×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
שו״ע
פירוש
הערותNotes
ט/ש
טור-שו״ע חושן משפט ר״צטור-שו״ע
;?!
אָ
שולחן ערוך
דין אפוטרופוס, מי ימנו, וכיצד יתנהג, וכל משפטיו, ובו כ״ח סעיפים
(א) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ יוֹרְשִׁים קְטַנִּים, אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, צָרִיךְ מוֹרִישָׁם לְמַנּוֹת לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיִּתְעַסֵק בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ; וְאִם לֹא מִנָּהוּ, בֵּית דִּין חַיָּבִים לְהַעֲמִיד לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ, שֶׁבֵּית דִּין הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים. {הַגָּה: וְאִם הַבֵּית דִּין בְּעַצְמָן רוֹצִים לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַיְתוֹמִים, הָרְשׁוּת בְּיָדָן (רַשְׁבָּ״א סִימָן תתקע״ד). מִיהוּ, אִם צְרִיכִים לַחֲלֹק אוֹ לִטְעֹן עִם אֲחֵרִים מֵחֲמַת הַיְתוֹמִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִרְאִין כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ח׳ (רַ״ן פֶּרֶק ב׳ דְּקִדּוּשִׁין). וְהָא דְּבֵית דִין אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים, הַיְנוּ יְתוֹמִים קְטַנִּים (רַ״ן ר״פ שׁוֹר שֶׁנָּגַח ד׳ וה׳). וּבֵית דִּין (הַיְנוּ) הַמְמֻנֶּה בְּעִירוֹ אוֹ גְדוֹלֵי הַדּוֹר, אֲבָל אֵין כֹּחַ בְּיַד שְׁלֹשָׁה בְּעָלְמָא שֶׁיַּעֲשׂוּ עַצְמָן בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים (הָרא״ש כְּלָל פ״ה סִימָן ה׳ ו׳).} וְאִם צִוָּה הַמּוֹרִישׁ שֶׁיִּנָּתֵן חֵלֶק הַקָּטָן וְיַעֲשֶׂה בוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכֵן אִם מִנָּה הַמּוֹרִישׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַקְּטַנִּים, קָטָן אוֹ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. {הַגָּה: אֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁכִיב מְרַע: רְצוֹנְךָ שֶׁאֶהְיֶה שַׁלִּיט בִּנְכָסֶיךָ, וְאָמַר: הֵן, הֲרֵי זֶה לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (רִיבָ״שׁ סִימָן ע׳ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריטב״א). מִי שֶׁהָיָה לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל נְכָסָיו וּמֵת, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְתוֹמִים, אֶלָּא בֵּית דִּין מַעֲמִידִין הָרָאוּי, דְּלָא מִקְרֵי מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים אֶלָּא כְּשֶׁמִּנָּהוּ סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ (הָרא״ש רֵישׁ כְּלָל ס״ב). וְאֵין מַנִּיחִין לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אַף עַל פִּי שֶׁמֻחְזָק בַּנְּכָסִים, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים (מָרְדְּכַי ר״פ הַנִּזָּקִין).}
(ב) אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמַנִּים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לֹא אִשָּׁה לֹא עֶבֶד וְלֹא קָטָן, וְלֹא עַם הָאָרֶץ שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת חָשׁוּד עַל הָעֲבֵרוֹת, אֶלָּא בּוֹדְקִין אָדָם נֶאֱמָן וְאִישׁ חַיִל, וְיוֹדֵעַ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּת הַיְתוֹמִים, וְטוֹעֵן טַעֲנָתָם, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ בְּעִסְקֵי הָעוֹלָם, כְּדֵי לִשְׁמֹר הַנְּכָסִים וּלְהַרְוִיחַ בָּהֶם, וּמַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל הַקְּטַנִּים בֵּין שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַקָּטָן, אֶלָּא שֶׁאִם הָיָה קָרוֹב לֹא יֵרֵד לְקַרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רפ״ה. {וִיכוֹלִין בֵּית דִּין לְמַנּוֹת קָרוֹב שֶׁלָהֶן לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אִם רָאוּי לְכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} (ג) כְּשֶׁיְּמַנּוּ אוֹתוֹ, צְרִיכִין בֵּית דִּין לַחֲשֹׁב עִמּוֹ וְלִכְתֹּב חֶשְׁבּוֹן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַחוֹבוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁמּוֹסְרִים בְּיָדוֹ; דְּהָא עַל טַעֲנַת בָּרִי מַשְׁבִּיעִינָן לֵהּ, לְכָךְ צָרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ מַה שֶּׁמְּקַבֵּל וּמַה שֶּׁמַּחֲזִיר. וְכוֹתְבִים שְׁנֵי שְׁטָרוֹת אוֹת בְּאוֹת, אֶחָד לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְאֶחָד בְּיַד בֵּית דִּין בִּשְׁבִיל הַיְתוֹמִים. (ד) רַשַּׁאי הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים מִנִּכְסֵי הַיְתוֹמִים, לְתוֹעַלְתָּם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו נִשְׁמָעִים; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לַיְתוֹמִים הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהֶם בִּהְיוֹת דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים. (ה) בֵּית דִּין שֶׁהֶעֱמִידוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְשָׁמְעוּ עָלָיו שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹצִיא הוֹצָאוֹת יוֹתֵר מִדָּבָר שֶׁהָיָה אָמוּד בּוֹ, יֵשׁ לָהֶם לָחוּשׁ לוֹ שֶׁמָּא מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים הוּא אוֹכֵל, וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ וּמַעֲמִידִים אַחֵר. אֲבָל אִם מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁמָּא מְצִיאָה מָצָא. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא מַפְסִיד נִכְסֵי הַיְתוֹמִים, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ וּמַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מַפְסִיד. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, דְּאַף כְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא מַפְסִיד (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש). אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמַּלְוֶה מָעוֹת יְתוֹמִים לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַלְווֹת, בֵּית דִּין מוֹצִיאִין מִיָּד הַלּוֶֹה וּמַחֲזִירִין לַיְתוֹמִים, דְּמֵאַחַר דִּיכוֹלִין לְסַלֵּק הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כָּל שֶׁכֵּן הַלּוֶֹה שֶׁבָּא מֵחֲמָתוֹ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף סֵפֶר מִשְׁפָּטִים).} (ו) וְהוּא הַדִּין לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, וְהָיְתָה שְׁמוּעָתוֹ טוֹבָה וְהָיָה יָשָׁר וְרוֹדֵף מִצְוֹת, וְחָזַר לִהְיוֹת זוֹלֵל וְסוֹבֵא וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ אוֹ שֶׁפָּרַץ בִּנְדָרִים וּבַאֲבַק גָּזֵל, בֵּית דִּין חַיָּבִים לְסַלֵּק אוֹתוֹ וּלְהַשְׁבִּיעוֹ וּלְמַנּוֹת לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים אֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לַדַּיָּן, שֶׁכָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִין הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל יְתוֹמִים. (ז) כְּשֶׁמַּעֲמִידִים בֵּית דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַיְתוֹמִים מוֹסְרִים לוֹ כָּל נִכְסֵי הַקָּטָן, הַקַּרְקַע וְהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ, וְהוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר וְשׂוֹכֵר וְנוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ וְעוֹשֶׂה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה שֶׁזֶּה טוֹב לַיְתוֹמִים, וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וְנוֹתֵן לָהֶם כָּל הַהוֹצָאָה כְּפִי הַמָּמוֹן וּכְפִי הָרָאוּי לָהֶם. וְלֹא יַרְוִיחַ לָהֶם יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא יְצַמְצֵם עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּאי. (ח) מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁהִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם, אֵינָם צְרִיכִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בְּמָעוֹת מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שֶׁיּוֹתֵר יִשְׁתַּדֵּל הוּא בָּהֶן מִבֵּית דִּין (טוּר שָׁם).} אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂים בָּהֶם, בּוֹדְקִין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת; וְיִהְיוּ עִדִּית; וְיִהְיֶה אִישׁ נֶאֱמָן וְשׁוֹמֵר דִּבְרֵי תוֹרָה וּמֵעוֹלָם לֹא קִבֵּל עָלָיו נִדּוּי; נוֹתְנִים אוֹתָם לוֹ בְּבֵית דִּין, קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק מֵהֶפְסֵד. {וְעַיֵּן בְּזֶה בְּי״ד סִימָן ק״ס.} וְאִם אֵין לוֹ קַרְקַע, וְנָתַן לָהֶם מַשְׁכּוֹן זָהָב מְשֻׁבָּר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, נוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, וְיִפְסְקוּ בַשָּׂכָר כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים, אוֹ שְׁלִישׁ הַשָּׂכָר אוֹ חֶצְיוֹ; אֲפִלּוּ רְבִיעַ הַשָּׂכָר לַיְתוֹמִים, אִם רָאוּ שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה לָהֶם, עוֹשִׂים. לֹא מָצְאוּ אָדָם שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹצִיאִים לִמְזוֹנוֹת מְעַט (מְעַט), עַד שֶׁיִּקְנוּ לָהֶם בַּמָּעוֹת קַרְקַע וְיִמְסְרוּ אוֹתוֹ בְּיַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶם. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּמוֹ שֶׁהָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס יָכוֹל לִתְּנָם לַאֲחֵרִים, כָּךְ יָכוֹל לְקַבֵּל הַמָּעוֹת לְעַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְבֵית דִּין, מִשּׁוּם לְזוּת שְׂפָתַיִם (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבַ״ד וְכ״כ נ״י בִּשְׁמוֹ בְּפ׳ מִי שֶׁמֵּת וּבְשֵׁם הָרִיטְבָ״א).} (ט) כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים שָׁמִים אוֹתָם וּמוֹכְרִים אוֹתָם בְּבֵית דִּין. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא נִתְמַנָּה עֲלֵיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עוֹשֶׂה בְּלֹא בֵּית דִּין כָּל מַה שֶּׁנִּרְאֶה בְּעֵינָיו טוֹבַת הַיְתוֹמִים (טוּר). וּמִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מְעוֹת הַיְתוֹמִים וְהִלְוָה אוֹתָן עַל מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁל גּוֹיִם, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים וְאָמַר לְהוֹלִיכָן לַמָּקוֹם שֶׁדָּרִין הַיְתוֹמִים, כִּי יוּכַל לְמָכְרָן שָׁם בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְוֶּה אוֹמֵר שֶׁמִּתְיָרֵא מֵעֲלִילוֹת מִן הַגּוֹיִם וְרוֹצֶה לִתֵּן בָּהֶם מַה שֶּׁשָּׁוִין בִּמְקוֹמוֹ, הַדִּין עִם הַיְתוֹמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת).} וְאִם הָיָה הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה, מוֹלִיכִים אוֹתָם לַשּׁוּק וּמוֹכְרִים אוֹתָם, וְיִצְטָרְפוּ דְּמֵיהֶם עִם הַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים. מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ יַיִן אוֹ שֵׁכָר שֶׁל יְתוֹמִים, אִם יַנִּיחֶנּוּ כָּאן עַד שֶׁיִּמְכֹּר שֶׁמָּא יַחֲמִיץ, וְאִם יוֹלִיכֶנּוּ לַשּׁוּק שֶׁמָּא יֶאֶרְעוֹ אֹנֶס בַּדֶּרֶךְ, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (י) אֵין שׁוֹלְחִים מִטַּלְטְלִים אוֹ סְחוֹרָה שֶׁל יְתוֹמִים בְּדֶרֶךְ יָם, וְלֹא בְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְפֵק אֹנֶס, אֶלָּא שֵׁכָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יַחֲמִיץ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (יא) יֵשׁ לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִמְכֹּר בְּהֵמָה וַעֲבָדִים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְהַאֲכִיל לַיְתוֹמִים. {וּמוֹכְרִים בְּהֵמָה קֹדֶם לַעֲבָדִים, וַעֲבָדִים קֹדֶם לְבָתִּים; וְהַכֹּל לְפִי רְאוֹת הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁהוּא תּוֹעֶלֶת הַיְתוֹמִים (טוּר).