(א) אלו דברים וכו׳ ברייתא פרק אלו מגלחין [דף כ״א] מלאכה דתניא וכו׳ ברייתא שם וטעמא דג׳ ימים הראשונים דחמירי משום דנפשו של מת היא מרחפת על הגוף כל ג׳ ימים הראשונים כדאיתא בירוש׳ הביאו הרא״ש אי נמי משום דג׳ לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי כ״כ הר״י בשם הראב״ד ומביאו ב״י:

(ב) ומ״ש מכאן ואילך אם הא עני וכו׳ שם ת״ר אבל ג׳ ימים הראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה ולכאורה משמע דמכאן ואילך עושה בצנעא אפי׳ אינו עני קאמר דאי דוקא עני הו״ל לפרש מכאן ואילך עושה עני בצינעא וכ״כ התוס׳ ע״ש רבינו שמואל והגהת מיימוני ע״ש ה״ר שמעיה אבל כל הפוסקים חולקים והביאו ראיה מתלמודא דידן ומהירושלמי וממסכת שמחות דאבל אסור הוא בעצמו כל ז׳ ימים אפילו בצינעא אם כן בעל כרחך דברייתא זו לא התירה בצינעא מכאן ואילך אלא לעני המתפרנס מן הצדקה וסיפא דקתני מכאן ואילך אעני המתפרנס מן הצדקה דרישא קאי ונראה דהא דשרי מכאן ואילך לעני המתפרנס מן הצדקה בכל גווני שרי לא מיבעיא אם לא יהיה לו פרנסה אלא מן הצדקה אם לא יעשה מלאכה וע״י מלאכתו זאת לא יהא צריך לצדקה דפשיטא דמותר במלאכה אלא אפילו במתפרנס מן הצדקה ואינו מספיק לו נמי מותר לעשות מלאכה וכן ברישא אסור לעשות מלאכה אפילו לא היה עד עתה מתפרנס מן הצדקה אלא עכשיו אם לא יעשה מלאכה יהא צריך לצדקה נמי אסור ואצ״ל במי שכבר מתפרנס מצדקה אלא שאינו מספיק לו דפשיטא דאסור במלאכה ועוד נראה דהא דאסור לעני אפילו אין לו מה יאכל לא מיבעיא ע״י עצמו אלא אפילו ע״י אחרים נמי אסור וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך סעיף ו׳:

(ג) ומ״ש ואשה טווה בפלך בתוך ביתה פי׳ אין מתירין לה וכו׳ כן כתב הרמב״ן בספר ת״ה [דף נ״ג ע״ג] ונראה דקשיא ליה כיון דבאשה ענייה קאמר מ״ש דנקט טווה בפלך טפי משאר מלאכות דלמה לא נתיר לענייה כל מלאכה כמו לעני ומיישב כיון דסתם כל אשה יכולה להתפרנס במה שתהא טווה בפלך לא התירו לה שאר מלאכה אפילו בצנעא אלא טוייה בפלך בביתה שהוא בצנעא ושל ארעי משא״כ באיש דאין לו להתפרנס כלל אלא מאומנתו מותר לו לכתחילה אע״פ שהוא של קבע מיהו באשה נמי אם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצנעא אע״פ שהוא של קבע כמו באיש אלא דלכתחילה אין מתירין לה של קבע כיון דאפשר לה בשל עראי ובש״ע כתב בקוצר ואשה טווה בפלך בתוך ביתה והיה לו לפרש דאם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצנעא בתוך ביתה וכמו שפי׳ הרמב״ן ורבינו:

(ד) ואפילו דבר המותר בחול המועד פסק כאוקימתא דרב שישא בריה דרב אידי ר״פ מי שהפך דתניא כוותיה ונראה דהטעם דאסרו דבר האבד ע״י עצמו באבל טפי ממועד הוא משום דע״י מלאכתו יהא טרוד ומתבטל מאבלותו וישכח רישו מה שאין כן במועד. כתב בתשב״ץ וכ״כ כל בו בשם מהר״ם דמותר לאבל לכתוב כתבים בימי אבלו ע״י שינוי כמו במועד ולדברי המתירין לכתוב כתבים במועד בלא שינוי גם האבל מותר לכתבם בלא שינוי עכ״ל ובאגודה פרק היה קורא כתב דמותר לאבל להקיז דם ע״כ כתב המרדכי וז״ל אם יכול האבל ליתן תבואה לטחון לו או קמח לאפות לו פת זהו דבר פשוט שהוא מותר לאפות אפילו תנור מלא פת דהא אפילו בי״ט שרי כדאמר פ״ק דביצה וכו׳ ולטחון נראה דאסור וכו׳ וע״ש:

