טור-שו״ע אורח חיים שס״וטור-שו״ע
שולחן ערוךדין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו, וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים(א)
חָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בָּתִּים פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹבִים פַּת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחֲצֵרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת וּכְאִלּוּ כָּל הֶחָצֵר מְיֻחָד לְאוֹתוֹ בַּיִת.
(ב)
יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּם; אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה, אֵין צְרִיכִים לְעָרֵב לְפִי שֶׁכֻּלָּם מְעֹרָבִים וְאֵין אוֹתָם אֹהָלִים קְבוּעִים לָהֶם. {הַגָּה: בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת, וְאִם אֵין לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת אָסוּר לְטַלְטֵל בַּסְּפִינָה רַק בְּאַרְבַּע אַמּוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סי׳ שפ״ב וְסי׳ ת״ה סָעִיף ז׳.}
(ג)
הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הָעֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן פַּת. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵרוּב שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ בֶּחָצֵר, אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁרָאוּי לְדִירָה, לַאֲפוּקֵי בַּיִת שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ ד׳ אַמּוֹת עַל ד׳ אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל קָטָן. וְאִם רְגִילִים לִתְּנוֹ תָּמִיד בְּבַיִת יָדוּעַ, אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ בְּבַיִת אַחֵר, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שְׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ קָטָן יָכוֹל לִגְבּוֹת הָעֵרוּב וּלְקַבְּצוֹ. {הַגָּה: וְהַמִּנְהָג בַּזְּמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן נָהֲגוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דְּעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּבֵית דִּירָה. וְע׳ לְקַמָּן סי׳ שפ״ו ושפ״ז.}
(ד)
צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חָלְקוּ וְנָתְנוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, אֵינוֹ עֵרוּב אֶלָּא אִם נִתְמַלֵּא הָאֶחָד, וְאָז מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּבַיִת אֶחָד.
(ה)
צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ, וְאִם מַקְפִּיד אֵינוֹ עֵרוּב; לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁתִּקֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
(ו)
אֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה הַרְבֵּה, אֲבָל בִּשְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ קְטַנָּה מְאֹד מְעָרְבִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כְּשִׁעוּר. וּמִיהוּ אִם נִטָּל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַלַּת נַחְתּוֹם, שֶׁהוּא אֶחָד ממ״ח, מְעָרְבִין בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה. וְאִם נִפְרְסָה וְחִבְּרָהּ בְּקֵיסָם, שֶׁהִכְנִיס הַקָּצֶה הָא׳ בְּתוֹךְ הַפַּת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַפְּרוּסָה, אִם אֵינוֹ נִכָּר שֶׁנִּפְרְסָה, מְעָרְבִין בָּהּ. {הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ הָא דְּאֵין מְעָרְבִין רַק בְּפַת שָׁלֵם הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֵרוּב בְּיַחַד יִהְיֶה פַּת שָׁלֵם; וְלָכֵן נָהֲגוּ לְקַבֵּץ מִכָּל בַּיִת וּבַיִת מְעַט קֶמַח, וְעוֹשִׂין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה וּמְעָרְבִין בָּהּ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת הָרַאֲבָ״ד פֵּ״א מהל׳ עֵירוּבִין). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיְּהֵא בַּחַלָּה כְּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ לְקַמָּן סי׳ שס״ח (סָעִיף ג׳). וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וְלֹא נַעֲשָׂה מִכֻּלּוֹ חַלָּה, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי עֵרוּב דְּלֹא גָּרַע מֵאֵלּוּ אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם וְאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, כֵּן נִרְאֶה לִי.}
(ז)
אִם אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם יָכוֹל לְעָרֵב בִּפְרוּסָה.
(ח)
מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וַעֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן.
(ט)
אִם אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר רוֹצֶה לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם שַׁפִּיר דָּמִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁזּוֹכֶה בּוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְצָרִיךְ לְזַכּוֹת לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְזַכֶּה בְּפֵרוּשׁ לַמִתּוֹסְפִים עֲלֵיהֶם, לֵב בַּיִת דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם. וְאִם נִתּוֹסְפוּ דִּיּוּרִין לְאַחַר שֶׁנִּתְמַעֵט הָעֵרוּב מִן הַשִּׁעוּר, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֲמָתָן.
(י)
כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, אֲפִלּוּ הֵם קְטַנִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי בִּתּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּגְרָה, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר; אֲבָל מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ שֶׁבָּגְרָה וְאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. {הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב. וְכֵן גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, מְזַכִּין עַל יָדוֹ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת סְמַ״ג וְכָל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאוֹתָם שֶׁזִּכָּה לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם מוֹדִיעִם בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל (כָּל בּוֹ).}
(יא)
בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין לֶאֱכֹל וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, הַפַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּב; וְהוּא שֶׁמְּסֻבִּין בְּבַיִת שֶׁהוּא מָקוֹם הָרָאוּי לְהַנִּיחַ שָׁם עֵרוּב, אֲבָל בְּחָצֵר, לֹא. {וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לָהֶם פַּת בְּשֻׁתָּפוּת בְּא׳ מִן הַבָּתִּים סוֹמְכִין עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּב.}
(יב)
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בַּעֲדוֹ.
(יג)
מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.
(יד)
מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב.
(טו)
אֵימָתַי מְבָרֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם, וְאוֹמֵר: בְּהָדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָן לַאֲפוּקֵי וּלְעַיוּלֵי מִן הַבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמִן הֶחָצֵר לַבָּתִּים, וּמִבַּיִת לְבַיִת לְכָל הַבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר. וְאִם גָּבוּ הָעֵרוּב וְלֹא בֵּרְכוּ עָלָיו, אֵין הַבְּרָכָה מְעַכֶּבֶת וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל.
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
חצר שהרבה בתים פתוחין לתוכו מן התורה מותרין לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר שהרי רה״י גמורה היא אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו מפני שהבתים הם רשויות מיוחדות לכל אחד שלו והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לר״ה ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה״י לר״ה על כן הולכי מדברות פטורין מעירובי חצירות שלא רצו להחמיר עליהם אבל התירו אותו על ידי עירוב שגובין פת מכל בית ובית ונותנין אותו באחד מבתי החצירות שעתה אנו רואין כאילו כולם דרין באותו הבית וכאילו כל חצר מיוחד לאותו בית ואינו דומה לר״ה.
(ג)
ומפני זה הבית שמניחין בו העירוב א״צ ליתן פת שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאילו כולן דרין שם והרי הוא דר שם ואינו משום קנין שנחשוב כאילו זה הבית קנוי לכולם הלכך א״צ שיהא בעירוב שוה פרוטה ואין מערבין בכלי ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שיש בו ד׳ אמות על ד׳ אמות שראוי לדירה ואפילו הוא של קטן ואם רגיל ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר משום דרכי שלום ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו.
(ד)
וצריך ליתנו בכלי אחד ואם חלקוהו ונתנוהו בשני כלים אינו עירוב אלא א״כ נתמלא האחד.
(ה)
וצריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב ולכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת.
(ו)
ואין מערבין אלא בפת שלימה אבל לא בפרוסה אפילו היא גדולה הרבה אבל שלימה אפילו קטנה מאד מערבין בה ובלבד שיהא מהן כ״כ שיהא בהן כשיעור ומיהו אם נוטל ממנו חלת נחתום כדי לתקנה או שיעור כדי חלת נחתום שהוא אחד ממ״ח מערבין בה נפרסה וחיברה בקיסם אם ניכר שנפרסה אין מערבין בה ואם אינו ניכר מערבין בה.
(ז)
ואם א׳ מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה.
(ח)
מערבין בפת אורז ועדשים אבל לא בפת דוחן.
(ט)
ואם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי ובלבד שיזכנו להם וצריך לזכותו להם על יד אחר שיאמר לו זכה בזה בשביל כל בני החצר.
(י)
ולא יזכה להם ע״י בנו ובתו הסמוכין על שולחנו אפילו הם גדולים מפני שידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו אבל אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שולחנו בתורת צדקה יכול לזכות על ידן אף על פי שסמוכים על שולחנו ואינו מזכה ע״י עבדו ושפחתו הכנענים ולא ע״י אשתו שנותן לה מזונות אפילו אם יש לה בית בחצר לבדה אבל מזכה להם ע״י בנו ובתו שאינן סמוכים על שלחנו אפילו אם הם קטנים וע״י עבדו ושפחתו העברים וע״י אשתו שאינו מעלה לה מזונות אפילו אין לה בית בחצר הרמב״ם ז״ל פסק כשמואל דאמר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש שאינו יכול לזכות ע״י קטן אפילו אינו סמוך על שלחנו וא״א הרא״ש ז״ל לא כתב כן וטוב להחמיר כדברי שניהם שלא לזכות ע״י בנו קטן אפילו אינו סומך על שלחנו ולא ע״י בנו הסומך על שלחנו אפילו הוא גדול וכשזוכין בו צריכין להגביהו מן הארץ טפח.
בעל הבית שהיה שותף עם שכניו בסחורה אפילו זה ביין וזה בשמן א״צ לערב אפילו לא נשתתפו לשם עירוב ובלבד שיהא הכל בכלי אחד.
(יא)
ואפילו היו מסובין לאכול וקידש עליהם היום סומכין משום עירוב על הפת שלפניהם בשלחן והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם העירוב אבל בחצר לא. ובשתופי מבואות סומכין עליו משום שיתוף אף אם מסובין בחצר.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.