×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
שו״ע
פירוש
הערותNotes
ט/ש
טור-שו״ע חושן משפט קנ״הטור-שו״ע
;?!
אָ
שולחן ערוך
דין הרחקת נזיקין, ובו מ״ד סעיפים
(א) הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, לֹא יַעֲשֶׂה בַּעַל הַבַּיִת תַּנּוּר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ ד׳ אַמּוֹת בֵּינוֹ לְתִקְרַת הָעֲלִיָּה (שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף הָעֲלִיָּה). וְכֵן לֹא יַעֲמִיד בַּעַל הָעֲלִיָּה תַּנּוּר, עַד שֶׁיִּהְיֶה תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מִלְּבַד שֶׁיְּהֵא עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ ד׳ אַמּוֹת; וּבְכִירָה, טֶפַח מַעֲזִיבָה מִתַּחְתֶּיהָ. וְאִם תַּנּוּר שֶׁל נַחְתּוֹמִין הוּא, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה תַחְתָּיו ד׳ טְפָחִים. וּבְכִירָה שֶׁל נַחְתּוֹמִין ג׳ טְפָחִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק כְּשִׁעוּר, אִם יָצָא הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וְכָל אָדָם בְּבֵיתוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כַּשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ, מִפְּנֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁמְּעַכְּבִים עָלָיו.
(ב) מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חֲנוּת תַּחַת אוֹצַר חֲבֵרוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה בָהּ לֹא נַחְתּוֹם וְלֹא צַבָּע וְלֹא רֶפֶת בָּקָר, וְלֹא יַכְנִיס שָׁם אַסְפַּסְתָּא (פֵּרוּשׁ, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, תַּרְגּוּם עַל בְּלִילוֹ (איוב ו, ה), עַל אַסְפַּסְתֵּהּ), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁעוֹלֶה מֵהֶם הֶבֶל חַם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹם מַפְסִיד פֵּרוֹת הָאוֹצָר. {וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יִפְתַּח חַלּוֹן מִבַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְבָרִים אֵלּוּ לַחֶדֶר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּחַת הָאוֹצָר (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} לְפִיכָךְ, אִם הָיָה אוֹצַר יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין הַחֹם מַפְסִידוֹ, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בַּחֲנוּתוֹ כָּל מְלֶאכֶת אֵשׁ שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה רֶפֶת בָּקָר, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיד רֵיחַ הַיַּיִן. {וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹל וְנִדְנוּד קָשִׁים לַיַּיִן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק (רִיבָ״שׁ סִימָן רצ״ו).} וְאִם הֻחְזְקָה הַחֲנוּת בַּתְּחִלָּה לְרֶפֶת אוֹ לְנַחְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ רָצָה בַּעַל הָעֲלִיָּה לַעֲשׂוֹת עֲלִיָּתוֹ אוֹצָר, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. (ג) גִּלָּה בַּעַל הָעֲלִיָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחָפֵץ לַעֲשׂוֹת בָּהּ אוֹצָר, כְּגוֹן שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ עֲלִיָּתוֹ אוֹ שֶׁרִבָּה בָהּ חַלּוֹנוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים לְאוֹצָר, וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה תַנּוּר קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיס פֵּרוֹת לָאוֹצָר, אוֹ שֶׁהִתְחִיל לֶאֱצֹר שֻׁמְשְׁמִין אוֹ רִמּוֹנִים אוֹ תְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה הַתַּנוּר קֹדֶם שֶׁאָצַר חִטִּים, אוֹ שֶׁעָשָׂה בַּעַל הַחֲנוּת מְחִלָּה עַל גַבָּהּ לְהַבְדִּיל בֵּין הַחֲנוּת וּבֵין הָאוֹצָר, בְּכָל אֵלּוּ בַּעַל הָאוֹצָר מְעַכֵּב עָלָיו, וְאִם עָבַר וְעָשָׂה אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִירוֹ. (ד) הָיוּ מֵימֵי הָעֶלְיוֹן יוֹרְדִים עַל הַתַּחְתּוֹן וּמַזִּיקִין אוֹתוֹ, אִם אֵין שָׁם מַעֲזִיבָה, בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מֵימָיו מִיָּד יוֹרְדִים לַתַּחְתּוֹן וּמַזִּיקִים אוֹתוֹ, חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. וְאִם יֵשׁ מַעֲזִיבָה שֶׁהַמַּיִם נִבְלָעִים בָּהּ וְאֵינָם יוֹרְדִים מִיָּד, אֶלָּא לְאַחַר מִכָּאן יוֹרְדִים וּמַזִּיקִין, אֵינוֹ חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. {הַגָּה: וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, דְּאִם הַמַּיִם מוּעָטִין וְכָלִין לְאַלְתָּר, אֲפִלּוּ בְּלֹא מַעֲזִיבָה אֵינוֹ חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים וּמַזִּיקִים לוֹ תָּדִיר דֶּרֶךְ הַמַּעֲזִיבָה, חַיָּב לְסַלְּקוֹ (מָרְדְּכַי רפ״י דְּב״מ). וְכָל זֶה בְּמֵי תַשְׁמִישׁ דְּבַעַל עֲלִיָּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ עַל הָעֲלִיָּה, אֲבָל אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַל הָעֲלִיָּה וְיוֹרְדִין לְמַטָּה, עַל הַנִּזָּק לְתַקֵּן שֶׁלֹּא יֻזַּק (רִיבָ״שׁ סִימָן תקי״ז).} מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת (פֵּרוּשׁ, פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים) וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִיד וְאֶת הַסְלָעִים וְחוֹל הַלַּח מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ סָד בְּסִיד. (ה) מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה וְאֶת הַגּוּמָא שֶׁמִּתְקַבֵּץ בָּהּ מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. {הַגָּה: וּבְגוּמָא צָרִיךְ לָסוּד גַּם כֵּן בְּסִיד. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף יו״ד. וַאֲפִלּוּ בְּלֹא גוּמָא אָסוּר לִשְׁפֹּךְ מֵי רַגְלַיִם סָמוּךְ לַכֹּתֶל, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר).} (ו) לֹא יַשְׁתִּין אָדָם בְּצַד כֹּתֶל חֲבֵרוֹ, אִם הוּא שֶׁל לְבֵנִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיָה כֹּתֶל אֲבָנִים, דַּי בְּהַרְחָקַת טֶפַח. וְאִם הָיוּ הָאֲבָנִים צְחִיח סֶלַע, מַשְׁתִּין בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה. (ז) מַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם מִן הַכֹּתֶל ג׳ טְפָחִים מֵהָרֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מֵהָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיד אוֹתוֹ, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְהִילֶנּוּ בְּקוֹל הָרֵחַיִם. {הַגָּה: וְכָל זֶה בְּרֵחַיִם קְטַנָּה, כְּגוֹן רֵחַיִם שֶׁל יָד; אֲבָל רֵחַיִם גְּדוֹלָה שֶׁבְּהֵמוֹת מוֹלִיכוֹת אוֹתָהּ, צָרִיךְ הַרְחָקָה טְפֵי. וְאִם לֹא הִרְחִיק וְהִזִּיק בֵּית חֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּנִין שֶׁיָּשׁוּמוּ אִם הוּא גָרַם לוֹ הַהֶזֵּק (תְּשׁוּבַת הָרא״ש כְּלָל ק׳ סִימָן ד׳). וְכֵן בִּשְׁאַר נְזִיקִין, כְּגוֹן הָאוֹרֵג שֶׁמַּזִּיק לַחֲבֵרוֹ בְּהַכָּאוֹת שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁעַת אֲרִיגָה, יָשׁוּמוּ עַל פִּי בְּקִיאִין וְאֻמָּנִין, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (רִיבָ״שׁ סִימָן קצ״ו).} (ח) מַרְחִיקִין אֶת הַתַּנוּר מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִקַּרְקָעִיתוֹ, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מִשְּׂפָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵחַם הַכֹּתֶל. וּמוֹדֵד מֵהַשָּׂפָה הַפְּנִימִית, שֶׁעֳבִי כָּתְלֵי הַתַּנוּר בִּכְלַל הַשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. (ט) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהַרְחָקוֹת מֵהַכֹּתֶל דַּוְקָא בְכֹתֶל שֶׁל לְבֵנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ בְּכֹתֶל שֶׁל אֲבָנִים, וְזֶה דַעַת הָרַמְבַּ״ם וְהָר״ר יוֹנָה זַ״ל. (י) לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר וְלֹא שִׁיחַ וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא יָבִיא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּרֵכַת הַמַּיִם לִשְׁרוֹת בּוֹ בְּגָדִים לְכַבְּסָם, בְּצַד כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מֵהַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיָסוּד בְּסִיד לְכֹתֶל בּוֹר זֶה אוֹ מִקְוֵה הַמַּיִם זֶה אוֹ כֹּתֶל הָאַמָּה מִצַּד חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְלִיעוּ הַמַּיִם וְיַזִּיקוּ כֹּתֶל חֲבֵרוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הַמַּיִם קְבוּעִים שָׁם תָּמִיד, כְּגוֹן צִנּוֹר הַשּׁוֹפֶכֶת מַיִם מִבַּיִת לַחוּץ, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק הנ״ל וְהַמַּגִּיד פ״ט מִשְּׁכֵנִים). מִיהוּ, בְּמֵי רַגְלַיִם לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ה׳. וְהוּא הַדִּין בּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם כְּלָל אָסוּר לַחְפֹּר סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, וְצָרִיךְ לְתַקֵּן לְפִי עֵינֵי אֻמָּנִים הַבְּקִיאִין בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} (יא) אֶבֶן שֶׁהַכּוֹבֵס מַכֶּה בְּגָדִים עַד שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק אוֹתָהּ ד׳ אַמּוֹת מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ, שֶׁבְּעֵת שֶׁהַכּוֹבֵס מַכֶּה עָלֶיהָ הַמַּיִם נִתָּזִים וּמַזִּיקִים לַכֹּתֶל. (יב) רְאוּבֵן שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל שִׁמְעוֹן כְּמִין גַּם, וּבָא רְאוּבֵן לַעֲשׂוֹת כֹּתֶל שֵׁנִי כְּנֶגֶד כֹּתֶל שִׁמְעוֹן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַשְּׁלֹשָׁה כְתָלִים כְּמִין בֵּי״ת, הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִכְּנֶגְדּוֹ ד׳ אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם בֵּין הַכְּתָלִים רָחָב, כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ בוֹ רַבִּים וְתִתְחַזֵּק הָאָרֶץ. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָמְדָה שָׁם הַכֹּתֶל יָמִים רַבִּים וְנָפְלָה, כְּשֶׁחוֹזֵר וּבוֹנְאָהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק (טוּר).}
(יג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֹתֶל גִּנָּה, אוֹ בְּעִיר חֲדָשָׁה בְּכֹתֶל חָצֵר; אֲבָל בְּעִיר יְשָׁנָה כְּבָר נִתְחַזְּקָה, וּבוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה. {הַגָּה: וְעַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה מִקְרֵי הָעִיר חֲדָשָׁה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וּבֵית דִּירָה דִּינוֹ כְּכֹתֶל גִּנָּה (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם).}
(יד) וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּאֹרֶךְ כֹּתֶל שִׁמְעוֹן שֶׁבּוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ מַרְחִיק, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹנֵעַ הָרֶגֶל מִלְּהַלֵּךְ שָׁם, שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ חִזּוּק הָאָרֶץ. {הַגָּה: וְכֵן אִם כֹּתֶל רְאוּבֵן הוֹלֵךְ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, וְשִׁמְעוֹן בָּא לִסְמֹךְ כֹּתֶל מִצָּפוֹן לְדָרוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק (טוּר). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁקָּנוּ הַקַּרְקַע מִן הַמֶּלֶךְ אוֹ מִן הַהֶפְקֵר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי יְכוֹלִין לִסְמֹךְ כֹּתֶל לְכֹתֶל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר וְהַמַּגִּיד פ״ט מֵה׳ שְׁכֵנִים וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ׳ ל״א ח״ו).} (טו) הַכּוֹתֵשׁ הָרִיפוֹת (פֵּרוּשׁ, חִטִּים הַנִּכְתָּשִׁים בְּמַכְתֶּשֶׁת) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּבְעֵת שֶׁמַּכֶּה מְנַדְנֵד לַחֲצַר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁנִּדְנֵד כִּסוּי הֶחָבִית שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, {וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ כָּל כָּךְ, רַק שֶׁיְּנַדְנֵד הַכֹּתֶל קְצָת (טוּר וְהַמַּגִּיד פי״א דִשְׁכֵנִים בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס׳)}, הֲרֵי זֶה מַזִּיק בְּחִצָּיו וְחַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנַדְנֵד, אוֹ יְבַטֵּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁמַּזֶּקֶת. וְאִם הִזִּיק בְּעֵת הַנִּדְנוּד, חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי מִכֹּחוֹ בָּא הַנֶּזֶק. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נִבְנָה הֶחָצֵר אַחַר שֶׁבָּא הַמַּזִּיק לְכָאן, צָרִיךְ הַמַּזִּיק לְהַרְחִיק נִזְקוֹ (הַגָּהוֹת מיי׳ פ״ט וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י וְנ״י ס״פ לֹא יַחְפֹּר). וְהוּא הַדִּין אִם אֵין מַזִּיק לֶחָצֵר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ חוֹלִי הָרֹאשׁ לְבַעַל הֶחָצֵר וְקוֹל הַהַכָּאָה מַזִּיק לוֹ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ (רִיבָ״שׁ סִימָן קצ״ז).} (טז) מַרְחִיקִין אֶת הַסֻלָּם מֵהַשּׁוֹבָךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹץ הַנְּמִיָּה (פֵּרַשׁ הֶעָרוּךְ, חַיָּה קְטַנָּה כְּעֵין חָתוּל, וְהָרַ״ן פֵּרַשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת מַרְטִינָה בְּלַעַ״ז), בְּעֵת שֶׁמַּנִּיחַ הַסֻלָּם, וְתַעֲלֶה לַשּׁוֹבָךְ וְתֹאכַל אֶת הַגּוֹזָלוֹת. (יז) מַרְחִיקִין אֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְבַעַל הַמַּזְחִילָה לִזְקֹף סֻלָּם וּלְתַקֵּן מַזְחִילָה שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהֶחֱזִיק בָּהּ. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים לְעִנְיַן שֶׁאִם קָנָה מִמֶּנּוּ מָקוֹם כְּדֵי לַעֲלוֹת לְמַזְחִילָתוֹ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אַרְבַּע אַמּוֹת שִׁעוּר זְקִיפַת סֻלָּם (טוּר בְּשֵׁם ר״י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרא״ש).} (יח) מִי שֶׁבָּא לַחְפֹּר בּוֹר בְּסוֹף שָׂדֵהוּ סָמוּךְ לְמֵצַר חֲבֵרוֹ, אִם שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ עָשׂוּי לְבוֹרוֹת, סוֹמֵךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְאִם יִמָּלֵךְ חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר בּוֹר בְּצִדּוֹ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִכֹּתֶל הַבּוֹר שִׁשָּׁה טְפָחִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵין חֲלַל שְׁנֵי הַבּוֹרוֹת עֳבִי שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עַד שֶׁיַּרְחִיק מֵהַמֵּצָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיַחְפֹּר, וּכְשֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר יַרְחִיק גַּם הוּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְיַחְפֹּר. {הַגָּה: וּכְשֶׁמַּרְחִיק, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן לָסוּד בְּסִיד כֹּתֶל בּוֹרוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף י׳ (טוּר לְדַעַת הרמ״ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָא מִנַּיְהוּ סָגֵי (שָׁם בְּשֵׁם הָרא״ש).} (יט) הַחוֹפֵר בּוֹר לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וּמָכַר חֲצִי הַשָּׂדֶה, וּבָא הַלּוֹקֵחַ לַחְפֹּר גַּם הוּא בּוֹר, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כָּל שִׁעוּר הַרְחָקָה אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָרִאשׁוֹן בְּהֶתֵּר עָשָׂה, שֶׁהֲרֵי בְּשֶׁלּוֹ חָפַר. {הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּכָל נִזָּקִין אֵלּוּ בְּשֶׁלּוֹ, בְּשֶׁאֵין שָׁם דָּבָר הַנִּזּוֹק, חוּץ מֵחֲפִירוֹת בּוֹר אֵצֶל שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת (טוּר בְּשֵׁם ר״ח וְהַתו׳ וְהָרא״ש). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (שָׁם בְּשֵׁם רַשִׁ״י וְהָרִי״ף).} (כ) רְאוּבֵן חָפַר גּוּמָא בָּחֲצֵרוֹ שֶׁמֵּי גְשָׁמִים יְקַלְּחוּ לְתוֹכָהּ, וּכְשֶׁרַבּוּ הַמַּיִם בּוֹקְעִין וְעוֹבְרִים דֶּרֶךְ חוֹמוֹת מַרְתֵּף שִׁמְעוֹן, חַיָּב רְאוּבֵן לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. {הַגָּה: וְכָל הֶזֵּקוֹת שֶׁלֹּא נִתְבָּאֲרוּ, שִׁעוּר הַרְחָקָתָן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לְפִי רְאוֹת הַבְּקִיאִין (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (כא) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ דִּבְהַרְחָקַת שִׁשָּׁה טְפָחִים בֵּין בּוֹר לְבוֹר סָגֵי, אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָרִים, אֲבָל בְּמָקוֹם דְּרַפְיָא אַרְעַיְהוּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק יוֹתֵר. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּית הַכִּסֵא מִבּוֹר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּכִּירוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מִלַּחוּת בֵּית הַכִּסֵא לַבּוֹר, וּלְרַוְחָא דְמִלְּתָא יַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה. {הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלְקִין עַל זֶה (מָרְדְּכַי פ״ק דְּב״מ וּפ׳ לֹא יַחְפֹּר). וְכָל מָקוֹם שֶׁמַּזִּיק צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסִיק בֵּין הַבָּתִּים, כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לְהַרְחִיק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} (כב) מַרְחִיקִין אֶת גֹּרֶן קָבוּעַ מֵהָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ הָרוּחַ הַתֶּבֶן בְּעֵת שֶׁזּוֹרֶה, וְיַזִּיק לִבְנֵי הָעִיר. {וְאִם הַגֹּרֶן קוֹדֵם לָעִיר, מְסַלְּקוֹ וּבְנֵי הָעִיר נוֹתְנִים לוֹ דָמָיו. סָפֵק, מְסַלְּקוֹ בְּלֹא דָמִים. וּמִזֶּה יֵשׁ מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל דֻּכּוֹס מִמְּדִינָה שֶׁגָּזַר עַל יְהוּדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עִם הַיְהוּדִים הַדָּרִים תַּחַת שָׂרִים קְטַנִּים בַּכְּפָרִים שֶׁיָּדוּרוּ תַּחְתָּיו, וְאִם לֹא, יְגָרֵשׁ כֻּלָּם; צְרִיכִים לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַדֻּכּוֹס וּלְסַלֵּק הֶזֵּק הָרַבִּים וְלִסַּע תַּחַת הַדֻּכָּס תְּחִלָּה, וְלָדוּן אַחַר כָּךְ עִם הָרַבִּים אִם יֵשׁ לָהֶם הֶזֵּק בָּזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין).} וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַתֶּבֶן לִנְטִיעַת חֲבֵרוֹ אוֹ לְנִירוֹ. (כג) מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבּוּרְסְקִי וְאֶת הַכִּבְשׁוֹנוֹת וְהַדְּבוֹרִים מֵהָעִיר, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאֵין עוֹשִׂים בּוּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ מִזְרָחִית חַמָּה וּמְמַעֶטֶת הֶזֵּק (רֵיחַ) עִבּוּד הָעוֹרוֹת. (כד) מַרְחִיקִין הַשּׁוֹבָךְ מֵהָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם לְקָחוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ הוּא בְּתוֹךְ (בֵּית) רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. וְאַף אִם יִפֹּל, יָכוֹל לַחֲזֹר לִבְנוֹתוֹ, שֶׁטּוֹעֲנִים לַלּוֹקֵחַ לוֹמַר רִאשׁוֹן עֲשָׂאוֹ בִּרְשׁוּת, לֹא שְׁנָא נֶגֶד יָחִיד לֹא שְׁנָא נֶגֶד רַבִּים. (כה) מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ נְטוּעָה גְפָנִים אוֹ שְׁאַר אִילָנוֹת, וּבָא הוּא לִנְטֹעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְפָנִים בְּצַד גְּפָנִים אוֹ אִילָנוֹת בְּצַד אִילָנוֹת, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד׳ אַמּוֹת. {הַגָּה: (כֵּן פֵּרַשׁ ר״ח) כִּי כֵן דֶּרֶךְ צֹרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה בֵּין הָאִילָנוֹת. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לַחֲרֹשׁ בֵּין הָאִילָנוֹת, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף). וּבְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לְהַרְחִיק, וּבָאִין שְׁנֵיהֶם לִטַּע בְּבַת אַחַת, כָּל אֶחָד מַרְחִיק חֲצִי הַשִּׁעוּר (הַמַּגִּיד פֶּרֶק עֲשִׂירִי דִּשְׁכֵנִים)} בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַרְחִיק בֵּין גְּפָנִים לִגְפָנִים וּבֵין אִילָנוֹת לְאִילָנוֹת שְׁתֵּי אַמּוֹת, וּבֵין גְּפָנִים לִשְׁאָר אִילָנוֹת {אוֹ שְׂדֵה לָבָן} אַרְבַּע אַמּוֹת. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵין גְּפָנִים לְאִילָנוֹת בָּעֵינָן לְהַרְחִיק כְּפִי אֹמֶד הַדַּעַת שֶׁלֹּא יַפְרִיחוּ הָעוֹפוֹת מִן הָאִילָנוֹת אֶל הַגְּפָנִים בְּשִׁיטָה אַחַת (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּנוֹטֵעַ אִילָנוֹת, אֲבָל נוֹטֵעַ גַּרְעִין וְהָאִילָן מִמֵּילָא גָדֵל, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס׳). רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר בֵּיתוֹ לְאֶחָד וְגִנָּתוֹ לְאַחֵר, אֵין בַּעַל הַגִּנָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיק אִילָנוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁמָּכַר הַבַּיִת תְּחִלָּה, וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה הוּא מוֹכֵר (רִיבָ״שׁ סִימָן ק״ל). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ״ד סָעִיף כ״ח.} וּבְכָל מָקוֹם, אִם הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר. (כו) מִי שֶׁהָיָה אִילַן חֲבֵרוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצֵץ כִּמְלֹא מַרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה (פֵּרוּשׁ חָרוּב, אִילָן שֶׁל חָרוּבִין וּפֵּרוּשׁ שִׁקְמָה, אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה מִין תְּאֵנִים מִדְבָּרִיּוֹת), כָּל הַנּוֹטֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר. וְכֵן אִם הָיָה נוֹטֶה עַל בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ עַל בֵּית הָאִילָן, קוֹצֵץ {אֲפִלּוּ בִּשְׁאַר אִילָנוֹת (טוּר)} אֶת כָּל הַנּוֹטֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר. (כז) אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם רוֹצֶה לְהוֹצִיא זִיז לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָבוֹי, אֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב עָלָיו (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה וְכ״כ הָרִי״ף). אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת גֶּשֶׁר מִבַּיִת לְבַיִת, דְּמַאֲפִיל עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּנֵי הַמָּבוֹי (שָׁם בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אָבִיו הָרא״ש). וַאֲפִלּוּ זִיז אֶחָד, אִם מַאֲפִיל אוֹ שׁוֹפֵךְ מִשָּׁם שׁוֹפְכִין לְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, אָסוּר (רִיבָ״שׁ סִימָן תנ״ה).} (כח) רְאוּבֵן יֵשׁ לוֹ תְּאֵנָה, וְהַנּוֹף (פֵּרוּשׁ, חֵלֶק הָאִילָן שֶׁעַל הָאָרֶץ הַיְנוּ גוּפָא שֶׁל אִילָן) נוֹטֶה עַל עֲלִיָּתוֹ שֶׁל לֵוִי וּמְעַכְּבוֹ מִלְּהָטִיחַ גַּגּוֹ, יָכוֹל לֵוִי לָקוּץ הַנּוֹף הַמְעַכְּבוֹ. (כט) אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּצֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה אֶחָד מֵהֶם, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים פֵּרוֹתָיו. (ל) רְאוּבֵן שֶׁחָפַר בּוֹר וְיָרַד וּמָצָא שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצֵץ וְחוֹפֵר וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה קָרוֹב לְאִילַן שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ ט״ז אַמָּה, הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן וְקוֹצְצָם וְנוֹתְנָם לוֹ. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְפֹּר בּוֹר, וְיָצְאוּ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, הֲרֵי מַעֲמִיק ג׳ טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵשָׁה, וְכָל שֹׁרֶשׁ שֶׁמָּצָא בְּתוֹךְ ג׳ טְפָחִים קוֹצְצוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִיבַשׁ אִילָן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוּא חוֹפֵר. (לא) מִי שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁרָה (פֵּרוּשׁ, חֲפִירַת מַיִם שֶׁמַּשְׁרִין בָּהּ הַפִּשְׁתָּן) שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד יָרָק שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵי הַמִּשְׁרָה נִבְלָעִים בָּאָרֶץ וְהוֹלְכִים וּמַפְסִידִים אֶת הַיָּרָק; אוֹ שֶׁנָּטַע כְּרֵישִׁין קָרוֹב לַבְּצָלִים שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם מְפִיגִים טַעֲמָם; אוֹ שֶׁנָּטַע חַרְדָּל בְּצַד כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, שֶׁהֲרֵי הַדְּבוֹרִים אוֹכְלִים הֶעָלִים וּמַפְסִידִים הַדְּבַשׁ; כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק מִשְׁרָה מֵהַיָּרָק, וּכְרֵישִׁין מֵהַבְּצָלִים, וְחַרְדָּל מֵהַדְּבוֹרִים, ג׳ טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶזֵּק בְּיָדַיִם. {וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין הַהֶזֵּק בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֶלָּא בָּא אַחַר כָּךְ, עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק עַצְמוֹ (טוּר סמ״ח).} (לב) מִי שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קָרוֹב לְבוֹר חֲבֵרוֹ {אוֹ בָא לִנְטֹעַ (טוּר),} אֵין בַּעַל הַבּוֹר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו וְלוֹמַר לוֹ: הֲרֵי שָׁרְשֵׁי הָאִילָן נִכְנָסִים לַבּוֹר שֶׁלִּי וּמַפְסִידִים אוֹתִי, שֶׁזֶּה נֶזֶק הַבָּא מֵאֵלָיו לְאַחַר זְמַן, וּבָעֵת שֶׁנָּטַע אֵינוֹ מַזִּיקוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ כָּךְ זֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. (לג) סָמַךְ בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁהָיָה לוֹ לְהַרְחִיק וְגָרַם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹטֵר מִלְּשַׁלֵּם וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּב. (לד) מִי שֶׁעָשָׂה גֹּרֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אוֹ קָבַע בֵּית הַכִּסֵא אוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אָבָק וְעָפָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הֶעָפָר אוֹ רֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא אוֹ הָאָבָק לַחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוֹ; אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרוּחַ הוּא שֶׁמְּסַיֵּעַ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ וּמוֹלִיכָהּ אֶת הֶעָפָר אוֹ נְעֹרֶת הַפִּשְׁתָּן וְהַמּוֹץ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן וּמַגִּיעָתָן לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַרְחִיק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ וְלֹא יַזִּיקוּ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי רוּחַ מְצוּיָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁהִזִּיקוּ בְּחִצָּיו הֵן; וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ, אִם הוֹלִיכָהּ הָרוּחַ הַמְצוּיָה הַמּוֹץ וְהֶעָפָר וְהִזִּיקָה בָּהֶן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, שֶׁהָרוּחַ הוּא שֶׁסִיַּע אוֹתוֹ. (לה) כָּל הַרְחָקוֹת שֶׁאָמַרְנוּ, אִם לֹא הִרְחִיק וְרָאָה חֲבֵרוֹ וְשָׁתַק, הֲרֵי זֶה מָחַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַצְרִיכוֹ לְהַרְחִיק, וְהוּא שֶׁרָאָה מִמֶּנּוּ שֶׁמָּחַל, כְּגוֹן שֶׁסִיַּע עִמּוֹ מִיָּד, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, אוֹ שֶׁרָאָהוּ שֶׁעָשָׂה בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה וְשָׁתַק וְלֹא הִקְפִּיד עַל זֶה, זָכָה. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ״ד סָעִיף י״ב. וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְבָעֵינָן חֲזָקָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְטַעֲנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (לו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאַר נְזָקִים, חוּץ מֵאַרְבַּע, שֶׁהֵם: הֶעָשָׁן, וְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא, וְאָבָק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְנִדְנוּד הַקַּרְקַע; שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֲזָקָה, וַאֲפִלּוּ שָׁתַק כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְכוֹפֵהוּ לְהַרְחִיק. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ סָמַךְ קֹדֶם שֶׁבָּא לְשֵׁם דָּבָר הַנִּזָּק (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְר״ת וְהָרַמְבַּ״ם). מִיהוּ, אִם זָכוּ שְׁנֵיהֶן בְּשֶׁל הֶפְקֵר, כָּל הַקּוֹדֵם, זָכָה, וְאֵין הַשֵּׁנִי הַבָּא אַחֲרָיו יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ (רִיבָ״שׁ סִימָן שכ״ב).} וְכֵן הֶזֵּק רְאִיָּה בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ מְחִצָּה, כְּגוֹן חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ; וּמֵאַחַר שֶׁמִּמֵּילָא הֵם מַזִיקִים זֶה אֶת זֶה בְּלִי עֲשִׂיַּת שׁוּם מַעֲשֶׂה, אֵין לָהֶם חֲזָקָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ כָּךְ שָׁנִים רַבּוֹת בְּלֹא מְחִצָּה כּוֹפֵהוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְלָמָּה שִׁנּוּ נְזִיקִין אֵלּוּ מִשְּׁאַר נְזִיקִין, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם סוֹבֶלֶת נְזִיקִין אֵלּוּ, וְחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹחֵל, שֶׁהֶזֵקוֹ הֶזֵּק קָבוּעַ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמָּחַל בִּנְזִיקִין אֵלּוּ {אוֹ שֶׁמְּכָרָן לוֹ אוֹ נְתָנָן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א),} אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. (לז) עָשָׁן שֶׁאָמְרוּ, דַּוְקָא בְּעָשָׁן תָּדִיר, כְּגוֹן כִּבְשׁוֹנוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל יוֹצְרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. אֲבָל תַּנּוּר שֶׁהַיָּחִיד אוֹפֶה בּוֹ פַת, וְכֵן כִּירָה, כֵּיוָן דְּלָא שָׁהֵי קוּטְרָא רֻבָּא דְיוֹמָא, לָאו תָּדִיר הוּא. {אֲבָל אִי שָׁהֵי רֻבָּא דְיוֹמָא, מִקְרֵי עָשָׁן תָּדִיר וְדִינָן כְּשֶׁל נַחְתּוֹמִין וְיוֹצְרִים (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת דִּבְרֵי הרמ״ה).} וְאִי חֲזֵי וְשָׁתַק, מָחַל וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. וּמִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה מָצִי מְעַכֵּב אֲפִלּוּ בְּעָשָׁן שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעָשָׁן שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יוּכַל לִמְחוֹת (פִּסְקֵי מהרא״י סִימָן קל״ז), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת.} וְעָשָׁן תָּדִיר נַמֵּי דַּוְקָא הֵיכָא דְמָטִי לִרְשׁוּתָא דְחַבְרֵהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה, אֲבָל אִי לֹא מָטֵי לֵהּ אֶלָּא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָה מְצוּיָה, לֹא מְחַיֵּב לְסַלּוּקֵי. וַאֲפִלּוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה נַמֵּי, דַּוְקָא דְמַזִּיק לְאִינְשֵׁי, אֲבָל אִי לָא מַזִּיק לְאִינְשֵׁי, אַף עַל גַּב דְּמָטִי לְבֵיתֵהּ וּמַשְׁחִיר לְאִישִׁיתֵהּ (פֵּרוּשׁ, כָּתְלוֹ), אִם רָאָה וְשָׁתַק מָחַל, וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה, מָצִי מְעַכֵּב. (לח) בֵּית הַכִּסֵא שֶׁאָמְרוּ, דַּוְקָא כְּעֵין בָּתֵּי כִסְאוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמְגֻלִּים. אֲבָל שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם מְכֻסִים בַּחֲפִירוֹת, אִם רָאָה וְשָׁתַק, מָחַל, וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה, מָצִי מְעַכֵּב. {הַגָּה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה לָהֶם בֵּית הַכִּסֵּא בְּשֻׁתָּפוּת, וְהַחֲפִירָה הוֹלֶכֶת לְתוֹךְ חֲצֵרוֹ שֶׁל לֵוִי, וְעַכְשָׁיו רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן רוֹצִים לַחֲלֹק וְלַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי בָתֵּי כִסְּאוֹת, לֵוִי יָכוֹל לִמְחוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ״א).} (לט) מִי שֶׁהֶחֱזִיק לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת דָּם אוֹ נְבֵלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן בִּמְקוֹמוֹ, וְיִכָּנְסוּ הָעוֹרְבִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן בִּגְלַל הַדָּם וְיֹאכְלוּ, וַהֲרֵי הֵם מְצֵרִים אֶת חֲבֵרוֹ בְּקוֹלָם וּבְצִפְצוּפָם אוֹ בַדָּם שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הָאִילָנוֹת וּמְכַלִּים פֵּירוֹתֵיהֶם, אִם הָיָה קַפְּדָן אוֹ חוֹלֶה שֶׁצִּפְצוּף הַזֶּה מַזִּיקוֹ, אוֹ שֶׁפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ נִפְסָדִים לוֹ בַּדָּם, חַיָּב לְבַטֵּל אוֹתָהּ הַמְלָאכָה אוֹ יַרְחִיק עַד שֶׁלֹּא יָבֹא לוֹ נֶזֶק מֵחֲמָתָן, שֶׁהֶזֵּק זֶה דּוֹמֶה לְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה. {וְהוּא הַדִּין כָּל נֶזֶק גָּדוֹל שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְסָבְלוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} (מ) בְּנֵי מָבוֹי אוֹ בְּנֵי חָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה אֶחָד מֵהֶן אֻמָּן, וְלֹא מִחוּ בְּיָדוֹ, וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה. (מא) כָּל דָּבָר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֵין הַמְעַרְעֵר יָכוֹל לְסָבְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאַר בְּנֵי אָדָם סוֹבְלִים אוֹתוֹ, אֵין לוֹ חֲזָקָה כְּנֶגֶד מְעַרְעֵר זֶה. (מב) הָא דְקוּטְרָא וּבֵית הַכִּסֵא אֵין לָהֶם חֲזָקָה, דַּוְקָא דְעָבִיד לְהוּ מַזִּיק בִּרְשׁוּת דְּנַפְשֵׁהּ. אֲבָל אִי אַחֲזִיק וְעָבִיד בֵּית הַכִּסֵא בְּגוּפָא דְאַרְעָא דְחַבְרֵהּ דְּפָתוּחַ לְבֵיתֵהּ דְּמַזִּיק, אִי נַמֵּי דְעָבִיד בֵּית הַכִּסֵא בִּרְשׁוּתָא דְנַפְשֵׁהּ וְעוּקָא דִילֵהּ אָזִיל לְבֵיתֵהּ דְּחַבְרֵהּ, כֵּיוָן דִּבְגוּפָא דְאַרְעָא קָא מַחֲזִיק אִית לֵהּ חֲזָקָה. וְאִי טָעַן דְּזַבְּנֵהּ נִיהֲלֵהּ, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִית לֵהּ לְכַסוּיֵי לְהַהוּא בֵית הַכִּסֵא אוֹ לְהַהוּא עוּקָא, כִּי הֵיכִי דְלִסְתַּלִּיק מִנֵּהּ רֵיחָא, אַף עַל גַּב דְּאַחֲזִיק בֵּהּ בְּהָכִי בְּלֹא כִסוּי. וְאִי לֹא מְסַלֵּק לֵהּ לְרֵיחָא, לָא הֲוֵי חֲזָקָה כְּלָל, אֲפִלּוּ אִם אָמַר: מְסַלִּיקְנָא לֵהּ לְבֵית הַכִּסֵא וּמִשְׁתַּמַּשְׁנָא בֵהּ בְּמִלְּתָא אַחֲרִיתָא, לָאו כָּל כְּמִינֵהּ, דִּלְבֵית הַכִּסֵא אַחֲזִיק, וְכֵיוָן דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה לְגוּפֵהּ לָא הֲוֵי חֲזָקָה לְמִלְּתָא אַחֲרִיתִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּגוּף הַקַּרְקַע, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ לְאֵיזֶה תַשְׁמִישׁ שֶׁיִּרְצֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ מִמֶּנּוּ שׁוּם נֶזֶק. (מג) מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן שֶׁפָּתַח חַלּוֹן אוֹ הֶעֱבִיר אֶת הַמַּיִם, אוֹ שֶׁלֹּא הִרְחִיק מַה שֶּׁרָאוּי לְהַרְחִיק, וַהֲרֵי הַמַּחֲזִיק טוֹעֵן: אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לַעֲשׂוֹת, אוֹ: מָחַלְתָּ לִי אַחַר שֶׁרָאִיתָ, אוֹ: הֻכַּר הַנֶּזֶק וְשָׁתַקְתָּ וְלֹא מָחִיתָ בִּי, וְהַנִּזָּק אוֹמֵר: עַכְשָׁיו הוּא שֶׁרָאִיתִי וְלֹא יָדַעְתִּי מִקֹּדֶם, אוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁרָאִיתִי מָחִיתִי בְךָ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: עַתָּה אַרְחִיק אוֹ אֶסְתֹּם, וְאַתָּה מַדְחֶה אוֹתִי מִיּוֹם אֶל יוֹם כְּדֵי שֶׁתִּקְבַּע הֶזֵּקְךָ, בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם עַל הַנִּזָּק לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא הֵבִיא, יִשָּׁבַע הַמַּזִּיק הֶסֵת, וְיִפָּטֵר. (מד) הֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן עָשָׁן וּבֵית הַכִּסֵא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְטָעַן הַמַּזִּיק שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ שֶׁל נִזָּק, עַל הַמַּזִּיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא, יִשָּׁבַע הַנִּזָּק הֶסֵת שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ, וִיסַלֵּק זֶה הֶזֵּקוֹ. {הַגָּה: לְעֵיל סִימָן קנ״ד נִתְבָּאֵר בִּסְעִיף י״ט דְּהַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי הָוֵי כְּגוֹי לְעִנְיַן נִזָּקִין דְּאָתוּ מִמֵּילָא (הָרא״ש בִּתְשׁוּבָה בִּכְלָל י״ח סִימָן ט״ו), אֲבָל בְּנִזָּקִין אֵלּוּ שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן זֶה דְּצָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמַזִּיקוֹ בְיָדַיִם, אֵין חֶזְקַת גּוֹי מְהַנֵּי לְזֶה דְיַזִּיקֶנּוּ בְּיָדַיִם. שְׁנֵי שְׁכֵנִים הַדָּרִים בְּיַחַד, וּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד נִפְרַץ, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאִים גַּנָבִים לְבֵית הַשֵּׁנִי, וְאָמַר הַשֵּׁנִי: גְּדֹר בֵּיתְךָ אוֹ מָכְרֶנָּה לַאֲחֵרִים כִּי אַתָּה גוֹרֵם לִי הֶזֵּק, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַדִּין עִמּוֹ וְצָרִיךְ לְתַקֵּן הֶזֵּקוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ל״א חֵלֶק ו׳, וְכ״כ הַטוּר בְּסִימָן קנ״ז בְּשֵׁם הרמ״ה), וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּלָא הָוֵי גִירָא דִילֵהּ (בֵּית יוֹסֵף). וְכֵן אִם לֹא גְדָרָהּ וְנַעֲשָׂה לוֹ הֶזֵּק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם לְדִבְרֵי הָרא״ש.} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
טור
(א) {א} יש חזקה לניזקין שחייב כל אדם להרחיק אפילו בתוך שלו בענין שלא יגרום היזק לחבירו ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני כאשר יתבאר. הבית והעלייה של שנים לא יעמיד בעל הבית תנור אא״כ יש על גביו גובה ד״א בינו לתקרת העלייה ובעל העלייה לא יעשנו בעלייתו אא״כ יש תחתיו מעזיבה עבה ג׳ טפחים ועליו גובה ד׳ אמות ובכירה אם מעמידה בעלייה די במעזיבה טפח ושיעור הגובה שעל גבה אינה מפורש וכתב הרמ״ה שהוא ח׳ טפחים השליש של שיעור התנור כמו שלגבי שיעור המעזיבה בעלייה הוא בכירה שליש של שיעור התנור כן הוא בגובה שעל גבה והרשב״ם כתב כיון שבכירה אין פתיחה ע״ג אלא מן הצד ואין שלהבת עולה ממנה א״צ להרחיק אלא בשביל החום בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג׳ טפחים ועל כן כתב שתנורים שלנו שפתחן מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה שיעורו ג״ט ולא נהירא לא״א ז״ל אלא תנורין שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק יותר מד׳ אמות וה״ר יהודה ברצלוני כתב ג״כ כיון שבתנור שיש עליו מחיצות ואינו יכול השלהבת לעלות כ״כ צריך ד״א גובה כ״ש בכירה שאין עליה מחיצות שצריך ד״א ובתנור של נחתומים צריך שיהא עובי המעזיבה ד״ט ובכירה של נחתומים ג״ט:
{ב} ואם הזיק אחר שהרחיק כשיעור חייב לשלם:
{ג} ונראה דאפילו כל אדם בביתו חייב להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו וכ״כ ה״ר ישעיה:
(ב) {ד} היה לבעל העלייה אוצר של תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומים ולא של צבעים ולא רפת בקר ולא יתן לשם שחת וכיוצא בזה מדברים המביאים חום מפני שהחום מפסיד מה שבאוצר:
{ה} וכתב הרשב״ם דאפילו היה לו חנות של צבעים או של נחתומים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתח אותו חנות לבית שתחת האוצר לפי שההבל עובר מזה לזה ומפסיד האוצר:
(ג) {ו} ואם קדם בעל הבית ועשה אחד מאלו ואח״כ נמלך בעל העלייה לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה כדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ לכך או שריבה בה חלונות כדרך שעושין לאוצר או שבנה עלייה לעשות האוצר או אפילו התחיל לאצר תפוחים ורימונים וקדם בעל הבית ועשה תחתיו אחת מאלו מיבעיא אם צריך לסלקו אי לא ולא אפשיטא לן וא״צ לסלקו: (ד) {ז} ואם מימי העליון יורדין על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שמיד כששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעין בה ואין יורדין מיד אלא שאחר כך יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו:
{ח} מי שהיה לחבירו כותל בסוף גבולו ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל או מלח או סיד או סלעים או חול לה צריך להרחיק ג׳ טפחים.
(ה) ומרחיקין את הזרעים והמחרישה ומי רגלים מן הכותל ג׳ טפחים או סד בסיד:
{ט} כתב הרמב״ם מרחיקין את הגומא שמתקבצין שם מי רגלים ג״ט ע״כ וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנים.
(ו) דהא תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא״כ הרחיק ממנו ג״ט אלמא אפילו בלא גומא צריך להרחיק ג״ט אלא היינו דוקא בכותל לבינים אבל בכותל אבנים א״צ להרחיק ג״ט בהטלת מי רגלים אלא א״כ מתקבצים בגומא דקאמר בגמרא במה דברים אמורים דבעי ג״ט בכותל של לבינים אבל בכותל של אבנים סגי בהרחקת טפח ואם הכותל של אבנים בנוי ע״ג סלע מותר בסמוך לו מיד וצ״ל הא דסגי בטפח דוקא בהטלת מי רגלים אבל אם מתקבצים בגומא אפילו בכותל של אבנים צריך להרחיק ג׳ טפחים (ס״א וסד בסיד) וכן כתב הרמ״ה הני מילי משתין או שופכין אבל ביב של מי רגלים או גומא שהן נקוין לתוכו אפילו כותל של אבנים צריך להרחיק ג׳ טפחים וסד בסיד: (ז) {י} מרחיקין הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מהרחיים התחתונה שהם ד׳ מהעליונה לפי שהנדנוד קשה לכותל ואפילו ברחיים של חמור שאין בה נדנוד הקול קשה לו. (ח) ומרחיקין התנור ג׳ טפחים מקרקעיתו שהן ד׳ משפתו ומפרש בירושלמי משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג׳ טפחים: (ט) {יא} כתב ה״ר ישעיה דכל הנך הרחקות ששנינו גבי כותל דוקא בכותל של לבינים אבל של אבנים אינו ניזוק בכל אלה וכן יראה מדברי רש״י וה״ר יונה כתב דאפילו בכותל אבנים נמי מיירי: (י) {יב} כתב הרמב״ם לא יחפור אדם לא בור ולא שיח ולא מערה (ולא אמת המים) ולא יעשה בריכת מים לשרות בה בגדים לכיבוס בצד כותלו של חבירו אא״כ הרחיק מן הכותל ג״ט וסד בסיד לכותל הבור או לכותל מקוה המים או לכותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו. (יא) ומקום שהכובס מכה שם על הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק ד׳ אמות מפני שניתזין למרחוק ע״כ ובגמרא מסיק דמכותל בורו שנינו פירוש דכל הני מתניין בענין ריחוק מכותל בורו של חבירו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך מימי רגלים שצריך לחרחיקו ג״ט: (יב-יג) {יג} הבא לסמוך כותל בצד כותלו של חבירו צריך להרחיק ממנו ד״א אף על פי שאין לחבירו חלון בכותלו שיצטרך להרחיק בשבילו אפ״ה צריך להרחיק משום דוושא (פי׳ שבהילוך שהולכין אצל הכותל נידוש הקרקע ומתחזק ומתקשה יסוד הכותל) ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע ונפל הכותל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא״צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפ״ה לא יסמוך ואם העיר חדשה שעדיין לא נידוש קרקעיתה אז אין חילוק בין כותל גינה לכותל חצר ומכותל חצר נמי צריך להרחיק. ואם העיר ישנה אז א״צ להרחיק אלא בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לילך בה וקרקעיתה אינו נידוש אבל בכותל חצר א״צ וכתב ר״ת שבית דירה דינו כגינה לפי שאין דרך בני אדם להלוך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כותל כנגדו מצפון לדרום אז א״צ להרחיק משום דוושא דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא ולהרמב״ם דרך אחרת בזה שכתב ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל של שמעון כמין גאם ובא ראובן לעשות כותל שני נגד כותלו של שמעון עד שיעשנה ג׳ כתלים כמין בי״ת הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד״א כדי שיהא המקום בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ויתחזק הקרקע. (יד) ואם לא היה באורך הכותל שבונה כנגדו אלא פחות מד״א בונה כנגדו ואינו מרחיק אף על פי שמונע הרגל מלהלוך שם שכותל פחות מד״א א״צ חיזוק הארץ ע״כ: (טו) {יד} עוצרי שמן או כותשי ריפות וכיוצא באלו שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו חייבין להרחיק כתב הרמב״ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק: (טז) {טו} היה לחבירו שובך סמוך לכותל המפסיק ביניהם ובא זה להעמיד שם סולם צריך להרחיק מן הכותל שיהא בינו ובין הכותל אויר ד״א כדי שלא תקפוץ הנמייה מהסולם לשובך: (יז) {טז} ואת הכותל מהמזחילה ד״א כתב הרמב״ם כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד״א לתקנה ולא נהירא שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ופר״י שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להרחיק ממנו ד״א שיעור זקיפת סולם: (יח) {יז} הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם אין שדה חבירו עשויה לחפור בה בורות חופר מיד סמוך למיצר וא״צ להרחיק:
{יח} ואם אח״כ נמלך חבירו לחפור גם הוא בור צריך להרחיק ו׳ טפחים כדי שיהיה בין חלל בורו לחלל בור חבירו ו״ט ואם שדה חבירו עשויה לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג״ט אפילו אם חופר בור בלא מים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג׳ טפחים ויסוד כל א׳ כותל בורו בסיד לדעת הרמ״ה שצריך הרחקת ג׳ טפחים וגם טיחת סיד אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א״צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק:
(יט) {יט} החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר: (כ) {כ} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים:
{כא} נ״ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר״י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא״א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר׳ יוסי אלא בבור ואילן אף על פי שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ״ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר׳ יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני׳ מודה בהו ר״י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני׳ דמודה בהו ר״י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו:
{כב} ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה לבד מלנזקים גדולים
{כג} ולהכי דקדקו הגאונים שר׳ יוסי מודה בכל הרחקות דמתניתין כדי להחמיר בהרחקות:
{כד} וכן מצאתי תשובה לרבינו מתתיה גאון: ראובן דאית ליה בירא בצד מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק שלשה טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי להרחיק טפי או לא:
(כא) {כה} ואמר הא דתנן לא יחפור וכו׳ תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בג׳ טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון ועביד דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לנזקין וכ״כ רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל ניזקין ג״ט אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמלתא ליהוי נ׳ אמה כבורסקי:
{כו} הרי כל הגאונים שוים בזה דילמד סתום מן המפורש וכל היזקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו עד כאן תשובת א״א הרא״ש ז״ל:
{כז} מרחיקין האילן מן העיר כ״ה אמה וחרוב ושקמה נ׳ אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ:
(כב) {כח} מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ׳ אמה אפילו בח״ל דטעמא משום שלא יזיק המוץ לבני העיר ולא יעשנו בתוך שלו אלא א״כ יש לו נ׳ אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו ומנירו של חבירו: (כג) {כט} מרחיקין הבורסקי והנבילות והקברות והכבשונות והדבורים מן העיר נ׳ אמה:
{ל} ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר:
(כד) {לא} מרחיקין השובך מן העיר נ׳ אמה:
{לב} ולא יעשנו בתוך שלו אא״כ יש לו נ׳ אמה לכל רוח:
{לג} ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו:
{לד} ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל״ש נגד רבים לא שנא נגד יחיד:
(כה) {לה} היו לחבירו אילנות נטועין סמוך למיצר ובא גם הוא ליטע אילנות בסוף שדהו צריך להרחיק ממנו כדי שיעור היפוך המחרישה כל מקום ומקום לפי ארכה ואם היה גדר בינתים מותר לסמוך סמוך לגדר מיד אבל אם בא ליטע שאר אילנות סמוך לגפני חבירו או סמוך לשדה הלבן שלו צריך להרחיקו כפי אומד הדעת כאשר יפרחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו:
{לו} ואם לא הרחיק בזה השיעור צריך לקוץ וה״ר יוסף הלוי כתב על שם רב אלפס שגם אילנות לגפנים א״צ להרחיק אלא ד״א וה״ר יונה כתב ודאי צריך להרחיק ומיהו א״צ להרחיק אא״כ דרך העופות לפרוח בכל עת מהאילנות לגפנים ולא שיעשו כן במקרה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לחייב את הנוטע להרחיק מספק ומיהו ח״א חייב להרחיק וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה:
(כו) {לז} היה אילן של חבירו נוטה לתוך שדהו קוצץ הענפים התחתונים שיעור גובה המרדעת ע״ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ כל הנוטה לתוך שדהו ואם היה אילן של חבירו נוטה לתוך בית השלחין שלו או לתוך שדה האילן שלו קוצץ הכל: (כז) {לח} אף בשאר כל מיני אילנות אם היה נוטה בתוך רשות הרבים קוצץ הענפים התחתונים כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:
{לט} וכתב הרמ״ה וה״ה גבי זיז אם אחד מבני המבוי רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו ל״ש במבוי ולא שנא ברשות הרבים:
{מ} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן יש לו ב׳ בתים במבוי בב׳ צידי המבוי ורוצה לעשות בנין על רחב המבוי לעבור מזה לזה ובני המבוי מעכבין עליו מפני שמאפיל עליהם המבוי הדין עמהן אף על פי שהוא למעלה מגמל ורוכבו ורב אלפס כתב דלמעלה מגמל ורוכבו יכול להוציא זיזין שאני הכא שבא לעשות כמו גשר מבית לבית ובני המבוי טוענין שמאפיל עליהן המבוי טענתן טענה:
(כח) {מא} תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי ונופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ נוף המעכבו הדין עמו שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי: (כט) {מב} ועוד אותן נופין שנוטין לרשות לוי שלו הן ואוכל פירותיהן דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין אף על פי שבכ״מ הילכתא כשמואל בדיני הכא הילכתא כרב שכן נהגו בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן: (ל) {מג} היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי אילן של חבירו שהשרישו בתוך שלו הרי חופר וקוצץ ואינו נמנע והשרשים שקוצץ אם הם קרובים לאילן בתוך ט״ז אמה הרי הן של בעל האילן ואם הם רחוקין יותר הם שלו לא היה חופר בור אלא חורש ופגע בשרשי אילן של חבירו קוצץ עד כדי עומק ג״ט כדי שלא יעכב המחרישה: (לא) {מד} היה לחבירו ירק בגינתו אצלו מותר לו לעשות בסוף שדהו משרה ובלבד שירחיק ג׳ טפחים כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וטעמא משום שאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן לפיכך צריך הניזק להרחיק את עצמו:
{מה} וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה בה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אף על פי שמזיקין לבצלים אח״כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אף על פי שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל והרמב״ם ז״ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג״ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא:
(לב) {מו} וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק:
{מז} במה דברים אמורים כשישנו שם דבר הניזוק אבל אינו שם דבר הניזוק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשויה לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרע לארעיה דאידך ונמצא שמפסידו בידים אבל לדעת רש״י ורב אלפס בכל הנך הרחקות אסור לסמוך אפילו אם אין שם דבר הניזוק כיון שהוא דבר שחבירו עשוי לעשותו ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל אינו יכול לומר הניחני שאסמוך והיום או למחר כשתבא אתה לסמוך ארחיק את שלי דחיישינן שמא יתעצל בהרחקתו ובינתים יבא היזק לזה בסמיכתו לפיכך אינו יכול לסמוך:
{מח} ואפילו שעשאו בהיתר כגון שעשאו בשלו ואח״כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח צריך לסלק היזקו ור״ח ור״ת כתבו כסברא הראשונה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל:
(לג) {מט} סמך בא׳ מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב״ד ז״ל שפטור מלשלם כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה״ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו: (לד) {נ} אף על פי שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא כזה אפ״ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה״ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקיה הוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע״י סמיכת כותל והיזקא דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע״י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור: (לה) {נא} החזיק באחד מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב״ם ז״ל שא״צ חזקת ג׳ שנים שכתב בכל אלו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שנראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשאו בצדו בלא הרחקה ושתק אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב שאף באלו אין חזקה בפחות מג׳ שנים ובטענה: (מג) {נב} וכתב עוד הרמב״ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או שלא הרחיק מה שהיה לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשותו או אתה מכרת לי או מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר עד כאן אבל לדעת א״א הרא״ש ז״ל שלכל דבר צריך חזקת ג׳ שנים כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו: (לו) {נג} יש נזקין שאין להן חזקה כגון קוטרא ובית הכסא ואם החזיק בהן קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה״ר יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אף על פי שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחה הוי חזקה
{נד} אבל אדוני אבי הרא״ש ז״ל כתב שאין להן חזקה ל״ש אם החזיקו קודם שהיה שם דבר הניזוק ל״ש אחר כן אם החזיקו קודם לכן אין להן חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות כדברי ר״ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק חוץ מבור וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ואם החזיק אחר כך לא הוי חזקה כיון שהיזק גדול הוא ודאי אין שום אדם מוחל עליו ועל זה סמך ולא מיחה וכ״כ הרמב״ם ז״ל:
(לז) {נה} וקוטרא פי׳ ר״ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול אבל כקוטרא דעלמא הוי חזקה וכ״כ הרמ״ה ז״ל כבשונות של נחתומים ושל יוצרין וכיוצא בהן אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאין תדיר הואיל ונזקא הוי ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מיחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף על גב דמטי לביתיה ומשחיר לאשיתיה היזק הגוף לא הוי אלא היזק ממון וקיימא עליה חזקה ומיהו הא נמי לכתחילה מצי מעכב דהיזק ממון ודאי הוי ע״כ: (לח) {נו} ובית הכסא פירש ר״ת דוקא כעין בתי כסאות שלהן שהיו ע״ג קרקע ומגולין אבל שלנו שהן מכוסין בחפירות יש להן חזקה וכתב ה״ר יוסף הלוי הא דקוטרא ובית הכסא אין להן חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתא דניזק (מב) {נז} אבל אי אחזיק ועביד בית הכסא בגופיה דארעא דחבריה ופתח לביתיה דמזיק א״נ דעביד בית הכסא ברשותיה דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתא דחבריה כיון דבגופיה דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טעין דזבנא ניהליה מהימן ובשבועה ומ״מ אית ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דלסתליק מיניה ריחא אע״ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי הא אמרינן אין חזקה לנזקים ואי לא קא מסלק ליה לריחא כתב הרמ״ה דלא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבית הכסא ומשתמישנא ביה במילתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבית הכסא אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתא ואינו נראה דכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק: (מא) {נח} ולאו דוקא קוטרא ובית הכסא אלא ה״ה כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו כי ההיא דפפי דהוי הנך עצורי בשיבבותיה דהוי דייקי שומשמי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו: (לט) {נט} וכן ההיא דרב יוסף דהוה ליה אילני והוו אתו מקיזי דם ויתבי תחותייהו והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילניא ומפסדי להו וקאמר שהוצרכו להרחיק אף על פי שהחזיקו בכך משום דמדמה ליה לקוטרא ובית הכסא לפי שרב יוסף היה איסטניס ולא היה יכול לסבלו וכתב א״א הרא״ש ז״ל מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אף על פי ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגר המערער הזה:
{ס} והיזק ראייה דחלון כתב הרמב״ם ז״ל שאין לו חזקה וא״א הרא״ש ז״ל כתב שיש לו חזקה:
{סא} כתב ר״ת כל ניזק שאין לו חזקה אפילו הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור הוא שיכול לסבול ואינו יכול לסבול ויש מחלקין שאם יש לו ראיה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה שמחל לו אבל ר״י פי׳ דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל וקנין ג״כ צריך שלא כדעת המפרשים שא״צ קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריך קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל
(מד) {סב} וכ״כ הרמב״ם ז״ל: המחזיק בנזק שאין לו חזקה וטען שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו:
{סג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן יש לו בתים באלקעל״ה והעיר עשויה אכסדראות אכסדראות והחצירות הם פתוחות לאכסדראות ומקום הקצבים היה בחצר שפתוח לאכסדרה שבית ראובן פתוח לתוכה ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול שיהיו קצבין סמוך לביתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירים שמצויין שם במקום הקצבים. תשובה: הדין עם ראובן ואפילו אם המקום שמוכרין עתה הבשר אינו של ראובן אלא של רבים כיון שמניע ריח רע לבית ראובן יותר ממה שהיה מגיע לו כשהיו מוכרים בחצר אינם יכולין לקרב ההיזק לבית ראובן ולא עוד אלא אפילו אם היה המקום של קצבים עצמם אינם יכולין לעשות בו דברים שיבוא ממנו היזק לראובן ואפילו אם טוענין הקצבים שקנה המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג׳ שנים היו צריכין להרחיק שאין חזקה לניזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) לא יעשה תנור כו׳ – עד גובה ד׳ אמות. משמע דבסתם תנור איירי דפתחו מן הצד ואפ״ה הצריך ד׳ אמות בגובה והיינו כדעת הרא״ש ור״י ברצלוני הביאם הטור ע״ש:
(ב) ובכירה טפח כו׳ – ובשיעור גובה דע״ג כירה כ׳ הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס״ל להמחב׳ דבגובה כל הני דחשיב שוים הם בהרחקת ד״א דמשום שלהבת העולה למעלה עשה הרחק׳ טובא ובטפי מד״א ליכ׳ למיחש בשום צד וה״ט דסתם הטור והמחבר וגם בגמרא בשיעור גובה דתנור וכיריים של נחתומין משום דס״ל דכולם שוין הן בזה ועפ״ר דשם כתבתי שכן דעת הרא״ש ור״י אברצלוני:
(ג) משלם מה שהזיקה ומ״מ צריך להרחיק לכתחלה שיעור הנ״ל שאולי ידליק בתי השכנים או העליה שדר בו ולא יהיה לו ממה לשלם וגם מפני שלא ירצה לירד עמו בדינא ודיינא וגם לטרוח לחזור ולבנות ולהיות זמן מה בלא דירה ולטלטל נפשו מדירה לדירה:
(ד) וכל אדם בביתו כו׳ – פי׳ אע״פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא בגמרא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה:
(ה) מי שהיה לו חנות תחת אוצר חבירו – ל׳ הטור תחת אוצר תבוא׳ או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא צבע ולא רפת בקר כו׳:
(ו) אספסתא – היא תבואה דלא הביאה עדיין שליש:
(ז) אוצר יין בארץ ישראל – פי׳ שיין של א״י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו:
(ח) אבל לא יעשה רפת כו׳ – ה״ה דאספסתא אסור להכניס שאחר שמתחממ׳ היא מסרח׳ ומידי דסירחון מפסיד היין בא״י כן משמע בגמ׳ (דף כ׳ ע״ב) כן הוא בהרי״ף ע״ש והרמב״ם והמחבר חדא מנייהו נקטי:
(ט) ואם הוחזקה החנות כו׳ א״י למחו׳ בידו – פי׳ בעל האוצר אינו יכול למחות בבעל הבית ולהכריחו לסלק חנותו ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן:
(י) שומשמין או רימונים כו׳ – הן דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ״מ יש גילוי דעת בזה שעשה עלייתו לאוצר ויאצר בה אחר זה ג״כ חיטים והדומה לו שיפסידו מכחו:
(יא) או שעשה בעל החנות מחילה כו׳ – כן הוא ל׳ הרמב״ם שם וכתב עליו המ״מ ז״ל הוא פי׳ כן למ״ש בגמרא בנה עלייה ע״ג ביתו מהו וכן פירשו ר״ח ורבו ז״ל ורש״י פירשו לענין קדימת האוצר ופירש שדרכן לעשות עליות עליונות לאוצר וזה בנה עליית קודם החנות אבל לא אצר בה עדיין וזו היא השאלה אם יש לו דין קדימה ולזה הפי׳ הסכימו קצת מהאחרונים ז״ל עכ״ל והטור כ׳ ג״כ כפירש״י ולפירש״י והטור ה״ל איבעיא זו דבנה עליה ע״ג ביתו דומיא דאינך וכולם אבעל האוצר קאי שקידם נפשו בבנין העלייה או בריבוי חלונות או שאצר בה תפוחים כו׳ משא״כ להרמב״ם שכל אינך קאי אבעל האוצר ובעיא זו דבנה עלייה קאי אבעל החנות שבנה עלייה להפסיק בין חנותו לאוצר שקדם בעל העלייה לעשותו והיה עליו להרחיק חנותו וכדי שלא יצטרך להרחיק בנה העלייה ואז אין החום נכנס מיד מהחנות לאוצר כי המחילה מפסיק ביניהם וקמבעיא ליה אי מהני ועיין לקמן סי׳ רי״ד ס״ס ג׳ שכ׳ המחבר והוא מל׳ הרמב״ם ז״ל וקנה המחילה שבין המעזיבה עכ״ל גם שם פירשו מעין שפירשו כאן ואפשר דלדינא ל״פ אהדדי:
(יב) בכל אלו בעל האוצר מעכב – פי׳ קודם שיעמיד התנור יכול למחות שלא להעמידו וז״ל המ״מ דמספיקא אין לו להזיק לחבירו:
(יג) אינו יכול להסירו – דאיבעיא דלא איפשטא בגמ׳ הן והן קולא לנתבע:
(יד) מיד יורדין לתחתון כו׳ – דאז הוה גירי דיליה ל׳ הרמב״ם דה״ל כעומד בשלו ויורה בגירי דיליה לחבירו העומד ברשות אחר דצריך לסלק היזיקו אבל כשאין יורדין מיד הוה גרמא בניזקין דפטור:
(טו) ה״ג וכל זה במי תשמישו דבעל העלייה – ומ״ש אבל אם ירדו גשמים כו׳ על הניזק לתקן. צ״ע דלקמן סי׳ קס״ד כ׳ מור״ם בהג״ה בס״ח ז״ל וכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן:
(טז) מרחיקין את הגפת גפת הוא פסול׳ של זיתים שנתעצרו בבית הבד – סלעים אבנים שאש יוצאת מהן וכל אלו מוציאין הבל וקשין לחומה חוץ מחול הלח דאדרבה מקרר אלא שלחלוחו מקלקל החומה ואע״ג דאיתא בגמ׳ ובפוסקים דחול הוא מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בה דבר חם משא״כ כשהוא סמוך לחומה שהיא קר וכן מפורש בגמ׳ ורש״י כמ״ש בפרישה ע״ש ולא כמ״ש בע״ש חול הגס במקום חול הלח הנזכר בגמ׳ ופוסקים וש״ע וכ׳ על כולם הטעם משום דמוציאין הבל ע״ש:
(יז) מכותלו של חבירו – בגמ׳ דייק מל׳ כזה דהיינו כשכבר הכותל של חבירו הוא בנוי ועומד הוא דאסור לסמוך אצלו הגפת והאינך משא״כ כשהקדים המזיק להניזק וזהו כדעת ר״ח ור״ת ורא״ש ולא כדעת רש״י והרי״ף כ׳ הטור פלוגתתם בסמ״ז ע״ש וע״ל בסמ״ע בסל״ב מ״ש עוד מזה:
(יח) סד בסיד – דוקא בזה שייך לומר לסוד בסיד משא״כ בסעיף שאחר זה גבי זרעים ומחרישה והא דכתב הטור כן גבי זרעים צ״ל דקאי אדלעיל ועפ״ר מ״ש:
(יט) הזרעים והמחרישה טעם הרחקת הזרעים משום דמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט יסוד הכותל וכן הטעם במחרישה ואפי׳ בלא זריעה כגון שחורש לאילנות ובזרעים אפי׳ בלא מחרישה כגון שחפ׳ במרא ואינו מעמיק בעומק המחריש׳ שהיא ג״ט גמרא ועפ״ר:
(כ) מן הכותל ג״ט נראה פשוט דגם בזרעים ובמחרישה אפי׳ בכותל של אבנים צריך להרחיק ג״ט כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל של אבנים כמ״ש הטור שם כן בהדיא ומ״ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח ממנו סגי אבל בשל לבנים אפי׳ בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג״ט ע״ש ועד״ר:
(כא) ה״ג ועיין לקמן סעיף י׳ דאפי׳ כו׳ – ור״ל אסור לשפוך שופכין של מי רגלים הרב׳ תוך ג״ט לכותל ודוקא בהשתנ׳ בעלמא אמרי׳ דא״צ להרחיק בכותל של אבנים אלא טפח וכמ״ש המחבר בסעיף שאחר זה מיהו בשופכין בלא גומא וכ״ש בהשתנה א״צ ג״כ לסוד בסיד אפי׳ בכותל של לבנים וסגי בהרחק׳ גרידא בכל חד וחד כדיניה וק״ל:
(כב) צחיח סלע משתין כו׳ – לכאור׳ נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי׳ בכה״ג אסור אבל הב״י כ׳ דס״ל להטור דלדעת הרמב״ם אפי׳ בגומא א״צ הרחקה בצחיח סלע ועפ״ר ובתשובה שהארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפיר׳ ב״ה בצד כותל של אבנים ומשותפים בינו ובין חבירו העומדת על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה״ג אם צריך להרחיק ג״ט או לא ע״ש: (כג) מהרחיי׳ התחתונה – פי׳ שני אבנים שטוחנים ע״י מונחים זה ע״ז והתחתון רחב טפח יותר מהעליון וק״ל: (כד) שהן ארבע משפתו – שהתנור רחב למטה והולך ומשפע לצד מעל׳: (כה) שכל אלו ההרחקות מהכותל כו׳ – בפריש׳ כתבתי שאיירי דוק׳ בכל ההרחקו׳ שמרחיקים משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחריש׳ וגומא של מי רגלים הנ״ל בס״ה דלא משום פסידא דכותל צריך להרחיק אלא דמתמוטט על ידו יסוד הקרקע וכמ״ש בסמוך וה״ה הרחקת מי רגלים ע״ש ומה שמסיק וכ׳ ז״ל וזה דעת הרמב״ם צ״ע שלא מצאתי שכ׳ וגם הטור לא כ׳ כן אלא בשם ר׳ יונה מ״ש בסי״א ; (כו) בור שיח ומערה – בור עגול. שיח ארוך וקצר. מערה מקורה בקירוי:
(כז) ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבס – פי׳ חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או גשמים מתכנסים בה לכיבוס בגדים רש״י ועפ״ר מ״ש עוד מזה:
(כח) ויסוד בסיד לכותל הבור – הרמב״ם ס״ל דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא״ש והטור ס״ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה ג״ט אבל אין צריך לסוד ג״כ בסיד ועפ״ר:
(כט) מיהו במי רגלים לכ״ע אסור כו׳ – כבר כתבתי דאפילו במי רגלים אין צריך תרתי בהרחקת ג״ט וגם לסוד בסיד כ״א כשמתקבצים בגומא ע״ש בס״ב ומור״ם ג״כ אהרחקת ג״ט לחוד קאי וק״ל:
(ל) ראובן שהי׳ כותלו סמוך כו׳ – עד״ר שם הוכחתי דכן כתב לרבותא דאף ע״פ דהי׳ שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג״ם והי׳ מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי׳ דילכו סמוך לה ויצטרכו אח״כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח״כ פניהן ולילך דרך העברתו אפ״ה צריך ראובן להרחיק ד״א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון ולא כע״ש שכ׳ שדוקא בג׳ כתלים צריך הרחקה להרמב״ם ולא בשנים ודבריו תמוהים ומסותרים מהגמרא ובמ״ש בדרישה ע״ש גם מור״ם ע״כ לא ס״ל הכי שהרי כ׳ בסמוך בסי״ד בהג״ה ז״ל וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח כו׳ והוא מטעם דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא כמ״ש הטור מוכח מזה דבבונה כותל כנגדו אפי׳ בב׳ כותלים צריך הרחקה וק״ל:
(לא) ואפי׳ עמדה שם כו׳ – ונפלה הרא״ש והטור כתבו לפי פי׳ וגירסתן בגמ׳ ונפלה אבל הרמב״ם פי׳ וגרס בע״א וכמ״ש בפרישה ודרישה ומ״מ כתב מור״ם כן אדברי המחבר אף שהן כדברי הרמב״ם משום דס״ל דלדינא הרמב״ם מודה:
(לב) בכותל גינה – לפי שאין דרך בני אדם לדוש בתוכה:
(לג) ועד נ׳ שנה כו׳ – יש לומדין זה מדכתיב בפ׳ וירא גבי לוט שאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה ופירש״י קרובה נתיישבה מקרוב כו׳ וקשה הלא שם פירש״י שכבר עברו לה נ״א שנים והיתה ישיבתה בשנת נ״ב ואפ״ה קראה קרובה ע״ש ועד״ר שכתבתי ל׳ המרדכי עד ס׳ שנה ע״ש וצ״ע:
(לד) ובית דירה דינו ככותל גינה הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבה וספסלים טור וע״ש:
(לה) אלא כשקנו הקרקע מן המלך – ז״ל ב״י דכיון שקנאו מן המלך מסתמא החזיק בד״א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג״כ מהמלך א״י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א״צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חבירו ועד״מ: (לו) מנדנד לחצר חבירו כו׳ – פי׳ כותל של חצר חבירו וכן פי׳ המ״מ להרמב״ם שכ״כ וקצרו וסמכו ע״ז דאין שייך נדנוד בקרקע החצר כ״א בבנין שעליה וממילא מה שמסיק וכ׳ עד שמנדנד כיסוי החבית כו׳ ר״ל כשהחבית עומד על הבנין וכן פי׳ המ״מ וכן פי׳ רש״י כן בגמ׳ ועפ״ר: (לז) מרחיקין הסולם מהשובך כו׳ – עפ״ר דשם כתבתי דמשמע מל׳ הרמב״ן והר״ן דכשמרחיק הסולם משובך ד״א אף ששניהם הם סמוכים לכותל א׳ מותר להעמיד שם (כשיש ד״א בין השובך והסולם) וה״ט משום דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה ושהטור לא ס״ל הכי ע״ש: (לח) מן המזחילה – פי׳ דמזחילה כתבתי לעיל בסי׳ קנ״ג ס״ו ע״ש:
(לט) ולתקן מזחילה כו׳ – פירש״י לנקותה מעפר וצרורות הנופלים בה ומעכבין קילוח המים:
(מ) הואיל והחזיק בה – כן הוא ל׳ הרמב״ם והביאו הטור וכ׳ עליו ז״ל ול״נ שלא נקנית לו חצר חבירו לכנוס בה לתקן מזחילה בשביל שהחזיק במזחילה שע״ג גגו ופי׳ ר״י שאם קנה ממנו כו׳ וזהו שכ׳ מור״ם וי״א לענין שאם קנו כו׳:
(מא) והחזיק בה – ואין להקשות ממ״ש לעיל בסי׳ קנ״ג ס״ח דבעל החצר יכול לבנות תחת הצינור ואין להצינור חזקה באויר החצר י״ל דשם מיירי לענין שיכול לבנות תחת הצינור ממש אבל לא במקום זקיפת הסולם שהוא צריך להיות קצת רחוק דלצינור יש חזקה למה שצריך לתקונה כ״כ המ״מ שם ע״ש שהאריך:
(מב) אינו עשוי לבורות כו׳ – שדה של בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות: (מג) כיון שהראשון בהיתר עשה – ול״ד הא למ״ש הטור בס״ס קנ״ד וגם המחבר כ״כ שם בסעיף כ״ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו שרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע״פ שהראשון בהיתר בנה החלונות וא״ל דשני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה ושעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי׳ קנ״ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי התם וי״ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אין עושה לו היזק בבניינו בידים אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דקחפר זה השני בסוף ו׳ טפחים מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו״ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר בור זו בהיתר שירחיק השני כל הו׳ טפחים כ״כ הרא״ש שם ועמ״ש בפרישה בס״ס קנ״ד מ״ש מזה:
(מד) חוץ מחפירות בור כו׳ – היינו מ״ש המחבר לפני זה בס״ס י״ח והטעם לחלק ביניהן כבר כתבתי לפני זה וכן מפורש בטור בסמ״ז ז״ל כשאין שם דבר הניזק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשוי לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרעא לארעא דאידך ונמצ׳ מפסידו בידים כן הוא דעת ר״ת ור״ח והרא״ש אבל רש״י ורי״ף חולקים וס״ל דגם בשאר ניזקין אסור לסמוך אפי׳ אין שם דבר הניזוק אם הוא דבר שחבירו עשוי לעשותו וזהו שמסיק מור״ם וסתם שיש חולקים בזה ועי׳ בטור שם:
(מה) לפיכך צריך להרחיק בית הכסא כו׳ – פי׳ כשהבית הכסא אינו חפור בהר אלא במקו׳ דרפיא ארעיהון ומסיק דבב״ה צריך להרחיק לרווחא דמילתא חמשים אמה משום דחמיצי וסריחי וכ״כ הטור בשם רב עמרם ז״ל ולרווחא דמילתא צריך להוי נ׳ אמה כבורסקי אבל בשאר באר ובור א״צ להרחיק כולי האי אבל עכ״פ צריך להרחיק טפי מו״ט היכא דרפיא ארעייהו וכדמוכח ל׳ המחבר דכ׳ צריך להרחיק יותר מו״ט וכן הוכחתי בדרישה מל׳ הטור והרא״ש ע״ש:
(מו) ויש חולקין ע״ז – פי׳ וס״ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג״ט ע״ש במרדכי ובד״מ:
(מז) גורן קבוע – עפ״ר ודרישה שהוכחתי בפי׳ דברי הרא״ש והטור והמחבר היא במ״ש קבוע לאפוקי עראי דבהיזק שהוא בעראי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ולא כמ״ש המ״מ לדברי הרמב״ם ע״ש שהארכתי בזה:
(מח) מסלקו ובני העיר נותנים כו׳ – פי׳ מסלקו תחלה ואח״כ נותנים לו ואיפכא לא דא״כ יעמוד הגורן ימים רבים דכיון דרבים משותפין מי יתעסק בזה ע״ד קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו דגרנו משא״כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח״כ יתעסק הוא להוציא דמי שוויו מיד בני העיר ובגמ׳ ובטור כ׳ האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח״ל וכמ״ש הטור ע״ש בסכ״ז:
(מט) ומזה יש מי שלומד כו׳ – פי׳ כמו שחשו חז״ל ואמרו דצריך לקצוץ האילן ולהרחיק הגורן אע״פ שהוא קודם לעיר ול״מ שצריך לקצוץ אלא אף שצריך לקצוץ ״תחלה מהעיר ואח״כ יקבל דמיו ולא איפכא כדי שלא ימשוך היזק של רבים וכמ״ש כן הדין נמי באלו היחידים הדרים בכפרים שצריכין לעקור דירתן תחלה כדי לסלק היזק של רבים ואח״כ יתבענו היחידים להרבים ולא איפכא מה״ט עצמו וכן מפורש בהגהות מרדכי ע״ש ובד״מ שהביאו:
(נ) ולדון אח״כ עם הרבים כו׳ – מפורש שם שאף שהיה להן היזק מ״מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדים בסכנה א״צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו׳ ע״ש ובד״מ הביאו:
(נא) וכן לא יעשה גורן קבוע בתוך שלו כו׳ – כדי שלא יזיק התבן לנטיעות כו׳ בטור כ׳ זה בשני בבות בסכ״ח אחר שכ׳ מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו׳ עד כדי שלא יזיק המוץ לבני העיר כתב ז״ל וכן לא יעשנו בתוך שלו אלא א״כ יש לו נ׳ אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו עכ״ל. והמחבר העתיק ל׳ הרמב״ם וצ״ל שהם מפרשים בתוך שלו בתוך שדה של עצמו ויש לאחרים נטיעות וניר סביבו. והטור פי׳ בתוך שלו בעיר ומטעם שלא יזיק לבני העיר כמ״ש לפני זה ומ״ה סתם ולא כתב טעם בזה וק״ל:
(נב) לנטיעת חבירו שהמוץ נכנס בפרח הפירות ונרקב ע״י ומנירו משום דהמזבל שדהו יות׳ מהצורך הוא נשוף ונפסד ועפ״ר:
(נג) מפני שרוח מזרחית חמה עפ״ר שם כתבתי עוד טעמים אחרים בשם המפרשים: (נד) מרחיקין השובך מהעיר נ׳ אמה הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל הגגות שבעיר ושיערו חכמים דבנ׳ אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול:
(נה) ולא יעשנו בתוך שלו התוס׳ כתבו דר״ל בתוך שלו בשדה שלו רחוק מהעיר במקום שדות אחרים שסביבו ודל״ת דוקא בעיר שהתבואה מגולה היא בחצר ובגגין משא״כ בשדה שהתבואה של חבירו מכוסה ונזרעת בארץ. ואיפכא נמי י״ל דוקא בשדה צריך להרחיק משום דשכיח תבואות בשדות משא״כ בעיר מ״ה איצטריכו תרוייהו:
(נו) ואם לקחו כמו שהוא כו׳ – בפריש׳ כתבתי דה״ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתני׳ שם והיא ראשונה שם במשנה מ״ה כתב הטור והמחבר ג״כ אהאי דינא:
(נז) צריך להרחיק ד״א ה״ט משום שדרכן היה לחרוש במחריש׳ סביב האילנות ואורך המחריש׳ בא״י שהיא ארץ הרים הוא ארבע אמות ובח״ל ב׳ אמות. ומ״ה צריך זה הבא ליטע להרחיק נטיעות אילנות ארבע אמות אף אם אינו מבקש לחרוש סביב אילנות ולהכניס מחרישתו על שדה חבירו מ״מ חבירו שנטע כבר בתוך שדהו יכול לעכב עליו מליטע שם ואומר לו כבר החזקתי באילני שהוא נטוע בקצה שדה שלי לחרוש סביבו ולהוליך המחרישה בתוך שדה שלך כפי צורך המחריש׳ ועפ״ר ושם כתבתי שנרא׳ דהיינו דוקא כשהאילן שבשד׳ חבירו עומד על מצר חברו אבל אם אין האילן עומד על המצר אלא אמה או ב׳ אמות סמוך למצר אז זה שבא ליטע בתוך שדהו א״צ להרחיק אלא המותר עד תשלום ד״א ואמרינן דכך הסכימו מתחל׳ דזה ירחיק אילנו ממיצרו שיעור זה וחבירו שבצדו ירחיק המותר ומה שביני ביני יהיה מיוחד להמחרישה שצריכה לחריש׳ האילנות דשניהם דומה למ״ש המ״מ והביאו מור״ם כאן בהג״ה דכשבאו ליטע שניהם כא׳ כל אחד מרחיק עצי השיעור ודו״ק:
(נח) ובין גפנים לשאר אילנות והיינו דוקא כשיש לחבירו בשדהו גפנים או שדה לבן והוא בא ליטע בצידיהן בשדה שלו שאר אילנות אבל איפכא א״צ להרחיק אלא בין [כבין] אילן לאילן דהוא מזיק את עצמו הוא כדמוכח בהרא״ש ובטור מיהו נרא׳ דהיינו דוקא לדידהו דמפרשי הא דאמר בגמרא דצריך להרחיק בהו טפי היינו בכדי אומר שיכולין לשוט וכהי״א שהביא מור״ם וזה שייך דוקא כשבא ליטע אילן שהוא גבוה בצד שדה לבן או גפנים שהן נמוכים משא״כ להרי״ף והרמב״ם דלא מצרכי כ״א ד״א נראה מדבריהן דהיה להם טעם אחר להרחקה (דאל״כ הא משמע מדברי הר״ר יונה שהביא הטור סל״ו דכל שיטא לפחות היא ח׳ אמות ועוד מדכ׳ מור״ם על פי דברי המחבר שהוא דברי הרמב״ם וי״א כו׳ משמע דלהרמב״ם אין טעם הרחקת ד״א משום שיטא דעופות) וי״ל דלפי אותו הטעם ה״ה איפכא וצ״ע:
(נט) אבל נוטע גרעין כו׳ – בב״י כתוב דלהרא״ש שכתב הטעם גירי דיליה משום דבשעה שהם עומדים על האילן הם מפריחין משם ויושבים על הגפן לפ״ז אין חילוק דגם בנוטע גרעין צריך להרחיק וק״ל ועיין בהגד״מ מ״ש ע״ז:
(ס) אין בעל הגינה צריך להרחיק כו׳ – פי׳ אע״פ שב״ה טוען ששרשי האילנות הולכות תחת כותלי ביתו ומזיקין אותו דהלכה כר׳ יוסי דזה נוטע בתוך שלו אף שהוא סמוך לבור:
(סא) צריך להרחיק אילנותיו – פי׳ האילנות שהיו נטועים בו ומגודלים כבר בשעה שקנאוהו מהמוכר פשיטא דא״צ להרחיק כיון דבחזקה זה קנה הגינה להיות בידו כמו שהיה ביד המוכר אלא אפי׳ אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג״כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן וכמ״ש בסמוך:
(סב) וע״ל סי׳ קנ״ד סעיף כ״ח ור״ל דשם כתב בהג״ה דאם שייר החצר לעצמו דאינו יכול לסתום משום דבעין יפה מוכר דשאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאחר זמן וע״ש בריב״ש:
(סג) אם היה גדר בינתיים כו׳ – נראה דקאי גם אאם בא לסמוך אילן לגפן של חבירו ואפי׳ לפי טעם שהעופות ישיטו מהגבוה לנמוך בזה לא שייך דממ״נ אם הגדר הוא גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ביניהם ואם הוא נמוך מהאילן אף שהגפנים שמצד הגדר הם יותר נמוכים מ״מ העופות בורחות תחלה מהאילן על הגדר ולא מיקרי גירי דיליה:
(סד) כמלא המרדע כדי שלא יעכבו מלהלך שם מחרישתו:
(סה) ובחרוב ושקמה כו׳ – הטעם שצלתם מרובה ובית השלחין משקה אות׳ תמיד ולאחר ההשקאה צריך לזריחת השמש עליו והצל קשה לו מ״ה קוצץ כל הענפים אפי׳ של שאר האילנות:
(סו) יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו – ז״ל הטור שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי הזיקו כדתנן אילן הנוטה בתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדע ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך כו׳ ע״ש: (סז) שניהם חולקין פירותיו וכ״כ הטור והמחבר לקמן ס״ס קס״ז והיינו כשמואל דאמר דלא אזלינן בתר הענפים לאמר הנוטה לכאן הוא לבעל השדה אלא אזלינן בתר השרשים והואיל והשרישו לחצאין שהרי עומד על המיצר חולקין ג״כ בפירו׳ כל האילן והטור שכ׳ כאן תשו׳ גאון שכ׳ דהלכתא כרב דאמר דלא אזלינן בתר השרשים אלא בתר הענפים ואמרי׳ הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן כתבתי בפרישה דלאו לדינא כ״כ אלא שהיכי דנהגו כן מנהגן מנהג אע״פ שהוא כנגד שמואל דהלכת׳ כוותי׳ בדיני עפ״ר שהארכתי: (סח) בתוך י״ו אמה כו׳ – דעד י״ו אמה השרשים הן לצורך האילן וכאילן נחשבו:
(סט) וכל שרש שמצא תוך ג״ט קוצצו – פי׳ ודינו ג״כ כנ״ל שכל שהוא דמחשב בתוך י״ו אמה נותנן לבעל האילן:
(ע) ואינו חושש שמא יבש כו׳ – זה קאי אשני בבות כנ״ל:
(עא) אוכלין העלין ומפסידין הדבש – פי׳ מכח חריפו׳ העלין שנכנס בפי הדבורים אוכלין הדבש המתוק כדי להפיג החריפו׳ מפיהן נמצא דבעל החרדל נקרא מזיק אבל איפכא לא משום דהדבורים אינן מזיקין לחרדל עצמו שהוא גדל בתוך קליפ׳ קשה וגם העלין אחר שנשכו בהם פ״א תו אינן אוכלין מהן גמ׳ ועפ״ר:
(עב) וכרישין מהבצלים כו׳ – כן הוא דעת הרמב״ם אבל הרא״ש והטור והנ״י חולקין ע״ז וס״ל דא״צ להרחיק ג״ט כ״א במשרה מהירק (שמשרה הוא חפיר׳ בור עם מים ולא גרע מבור דעלמא הנ״ל) ולא בכרישין מהבצלים ולא בחרדל מהדבורים והטעם משום דאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעשה אותם אלא לאחר זמן ועל הניזק להרחיק את עצמו והמחבר אזל לשיטתו שתמה בב״י על הטור וסבר שגם הרא״ם ה״ל כהרמב״ם מ״ה פסק כאן כוותי׳ וגם מור״ם נרא׳ דס״ל כב״י ומ״ה לא כתב לחלק ביניהן לא בד״מ ולא כאן בהגהותיו והנכון בעיני שמוכרח לחלק ביניהם כתבתי בדרישה ופרישה ע״ש:
(עג) שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ול״ד לגפת והדומה לו שאסור לסמוך למיצר חבירו כשיש שם דבר הניזק לכ״ע ולהרי״ף וסייעתו ואפי׳ קודם שיש שם דבר הניזק דשאני התם דלאחר שיעשה חבירו הכותל בצדו יבא לו היזק מהגפת זה עצמו שסמך הוא והרי הוא דומה כאלו הזיקו אז בידים כיון שהוא ניזק מהדבר הזה עצמו אשר הניח שם משא״כ בבור שמהאילן זה שנוטע אינו ניזק הבור אלא מהשרשים המסתעפים ממנו ואותם שרשים באים לאחר זמן ממילא והוא לא עשה ההיזק בידים ועד״ר:
(עד) וכשם שזה חופר בתוך שלו כו׳ – עיין בטור שכ׳ כאן בסי׳ מ״ז הפלוגתא שבין רש״י והרי״ף שכ׳ שאסור לסמוך אפי׳ אין שם דבר הניזק ור״ח ור״ת ורא״ש ס״ל דמותר לסמוך בכל דבר שאין שם דבר הניזק חוץ מכריית בור סמוך לשדה חבירו העשוי לבורות והמחבר קיצר כאן ומור״ם הזכיר הפלוגתא זו לעיל בסי׳ זה בסי״ט גם המחבר כ׳ לעיל בסס״ד מרחיקין את הגפת ואת הזבל כו׳ מן כותלו של חבירו ג״ט כו׳ וכלשון המשנה ובגמ׳ דייק מל׳ הזה דדוקא כשיש הכותל הא לא״ה מותר לסמוך ועד״ר:
(עה) ויש מי שמחייב – טעם פלוגתתם ומקורם ע׳ בטור בסמ״ח: (עו) פטור מלשלם שהרוח כו׳ – דין זה נלמד מהכלל דקי״ל גרמא בניזקין פטור: (עז) כגון שסייעו עמו מיד בפרישה כתבתי דנראה דר״ל מיד שסייעו הוה חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכ׳ אחר זה דלא הוה חזקה אא״כ ידעינן דידע בניזקין ושתק גם י״ל דלרבותא נקט שסייעו עמו מיד ועד״ר:
(עח) וכן ראוי להורות אע״ג כו׳ – ע״ל סי׳ קנ״ג סי״ו ובסמ״ע שכתבתי והארכתי בזה שלא בכל העניינ׳ פסק מור״ם כן כ״א בזה וכיוצא בזה ע״ש:
(עט) ואפי׳ סמך קודם שבא לשם דבר הניזק הטור כ״כ בשם הרא״ש ולפי שטתו דפסק כר״ת דכל מזיקין מותרין לסמוך כשאין שם דבר הניזק וכל היכא שאין יכול למחות מתחלה אין לו חזקה וכמ״ש המחבר בסי׳ קנ״ד ס״ז וע״ש וכ״כ הטור כאן ולא כר׳ יונה שחלק ע״ז ואף שי״ל הרבי׳ יונה איירי כשהחזיק ג״ש קודם שבא לשם דבר הניזק ובא בטענ׳ שקנאה ומור״ם לא איירי בחזקת ג״ש אלא בחזקת ראיי׳ ושתק הנ״ל וכה״ג אפשר דכ״ע מודים דלא הוה חזקה הל׳ לא משמע כן מל׳ הטור שכ׳ אחר הבאת דברי הרא״ש שכן כ׳ הרמב״ם וברמב״ם פי״א דשכנים אינו נזכר אלא מ״ש כאן המחבר ואיירי אף מחזקת ג״ש ודו״ק:
(פ) כגון חצר השותפין כו׳ – בהיזק ראיי׳ זה דחצר כ״ע מודו שאין לו חזקה מטעם שכתב המחבר כאן כיון שהזיקו הוא ממילא וגם מטעם אחר שכ׳ הטור בר״ס קנ״ז ס״ט ע״ש ובהיזק ראיה דחלון יש בו פלוגתא כתבו הטור והמחבר בסי׳ קנ״ד ס״ז וגם בסי׳ זה כתבו הטור בסעיף ס׳ ע״ש:
(פא) או שמכרן לו – פי׳ ואז א״צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה דומיא דמתנה ועפ״ר:
(פב) וכן כירה – פי׳ אפילו כירה של נחתומין א״נ קמ״ל אף שבכירה מבשלין בה תמיד משא״כ תנור שאופין בו פת שהוא לפרקים ועפ״ר:
(פג) ומיהו לכתחלה מצי לעכב – בפרישה כתבתי דהאי ומיהו ה״ל כאלו כתב דמיהו בדל״ת ור״ל דמשום דמתחלה יכול לעכב ולא עכבו מ״ה שוב א״י למחות דאל״כ הא קי״ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה וק״ל:
(פד) וי״א דבעשן שאינו תדיר כו׳ עד וכן נ״ל להורות – וז״ל ד״מ שם ודקדק מהרא״י שם כן מדברי המרדכי והג״א ומיימוני ונראה דהכי נקטינן דמהרא״י בתראה הוה וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כב״י שרצה לדחות דבריהן מקמי דברי הרמ״ה שהי׳ רב מפורסם עכ״ל:
(פה) שהם מכוסים בחפירות – פי׳ שחופר גומא ומכסה אותה על גבה וה״ה אם לא הי׳ בגומא והיתה מכוסה דהא מתחלה אמר דוקא כשהן ע״ג קרקע ומגולים אלא שחדא באידך תליש למנהג העולם ועפ״ר:
(פו) לוי יכול למחות – מטעם שיאמר כשהן שנים ירבו הנכנסים וכ״כ הרשב״א:
(פז) מי שהחזיק לעשות כו׳ – כצ״ל וכן הוא ברמב״ם פי״א דין ה׳ ולא כע״ש שתופס נוסח הנדפס לפנינו בש״ע מי שהרחיק ונדחק מאוד בהצע׳ דין זה ע״ש:
(פח) ומכלים פירותיהן כו׳ – היינו כשהוא מפונק שנמאס בעיניו מפירי שנתלכלך בהם משא״כ בסתם בני אדם שמקנח הדם מהפירי ואוכלם וז״ש אחר זה שפירות שלו נפסדין לו דמתיבת לו מדוקדק דוקא לו ולכיוצא בו שהן מפונקין:
(פט) יתבאר בסי׳ שאחר זה – המחבר ציין זה כאן משום שהוא מענין דינים שלפניו ואחריו וגם משום דרוב דינים הללו העתיק המחבר מלשו הרמב״ם והרמב״ם כתב האי דינא דבר מבוי שנעשה א׳ מהן אומן כו׳ כאן בין דינים הללו והמחבר השמיטו כאן וכתב שיתבאר מקור הדברים בסי׳ שאחר זה: (צ) בית הכסא בגופא דארעא דחבריה – פי׳ החפירה וגם הכסא שיושבין עליו להוציא הריעי הכל הוא בביתו דחבריה ופתח פתח מביתו לילך דרך שם לבית הכסא שעומד בבית חבירו ומ״ש א״נ כו׳ עד ועוקא דיליה כו׳ פי׳ החפירה שתחת בית הכסא היא רחבה מתחלה בביתו ונכנס לרשות חבירו ואצ״ל דמיירי דעוקא היא חפירה בשיפוע והריעי מתגלגלת מכאן לשדות חבירו כעין בתי כסאות דפרסאי שבא״ח סי׳ פ״ג ועפ״ר שם הוכחתי דאין כוונת הטור והמחבר להנהו בתי כסאות:
(צא) לא הוה חזקה למילתא אחריתי – דיכול לומר לחבירו מ״ה לא מחיתי משום שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא אימת שארצה כיון שא״י לסלק הסירחון מעלי ועפ״ר:
(צב) כגון שפתח חלון כו׳ – פי׳ אפי׳ יש לו היזק ראיה יש לו חזקה לדעת הרמב״ם והמחבר פסק כוותי׳ וכמ״ש המחבר לעיל סי׳ קנ״ד ס״ז ח׳ ע״ש:
(צג) על הניזק להביא ראיה – דכיון דיש לדברים הללו חזקה הרי המזיק הוא מוחזק ברשותו כיון שכבר החזיק והניזק שבא להרחיק דינו כהמוציא מחבירו שעליו הראיה ובדברים שאין להם חזקה הוא בהיפך שהניזק הוא מוחזק ברשותו שהרי אין לו במה שהחזיק ראיה כיון דלא הי׳ צריך למחות והמזיק הוא בא להוציאו מרשותו במה שטוען שקנה בלי ראיה וע׳ בטור בסי׳ זה סל״ב שכ׳ אזה ז״ל אבל לדעת א״א הרא״ש ז״ל שלכל דבר צריך חזקה ג״ש וכ״ז שאינו מברר שהחזיק בו ג״ש אינו כלום וצריך לסלק היזקו עכ״ל וק״ל:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur-Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144