טור-שו״ע יורה דעה ש״פטור-שו״ע
שולחן ערוךדברים שהאבל אסור בהם, ובו כ״ה סעיפים(א)
אֵלוּ דְּבָרִים שֶׁהָאָבֵל אָסוּר בָּהֶם: בִּמְלָאכָה, בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וְאָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם וּבִכְבִיסָה, וְחַיָּב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ וּבִכְפִיַּת הַמִּטָּה, כָּל שִׁבְעָה, וְאָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְאָסוּר בְּגִהוּץ וּבְתִסְפֹּרֶת וְשִׂמְחָה וְאִחוּי קֶרַע כָּל ל׳ יוֹם {וְכָל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֲגִין בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה (בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א סִימָן תמ״ו).}
(ב)
מְלָאכָה כֵּיצַד, כָּל ג׳ יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּמְלָאכָה, אֲפִלוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה; מִכָּאן וָאֵילָךְ, אִם הוּא עָנִי וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל, עוֹשֶׂה בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאִשָּׁה טוֹוָה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לִשְׁכֵנָיו שֶׁהִצְרִיכוּהוּ לְכָךְ. {כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב בְּחוֹל הַמּוֹעֵד, כָּךְ מֻתָּר לִכְתֹּב בִּימֵי אֶבְלוֹ; אֲבָל לֹא בְּעִנְיָן אַחֵר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הר״מ וב״י סוֹף סִימָן זֶה).}
(ג)
כְּשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, כָּךְ הוּא אָסוּר לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּסְחוֹרָה, וְלֵילֵךְ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בִּסְחוֹרָה.
(ד)
אֲפִלוּ דָּבָר הָאָבֵד אָסוּר הָאָבֵל לַעֲשׂוֹת בֵּין עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁמַּעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁלוֹ.
(ה)
אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים {אֲפִלּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ),} אֶלָא אִם כֵּן הוּא דָּבָר הָאָבֵד, שֶׁדָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר לְאָבֵל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים; אֲפִלוּ דָּבָר הָאָסוּר בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם טִרְחָא, מֻתָּר, וַאֲפִלוּ הוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהוּא דָּבָר הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת הָאָבֵל בְּעַצְמוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהָרא״ש וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ יְרוּחָם); וּלְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לְהָקֵל, וַאֲפִלּוּ תּוֹךְ ג׳ וְהוּא הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.}
(ו)
פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלוֹ, בְּדָבָר הָאָבֵד, שֶׁאִם לֹא יִמְכֹּר יַפְסִיד מֵהַקֶרֶן, נִמְכֶּרֶת עַל יְדֵי אֲחֵרִים; אֲבָל אִם לֹא יַפְסִיד מֵהַקֶרֶן, אֶלָא שֶׁאִם יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יַרְוִיחַ בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁאִם יִמְכְּרֶנָּה אַחַר כָּךְ, אָסוּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם שַׁיָּרוֹת אוֹ סְפִינוֹת בָּאוּ, אוֹ שֶׁהֵם מְבַקְשִׁים לָצֵאת, וּמוֹכְרִים בְּזוֹל אוֹ לוֹקְחִים בְּיֹקֶר, מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִקְנוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֲפִלוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, אֶלָא לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה לְהִשְׂתַּכֵּר.
(ז)
לְהַלְווֹת לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּרִבִּית, לְאוֹתָם שֶׁרְגִילִים לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַלְווֹת לָהֶם עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד.
(ח)
אִי מַסִיק זוּזֵי בְּאִינְשֵׁי, וְהָאִדָּנָא מַשְׁכַּח לְהוּ, וּבָתַר הָכִי לָא מַשְׁכַּח לְהוּ, שָׁרֵי לְשַׁדּוֹרֵי עֲלַיְהוּ.
(ט)
אִם יֵשׁ לוֹ דִּין עַל אָדָם, אֵינוֹ תּוֹבֵעַ כָּל ז׳. וְאִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד, כְּגוֹן שֶׁבִּקֵשׁ לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁעֵדָיו חוֹלִים, עוֹשֶׂה מֻרְשֶׁה וְדָן עִמּוֹ.
(י)
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִתִּירוּ בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם צֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כֻּלָם אֲסוּרִים בְּאָבֵל, אֲפִלוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.
(יא)
אָבֵל שֶׁשָּׂדֵהוּ בְּיַד אֲחֵרִים בַּאֲרִיסוּת אוֹ בַּחֲכִירוּת אוֹ בְּקַבְּלָנוּת, הֲרֵי אֵלוּ עוֹבְדִין כְּדַרְכָּן בִּימֵי הָאֵבֶל שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, וַאֲפִלוּ נִשְׁלַם זְמַן חֲכִירוּתָם קֹדֶם וְנִשְׁאֲרוּ בַּשָּׂדֶה כְּמוֹ שֶׁהָיוּ.
(יב)
אִם הָאָבֵל הוּא אָרִיס בְּשָׂדֶה שֶׁל אֲחֵרִים, לֹא יַעֲבוֹד הוּא בְּעַצְמוֹ, אֲבָל עַל יְדֵי אֲחֵרִים מֻתָּר.
(יג)
אִם יֵשׁ שְׂכִיר יוֹם שֶׁעוֹבֵד שְׂדֵה הָאָבֵל, אֲפִלוּ בְּעִיר אַחֶרֶת, לֹא יַעֲשֶׂה.
(יד)
אִם יֵשׁ לָאָבֵל חֲמוֹר אוֹ סְפִינָה מֻחְכָּר אוֹ מֻשְׂכָּר בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי זֶה לֹא יַעֲשֶׂה בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל בַּעַל הַחֲמוֹר וְהַסְפִינָה, אִם לֹא שֶׁשְּׂכָרוֹ קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הָאֲבֵלוּת וַעֲדַיִן לֹא כָּלָה הַזְּמַן; אֲבָל אִם כָּלָה הַזְּמַן, אָסוּר.
(טו)
אִם הָיָה הַחֲמוֹר וְהַסְפִינָה בְּיַד אֲחֵרִים, לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ, יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִים.
(טז)
אִם הָאָבֵל מֻשְׂכָּר לְאַחֵר, לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה בִּימֵי אֶבְלוֹ. {אֲבָל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שָׁרֵי (זֶהוּ מֵהָרא״ש).}
(יז)
הָיְתָה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים בְּיָדוֹ, אֲפִלוּ בְּדָבָר תָּלוּשׁ, כְּגוֹן לֶאֱרֹג, בֵּין בְּקַבְּלָנוּת בֵּין שֶׁלֹּא בְּקַבְּלָנוּת, לֹא יַעֲשֶׂה. {הַגָּה: וְאִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד, יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים (ד״ע). מֻתָּר לְקַבֵּל מְלָאכָה בִּימֵי אֶבְלוֹ לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקֹל וְלֹא יִמְדֹּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁאָר פְּעָמִים (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת אֵבֶל).}
(יח)
הָיְתָה מְלַאכְתּוֹ בְּיַד אֲחֵרִים, בְּקַבְּלָנוּת בְּדָבָר תָּלוּשׁ, בְּבֵיתוֹ, לֹא יַעֲשׂוּ; בְּבֵית אֲחֵרִים, יַעֲשׂוּ. {וּבִלְבַד שֶׁקִּבְּלוּ הַמְּלָאכָה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה אָבֵל (מָרְדְּכַי סוֹף מ״ק וְר״י).}
(יט)
הָיָה לוֹ בִּנְיָן בְּיַד אֲחֵרִים, בְּקַבְּלָנוּת, בְּחוֹל אוֹ בְּחוֹל הַמּוֹעֵד לֹא יַעֲשׂוּ, אֲפִלוּ הוּא חוּץ לִתְחוּם הָעִיר; וְאִם אֵלוּ הַקַבְּלָנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים לִבְנוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב שֶׁחָלוּ בִּימֵי הָאֵבֶל, אִם הוּא חוּץ לִתְחוּם הָעִיר וְאֵין עִיר אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ תְּחוּם שֶׁל אוֹתוֹ בַּיִת.
(כ)
אִם קִבְּלוּ אֲחֵרִים לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.
(כא)
שְׁנֵי שֻׁתָּפִים חֶנְוָנִים שֶׁאֵרַע אֵבֶל לְאֶחָד מֵהֶם, נוֹעֲלִים חֲנוּתָם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַשֻּׁתָּף בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲפִלוּ בְּעֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת. וְאִם הָאָבֵל אָדָם חָשׁוּב, וְהַשֻּׁתָּפוּת נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁאֲפִלוּ אִם יַעֲשֵׂהוּ בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יָדוּעַ שֶּׁיֵּשׁ לָאָבֵל חֵלֶק בּוֹ, אָסוּר לַשֵּׁנִי לַעֲשׂוֹת אֲפִלוּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
(כב)
כִּבּוּד הַבַּיִת, הֲדָחַת כּוֹסוֹת וְהַצָּעַת הַמִּטּוֹת, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְלָאכָה לְאָבֵל; וְכֵן מֻתָּר לְאִשָּׁה לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל בִּימֵי אֶבְלָהּ {כָּל הַצָּרִיךְ לָהּ, אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ אָסוּר;} וְכֵן אִשָּׁה הַמְשָׁרֶתֶת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד, וְאֵרְעָהּ אֵבֶל, מֻתֶּרֶת לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת שְׁאָר צָרְכֵי הַבַּיִת, בֵּין שֶׁהִיא מְשָׁרֶתֶת בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר.
(כג)
הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִסְחוֹרָה, וְשָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה, אִם יָכוֹל לְמַעֵט שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם עֵסֶק בְּאוֹתָהּ הָעִיר, מוּטָב; וְאִם לָאו, שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה בְּאוֹתָהּ הָעִיר לֹא יִמָּצֵא, יִקְנֶה לְצֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ.
(כד)
עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה לְמַעֵט בְּעֵסֶק סְחוֹרָה הַמֻּתֶּרֶת לוֹ, כְּגוֹן דָּבָר הָאָבֵד, יְמַעֵט; רָצָה, אֵינוֹ מְמַעֵט. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, יְמַעֵט.
(כה)
עַל כָּל הַמֵּתִים אָסוּר עַד ל׳ יוֹם לֵילֵךְ בִּסְחוֹרָה לְמֵרָחוֹק, דְּאִכָּא פִּרְסוּם גָדוֹל וְדוֹמֶה לְשִׂמְחָה שֶׁהוֹלֵךְ בְּשַׁיָּרָא גְדוֹלָה וּשְׂמֵחִים הַרְבֵּה בַּדֶּרֶךְ; בְּאָבִיו וְאִמּוֹ, עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו וְיֹאמְרוּ: לֵךְ עִמָּנוּ.
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאילת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי הקרע כל ל׳ יום וכולם אסמכוה אקרא.
(ב)
מלאכה דתניא אבל כל ג׳ ימים הראשונים אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצנעא בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש אין מתירין לה אלא מלאכה של צנעא ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצנעא תוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך.
(ד)
ואפילו דבר המותר בחול המועד כגון דבר האבד אסור לאבל לעשותו בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו אפילו אם הם גדולים אם סמוכין על שלחנו.
(ה)
וכשם שהוא אסור במלאכה כך אחרים אסורין לעשות מלאכתו ומיהו דבר האבד מותר לעשותו ע״י אחרים כגון היו זיתיו להפוך ובורו של יין לגוף ופשתנו להעלות לו מן המשרה שכל אלו נפסדים אם לא יעשום מיד מותר שיעשנו ע״י אחרים מרביצין לו שדהו משהגיע עונת מים שלו ופי׳ הרמב״ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה לזורעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצין אותה בעונתה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אא״כ הוא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין ולשון ריבוץ משמע דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש״י פירש השקאה מועטת לירקות ור׳ יצחק פירש דאיירי אפילו שדה זרועה לא משום פסידא דזרעים דלא שרינן להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמיא שהמים חלוקין לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם הגיע עונת מים בזמן אבלו ולא ישקו לו שדהו עתה הוי פסידא דלא הדר ר׳ יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן ורבנן פליגי עליה ופסק הרמב״ן כר׳ יהודה ורב אלפס פסק כרבנן ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ואם אין שם אחרים שיעשו לו כל אלו דברים האבודים קאמר רשב״ג שיעשה הוא בעצמו ופסק רב אלפס דלא כוותיה וכ״כ הרמב״ם והראב״ד והרמב״ן פסק כרשב״ג ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ואם האבל ספר או בלן לרבים והגיע הרגל קאמר רשב״ג שמותר לו לעשות כיון שהוא צורך רבים ופסק הראב״ד כמותו אבל רי״ף לא פסק כן וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל וכיון דדבר האבד מותר לאבל ע״י אחרים כל דבר האבד מותר אפילו דבר האסור במועד משום טירחא ואפילו הוא מעשה אומן דדוקא במועד אסרו דברים של טורח משום כבוד המועד אבל באבל שעושה ע״י אחרים מאי איכפת לן בטירחא דאחרים הילכך משקין לו בית השלחין אפילו ממי גשמים וממי קילון ועושין לו עוגיאות לגפנים ואמה לכתחילה וחופרין לו בורות שיחין ומערות אם צריך להם ובונין לו הפרצה כדרכן וזופתים לו חביותיו ומכניסין לו פירותיו מפני הגנבים.
(ו)
ופרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת לו ע״י אחרים אבל אם אינו מפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח״כ אסורים למוכרה לו ומכל מקום אם השיירות באות עתה בימי אבלו ואינו מצוי שיבואו אחר כך וחושש שיזולו הסחורות אם אינן נמכרות עתה אחרים מוכרים להן בשבילו ואצ״ל דשרי אם חושש שמא יפסיד מהקרן שלו אבל לענין לקנות מן השיירות כדי שיקנה בזול בזה חילק הרמב״ן אם א״צ מהדבר אלא להשתכר בו אסור ליקח אף על פי שהריוח ניכר שלוקח בזול מהשיירא אבל אם צריך לעבדים ולשפחות בהמה כסות וכלים לצרכו ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אח״כ כמו שיירא זו דבר האבד הוא וכהפסד גמור הוא ודומה לסחורה שיוזלה אח״כ ושרי וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בשיירא בין לקנות מהם או למכור להם אלא שרי בכל ענין בכל דבר.
(ז)
ובענין הלואת גוים ברבית בימי אבלו אסר הרמב״ן אפילו ע״י אחרים ור״ת התירו אפילו בחול המועד א״כ מותר באבל על ידי אחרים ור״י כתב כיון שר״ת היה מתיר ורבים נוהגין בו היתר אין בידי לאסור והמחמיר תע״ב. וא״א הרא״ש ז״ל כתב באשכנז הירא דבר ה׳ נוהגין איסור בהלואת רבית לגוים בחול המועד ואני התרתי בביתי להלוות לגוים שרגילין תמיד להלוות בביתי שאם לא ילוו להם ילכו לבתים אחרים וילוו להם וירגילם לבא אצלם ואיכא פסידא ע״כ א״כ בכהאי גוונא שרי באבל ע״י אחרים.
(ח)
ואם מסיק זוזי באיניש אחריני והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו.
(ט)
ומכאן הורו הגאונים שאם יש לו לאבל דין על אדם אינו תובע כל ז׳ ואם הוא דבר האבד כגון שבקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו.
(י)
וכל דברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולן אסורין באבל אפילו ע״י אחרים אפילו אין לו מה יאכל אלא עני ממש שאין לו במה שיתפרנס עושה משלישי ואילך אפילו ע״י עצמו בצנעא בתוך ביתו.
(יא)
אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכו בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם האבל ונשארו בשדה כמו שהיו.
(יב)
ואם האבל הוא אריס בשדה של אחר לא יעבוד הוא בעצמו אבל ע״י אחרים מותר.
(יד)
ואם יש לאבל חמור או ספינה ביד אחר מוחכר או מושכר ה״ז לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל כלה הזמן ואפילו שכרו כבר ממנו לחדש או לשבוע כפי הרגילות אסור כיון שכלה הזמן.
(טו)
וכתב הרמב״ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע דשרי כמו היה מוחכרין ויש שאוסרין שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראין על שם הבעלים.
(טז)
ואם האבל בעצמו הוא מוחכר או מושכר אצל אחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו.
(יג)
ואם יש שכיר יום שעובד שדהו אפילו בעיר אחרת לא יעשה.
(יז)
היתה מלאכת אחרים בידו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה.
(יח)
היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו.
(יט)
היה לו בנין בית ביד אחרים בקבלנות בחול או בחולו של מועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים נכרים מותרים לבנות בשבת ויו״ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת בתחום של הבית.
(כ)
וכתב הרמב״ן דה״ה נמי אם קבלו לחרוש ולזרוע שדהו שהדין כמו בקבלנות של בנין בית שהוא אסור בחול כיון שהוא לבדו אוכל הפירות נקרא הכל על שמו וי״א כיון שהנכרי לבדו נראה בשדה חורש וזורע אינו נקרא על שמו ושרי וכ״כ הראב״ד וא״א הרא״ש ז״ל הביא דבריו.
(כא)
ב׳ אחים או ב׳ שותפים חנוונין שאירע אבל באחד מהם הרי אלו נועלין חנותן שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצנעא בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפילו אם יעשוהו בצנעא בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפילו בתוך ביתו.
(כב)
תניא כיבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בה משום מלאכה לאבל.
(כג)
תניא אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט פירוש שלא יקנה וימכור אלא מעט ואם לאו יגלגל עמהם פי׳ יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש.
(כד)
על כל המתים רצה ממעט בעסק רצה אינו ממעט ועל אביו ואמו ימעט בעסקיו ואפילו בדברים המותרים.
(כה)
ירושלמי על כל המתים אסור לילך בסחורה עד ל׳ יום באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו פי׳ בהולכין לסחורה למרחוק איירי ואיכא פירסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעת הימים.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.