(ה) ופרקמטיא וכו׳ כלומר הא ודאי דבכלל מלאכה דאסרו חכמים ג״כ כל פרקמטיא דאסירא וכמ״ש הרמב״ם בפ״ה וז״ל וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה עכ״ל ועוד שהרי אפילו הכנסת פירות הויא מלאכה כמ״ש רבי׳ בסמוך כ״ש משא ומתן והולכת סחורה ממדינה למדינה והשתא קאמר רבינו שלפי זה פרקמטיא בדבר אבוד נמי דינה כמלאכה ושריא על ידי אחרים אבל בנ״י משמע דאע״פ שנאסרה מלאכה לא נאסר משא ומתן ומביאו ב״י בס״ס זה ולא קי״ל הכי: ובענין הלואת עכו״ם ברבית וכו׳ פי׳ כיון דמלאכה אסורה באבל אפילו ע״י אחרים אם אינו דבר האבוד א״כ ה״ה בהלואת רבית נמי אסור ור״ת התירו אפילו בח״ה כלומר התירו אפילו על ידי עצמו בח״ה דמחשיבו דבר האבד א״כ לדידיה מותר באבל על ידי אחרים וכן מ״ש ואי מסיק זוזי וכו׳ שרי לשדורי עלייהו פי׳ כיון דדבר האבוד הוא שרי לשדורי עלייהו לתובעם על ידי אחרים:

(ו) ומכאן הורו הגאונים וכו׳ אינו תובע כל ז׳ פירוש אינו תובע כלל אפילו ע״י אחרים:

(ז) ואם הוא דבר האבוד וכו׳ עושה מורשה ודן עמו דכיון דדבר האבוד שרי ע״י מורשה אבל ע״י עצמו אסור:

(ח) וכל דברים שהתירו וכו׳ כבר נתבאר בתחילת סימן זה ע״ש:

(ט) אבל ששדהו ביד אחרים וכו׳ ברייתא ר״פ מי שהפך האריסין והחכירין והקבלנים הרי אלו יעשו אחרים בשבילן כך הוא הגירסא בספרים שלנו והיא גירסת רש״י ומיירי שהאריס הוא האבל אבל הרא״ש כתב דבשום ספר לא נמצא כך אלא ה״ג הרי אלו יעשו משמע שהן בעצמן עושין ומיירי שבעל השדה הוא האבל וז״ל רש״י האריסין מקבלי שדות לשנים לשליש ולרביע והחכירין שקבלו לשומרה ולעובדה לסכום כך וכך כורין אני נותן לך ממנה והקבלנים שקבלו לשומרה לזמן פלוני בסכום כך וכך בין יהיה הרבה או מעט הרי אלו יעשו אחרים בשבילם עד כאן לשונו ורצונו לומר דהקבלנים הוי נמי כמו חוכר אלא דחוכר הוא בסכום כך וכך כור תבואה וקבלן הוא בסכום כך וכך מעות וה״ה דהו״מ לפרש איפכא דקבלן הוי נמי לשנים ולשליש ולרביע כמו אריס אלא דאריס הוא בתבואה וקבלן הוא במעות וחדא מינייהו פירש וליכא נפקותא בדין ותדע שהרי הרא״ש כתב ע״ש פירש״י דקבלן הוי כמו אריס שכתב וז״ל פירש״י הרי אלו יעשו ע״י שליח שהמלאכה של אחרים היא ומשום פסידא דבעלים שרינן להו דאריסים וקבלנים כשאינן עושין מלאכה בקרקע איכא פסידא דבעלים וחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דקרקע אי מוביר ולא עביד איכא פסידא דבעלים ואיכא נמי פסידא לדידיה הלכך עושין עכ״ל. וכתב עוד הרא״ש ומה שפי׳ רש״י וחוכר נמי כיון דלא יהיב אלא מגופה דקרקע אי מוביר ולא עביד איכא פסידא דבעלים הא ליתא דתנן המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ומפרש בגמרא דהאי משנה איתא בקבלנות דאי בחכרנות לא איצטריך למיתני דפשיטא דכיון דיש לו דבר קצוב לשנה חייב ליתן בין יעבוד בין לא יעבוד אלא אפילו בקבלנות שקבל כדין אריסי העיר למחצה ולשליש ולרביע אפ״ה אם הובירה ישלם כמו שהיתה ראויה לעשות עכ״ל ולפעד״נ דאין קושייתו קושיא דס״ל לרש״י דמשנתינו בהמקבל מיירי שהובירה במזיד מדעתו אבל במה שהובירה השדה על ידי אונס שנעשה אבל ואסור במלאכה דמיא לחוכר שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה דתנן התם אי מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו וה״נ באבל פסידא דבעלים נמי היא דזו ודאי דמיא למכת מדינה כיון שהאבילות הוא גלגל החוזר בעולם וכתב ב״י ומיהו אף על פי שחלק הרא״ש על רש״י בדין פסידא דבעלים מ״מ לענין שיעשו על ידי אחרים לא פליג עליה דכיון דהוי דבר האבד נעשית על ידי אחרים ופשוט הוא וזהו שכתב רבינו ואם האבל הוא אריס וכו׳ אבל מ״ש תחילה הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה הוא על פי גירסת הרא״ש הרי אלו יעשו דמשמע שהן בעצמן עושין ופירושא דברייתא דבעל השדה הוא אבל ומותרין האריסין והחכירין והקבלנין שאינן אבלים לעשות מלאכתן בשדה של אבל ואפי׳ נשלם זמן חכירותם וכו׳ וכתב הרא״ש ע״ש הראב״ד דהטעם הוא משום דארעא לאריסותא קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקומה וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה והו״ל כמו שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא״כ בחמור וגמל וספינה שהוא דרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו הוא קודם הלכך אם כלה הזמן אסור לכתחילה לעשות מלאכה בימי אבלו של בעל החמור והספינה וז״ש רבינו ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר וכו׳ עד שכלה הזמן:

(יב) ומ״ש ואם יש שכיר יום וכו׳ פי׳ שכיר יום אחד שעובד בשדה חבירו ונעשה בעל השדה אבל אפי׳ עובד בעיר אחרת ואין יודעין שם שהוא אבל וליכא משום מראית העין לא יעשה הואיל ובידו לחזור דפועל חוזר ואפי׳ בחצי היום וליכא פסידא כולי האי לא לבעלים ולא לפועל ביום אחד ומשמע מזה דאם היה הפועל מוחכר או מושכר לחדש ועובד בעיר אחרת יכול לעשות מלאכה כי היכי דלא יפסיד:

(י) וכתב הרמב״ן אם היה החמור וכו׳ פי׳ ולא כלה הזמן דאי בכלה הזמן אפילו בחכירות אסור כדכתב בסמוך אלא בדלא כלה הזמן איירי ואפ״ה יש שאוסרים שלא התירו לעשות מלאכה אלא באריסות קרקע בימי אבלו של בעל הקרקע מטעמא דאמרן בסמוך בשם הראב״ד:

(יא) ואם האבל בעצמו הוא מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה וכו׳ כך פסק הרא״ש דלא כפירש״י דמתיר וא״כ ממילא יפסיד שכרו כיון שאינו עושה מלאכה ואצ״ל אם היה האבל עצמו מושכר דרך אריסות למחצה ולשליש ולרביע דפשיטא דאסור:

(יג) היתה מלאכת אחרים וכו׳ פירוש ל״מ בקיבולת דכדידיה דמי אלא אפי׳ שלא בקיבולת ואפי׳ בדבר תלוש דאפשר לעשות בצנעא נמי אסור ואצ״ל במחובר:

(יד) היתה מלאכתו ביד אחרים וכו׳ שם כברייתא היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו ופירש״י בביתו של אבל לא יעשה אותו אחר משום חשד שיאמרו הוא עצמו מסייע במלאכה אי נמי שלא יאמרו בימי אבלו השכירו לזה הפועל עכ״ל וכתב רבינו בקבלנות בדבר תלוש לומר דכל שאסור בביתו משום מראית העין אסור אף בקבלנות אע״ג דכדידיה דאחר דמי וכן אף בדבר תלוש דאפשר לעשות בצנעא נמי אסור כיון שהיא בביתו ונראה דהא דשרי נמי בבית אחר לגמרי שרי אפי׳ שלא בקבלנות כיון דליכא משום מראית העין בבית אחר דהא בעיר אחרת שרי אפי׳ בקרקע א״כ בבית אחר שרי בתלוש לכל הפחות:

(טו) היה לו בנין בית וכו׳ בפרק מי שהפך ריש (מועד קטן י״ב) מימרא דשמואל וכדפריש רב משרשיא ופירש רש״י דמיירי בקבולת שקבלו עליהם מלאכת האבל: כתב ה״ר ירוחם אבל שאינו רוצה נימנע מלעשות מלאכה מנדין אותו כדאמרינן בעושה מלאכה בע״פ מחצות ומעלה כ״כ הגאונים בתשובה ומביאו ב״י סוף סי׳ זה: