טור-שו״ע חושן משפט ר״צטור-שו״ע
שולחן ערוךדין אפוטרופוס, מי ימנו, וכיצד יתנהג, וכל משפטיו, ובו כ״ח סעיפים(א)
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ יוֹרְשִׁים קְטַנִּים, אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, צָרִיךְ מוֹרִישָׁם לְמַנּוֹת לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיִּתְעַסֵק בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ; וְאִם לֹא מִנָּהוּ, בֵּית דִּין חַיָּבִים לְהַעֲמִיד לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ, שֶׁבֵּית דִּין הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים. {הַגָּה: וְאִם הַבֵּית דִּין בְּעַצְמָן רוֹצִים לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַיְתוֹמִים, הָרְשׁוּת בְּיָדָן (רַשְׁבָּ״א סִימָן תתקע״ד). מִיהוּ, אִם צְרִיכִים לַחֲלֹק אוֹ לִטְעֹן עִם אֲחֵרִים מֵחֲמַת הַיְתוֹמִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִרְאִין כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ח׳ (רַ״ן פֶּרֶק ב׳ דְּקִדּוּשִׁין). וְהָא דְּבֵית דִין אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים, הַיְנוּ יְתוֹמִים קְטַנִּים (רַ״ן ר״פ שׁוֹר שֶׁנָּגַח ד׳ וה׳). וּבֵית דִּין (הַיְנוּ) הַמְמֻנֶּה בְּעִירוֹ אוֹ גְדוֹלֵי הַדּוֹר, אֲבָל אֵין כֹּחַ בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּעָלְמָא שֶׁיַּעֲשׂוּ עַצְמָן בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים (הָרא״ש כְּלָל פ״ה סִימָן ה׳ ו׳).} וְאִם צִוָּה הַמּוֹרִישׁ שֶׁיִּנָּתֵן חֵלֶק הַקָּטָן וְיַעֲשֶׂה בוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם מִנָּה הַמּוֹרִישׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַקְּטַנִּים, קָטָן אוֹ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. {הַגָּה: אֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁכִיב מְרַע: רְצוֹנְךָ שֶׁאֶהְיֶה שַׁלִּיט בִּנְכָסֶיךָ, וְאָמַר: הֵן, הֲרֵי זֶה לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (רִיבָ״שׁ סִימָן ע׳ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריטב״א). מִי שֶׁהָיָה לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל נְכָסָיו וּמֵת, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְתוֹמִים, אֶלָּא בֵּית דִּין מַעֲמִידִין הָרָאוּי, דְּלָא מִקְרֵי מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים אֶלָּא כְּשֶׁמִּנָּהוּ סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ (הָרא״ש רֵישׁ כְּלָל ס״ב). וְאֵין מַנִּיחִין לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אַף עַל פִּי שֶׁמֻחְזָק בַּנְּכָסִים, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים (מָרְדְּכַי ר״פ הַנִּזָּקִין).}
(ב)
אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמַנִּים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לֹא אִשָּׁה לֹא עֶבֶד וְלֹא קָטָן, וְלֹא עַם הָאָרֶץ שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת חָשׁוּד עַל הָעֲבֵרוֹת, אֶלָּא בּוֹדְקִין אָדָם נֶאֱמָן וְאִישׁ חַיִל, וְיוֹדֵעַ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּת הַיְתוֹמִים, וְטוֹעֵן טַעֲנָתָם, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם, כְּדֵי לִשְׁמֹר הַנְּכָסִים וּלְהַרְוִיחַ בָּהֶם, וּמַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל הַקְּטַנִּים בֵּין שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַקָּטָן, אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קָרוֹב לֹא יֵרֵד לְקַרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ״ה. {וִיכוֹלִין בֵּית דִּין לְמַנּוֹת קָרוֹב שֶׁלָהֶן לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אִם רָאוּי לְכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
(ג)
כְּשֶׁיְּמַנּוּ אוֹתוֹ, צְרִיכִין בֵּית דִּין לַחֲשֹׁב עִמּוֹ וְלִכְתֹּב חֶשְׁבּוֹן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַחוֹבוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁמּוֹסְרִים בְּיָדוֹ; דְּהָא עַל טַעֲנַת בָּרִי מַשְׁבִּיעִינָן לֵהּ, לְכָךְ צָרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ מַה שֶּׁמְּקַבֵּל וּמַה שֶּׁמַּחֲזִיר. וְכוֹתְבִים שְׁנֵי שְׁטָרוֹת אוֹת בְּאוֹת, אֶחָד לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְאֶחָד בְּיַד בֵּית דִּין בִּשְׁבִיל הַיְתוֹמִים.
(ד)
רַשַּׁאי הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים מִנִּכְסֵי הַיְתוֹמִים, לְתוֹעַלְתָּם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו נִשְׁמָעִים; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לַיְתוֹמִים הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהֶם בִּהְיוֹת דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים.
(ה)
בֵּית דִּין שֶׁהֶעֱמִידוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְשָׁמְעוּ עָלָיו שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹצִיא הוֹצָאוֹת יוֹתֵר מִדָּבָר שֶׁהָיָה אָמוּד בּוֹ, יֵשׁ לָהֶם לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים הוּא אוֹכֵל, וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ וּמַעֲמִידִים אַחֵר. אֲבָל אִם מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁמָּא מְצִיאָה מָצָא. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא מַפְסִיד נִכְסֵי הַיְתוֹמִים, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ וּמַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מַפְסִיד. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, דְּאַף כְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא מַפְסִיד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש). אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמַּלְוֶה מָעוֹת יְתוֹמִים לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַלְווֹת, בֵּית דִּין מוֹצִיאִין מִיָּד הַלּוֶֹה וּמַחֲזִירִין לַיְתוֹמִים, דְּמֵאַחַר דִּיכוֹלִין לְסַלֵּק הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כָּל שֶׁכֵּן הַלּוֶֹה שֶׁבָּא מֵחֲמָתוֹ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף סֵפֶר מִשְׁפָּטִים).}
(ו)
וְהוּא הַדִּין לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, וְהָיְתָה שְׁמוּעָתוֹ טוֹבָה וְהָיָה יָשָׁר וְרוֹדֵף מִצְוֹת, וְחָזַר לִהְיוֹת זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ אוֹ שֶׁפָּרַץ בִּנְדָרִים וּבַאֲבַק גָּזֵל, בֵּית דִּין חַיָּבִים לְסַלֵּק אוֹתוֹ וּלְהַשְׁבִּיעוֹ וּלְמַנּוֹת לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים אֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן, שֶׁכָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִין הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים.
(ז)
כְּשֶׁמַּעֲמִידִים בֵּית דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַיְתוֹמִים מוֹסְרִים לוֹ כָּל נִכְסֵי הַקָּטָן, הַקַּרְקַע וְהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ, וְהוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר וְשׂוֹכֵר וְנוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ וְעוֹשֶׂה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה שֶׁזֶּה טוֹב לַיְתוֹמִים, וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וְנוֹתֵן לָהֶם כָּל הַהוֹצָאָה כְּפִי הַמָּמוֹן וּכְפִי הָרָאוּי לָהֶם. וְלֹא יַרְוִיחַ לָהֶם יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יְצַמְצֵם עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּאי.
(ח)
מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁהִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם, אֵינָם צְרִיכִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בְּמָעוֹת מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שֶׁיּוֹתֵר יִשְׁתַּדֵּל הוּא בָּהֶן מִבֵּית דִּין (טוּר שָׁם).} אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂים בָּהֶם, בּוֹדְקִין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת; וְיִהְיוּ עִדִּית; וְיִהְיֶה אִישׁ נֶאֱמָן וְשׁוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה וּמֵעוֹלָם לֹא קִבֵּל עָלָיו נִדּוּי; נוֹתְנִים אוֹתָם לוֹ בְּבֵית דִּין, קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק מֵהֶפְסֵד. {וְעַיֵּן בְּזֶה בְּי״ד סִימָן ק״ס.} וְאִם אֵין לוֹ קַרְקַע, וְנָתַן לָהֶם מַשְׁכּוֹן זָהָב מְשֻׁבָּר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, נוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, וְיִפְסְקוּ בַשָּׂכָר כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים, אוֹ שְׁלִישׁ הַשָּׂכָר אוֹ חֶצְיוֹ; אֲפִלּוּ רְבִיעַ הַשָּׂכָר לַיְתוֹמִים, אִם רָאוּ שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה לָהֶם, עוֹשִׂים. לֹא מָצְאוּ אָדָם שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹצִיאִים לִמְזוֹנוֹת מְעַט (מְעַט), עַד שֶׁיִּקְנוּ לָהֶם בַּמָּעוֹת קַרְקַע וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ בְּיַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶם. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּמוֹ שֶׁהָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס יָכוֹל לִתְּנָם לַאֲחֵרִים, כָּךְ יָכוֹל לְקַבֵּל הַמָּעוֹת לְעַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְבֵית דִּין, מִשּׁוּם לְזוּת שְׂפָתַיִם (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבַ״ד וְכ״כ נ״י בִּשְׁמוֹ בְּפ׳ מִי שֶׁמֵּת וּבְשֵׁם הָרִיטְבָ״א).}
(ט)
כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים שָׁמִים אוֹתָם וּמוֹכְרִים אוֹתָם בְּבֵית דִּין. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא נִתְמַנָּה עֲלֵיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עוֹשֶׂה בְּלֹא בֵּית דִּין כָּל מַה שֶּׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו טוֹבַת הַיְתוֹמִים (טוּר). וּמִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מְעוֹת הַיְתוֹמִים וְהִלְוָה אוֹתָן עַל מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁל גּוֹיִם, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים וְאָמַר לְהוֹלִיכָן לַמָּקוֹם שֶׁדָּרִין הַיְתוֹמִים, כִּי יוּכַל לְמָכְרָן שָׁם בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְוֶּה אוֹמֵר שֶׁמִּתְיָרֵא מֵעֲלִילוֹת מִן הַגּוֹיִם וְרוֹצֶה לִתֵּן בָּהֶם מַה שֶּׁשָּׁוִין בִּמְקוֹמוֹ, הַדִּין עִם הַיְתוֹמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת).} וְאִם הָיָה הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה, מוֹלִיכִים אוֹתָם לַשּׁוּק וּמוֹכְרִים אוֹתָם, וְיִצְטָרְפוּ דְּמֵיהֶם עִם הַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים. מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר שֶׁל יְתוֹמִים, אִם יַנִּיחֶנּוּ כָּאן עַד שֶׁיִּמְכֹּר שֶׁמָּא יַחֲמִיץ, וְאִם יוֹלִיכֶנּוּ לַשּׁוּק שֶׁמָּא יֶאֶרְעוֹ אֹנֶס בַּדֶּרֶךְ, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
(י)
אֵין שׁוֹלְחִים מִטַּלְטְלִים אוֹ סְחוֹרָה שֶׁל יְתוֹמִים בְּדֶרֶךְ יָם, וְלֹא בְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְפֵק אֹנֶס, אֶלָּא שֵׁכָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יַחֲמִיץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
(יא)
יֵשׁ לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִמְכֹּר בְּהֵמָה וַעֲבָדִים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְהַאֲכִיל לַיְתוֹמִים. {וּמוֹכְרִים בְּהֵמָה קֹדֶם לַעֲבָדִים, וַעֲבָדִים קֹדֶם לְבָתִּים; וְהַכֹּל לְפִי רְאוֹת הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁהוּא תּוֹעֶלֶת הַיְתוֹמִים (טוּר).} אֲבָל אֵין מוֹכְרִין וּמַנִּיחִים הַמָּעוֹת. וְאֵין מוֹכְרִים שָׂדוֹת לִקַּח עֲבָדִים, וְלֹא עֲבָדִים לִקַּח שָׂדוֹת, שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ. {וְיֵשׁ מַתִּירִין לִמְכֹּר עֲבָדִים וְלִקְנוֹת שָׂדוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש והרמ״ה).} אֲבָל מוֹכְרִים שָׂדֶה לִקַּח שְׁוָרִים לַעֲבוֹדַת שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁהַשְּׁוָרִים הֵם עִקַּר כָּל נִכְסֵי שָׂדוֹת. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֲפִלּוּ שָׂדֶה רָעָה וְהָרְחוֹקָה כְּדֵי לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ שָׂדֶה טוֹבָה וּקְרוֹבָה, שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ זֶה שֶׁקָּנָה. {אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס יָכוֹל לְהַקְנוֹת מְעוֹת יְתוֹמִים בְּמַעֲמַד שְׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם אַחֵר מַקְנֶה לַיְתוֹמִים בְּמַעֲמַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, קָנוּ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ״ז).}
(יב)
הָיָה לָאָדָם תְּבִיעָה אֵצֶל הַיְתוֹמִים, אֵין לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִטְעֹן בִּשְׁבִילָם לָדוּן עִמּוֹ, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בַּדִּין. אֲבָל אִם יָרַד עִמּוֹ לְדִין וְטָעַן בִּשְׁבִילָם וְזָכָה, הַדִּין קַיָּם. {הַגָּה: וְהָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס נֶאֱמָן, אִם יָדוּעַ שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּדָּבָר וְלָכֵן יוּכַל לְהָעִיד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ), כְּדִלְעֵיל סִימָן ל״ז סָעִיף ח׳. אַף עַל גַּב דְּאֵין בֵּית דִּין טוֹעֲנִין לַיְתוֹמִים מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא, אַף עַל גַּב דַּאֲבוּהוֹן הָוֵי מָצִי לְמִטְעָן, מִכָּל מָקוֹם אִם טָעַן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, טַעֲנָתֵהּ טַעֲנָה (הָרא״ש רֵישׁ כְּלָל פ״ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ״ץ). וְהָא דְאַמְרִינָן טוֹעֲנִים לְיוֹרֵשׁ, הָנֵי מִלֵּי בְּשֶׁמָּא, אֲבָל אִם הוּא טוֹעֵן בָּרִי, אֵין דָּנִין אֶלָּא עַל פִּי טַעֲנוֹתָיו, וְלָכֵן אֵין טוֹעֲנִין לֵהּ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין טַעֲנוֹתָיו תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם נ״א ח״ב).}
(יג)
אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵרוּת, אֲפִלּוּ לוֹקֵחַ מֵהָעֶבֶד דָּמִים שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת; אֲבָל מוֹכְרִים אוֹתָם לַאֲחֵרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶם הַדָּמִים עַל מְנַת שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ לְחֵרוּת, וְאוֹתָם הָאֲחֵרִים הֵם שֶׁמְּשַׁחְרְרִים אוֹתָם. {וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין; אֲבָל אִם נָטַל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (טוּר בְּשֵׁם הר״ן וְרַ״ן פֶּרֶק הַנִּזָּקִין).}
(יד)
הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין, תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין נִכְסֵי יְתוֹמִים, כְּדֵי לְהַאֲכִילָן, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַיְתוֹמִים דָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל לֹא יְעַשְּׂרוּ וְלֹא יִתְרֹמוּ כְּדֵי לְהַנִּיחַ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִים, אֶלָּא יִמְכְּרוּ אוֹתָם טֶבֶל.
(טו)
הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין, עוֹשִׂים לַקְּטַנִּים לוּלָב וְסֻכָּה וְצִיצִית וְשׁוֹפָר וְסֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּמְגִלָּה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה, בֵּין שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עוֹשִׂים לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים בְּמִצְוָה מִכָּל אֵלּוּ הַמִּצְוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְחַנְּכָן. אֲבָל אֵין פּוֹסְקִים עֲלֵיהֶם צְדָקָה, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם קִצְבָה. מִיהוּ, אִם פָּסַק עֲלֵיהֶם צְדָקָה לְאַחֲשׁוּבִינְהוּ כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא עֲלֵיהֶם שֵׁם טוֹב, וְהֵם אֲמוּדִים לְכָךְ, שַׁפִּיר דָּמֵי. וּמִי שֶׁנִּשְׁתַּטֶה אוֹ נִתְחָרֵשׁ, בֵּית דִּין פּוֹסְקִין עָלָיו צְדָקָה אִם הָיָה רָאוּי. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קס״ג סָעִיף ד׳.}
(טז)
כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ הַיְתוֹמִים, נוֹתֵן לָהֶם מָמוֹן מוֹרִישָׁן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה שֶּׁהִכְנִיס וְהוֹצִיא, אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם: זֶה הַנִּשְׁאַר, וְנִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גְּזָלָם כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, וְכֵן שְׁאָר הַמּוֹרִישִׁין, אֵין נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת סָפֵק. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוֹאִיל וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן, בְּמִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין בְּשֵׁם הָעִטּוּר), וְהָכִי יֵשׁ לִנְהֹג (מַהֲרַ״ם פַּדָּוואָה סִימָן ל״ח). וּמַחֲרִימִין חֵרֶם סְתָם עַל מִי שֶׁלָּקַח מִשֶּׁל יְתוֹמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). רְאוּבֵן שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ מָעוֹת שֶׁל שִׁמְעוֹן, וְאוֹמֵר שֶׁצִּוָּהוּ לָתֵת לְבָנָיו, אִם רוֹצֶה לָתֵת לְכָל בָּנָיו בְּשָׁוֶה אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעוֹ, דְּהָוֵי לֵהּ כְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים. אֲבָל אִם רוֹצֶה לִתֵּן לִקְצָתָן וְלֹא לְכֻלָּן, אִם כֵּן לְפִי דְבָרָיו אֵינוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עֲלֵיהֶן, וִיכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא עִכֵּב כְּלוּם לְעַצְמוֹ. וְאִם הֵם קְטַנִּים, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין).} אֲבָל נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת וַדַּאי. וְכֵן אִם אָבַד שׁוּם דָּבָר מִנִּכְסֵי הַיְתוֹמִים, נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם יֵשׁ לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס חֵלֶק בְּרֶוַח, אֲפִלּוּ מִנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, נִשְׁבָּע אֲפִלּוּ עַל טַעֲנַת סָפֵק.
(יז)
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְדַקְדֵּק וּלְהִזָּהֵר הַרְבֵּה מֵאֲבִיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַיְתוֹמִים שֶׁהוּא רוֹכֵב עֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת וכו׳ אֲבִי יְתוֹמִים (תהלים ס״ח:ה׳-ו׳). {אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁנִּתְמַנָּה עַל פִּי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן, כִּי הָכִי הוּא בְּדִינֵיהֶם (רִיבָ״שׁ סִימָן שכ״ד).}
(יח)
אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְהַאֲמִינוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינָם מוֹצְאִים אָדָם הָגוּן שֶׁיִּרְצֶה לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אִם לֹא יַאֲמִינוּהוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה.
(יט)
כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שְׁבוּעַת הַמִּשְׁנָה, צָרִיךְ שֶׁיִּטְעֲנוּהוּ בֵּית דִּין אוֹ הַיְתוֹמִים, אֲפִלּוּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה, וְיִכְפֹּר בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף וְיוֹדֶה בִּפְרוּטָה. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה טַעֲנָה אוֹ כְּפִירָה וְהוֹדָאָה כְּשִׁעוּר זֶה, אִם טוֹעֲנִין אוֹתוֹ טַעֲנַת וַדַּאי, נִשְׁבָּע הֶסֵת וּמְגַּלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא עִכֵּב בְּיָדוֹ מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם.
(כ)
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, בֵּין מִנּוּהוּ בֵּית דִּין בֵּין מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, פָּטוּר מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וְחַיָּב בִּפְשִׁיעָה. {אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁטָּעַן בְּבֵית דִּין מַה שֶּׁלֹּא הָיָה לוֹ לִטְעֹן וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְזֶה שֶׁכְּנֶגֶד הַיְתוֹמִים הַשְּׁבוּעָה, וְאִילוּ טָעַן כְּהֹגֶן הָיָה מַגִּיעַ לַיְתוֹמִים הַשְּׁבוּעָה, לֹא מִקְרֵי פְּשִׁיעָה, דְּמֵי יֵמַר דְּמִשְׁתַּבַּע. וְלֹא מִקְרֵי פְשִׁיעָה אֶלָּא אִם נוֹטֵל זֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאִלּוּ טָעַן כְּהֹגֶן הָיוּ נוֹטְלִים הַיְתוֹמִים בְּלֹא שְׁבוּעָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ״א סִימָן אֶלֶף ק״ו).}
(כא)
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁקָּנָה לָהֶם שׁוֹר וְלֹא הָיוּ לוֹ שִׁנַּיִם, וּנְתָנוֹ הָרוֹעֶה עִם הַשְּׁוָרִים, וְלֹא יָדַע שֶׁלֹּא הָיָה אוֹכֵל, וּמֵת, אֵינָהּ פְּשִׁיעָה לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּפָטוּר. וּמִמִּי מִשְׁתַּלְּמִים הַיְתוֹמִים, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ב (סָעִיף י״ח).
(כב)
דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּוָה לְצֹרֶךְ הַיְתוֹמִים, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״י.
(כג)
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, בֵּין מִנּוּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים בֵּין מִנּוּהוּ בֵּית דִּין, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי הַיְתוֹמִים {וְלֹא נִתְעַסֵּק עֲדַיִן בְּצָרְכֵיהֶם (רִיבָ״שׁ סִימָן תפ״ט)} יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי הַיְתוֹמִים {אוֹ הִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵיהֶם} אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. {וְדַוְקָא אִם נִשְׁאַר בָּעִיר, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ מִן הָעִיר מֵבִיא הַנְּכָסִים לְבֵית דִּין וְהֵם מְמַנִּין אַחֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ״ץ).}
(כד)
יְתוֹמִים קְטַנִּים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת הֵם מֵעַצְמָם, וְנִשְׁתַּדֵּל בְּשֶׁלָּהֶם, יֵשׁ לוֹ דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְכָל דָּבָר. וַאֲפִלּוּ סָמְכוּ אֵצֶל אִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ. {הַגָּה: וְקָטָן שֶׁסָּמוּךְ אֵצֶל אִמּוֹ וְרָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן חֶשְׁבּוֹן אוֹ שְׁאָר חִזּוּקִים, מֻתָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּמִמְנַע וְלֹא עָבְדָא, דְּוַדַּאי אִמּוֹ דַעְתָּהּ קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנָהּ וְלֹא תִמָּנַע מִשּׁוּם זֶה (רִיבָ״שׁ סִימָן תצ״ה).}
(כה)
יְתוֹמִים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְזָן אוֹתָם מִשֶּׁלּוֹ, לֹא הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי {וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ״ג סָעִיף ה׳. וְהוּא הַדִּין אֶחָד שֶׁאָמַר שֶׁהִלְוָה לַיְתוֹמִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ״ח). אֲבָל אִם פִּרְנְסָם בְּתוֹרַת גְמִלּוּת חֲסָדִים, פְּטוּרִים (סֵפֶר הַתְּרוּמוֹת שַׁעַר ס״ה ור״י ני״ט ח״א).}
(כו)
קָטָן שֶׁהִגְּדִיל, אֲפִלּוּ הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה יוֹתֵר מִדַּאי וּמַפְסִיד וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רָעָה, אֵין בֵּית דִּין מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ מָמוֹנוֹ וְאֵין מַעֲמִידִים לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֶלָּא אִם כֵּן צִוָּה מוֹרִישׁוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ אֶלָּא אִם יִהְיֶה כָּשֵׁר וּמַצְלִיחַ, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ עַד זְמַן מְרֻבֶּה. וְאַף עַל פִּי כֵן מוֹכִיחִים אוֹתוֹ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים. {הַגָּה: מִי שֶׁמִּנָּה אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְבָנָיו הַגְּדוֹלִים, יְכוֹלִים לוֹמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ״ו ח״א) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ״ב.}
(כז)
הַשּׁוֹטֶה וְהַחֵרֵשׁ, דִּינָם כִּקְטַנִּים, וּמַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
(כח)
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמֵּת, וְהוֹצִיא בְנוֹ פִּנְקַס אָבִיו שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהוֹצִיא בְּפַרְנָסַת הַיְתוֹמִים מָנֶה, אֵין מוֹצִיאִין מֵהַיְתוֹמִים בְּכָךְ, דְּשֶׁמָּא נִתְפָּרַע וְלֹא נִמְחַק. {אֲבָל בְּעוֹדוֹ חַי, נֶאֱמָן עַל מַה שֶּׁאוֹמֵר שֶׁהִלְוָה לָהֶן, וְנוֹטֵל בִּשְׁבוּעָה (רַמְבַּ״ן סִימָן נ׳).}
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טורהלכות אפוטרופוס(א)
{א} מי שמת והניח יורשין קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך למנות עליהם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו לא מינה אותו ב״ד חייבין למנות אפוטרופא שב״ד אביהם של יתומים הם:
{ב} צוה המוריש שינתן חלק הקטן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו:
(ב)
{ג} ואין ב״ד ממנין אפוטרופוס לא נשים ועבדים וקטנים ועם הארץ שהן בחזקת חשודין על העבירות ולא קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרובו מאם אם יש שום צד שיכול להחזיק בהן כמו דפרישנא גבי שבוי שנשבה בסימן רפ״ה. ואם מינם האב הרשות בידו:
{ד} וכתב הרמב״ם בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענותיהן ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור את נכסיהן ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים בין שהוא רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות ע״כ:
(ג)
{ה} וכאשר ימנו אותו צריכין ב״ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שמוסרין לידם דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכך צריך שידעו מה שיקבל ומה שיחזור:
{ו} וכתב הראב״ד שכותבין שני שטרות אות באות אחד לאפוטרופא ואחד לקרובים
(ד)
{ז} והאפוטרופוס רשאי ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתן שישתמעו דבריו בשביל שהבגדים נאים יותר:
(ה)
{ח} ואפילו אם אוכל ושותה יותר מכדי השגת ידו אין חושדין אותו לומר שאוכל ושותה מנכסי היתומים:
{ט} אלא אם כן שבאו עדים עליו שמפסיד נכסיהם אז מסלקין אותו ומשביעין אותו שלא הפסיד יותר ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפילו שלא פשע אלא שעבד שמירה פחותה אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה:
{י} וכתב הרמב״ם ז״ל דוקא כשמינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד אא״כ יש עדים אבל מינוהו בית דין מסלקין אותו אפילו בשביל חשד וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה:
(ו)
{יא} וכתב הרמב״ם עוד הוא הדין נמי אם מינהו אבי היתומים בשעה שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפורץ בגדרים (ס״א בנדרים) ובאבק גזל שחייבין בית דין לסלקו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופא כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין וב״ד אביהן של יתומים הם:
(ז)
{יב} וכשמעמידין ב״ד האפוטרופא מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכר והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להם הוצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי:
(ח)
{יג} ובמעות יתומים כתב שאין צריכין למנות עליהן אפוטרופוס אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להן אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי ונותנין לו המעות בב״ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים מתפרנסים מן שכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן משכון זהב משובר שאין בו סימן ונוטלין ב״ד המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו או רביע שכר ליתומים אם יראו שזו תקנה להן עושין לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהן ע״כ. ונראה שצריך למנות האפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו שיותר ישתדל הוא בהן מב״ד דתלמודא לא קאמר מותבינן להו בבי דינא ואכלי זוזא זוזא אלא לאפוקי דלא יהבינן להו בעסק דשמא תפסד העסקא אבל בתר דאשמועינן דיהבינן להו לאדם נאמן יתנום לו על ידי האפוטרופא והא דקאמר יהבינן ניהליה בב״ד לאו למימרא שבית דין יתנום לו אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב״ד:
{יד} ופי׳ רש״י הטעם מפני שיש כח לב״ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד שמותר ליתן נכסי היתומים בכהאי גוונא כיון שאין בו אלא איסור דרבנן וכן כל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים וכן משכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין אותו בנכייתא מותר בנכסיהם שאינו אלא מדרבנן:
{טו} כתב הראב״ד ז״ל כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וליקח הריוח שהיה לוקח אחר ובלבד שיודיע הדבר לבית דין ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים:
(ט)
{טז} מי שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותה עד שתתייקר שמא תפסד או אם יוליכנה לשוק שמא תאנס בדרך לא יאמר אעשה בהן כמו שהייתי עושה בשלי אלא לא יעשה בהן דבר כי אם על פי בית דין וכן מכירת מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין לפי מה שיראה להם תועלת יעשו בהן בין להשהותן עד יום השוק בין למכרן מיד ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא אבל האפוטרופא אין צריך עוד בית דין אלא יעשה כפי הנראה לו:
(יא)
{יז} האפוטרופא רשאי למכור [בהמה] עבדים ושפחות שדות וכרמים כדי להאכיל מדמיהם ליתומים אבל לא ימכור להניח המעות וימכור הפחות פחות קודם כגון בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות עין האפוטרופא שהוא תועלתם ואינו רשאי למכור שדות וליקח עבדים אבל למכור עבדים וליקח שדות שרי תנא קמא ורשב״ג אוסר גם בזה והרמב״ם פוסק כרשב״ג והרמ״ה פוסק כת״ק וכן דעת א״א הרא״ש ז״ל ולכולי עלמא יכול למכור קצת שדות ליקח בדמיו שוורים לעבוד שאר השדות ואין רשאי למכור אפילו שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה שמא לא תצליח זו שקנה:
(יב)
{יח} היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים:
(יג)
{יט} ואין רשאי להוציא עבדים לחירות ואפילו ליקח מהעבד דמים כדי שיצא בהן לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים ולוקחין מהן הדמים ע״מ שהם יוצאים לחירות וכתב הרמ״ה דכל זה מיירי בלא רשות ב״ד אבל ב״ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים:
(טו)
{כ} והאפוטרופסים עושין לקטנים סוכה לולב ושופר ותפילין ומזוזות וציצית וספר תורה ומגילה וכן כל מצות עשה שיש בה קצבה בין שהיא מדברי תורה ובין שהיא מדברי סופרים:
{כא} ואין פוסקין עליהן צדקה אפילו לפדיון שבויים וכן כל דבר שאין לו קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשבינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והן אמודים לכך שפיר דמי:
(טז)
{כב} וכאשר יגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות להן חשבון מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה נשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא עיכב משלהם כלום בידו במה דברים אמורים שמינוהו בית דין אבל אם מינהו אבי היתומים או שאר המורישין אין נשבעין בטענת ספק:
(יח)
{כג} וכתב הראב״ד מסתברא דאין בית דין יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומים לכתחילה וא״א הרא״ש ז״ל היה אומר שאם יראה לב״ד שהוא תועלת היתומים שלא ימצאו בענין אחר הרוצה להיות אפוטרופא ושאין בו הפסד ליתומים רשאין למנותו:
(יט)
{כד} כתב הרמ״ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת שתי כסף כגון דטעניה קטן או בי דינא אפילו בטענת שמא שתי כסף וכפר איהו בשתי כסף ואפילו הכי לא בעינן הודאת מקצת אלא אע״ג דליכא הודאה כלל מיחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מיחייב:
(טז)
{כה} ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח לכולי עלמא בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי היתומים ישבע והראב״ד ז״ל כתב שצריך שתהא בטענה שתי כסף הודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא כהודאה אבל אם אין בטענתו כענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות
{כו} וכשמינהו אבי היתומים שאינו נשבע כתב רב אלפס דוקא בטענת ספק אבל בטענת ברי משביעין ליה [כגון] דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע וכתב הרמ״ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה דמשביעינן ליה כגון היכא דאתניס גביה מידי ממונא דיתמי דמיחייב לישבע שבועת שומרין וכל שכן היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא במודה במקצת או בעד אחד וכיוצא בו דאשתבע שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קא משתבע ע״כ:
(כ)
{כז} כתב רבינו חיים דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור״י פסק שחייב בפשיעה בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי יתומים ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל וכתב עוד מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעי׳ ליה שלא עיכב כלום משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ולא משביעי׳ ליה בלא טענה והרמב״ם ז״ל כתב דבמינוהו ב״ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינהו אבי היתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי כן עיקר וכ״כ רב האי ע״כ:
(כא)
{כח} ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ומסרו לרועה ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא אכל ומת ואסקינן דלא הוי פשיעה דאפוטרופא ופטור והיתומים משתלמים מן המוכר או מן הרועה כמו שפירשתי בסימן רל״ב:
(כב)
{כט} ואפוטרופוס שלוה לצורך יתמי כתבתי למעלה בסימן ק״י:
(כג)
{ל} לאחר שנמסרו נכסי היתומים ליד האפוטרופא אינו יכול לחזור בו בין מינוהו בית דין בין מינהו אבי היתומים הכי איתא בתוספתא אפוטרופוס עד שלא הוחזק בנכסי יתמי יכול לחזור בו משהוחזק בנכסי יתמי אינו יכול לחזור בו:
(כד)
{לא} יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית פירוש הן מעצמן נתחברו אליו ונשתדל בשלהן יש לו כל דין אפוטרופוס גמור למכור ולקנות ולכל דבר ואפילו סמכו אצל אשה וכתב הראב״ד ז״ל שאין משביעין אותו וא״א הרא״ש ז״ל כתב שמשביעין ליה וכ״כ הרמ״ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא דוקא שהקטן בן ט׳ אבל פחות מבן ט׳ לא ואפילו בבן ט׳ אין לו רשות לבעל בית זה למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאין חילוק אלא הרי הוא כאפוטרופא ממש ואפילו בקטן ממש:
(יז)
{לב} לשון הרמב״ם ז״ל אף על פי שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו ולדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב בערבות שנאמר (תהלים ס״ח:ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו:
(כו)
{לג} קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה אין ב״ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופא אא״כ צוה המוריש שלא יתנו לו אא״כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני:
(כז)
{לד} השוטה והחרש דינן כקטנים ומעמידין להן אפוטרופסין:
{לה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: יתומים שהיה להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהוא של יתמי פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע ובעל העיטור כתב שאפוטרופא מעיד. תשובה: כ״כ ר״י שאפוטרופא מעיד ומילתא דפשיטא היא דמעיד כשאינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר:
(כח)
{לו} עוד שאלה ראובן היה אפוטרופא דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהן באמונה וניתן לו רשות לשאת ולתת להוציא עליהן ועל נכסיהן ולפרוע המס שלהן והיו סמוכין על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוציא בפרנסת היתומים ובנכסיהן ובמס מנה ותבע מהיתומים אחר שגדלו. תשובה: יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק:
{לז} עוד שאלה שמעון ולוי נתחייבו ממון ליתומים קטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו אותו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודה ומשכן יהודה הלוים ואמרו הלוים שמה שמסר ראובן ליד יהודה לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה: יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתוב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופא שלהם ובידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכיון שראה שטוב למסור השטר ליהודה מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.