טור-שו״ע אורח חיים שכ״חטור-שו״ע
שולחן ערוךדין חולה בשבת, וּבוֹ מ״ט סְעִיפִים (א) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ״ם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים. (ב) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלִי שֶׁל סַכָּנָה, מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְהַזָּרִיז, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְהַשּׁוֹאֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. (ג) כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל דְּהַיְנוּ מֵהַשִּׁנַּיִם וְלִפְנִים, וְשִׁנַּיִם עַצְמָם בַּכְּלָל, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת; וְדַוְקָא שֶׁנִּתְקַלְקֵל אֶחָד מֵהָאֵבָרִים הַפְּנִימִים מֵחֲמַת מַכָּה אוֹ בּוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִחוּשִׁים אֵין נִקְרָאִים מַכָּה. {הַגָּה: מִיהוּ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנוֹ וּמִצְטַעֵר עָלָיו לְהוֹצִיאוֹ, אוֹמֵר לְעַכּוּ״ם לְהוֹצִיאוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ).} (ד) מַכָּה שֶׁל חָלָל אֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם בְּקִיאִים וְחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם, עוֹשִׂים לוֹ כָּל שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּחוֹל; אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים בְּאוֹתוֹ חוֹלִי שֶׁמַּמְתִּין וְאֵין צָרִיךְ חִלּוּל, אָסוּר לְחַלֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַכָּה שֶׁל חָלָל. (ה) מַכָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חָלָל, נִשְׁאָלִין בְּבָקִי וּבַחוֹלֶה; וְאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת, עַד שֶׁיֹּאמַר אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחִלּוּל, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. {וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תרי״ח.} (ו) מַכָּה שֶׁעַל גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע עֲלוּקָה, וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר הַמְמִיתִים, אֲפִלּוּ סָפֵק אִם מֵמִית אִם לָאו, הֲרֵי הֵם כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל. (ז) מְחַלְּלִין שַׁבָּת עַל כָּל מַכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵחֲמַת בַּרְזֶל, וְעַל שְׁחִין הַבָּא בְּפִי הַטַּבַּעַת, וְעַל סִמְטָא וְהוּא הַנִּקְרָא פלונקר״ו בְּלַעַ״ז, וְעַל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַדַּחַת חַם בְּיוֹתֵר אוֹ עִם סִמּוּר. (ח) מִי שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַקִּיזִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ הוֹלֵךְ עַל רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (ט) הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו אוֹ בְּעֵינוֹ וְיֵשׁ בּוֹ צִיר, אוֹ שֶׁהָיוּ שׁוֹתְתוֹת מִמֶּנּוּ דְּמָעוֹת מֵחֲמַת הַכְּאֵב, אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת דָּם, אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ רִירָא וּתְחִלַּת אוּכְלָא (פי׳ תְּחִלַּת חוֹלִי), מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. (י) כָּל חוֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהִיא סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְאִם רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מְחַלְּלִין; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ מֻמְחֶה, דְּכָל בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים מוּמְחִין קְצָת, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יִשְׂרָאֵלִים, אֲבָל סְתָם עַכּוּ״ם שֶׁאֵינָן רוֹפְאִין לֹא מְחַזְקִינָן אוֹתָם כִּבְקִיאִים (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ). מִי שֶׁרוֹצִים לְאָנְסוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילוֹ עַיֵּן לְעֵיל סי׳ ש״ו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} (יא) חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, שֶׁאֲמָדוּהוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה יְדוּעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלֶאכֶת חִלּוּל שַׁבָּת שְׁמוֹנָה יָמִים, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת, אֶלָּא יַעֲשׂוּ מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וּלְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע״ח. (יב) כְּשֶׁמְּחַלְּלִין שַׁבָּת עַל חוֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, מִשְׁתַּדְלִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ״ם וּקְטַנִּים וְנָשִׁים אֶלָּא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלֹא דִּחוּי וּבְלֹא אִחוּר עַל יְדֵי שִׁנּוּי, עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ״ם בְּלֹא אִחוּר כְּלָל, עוֹשִׂין עַל יְדֵי עַכּוּ״ם (אוֹר זָרוּעַ וש״ג ומ״מ בְּשֵׁם ראב״ן) וְכֵן נוֹהֲגִים; אֲבָל בְּמָקוֹם דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעַצֵּל הָעַכּוּ״ם, אֵין לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ״ם (תּוֹסָפוֹת וְרַ״ן).} (יג) כָּל הַזָּרִיז לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ אִם מְתַקֵּן עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן שֶׁפֵּרֵשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַנָּהָר וְצָד עִמּוֹ דָּגִים, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (יד) הָיָה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְצָרִיךְ בָּשָׂר, שׁוֹחֲטִים לוֹ וְאֵין אוֹמְרִים: נַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלָה; אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹלֶה צָרִיךְ לַאֲכִילָה לְאַלְתַּר, וְהַנְּבֵלָה מוּכֶנֶת מִיָּד וְהַשְּׁחִיטָה מִתְאַחֶרֶת לוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַנְּבֵלָה. (טו) אֲמָדוּהוּ (פי׳ הִתְבּוֹנְנוּ בִּמְחִילָתוֹ וְשִׁעֲרוּ) הָרוֹפְאִים שֶׁצָּרִיךְ גְּרֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה וְהֵבִיאוּ לוֹ כָּל אֶחָד גְּרֹגֶרֶת, כֻּלָּם פְּטוּרִים וְיֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב מֵאֵת ה׳ אֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה. (טז) אֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֳקָצִין וג׳ בְּעֹקֶץ אֶחָד, כּוֹרְתִים הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ג׳; וְאִם הָיוּ ב׳ בְּעֹקֶץ אֶחָד וג׳ בְּעֹקֶץ אֶחָד, לֹא יִכְרְתוּ אֶלָּא הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנַיִם. {הַגָּה: וְאִם הַדָּבָר בָּהוּל, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּכָךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דִּחוּי וְעִכּוּב (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְפַנִּין).} (יז) חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חוֹלִי לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה, {הַגָּה: אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר וְחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ כְּנָפַל לְמִשְׁכָּב דָּמִי (הַמַּגִּיד פ״ב)}, אוֹמְרִים לְעַכּוּ״ם לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה אֲבָל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְיתָא, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וּלְחַלֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן בְּיָדַיִם, יֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין וְאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּשִׁנּוּי, וְאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּלֹא שִׁנּוּי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין לוֹ דָּבָר שֶׁהוּא נִסְמָךְ לִמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא, וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם סְמַךְ מְלָאכָה עוֹשִׂין אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְדִבְרֵי הַסְבָרָא הַשְּׁלִישִׁית נִרְאִין. {הַגָּה: מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ״ם לַעֲשׂוֹת תַּבְשִׁיל לְקָטָן שֶׁאֵין לוֹ מַה לֶאֱכֹל, דִּסְתָם צָרְכֵי קָטָן כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה דָּמִי (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני״ב ח״ט וְרַמְבַּ״ם וְרַשְׁבָּ״א). וְכָל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ אָסוּר; אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה לוֹ הָעַכּוּ״ם מֻתָּר לַחוֹלֶה לְסַיְּעוֹ קְצָת, דִּמְסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ (בֵּית יוֹסֵף גמ׳ בֵּיצָה דַּף כ״ב).} (יח) הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן, עוֹשִׂים לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. (יט) חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה מֻתָּר בְּבִשּׁוּלֵי עַכּוּ״ם. (כ) אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן; וְלִתְּנוֹ עַל גַּבָּיו, אִם פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר הָעַיִן, אָסוּר; וְאִם אֵינוֹ פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר, מֻתָּר. וְרֹק תָּפֵל, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּיו אָסוּר דְּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה קָעָבִיד. (כא) שׁוֹרֶה אָדָם קִילוֹרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתֵן עַל גַּב הָעַיִן, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵץ; וְהוּא דְּלֹא עָמִיץ וּפָתַח; וְלֹא חַיְישִׁינָן מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ לִשְׁרוֹתָן אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִיכָּא הֶכֵּרָא. (כב) מַעֲבִירִין גִּלְדֵי הַמַּכָּה וְסָכִין אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל לֹא בְּחֵלֶב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמּוֹחַ; וַאֲפִלּוּ בִּגְמַר מַכָּה דְּלֵיכָּא אֶלָּא צַעְרָא, שָׁרֵי. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְחַמִּין מְעֹרָבִים יַחַד, וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עָלֶיהָ; אֲבָל נוֹתֵן הוּא חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹכָהּ. (כג) נוֹתְנִין סְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים יְבֵשִׁים וַחֲדָשִׁים, שֶׁאֵינָן לִרְפוּאָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְרְטוּ הַבְּגָדִים אֶת הַמַּכָּה; אֲבָל לֹא יְשָׁנִים, שֶׁהֵם מְרַפְּאִים. וְהָנֵי מִילֵי יְשָׁנִים, שֶׁלֹּא נִתְּנוּ מֵעוֹלָם עַל הַמַּכָּה, אֲבָל אִם הָיוּ כְּבָר עַל הַמַּכָּה אֲפִלּוּ יְשָׁנִים שָׁרֵי, דְּשׁוּב אֵינָם מְרַפְּאִים. (כד) נוֹתְנִים עָלֶה עַל גַּב מַכָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ, חוּץ מֵעָלֵי גְּפָנִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה. {וְאֵין נוֹתְנִין גֶּמִּי עַל הַמַּכָּה שֶׁהוּא מְרַפֵּא (טוּר).} (כה) רְטִיָּה שֶׁנָּפְלָה מֵעַל גַּב הַמַּכָּה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לֹא יַחֲזִירֶנָּה; נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, יַחֲזִירֶנָּה וְעַל יְדֵי עַכּוּ״ם מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. {הַגָּה: וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ״ם לַעֲשׂוֹת רְטִיָּה עַל מַכָּה אוֹ חַבּוּרָה (א״ו הָאָרֹךְ), וְאָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ אֵפֶר מַקְלֶה דִּמְרַפֵּא, כִּי אִם עַל יְדֵי עַכּוּ״ם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים).} (כו) מְגַלֶּה קְצָת רְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה קְצָתָהּ הַשְּׁנִיָּה וּמְקַנְּחָהּ, וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. (כז) מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה, נוֹתְנִין עָלֶיהָ רְטִיָּה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ. (כח) הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂים שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא; וְאִם הֱפִיסָה כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. (כט) מִי שֶׁנִּגְּפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, צוֹמְתָהּ בְּיַיִן כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּם, אֲבָל לֹא בְּחֹמֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָזָק וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה; וְאִם הוּא מְעֻנָּג, אַף הַיַּיִן לוֹ כְּמוֹ הַחֹמֶץ וְאָסוּר. (ל) מִי שֶׁנִּשְׁמַט פֶּרֶק יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ, לֹא יְשַׁפְשְׁפֶנָּה הַרְבֵּה בְּצוֹנֵן, שֶׁזֶּהוּ רְפוּאָתוֹ, אֶלָּא רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. (לא) צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה וְצִיצִין, שֶׁהֵן כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע, סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אִם פֵּרְשׁוּ רֻבָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ, לַהֲסִירָן בַּיָּד, מֻתָּר; בִּכְלִי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן, בַּיָּד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר; בִּכְלִי, חַיָּב חַטָּאת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: כְּלַפֵּי מַעְלָה, כְּלַפֵּי רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרַשׁ דְּהַיְנוּ כְּלַפֵּי הַגּוּף; וְצָרִיךְ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים. (לב) הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו לֹא יִגְמַע בָּהֶם חֹמֶץ וְיִפְלֹט, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ מְטַבֵּל בּוֹ כְּדַרְכּוֹ. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. (לג) גּוֹנֵחַ, מֻתָּר לִינֹק חָלָב מֵהַבְּהֵמָה, דְּבִמְקוֹם צַעְרָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא צַעַר שֶׁל רָעָב, אָסוּר לִינֹק מֵהַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת. (לד) לֹא תָּקֵל אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, וְתֵינִיק אֶת בְּנָהּ. (לה) מֻתָּר לְאִשָּׁה לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הַתִּינוֹק הַדַּד וְיָנִיק. {הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל מִי שֶׁנָּשַׁף בּוֹ רוּחַ רָעָה דְּלֵית בּוֹ סַכָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).} (לו) אֵין לוֹעֲסִין מִצְטִיכִי (עסי׳ רי״ו סי״ג פֵּרוּשׁוֹ), וְלֹא שָׁפִין בּוֹ הַשִּׁנַּיִם לִרְפוּאָה; וְאִם מִשּׁוּם רֵיחַ הַפֶּה, מֻתָּר. (לז) כָּל אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים מֻתָּר לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קָשִׁים לִקְצָת בְּרִיאִים וּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה עָבִיד, אֲפִלּוּ הָכֵי שָׁרֵי; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה בְּרִיאִים, אָסוּר לְאָכְלוֹ וְלִשְׁתּוֹתוֹ לִרְפוּאָה. וְדַוְקָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אֲבָל אִם אֵין לוֹ שׁוּם מֵחוּשׁ, מֻתָּר. {הַגָּה: וְכֵן אִם נָפַל לְמִשְׁכָּב, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).} (לח) מֻתָּר לֶאֱכֹל שְׂרָפִים מְתוּקִים וְלִגְמֹעַ בֵּיצָה חַיָּה כְּדֵי לְהַנְעִים הַקּוֹל. (לט) אֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוֶזִין (פי׳ הֶעָרוּךְ אָפִיק טְפֵי זוּן כְּלוֹמַר לְהוֹצִיא עֹדֶף הַמָּזוֹן) דְּהַיְנוּ גְּרֵמַת קִיא אֲפִלּוּ בְּחוֹל, מִשּׁוּם הֶפְסֵד אֳכָלִים; וְאִם מִצְטַעֵר מֵרֹב מַאֲכָל, בַּחוֹל מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּסַם; וּבְשַׁבָּת, אָסוּר בְּסַם וּמֻתָּר בַּיָּד. (מ) הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁעֵרוּ מִמֶּנּוּ חַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל. (מא) מִי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר, שֶׁרְפוּאָתוֹ לָסוּךְ כַּפּוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו בְּשֶׁמֶן {וּמֶלַח,} מֻתָּר לְסוּכָם בְּשַׁבָּת. (מב) אֵין מִתְעַמְּלִין, הַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס עַל הַגּוּף, בְּכֹחַ כְּדֵי שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ; וְאָסוּר לִדְחֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי. (מג) מֻתָּר לִכְפּוֹת כּוֹס (חַם) עַל הַטַּבּוּר וּלְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהַעֲלוֹת אָזְנַיִם בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי; וּלְהַעֲלוֹת אוּנְקְלִי, דְּהַיְנוּ תְּנוּךְ שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב שֶׁנִּכְפָּף לְצַד פְּנִים, שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂים בְּסַמָּנִים כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ לִשְׁחִיקָה וְיֵשׁ לוֹ צַעַר מֵהֶם. (מד) רוֹחֲצִין בְּמֵי גְּרָר, וּבְמֵי חֲמָתָן, וּבְמֵי טְבֶרְיָא, וּבַמַּיִם הַיָּפִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלוּחִים, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לִרְחֹץ בָּהֶם וְלֵיכָּא הוֹכָחָה דְּלִרְפוּאָה קָא עָבִיד; אֲבָל לֹא בְּמַיִם הָרָעִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל, וּבְמֵי מִשְׁרָה שֶׁהֵם מְאוּסִין וְאֵין דֶּרֶךְ לִרְחֹץ בָּהֶם אֶלָּא לִרְפוּאָה, וְדַוְקָא שֶׁשּׁוֹהֶה בָּהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹהֶה בָּהֶם, מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּמֵקֵר. (מה) לוֹחֲשִׁים עַל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ, וְאֵין בְּכָךְ מִשּׁוּם צֵידָה. (מו) נוֹתְנִין כְּלִי עַל גַּב הָעַיִן לְהָקֵר וְהוּא שֶׁיְּהֵא כְּלִי הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת. (מז) עֶצֶם שֶׁיָּצָא מִמְּקוֹמוֹ, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. (מח) אָסוּר לְהַנִּיחַ בֶּגֶד עַל מַכָּה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ דָּם, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם יִצְבַּע אוֹתוֹ וְאָסוּר לְהוֹצִיא דָּם מֵהַמַּכָּה, לְכָךְ יֵשׁ לִרְחֹץ הַמַּכָּה בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר דָּם שֶׁבַּמַּכָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹרֵךְ קוּרֵי עַכָּבִישׁ עַל הַמַּכָּה וּמְכַסֶה בָּהֶם כָּל הַדָּם וְכָל הַחַבּוּרָה, וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ עָלָיו סְמַרְטוּט. (מט) אָסוּר לָשׂוּם פְּתִילָה בְּפִי הַטַּבַּעַת כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת לְמִי שֶׁהוּא עָצוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יָשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׁנּוּי שֶׁיֹּאחֲזֶנָּה בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיַנִּיחֶנָּה בְּנַחַת.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א) כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנין. (ב) אבל כל דבר שיש בו סכנה מותר. (ג-ד) הלכך כל מכה של חלל דהיינו באברים הפנימיים מן השיניים ולפנים מחללין עליה השבת בסתם אפילו אין שם בקי וחולה אינו אומר כלום אבל כשיודעין באותו חולה שאין צריך לחלל עליו אין מחללין וכ״ש אם רופא אומר שאינו צריך. (ו) וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל מחללין אבל בשאר מכות בסתם אין מחללין עד שיאמר חולה או רופא שצריך.
מי שבלע עלוקה מחממין לו חמין.
מי שנשכו כלב שוטה או א׳ מזוחלי עפר הממיתין אפילו אם ספק אם ממית אם לאו עושין לו כל צרכי רפואה להצילו. (ט) החושש בשיניוא מטילין לו סם שהוא ספק נפשות ומחממין לו חמין בין להשקותו בין להברותו. (יא) ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת דוחה כגון שאמדוהו שצריך לעשות לו רפואה זו שמונה ימים והיום שבת לא יאמרו נמתין עד הלילה אלא יעשו מיד אף על פי שצריך לחלל עליו שתי שבתות. (יב) ואין עושין הדבר ע״י קטנים וכותיים ונשים אלא ע״י גדולי ישראל. (יג) וכל הזריז הרי זה משובח ומפקחין פיקוח נפש בשבת וא״צ ליטול רשות מב״ד וכל המקדים להציל הנפש ה״ז משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שצריך להעלות תינוק מן המים וצד עמו דגים וכיוצא בזה. (יד) היה החולה צריך לבשר שוחטין לו. ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך ע״כ אין להאכילו בשר נבילה. (ט) מעלין אונקלי בשבת פי׳ רב אלפס פסאר אל מעדי״ה פדעתא פי׳ מכת חרב ענבתא פי׳ מורשא וסימטא ואישתא צמירתא על כולן מחללין עליהם את השבת מחללין על חולי העין כגון מאי אמר רב יהודה דמא ודיצא ורירא ודמעת עינא וקדחא ותחלת אוכלא לאפוקי סוף אוכלא דלא וזה לשון הרמב״ם ז״ל החושש בשתי עיניו או שהיה באחד מהן ציר או שהיו שותתות מהן דמעות מחמת הכאב או שהיה דם שותת או שהיה בהם קידחא ודיצא וכיוצא בהן הרי זה בכלל חולי שיש בו סכנה. (י) והחום שמסמר הבשר מחללין עליו השבת וכן כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליה את השבת על פיהם וכן אם רופא אחד אומר צריך וא׳ אומר אינו צריך מחללין וכתב ר״י שא״צ מומחה דכל בני אדם חשובין מומחין קצת וספק נפשות להקל ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר דגרסינן בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים והרי הכתוב אומר וחי בהם ולא שימות בהם. (טו) אמדוהו הרופאים שצריך לגרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד וא׳ גרוגרת כולן פטורין אפילו הבריא בראשונה. (טז) אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלשה בעוקץ א׳ כורתין העוקץ שיש בו ג׳ אף על פי שאין צריכין אלא לב׳ כדי שלא להרבות בבצירה לכרות שתי עוקצים. (יז) כל צורכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לגוי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפילו יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אע״ג דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א״א הרא״ש ז״ל אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לגוי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר אבל הרמב״ם ז״ל כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע״י גוי ואם היו צריכין לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע״י ישראל לפיכך מעלין אזנים ומעלין אונקלין בשבת ומחזירין השבר וכל כיוצא בזה והרמב״ן חילק בדבר דבחולה שאין בו סכנה אפילו סכנת אבר אף על פי שהתירו אפילו שבות דאית ביה מעשה צריך שיעשנו בשינוי אבל בלא שינוי אסור אבל אם יש בו סכנת אבר מותר אפילו שבות דאית ביה מעשה בלא שינוי. (כ) אין נותנין יין לתוך העין או אפילו על גביו אם פותח וסוגר העין כדי שירד לתוכו דמוכחא מלתא דלרפואה עביד אבל אם נתן על גביו ואינו פותח וסוגר מותר ורוק תפל אפילו על גביו אסור דמוכחא דלרפואה עביד. (כא) שורה אדם קילורין מע״ש ונותן ע״ג העין בשבת שאינו נראה אלא כרוחץ ולא חיישינן משום שחיקת סמנין דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע״ש איכא היכירא. (כב) מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי אבל אין נותנין עליה שמן וחמין ולא ע״ג המוך שעליה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה. (כג) ונותנין חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים שהן מרפאין והני מילי ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל היו כבר על גבי מכה אפילו ישנים שרי. (כד) ואין נותנין עליו גמי שהוא מרפא. (כה) רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי הקרקע לא יחזירנה נפלה ע״ג כר או כסת יחזירנה. (כו) ומגלה קצת הרטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצת השני ומקנחה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח פי׳ משוה אותה והממרח חייב חטאת אספלנית שפירשה מן האגד מחזירין אותה תחת האגד ע״פ המכה. (כח) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב חטאת ואם אינו חושש לעשות לה פה אלא להוציא הליחה מותר לכתחלה. (כט) מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור. (ל) מי שנשמטה פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. (לא) ציפורן שפירשה רובה וכן ציצין שפירשו רובן כלפי מעלה שמצערות אותו ביד מותר להסירן בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד אסור בכלי חייב חטאת כך פירש רש״י דכל כלפי מעלה מצערות אותו על הא דאמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו אבל מדברי הרמב״ם ז״ל משמע שהם ב׳ עניינים כלפי מעלה וגם מצערות שכ׳ אם פירש כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ביד ואם אין מצערות אותו אסור ופי׳ כלפי מעלה שפירש כלפי הגוף וי״מ כלפי ראש אצבעות וצריך לחוש לכל הפירושים. (לב) החושש בשיניו לא יגמע בהן החומץ ויפלוט אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו.
החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. (לג) גונח מכאב לב שרפואתו לינק חלב מן הבהמה מותר לינק בשבת ממנה ואם הוא מצטער מחמת רעבון אסור בשבת ומותר בי״ט. (לו) אין לועסין מסטכי ולא שפין בו השינים לרפוא׳ ואם מכוין לריח הפה מותר. (לז) כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאין מותר לאוכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהן קשין לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד אפ״ה שרי כיון שדרך בריאין לאוכלן ולשתותן וכל שאינו מאכל ומשקה בריאין אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה אבל אם אוכל ושות׳ אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי. (לט) אין עושין אפיקטוזין פירוש גרמת הקיאה אפילו בחול משום הפסד אוכלין ואם מצטער מרוב המאכל בחול מותר אפילו בסם ובשבת אסור בסם ומותר ביד. (מ) החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירה ממנה חמין אף על פי שעדיין יש בו הבל. (מא) מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן מותר לסוכו בשבת. (מב) כתב הרמב״ם ז״ל אין מתעמלין בשבת ואיזהו עימול שדורסין על גופו בכח כדי שיגע ויזיע שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהוא רפואה ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלים. (מג) מותר לכפות כוס על הטיבור כדי להעלותו, ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי שכל אחד מאלו אין עושין בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם. (מד) רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריה ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שמלוחים קצת שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה עביד אבל לא במים הרעים שבים הגדול ובמי משרה שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה ודוקא ששוהה בהם אבל אם אינו שוהה בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר. (מה) לוחשים לחישות נחשים ועקרבים. (מו) ונותנין כלי ע״ג העין להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת. (מז) ועצם שיצא ממקומו מחזירין אותו.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work. הערות
כן בנוסח ב״י והרבה כ״י. בדפוס מנטובה: ״בעיניו״.