יוסף שכן נהגו ובמלכותו קאמר שנהגו כן אבל במלכותינו נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל ואולי מפני מחלוקת הפוסקים בדין זה נהגו כן דשב ואל תעשה עדיף ובדרשות מהרי״ל כתב טעם אחר על מנהגינו ולא מתיישב לע״ד: לשון הרמב״ם אין כותבין את המגלה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה ואם כתבה במי עפצא וקנקנתום כשרה וכו׳ ותימה שזה הפך משנתינו בקומוס ובקנקנתום לא יצא ונראה דעת הרמב״ם ז״ל דמשנתינו מדבר בקנקנתום לחודא אבל בשנותנין קנקנתו׳ במי עפצא שרי ולא גרע מס״ת וראייתו בזה מדתניא בפ׳ היה נוטל רבי יהודה אומר אומר היה ר״מ לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה ומטעם זה פסק בפ״א מה׳ תפילין דאם כתב במי עפצא וקנקנתום כשרה ר״ל במי עפצא וקנקנתום מעורבין יחד ומש״ה פסק במגלה נמי דכשר בכה״ג דנלמדנו מדין ק״ו מס״ת כמ״ש ה׳ המגיד בה׳ מגלה ועיין בפי׳ המשניות להרמב״ם בפרק היה מביא שם נתבאר דכך היא דעתו והיא דעת הרא״ש לענין ספר תורה דגומא עם מי עפצא כשר ועיין בי״ד סוף סי׳ רס״א. גם דברי הר״ן ז״ל שכתב בסוף דבריו דקנקנתום שרי בספר תורה היינו דוקא עם מי עפצא מעורב יחד אבל הקנקנתום לחודיה ודאי אסור כמו מגלה וכך מדוקדק בדבריו למעיין בה היטב ע״ש פ״ב דמגלה:

(ב) ומ״ש והרמב״ם ז״ל כו׳ כלומר חולק על ר״ת בזה שסובר שא״צ עבוד לשמה והוסיף על ר״ת בזה היכא שכתבה מין או עו״ג פסולה ובעל ה״ג חולק ג״כ על ר״ת שסובר שאין צריך תגין:

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף א]

(ג) עשרת בני המן וכו׳ מימרא בספ״ק שירה זו אריח על גבי אריח לבינה ע״ג לבינה ודברי רבי׳ הם על על פי פי׳ רש״י דאריח היינו הכתב ולבינה החלק ומשמע לפירושו דלא בעינן דליהוי ואת ואת זו ע״ג זו דהוא הדין אם כתב כזה נמי שפיר דמי כיון דמניח חלק בין כתב לכתב אבל ר״ת פירש אריח היינו ואת ואת דבעינן דלהוי כולן זו על זו וכן השמות זה ע״ג זה עיין בר״ן ובמרדכי ומ״ש וקאמר בירו׳ שהיא פסולה וכו׳ כ״כ המרדכי וז״ל בירושלמי בעי כדין לעכב או למצוה ומסיק לעכב אבל באגודה כתב דבעי׳ זו דירושלמי קאי על עשרת דבעינן למהוי בנשימה אחת אי למצוה או לעכב ובמהרי״ל כתב מעשה במעגנצ״א שהפסיק ביניהם הקורא ולא אמרם בנשימה אחת והצריכו חכמי העיר לחזור לראש המגילה ובחנם החזירוהו לראש דדי לו לחזור לחמש מאות איש עכ״ל נראה דחזרה זו כל עיקר היא ע״פ האגודה שסובר דמסקנת הירושלמי לעכב היא קאי על עשרת דבעי למהוי בנשימה אחת אלמא דבעשר׳ בני המן עצמן לא קא מבעיא ליה דפשיטא דבעי נשימה אחת אף לעיכובא וכל זה שלא כדברי התו׳ שכתבו דנשימ׳ אחת דקאמר לכתחלה אבל דיעבד יצא ובהג״ה מיימונית כתב דמספקא ליה לראבי״ה אי למצוה אי לעכב ע״כ:

(ד) ירושלמי אחר ר״י בר בון צריך שיהא איש בריש דפ׳ ואת ואת בסוף שניץ ונחיץ כהדין קנתירא כבר פי׳ הב״י מה שפי׳ ולי יראה דהירושל׳ בא לבאר שהשירה הזאת צריך לכתב׳ לענין שיהא את ואת ואת זו למעלה מזו ושמות הרשעי׳ ג״כ זה למעל׳ מזה וזהו שניץ כעין שנצים לכיס רצועה אחת מצד זה ואחת מצד זה כך כל ואת ואת ואת מצד אחד כעין רצועה אחת וכל שמות הרשעים מצד אחר כעין רצועה שנייה ואתא לאורויי דלא נימא דעיקר קפידא להניח חלק לבד בין כתב לכתב איך שיהיה וכמו שפי׳ לדעת רש״י דליתא ונחיץ פי׳ מלשון ההולך בשו׳ לא יטה לא לימין ולא לשמאל וקנטירא פי׳ הוא חוט של בנאין שמסמן בו את הקורה לחתך אותו מצדדיו כדי שיהא שוה מכל צד ור״ל שתהא איש בריש דפא ואת בסוף שיטה כזה ולאפוקי דנכתוב את בריש דפא כזה פרשנדתא בסוף שיטה דבכה״ג נמי הוי שניץ ואשמעי׳ הירושלמי דלאו שפי׳ דמי למהוי הכי דא״כ לא היה שוה מכל צד דהא עשרת מכלל השירה היא וכשיכתוב את בריש דפא א״כ בסוף הדף לא יהא שוה וכן בסוף השירה לא יהא שוה אבל אם איש בריש דפא שפיר הוא שוה מכל צדדיו בראש ובסוף וכן מכל צד וצד כקורה השוה מכל צד ולפ״ז צריך לדקדק בעשרת שבסוף שלא יהא בולטת חוץ לשיטה טפי מואת ואת שלמעלה ממנו וכן נוהגין ועוד נראה לפרש דשניץ מורה ג״כ כשם שהרצועה שמצד שמאל מושך עליו הכיס שביד ימין וכן הרצוע׳ שמצד ימין מושך אליו הכיס שמצד שמאל וכן כשיהי׳ איש בריש דפא ואת בסוף דפא השתא מושך אליו פרשנדת׳ שבשיטה שנייה בצד ימין וכן ואת בסוף שיטה שנייה מושך אליו דלפון שבשיטה שלישית לאפוקי אם יהא את בריש דפא ופרשנתא בסוף שיטה דאז אין נמשך שום שיטה לשטה שבצדה את פרשנדת׳ ואת דלפון ואת אספתא ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידת׳ וכו׳ איש ואת פרשנדתא ואת דלפון וכו׳ ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת וכו׳ כי אין קשר לשיטה אחת עם חברתה:

(ה) ואם אין מגילה כשרה יש מתירין לקרותה בחומש וכו׳ כתב ב״י נראה דמברכין עליה דאל״כ מאי מתירין דקאמר ומיהו נראה דמיירי בחומשין שעשויין בגלילה כס״ת ותפורה בגידין אלא שנמצא בו דבר הפוסלו ואעפ״כ קורין בו ומברך אם אין שם מגלה כשר׳ וכדעת הרמב״ם שהתיר לברך על ס״ת פסולה אם אי אפשר בס״ת כשרה כדלעיל בסי׳ קמ״ג אבל בחומשין שלנו שהם בקונטרסים כתובים בשני עבריהם וכ״ש ספרי הדפוס שלנו שאינן נכתבין וקרא קאמר ונכתב בספר דבר פשוט הוא שאין יוצאין בה והו״ל כקורא ע״פ ואפי׳ בשעת הדחק דלא אפשר באחר אינו מברך וכן השיב הרשב״א בתשובה סי׳ ש״ע על מגלה הכתובה בין הכתובים שלנו שהן כתובין בקונטרסים ותפורין בפשתן ומנוקדין יוצא בה או לא והשיב דבר ברור הוא שלא יצא דכל שאינו כתובה בגולל כס״ת פסולה דהא נקראת ספר וצריכה נמי שתהא תפורה מקצתו בגידין כס״ת וכו׳ אבל מחמת הניקוד איני רואה שתפסל בכך עכ״ל וכן נראה עוד מדאייתי ראיי׳ מלולב ולשם לולב הוא אלא שנעשה יבש דפוסלו אף כאן בעינן דליהוי האי חומש ספר אלא שיש שם דבר שפוסלו התם הוא דקאמרינן שיצא בו בשעת הדחק ומברך עליו כתב הרשב״א בתשובה סי׳ תס״ז ודאי הקורא את המגילה להוציא הצבור אפילו לא השמיט בה אלא תיבה אחת חוזר וכדמשמע בירושלמי בטעות דיהודיים התם הוא דהלשון והענין אחד אינו חוזר הא לאו הכי חוזר אבל בשומעין א״צ לכוין בכל תיבה ותיבה והביא ראיות לדבר: