טור-שו״ע אורח חיים תקכ״זטור-שו״ע
שולחן ערוךדיני עירוב תבשילין, ובו כ״ד סעיפים(א)
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בִּקְדֵרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא כַּמָּה קְדֵרוֹת לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לְשַׁבָּת; וְעַל יְדֵי עֵרוּב, מְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְשַׁבָּת. (פי׳ עִנְיַן הָעֵרוּב הוּא שֶׁיְּבַשֵּׁל וְיֹאפֶה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת עִם מַה שֶּׁבִּשֵּׁל וְאָפָה כְּבָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְשֵׁם שַׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְחִיל מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא גָּמַר אוֹתָהּ). {הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ סְפֵק חֲשֵׁכָה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין).}
(ב)
עֵרוּב זֶה עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּפַת וְתַבְשִׁיל, וְאִם לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא מִתַּבְשִׁיל לְבַד, מֻתָּר.
(ג)
שִׁעוּר תַּבְשִׁיל זֶה כַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים, בֵּין בִּתְחִלָּתוֹ בֵּין בְּסוֹפוֹ; {הַגָּה: וְיֵשׁ מַצְרִיכִין לְכַתְּחִלָּה בְּפַת כַּבֵּיצָה (יְרוּשַׁלְמִי), וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה.}
(ד)
צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּבְשִׁיל זֶה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, לַאֲפוּקֵי דַּיְסָא.
(ה)
תַּבְשִׁיל זֶה שֶׁאָמְרוּ, אֲפִלּוּ צָלִי, אֲפִלּוּ שָׁלוּק, אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ מְעֻשָּׁן, אֲפִלּוּ מִין דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֱדִיחָן בְּמַיִם חַמִּים וַהֲדָחָתָן הוּא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה, הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם; וְכֵן סוֹמֵךְ עַל תַּפּוּחִים מְבֻשָּׁלִים {וְהוּא הַדִּין שְׁאָר פֵּרוֹת מְבֻשָּׁלִים,} וְעַל דָּגִים קְטַנִּים שֶׁבִּשְּׁלָן.
(ו)
סוֹמֵךְ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ עַל עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְכֵן עַל שַׁמְנוּנִית שֶׁנִּדְבַּק בַּסַכִּין וּגְרָרוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת.
(ז)
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְעָרֵב, וּמִצְוָה עַל כָּל גְּדוֹל הָעִיר לְעָרֵב עַל כָּל בְּנֵי עִירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו מִי שֶׁשָּׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב וְאָבַד {וְהוּא הַדִּין עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעָרֵב (אוֹר זָרוּעַ);} אֲבָל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל גְּדוֹל הָעִיר, נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ וְאֵינוֹ יוֹצֵא בוֹ.
(ח)
כְּשֶׁמְּעָרֵב עַל אֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶלָּא מַנִּיחַ בִּכְלָל עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר וְכָל מִי שֶׁהוּא בִּתְחוּם הָעִיר יוֹצֵא בּוֹ. {הַגָּה: אֲבָל מִי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ עֵרוּב תְּחוּמִין וְיָכוֹל לָבֹא לְכָאן, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו הַמַּנִּיחַ בְּהֶדְיָא (הַמַּגִּיד פ״ו).}
(ט)
דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא לְאַחֵר, אֲבָל דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ בִּשְׁבִילוֹ לֹא בָּעֵינָן בִּשְׁעַת הַנָּחָה, רַק שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּיוֹם טוֹב קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבַשֵּׁל לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. {הַגָּה: וְאִם דֶּרֶךְ הַגָּדוֹל לְהַנִּיחַ עֲלֵיהֶם, סוֹמְכִין עָלָיו מִסְּתָמָא (רַ״ן פ״ב).}
(י)
הַמְעָרֵב לַאֲחֵרִים צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר. וְכָל מִי שֶׁמְּזַכִּים עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת, מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין; וְכָל מִי שֶׁאֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּאוֹתוֹ עֵרוּב, אֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בָּזֶה {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס״ו.}
(יא)
צָרִיךְ הַזּוֹכֶה לְהַגְבִּיהַּ הָעֵרוּב מִן הַקַּרְקַע, טֶפַח.
(יב)
חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִיַּד הַזּוֹכֶה, וּמְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב וְאוֹמֵר: בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָן לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שַׁרְגָּא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, לָנָא וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לְכָל בְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת. {הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, יוּכַל לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן לע״ז שֶׁמֵּבִין (מַהֲרִיל).}
(יג)
אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לְשַׁבָּת.
(יד)
אִם הִנִּיחַ הָעֵרוּב עַל דַּעַת לִסְמֹךְ עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה קַיָּם, אֲפִלּוּ לְיוֹם טוֹב אַחֵר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִסְמֹךְ עָלָיו לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲבָל בְּדִיעֲבַד יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלָיו.
(טו)
נֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ שֶׁאָבַד קֹדֶם שֶׁבִּשֵּׁל לְשַׁבָּת, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַשֵּׁל אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת.
(טז)
לְאַחַר שֶׁהֵכִין צָרְכֵי שַׁבָּת יָכוֹל לְאָכְלוֹ.
(יז)
הִתְחִיל בְּעִסָתוֹ וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב, גּוֹמֵר אוֹתָהּ עִסָה; וְהוּא הַדִּין אִם הִתְחִיל לְבַשֵּׁל, שֶׁגּוֹמֵר אוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל.
(יח)
אָפָה וְלֹא בִּשֵּׁל, אוֹ בִּשֵּׁל וְלֹא אָפָה וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד, מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּהֶתֵּר אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן בּוֹ לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב יָכוֹל הוּא לְהַנִּיחוֹ לְשַׁבָּת וּלְבַשֵּׁל מִכָּאן וָאֵילָךְ לְיוֹם טוֹב.
(יט)
מִי שֶׁלֹּא עֵרֵב מֻתָּר לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, וְיֵשׁ אוֹסְרִים.
(כ)
מִי שֶׁלֹּא עֵרֵב, כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל לְעַצְמוֹ כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְּבֵיתָם, וְגַם אֲחֵרִים אֲסוּרִים לְבַשֵּׁל לוֹ; וְאֵין תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן קִמְחוֹ וְתַבְשִׁילוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ בְּמַתָּנָה וְהֵם אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִים וְנוֹתְנִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ יְכוֹלִים לְבַשֵּׁל; וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים שֶׁעֵרְבוּ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּצִמְצוּם פַּת אֶחָד וּלְבַשֵּׁל קְדֵרָה אַחַת וּלְהַדְלִיק נֵר אֶחָד. {הַגָּה: וְאִם הִנִּיחַ עֵרוּב וְלֹא הִזְכִּיר הַמְּלָאכוֹת בְּהֶדְיָא, אֶלָּא אָמַר: בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָן לְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא, הָוֵי כְּמִי שֶׁלֹּא עֵרֵב כְּלָל (אוֹר זָרוּעַ). וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר לְבַשֵּׁל לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ בּוֹ בַּיּוֹם, דְּהָוֵי כְּמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּב שֶׁאֵינוֹ מְבַשֵּׁל לַאֲחֵרִים (מהרי״ו).}
(כא)
אִם נִזְכַּר שֶׁלֹּא עֵרֵב קֹדֶם סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, יְבַשֵּׁל הַרְבֵּה בִּקְדֵרָה אַחַת וְיוֹתִיר לְשַׁבָּת. {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שֶׁיּוּכַל לֵילֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם לְחֶדֶר בְּנֵר דָּלוּק לְחַפֵּשׂ אֵיזֶה דָּבָר, וְיַנִּיחֶנּוּ דּוֹלֵק עַד הַלַּיְלָה (טוּר).} וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לְבַשֵּׁל כַּמָּה קְדֵרוֹת מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁקֹּדֶם אֲכִילָה הוּא; וְהוּא שֶׁיֹּאכַל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
(כב)
אִם נִזְכַּר בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא עֵרֵב, אִם הוּא בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב עַל תְּנַאי; אֲבָל אִם הוּא בְּיוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת יָכוֹל לְעָרֵב בִּתְנַאי, אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב, וְאִם הַיּוֹם חוֹל, בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא שָׁרֵי לָן לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וְכו׳, וּלְמָחָר אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִי לֵית לֵיהּ מִדֵּי דְּבָשִׁיל מֵאֶתְמוֹל, לֹא מְהָנֵי תְּנָאוֹ.
(כג)
אִם עָבַר בְּמֵזִיד {אוֹ בְּשׁוֹגֵג} וּבִשֵּׁל כַּמָּה קְדֵרוֹת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב, מֻתָּר לְאָכְלָן בְּשַׁבָּת אוֹ בְּחוֹל.
(כד)
אִם הֶעֱרִים לְבַשֵּׁל ב׳ קְדֵרוֹת לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, וְהוֹתִיר אַחַת לְצֹרֶךְ מָחָר, אָסוּר לְאָכְלָהּ.
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
יו״ט שחל להיות בע״ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת.
(ב)
ועירוב זה פי׳ ר״ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו ור״י פי׳ דסגי בתבשיל לבד וה״ר שמשון הזקן כתב כר״ת וכן בה״ג וכן נהגו.
(ד)
וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא.
(ה)
ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך.
(ו)
ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מעי״ט וחתך בסכין השמנונית מעי״ט דהשתא איכא הוכחה אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג׳ או ד׳ ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין.
דגים קטנים מלוחין אף על פי שאין בישולן בישול לאוסרם משום בישולי גוי אפילו הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן.
(ז)
מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו.
(ח)
וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו.
(ט)
אבל אותו שהניחו בשבילו א״צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי״ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.
(י)
וצריך לזכות להם ע״י אחר ואינו מזכה להם לא ע״י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשיב כגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב כקטן ואשתו פסק רב אלפס ור״י שמזכה להם על ידה. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאינו מזכה על ידה וכ״כ בעל העיטור.
(יב)
כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונוטלו הזוכה מידו וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מי״ט לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שירצה לפרט.
(יג)
ואף על פי שהניח עירוב כתב א״א ז״ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת וכ״כ בעל העיטור.
(יד)
ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי״ט אחר.
(טו)
נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת אינו יכול לבשל עליו אפילו באותו י״ט נשאר ממנו כל שהוא (ס״א כזית) סומך עליו.
(טז)
ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד.
(יז)
התחיל בעיסתו ונאכל העירוב אמר אביי גומר. וא״א הרא״ש ז״ל כתב איכא לאיסתפוקי במלתיה דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת והלשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע כל צרכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הול״ל גומרה והדבר שקול עד יבא יורה צדק.
(יט)
מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת.
(כ)
וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים אפילו בביתם שאין העולם יודעין שהוא לאחרים וגם אחרים אסורין לבשל לו ואין לו תקנה אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים והם אופין ומבשלים ונותנין לו דשלהם הם מבשלין ונותנין לו אח״כ ואפילו בביתו יכולין לבשל דאחר שנתנה להם במתנה קנו אותו ובעל העיטור כתב מסתברא אחרים שלא הניחו עירוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו של אדם כמותו ולא נהירא דבהדיא גרסינן אינו אופה לאחרים.
(כג)
ואם עבר במזיד ובשל מותר לאכלו.
(כד)
אבל אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאוכלה ואם אין אחרים שערבו שיוכל להקנות להם התירו לו חכמים משום כדי חייו משום כבוד שבת לעשות דבר מועט ואפילו הוא בעצמו כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד וכתב ה״ר מאיר מרוטנבורק שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפילו מבע״י ולהניחו דולק עד הלילה.
(כב)
ואם נזכר ביום ראשון של י״ט יכול לערב בתנאי שיתנה ויאמר אם היום קודש איני צריך לערב ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו׳ למחר אצ״ל כלום שאם קודש הוא הרי כבר עירב מאתמול ואם הוא חול א״צ לעירוב וכתב ה״ר אפרים דדוקא דאיתא ליה מידי דבשיל מאתמול אבל אי ליתב ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאה ונראה שא״צ וכ״כ בעל העיטור ודוקא בשני ימים טובים של גליות יכול להניחו על תנאי אבל שני ימים טובים של ר״ה לא.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work. הערות
כן בכ״י. בדפוסים: ״דלית״.
כן בכ״י. בדפוסים: ״אבל אית״.