} אֲבָל אֵין מוֹכְרִין וּמַנִּיחִים הַמָּעוֹת. וְאֵין מוֹכְרִים שָׂדוֹת לִקַּח עֲבָדִים, וְלֹא עֲבָדִים לִקַּח שָׂדוֹת, שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ. {וְיֵשׁ מַתִּירִין לִמְכֹּר עֲבָדִים וְלִקְנוֹת שָׂדוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש והרמ״ה).} אֲבָל מוֹכְרִים שָׂדֶה לִקַּח שְׁוָרִים לַעֲבוֹדַת שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁהַשְּׁוָרִים הֵם עִקַּר כָּל נִכְסֵי שָׂדוֹת. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֲפִלּוּ שָׂדֶה רָעָה וְהָרְחוֹקָה כְּדֵי לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ שָׂדֶה טוֹבָה וּקְרוֹבָה, שֶׁמָּא לֹא יַצְלִיחַ זֶה שֶׁקָּנָה. {אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס יָכוֹל לְהַקְנוֹת מְעוֹת יְתוֹמִים בְּמַעֲמַד שְׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם אַחֵר מַקְנֶה לַיְתוֹמִים בְּמַעֲמַד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, קָנוּ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ״ז).} (יב) הָיָה לָאָדָם תְּבִיעָה אֵצֶל הַיְתוֹמִים, אֵין לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִטְעֹן בִּשְׁבִילָם לָדוּן עִמּוֹ, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בַּדִּין. אֲבָל אִם יָרַד עִמּוֹ לְדִין וְטָעַן בִּשְׁבִילָם וְזָכָה, הַדִּין קַיָּם. {הַגָּה: וְהָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס נֶאֱמָן, אִם יָדוּעַ שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּדָּבָר וְלָכֵן יוּכַל לְהָעִיד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ), כְּדִלְעֵיל סִימָן ל״ז סָעִיף ח׳. אַף עַל גַּב דְּאֵין בֵּית דִּין טוֹעֲנִין לַיְתוֹמִים מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא, אַף עַל גַּב דַּאֲבוּהוֹן הָוֵי מָצִי לְמִטְעָן, מִכָּל מָקוֹם אִם טָעַן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, טַעֲנָתֵהּ טַעֲנָה (הָרא״ש רֵישׁ כְּלָל פ״ו וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ״ץ). וְהָא דְאַמְרִינָן טוֹעֲנִים לְיוֹרֵשׁ, הָנֵי מִלֵּי בְּשֶׁמָּא, אֲבָל אִם הוּא טוֹעֵן בָּרִי, אֵין דָּנִין אֶלָּא עַל פִּי טַעֲנוֹתָיו, וְלָכֵן אֵין טוֹעֲנִין לֵהּ עַד שֶׁשּׁוֹמְעִין טַעֲנוֹתָיו תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם נ״א ח״ב).} (יג) אֵין הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵרוּת, אֲפִלּוּ לוֹקֵחַ מֵהָעֶבֶד דָּמִים שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת; אֲבָל מוֹכְרִים אוֹתָם לַאֲחֵרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶם הַדָּמִים עַל מְנַת שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ לְחֵרוּת, וְאוֹתָם הָאֲחֵרִים הֵם שֶׁמְּשַׁחְרְרִים אוֹתָם. {וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין; אֲבָל אִם נָטַל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (טוּר בְּשֵׁם הר״ן וְרַ״ן פֶּרֶק הַנִּזָּקִין).} (יד) הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין, תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין נִכְסֵי יְתוֹמִים, כְּדֵי לְהַאֲכִילָן, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַיְתוֹמִים דָּבָר הָאָסוּר. אֲבָל לֹא יְעַשְּׂרוּ וְלֹא יִתְרֹמוּ כְּדֵי לְהַנִּיחַ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִים, אֶלָּא יִמְכְּרוּ אוֹתָם טֶבֶל. (טו) הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין, עוֹשִׂים לַקְּטַנִּים לוּלָב וְסֻכָּה וְצִיצִית וְשׁוֹפָר וְסֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּמְגִלָּה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה, בֵּין שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עוֹשִׂים לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים בְּמִצְוָה מִכָּל אֵלּוּ הַמִּצְוֹת, אֶלָּא כְּדֵי לְחַנְּכָן. אֲבָל אֵין פּוֹסְקִים עֲלֵיהֶם צְדָקָה, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם קִצְבָה. מִיהוּ, אִם פָּסַק עֲלֵיהֶם צְדָקָה לְאַחֲשׁוּבִינְהוּ כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא עֲלֵיהֶם שֵׁם טוֹב, וְהֵם אֲמוּדִים לְכָךְ, שַׁפִּיר דָּמֵי. וּמִי שֶׁנִּשְׁתַּטֶה אוֹ נִתְחָרֵשׁ, בֵּית דִּין פּוֹסְקִין עָלָיו צְדָקָה אִם הָיָה רָאוּי. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קס״ג סָעִיף ד׳.} (טז) כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ הַיְתוֹמִים, נוֹתֵן לָהֶם מָמוֹן מוֹרִישָׁן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה שֶּׁהִכְנִיס וְהוֹצִיא, אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם: זֶה הַנִּשְׁאַר, וְנִשְׁבַּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא גְּזָלָם כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, וְכֵן שְׁאָר הַמּוֹרִישִׁין, אֵין נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת סָפֵק. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוֹאִיל וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן, בְּמִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין בְּשֵׁם הָעִטּוּר), וְהָכִי יֵשׁ לִנְהֹג (מַהֲרַ״ם פַּדָּוואָה סִימָן ל״ח). וּמַחֲרִימִין חֵרֶם סְתָם עַל מִי שֶׁלָּקַח מִשֶּׁל יְתוֹמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). רְאוּבֵן שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ מָעוֹת שֶׁל שִׁמְעוֹן, וְאוֹמֵר שֶׁצִּוָּהוּ לָתֵת לְבָנָיו, אִם רוֹצֶה לָתֵת לְכָל בָּנָיו בְּשָׁוֶה אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעוֹ, דְּהָוֵי לֵהּ כְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים. אֲבָל אִם רוֹצֶה לִתֵּן לִקְצָתָן וְלֹא לְכֻלָּן, אִם כֵּן לְפִי דְבָרָיו אֵינוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עֲלֵיהֶן, וִיכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא עִכֵּב כְּלוּם לְעַצְמוֹ. וְאִם הֵם קְטַנִּים, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין).} אֲבָל נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת וַדַּאי. וְכֵן אִם אָבַד שׁוּם דָּבָר מִנִּכְסֵי הַיְתוֹמִים, נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם יֵשׁ לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס חֵלֶק בְּרֶוַח, אֲפִלּוּ מִנָּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים, נִשְׁבָּע אֲפִלּוּ עַל טַעֲנַת סָפֵק. (יז) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, צָרִיךְ לַחֲשֹׁב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְדַקְדֵּק וּלְהִזָּהֵר הַרְבֵּה מֵאֲבִיהֶם שֶׁל אֵלּוּ הַיְתוֹמִים שֶׁהוּא רוֹכֵב עֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת וכו׳ אֲבִי יְתוֹמִים (תהלים ס״ח:ה׳-ו׳). {אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁנִּתְמַנָּה עַל פִּי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן, כִּי הָכִי הוּא בְּדִינֵיהֶם (רִיבָ״שׁ סִימָן שכ״ד).} (יח) אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְהַאֲמִינוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינָם מוֹצְאִים אָדָם הָגוּן שֶׁיִּרְצֶה לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אִם לֹא יַאֲמִינוּהוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. (יט) כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שְׁבוּעַת הַמִּשְׁנָה, צָרִיךְ שֶׁיִּטְעֲנוּהוּ בֵּית דִּין אוֹ הַיְתוֹמִים, אֲפִלּוּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא, שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה, וְיִכְפֹּר בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף וְיוֹדֶה בִּפְרוּטָה. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה טַעֲנָה אוֹ כְּפִירָה וְהוֹדָאָה כְּשִׁעוּר זֶה, אִם טוֹעֲנִין אוֹתוֹ טַעֲנַת וַדַּאי, נִשְׁבָּע הֶסֵת וּמְגַּלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא עִכֵּב בְּיָדוֹ מִשֶּׁלּוֹ כְּלוּם. (כ) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, בֵּין מִנּוּהוּ בֵּית דִּין בֵּין מִנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, פָּטוּר מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה וְחַיָּב בִּפְשִׁיעָה. {אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁטָּעַן בְּבֵית דִּין מַה שֶּׁלֹּא הָיָה לוֹ לִטְעֹן וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְזֶה שֶׁכְּנֶגֶד הַיְתוֹמִים הַשְּׁבוּעָה, וְאִילוּ טָעַן כְּהֹגֶן הָיָה מַגִּיעַ לַיְתוֹמִים הַשְּׁבוּעָה, לֹא מִקְרֵי פְּשִׁיעָה, דְּמֵי יֵמַר דְּמִשְׁתַּבַּע. וְלֹא מִקְרֵי פְשִׁיעָה אֶלָּא אִם נוֹטֵל זֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה וְאִלּוּ טָעַן כְּהֹגֶן הָיוּ נוֹטְלִים הַיְתוֹמִים בְּלֹא שְׁבוּעָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ״א סִימָן אֶלֶף ק״ו).} (כא) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁקָּנָה לָהֶם שׁוֹר וְלֹא הָיוּ לוֹ שִׁנַּיִם, וּנְתָנוֹ הָרוֹעֶה עִם הַשְּׁוָרִים, וְלֹא יָדַע שֶׁלֹּא הָיָה אוֹכֵל, וּמֵת, אֵינָהּ פְּשִׁיעָה לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּפָטוּר. וּמִמִּי מִשְׁתַּלְּמִים הַיְתוֹמִים, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן רל״ב (סָעִיף י״ח). (כב) דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּוָה לְצֹרֶךְ הַיְתוֹמִים, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״י. (כג) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, בֵּין מִנּוּהוּ אֲבִי הַיְתוֹמִים בֵּין מִנּוּהוּ בֵּית דִּין, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי הַיְתוֹמִים {וְלֹא נִתְעַסֵּק עֲדַיִן בְּצָרְכֵיהֶם (רִיבָ״שׁ סִימָן תפ״ט)} יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי הַיְתוֹמִים {אוֹ הִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵיהֶם} אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. {וְדַוְקָא אִם נִשְׁאַר בָּעִיר, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ מִן הָעִיר מֵבִיא הַנְּכָסִים לְבֵית דִּין וְהֵם מְמַנִּין אַחֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ״ץ).} (כד) יְתוֹמִים קְטַנִּים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת הֵם מֵעַצְמָם, וְנִשְׁתַּדֵּל בְּשֶׁלָּהֶם, יֵשׁ לוֹ דִּין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְכָל דָּבָר. וַאֲפִלּוּ סָמְכוּ אֵצֶל אִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ. {הַגָּה: וְקָטָן שֶׁסָּמוּךְ אֵצֶל אִמּוֹ וְרָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן חֶשְׁבּוֹן אוֹ שְׁאָר חִזּוּקִים, מֻתָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּמִמְנַע וְלֹא עָבְדָא, דְּוַדַּאי אִמּוֹ דַעְתָּהּ קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנָהּ וְלֹא תִמָּנַע מִשּׁוּם זֶה (רִיבָ״שׁ סִימָן תצ״ה).} (כה) יְתוֹמִים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְזָן אוֹתָם מִשֶּׁלּוֹ, לֹא הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי {וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ״ג סָעִיף ה׳. וְהוּא הַדִּין אֶחָד שֶׁאָמַר שֶׁהִלְוָה לַיְתוֹמִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ״ח). אֲבָל אִם פִּרְנְסָם בְּתוֹרַת גְמִלּוּת חֲסָדִים, פְּטוּרִים (סֵפֶר הַתְּרוּמוֹת שַׁעַר ס״ה ור״י ני״ט ח״א).} (כו) קָטָן שֶׁהִגְּדִיל, אֲפִלּוּ הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה יוֹתֵר מִדַּאי וּמַפְסִיד וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ רָעָה, אֵין בֵּית דִּין מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ מָמוֹנוֹ וְאֵין מַעֲמִידִים לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֶלָּא אִם כֵּן צִוָּה מוֹרִישׁוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ אֶלָּא אִם יִהְיֶה כָּשֵׁר וּמַצְלִיחַ, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ עַד זְמַן מְרֻבֶּה. וְאַף עַל פִּי כֵן מוֹכִיחִים אוֹתוֹ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים. {הַגָּה: מִי שֶׁמִּנָּה אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְבָנָיו הַגְּדוֹלִים, יְכוֹלִים לוֹמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ״ו ח״א) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ״ב.} (כז) הַשּׁוֹטֶה וְהַחֵרֵשׁ, דִּינָם כִּקְטַנִּים, וּמַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. (כח) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמֵּת, וְהוֹצִיא בְנוֹ פִּנְקַס אָבִיו שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהוֹצִיא בְּפַרְנָסַת הַיְתוֹמִים מָנֶה, אֵין מוֹצִיאִין מֵהַיְתוֹמִים בְּכָךְ, דְּשֶׁמָּא נִתְפָּרַע וְלֹא נִמְחַק. {אֲבָל בְּעוֹדוֹ חַי, נֶאֱמָן עַל מַה שֶּׁאוֹמֵר שֶׁהִלְוָה לָהֶן, וְנוֹטֵל בִּשְׁבוּעָה (רַמְבַּ״ן סִימָן נ׳).}

מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
טור
הלכות אפוטרופוס
(א) {א} מי שמת והניח יורשין קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך למנות עליהם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו לא מינה אותו ב״ד חייבין למנות אפוטרופא שב״ד אביהם של יתומים הם:
{ב} צוה המוריש שינתן חלק הקטן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו:
(ב) {ג} ואין ב״ד ממנין אפוטרופוס לא נשים ועבדים וקטנים ועם הארץ שהן בחזקת חשודין על העבירות ולא קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרובו מאם אם יש שום צד שיכול להחזיק בהן כמו דפרישנא גבי שבוי שנשבה בסימן רפ״ה. ואם מינם האב הרשות בידו:
{ד} וכתב הרמב״ם בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענותיהן ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור את נכסיהן ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים בין שהוא רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות ע״כ:
(ג) {ה} וכאשר ימנו אותו צריכין ב״ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שמוסרין לידם דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכך צריך שידעו מה שיקבל ומה שיחזור:
{ו} וכתב הראב״ד שכותבין שני שטרות אות באות אחד לאפוטרופא ואחד לקרובים
(ד) {ז} והאפוטרופוס רשאי ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתן שישתמעו דבריו בשביל שהבגדים נאים יותר: (ה) {ח} ואפילו אם אוכל ושותה יותר מכדי השגת ידו אין חושדין אותו לומר שאוכל ושותה מנכסי היתומים:
{ט} אלא אם כן שבאו עדים עליו שמפסיד נכסיהם אז מסלקין אותו ומשביעין אותו שלא הפסיד יותר ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפילו שלא פשע אלא שעבד שמירה פחותה אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה:
{י} וכתב הרמב״ם ז״ל דוקא כשמינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד אא״כ יש עדים אבל מינוהו בית דין מסלקין אותו אפילו בשביל חשד וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה:
(ו) {יא} וכתב הרמב״ם עוד הוא הדין נמי אם מינהו אבי היתומים בשעה שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפורץ בגדרים (ס״א בנדרים) ובאבק גזל שחייבין בית דין לסלקו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופא כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין וב״ד אביהן של יתומים הם: (ז) {יב} וכשמעמידין ב״ד האפוטרופא מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכר והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להם הוצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי: (ח) {יג} ובמעות יתומים כתב שאין צריכין למנות עליהן אפוטרופוס אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להן אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי ונותנין לו המעות בב״ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים מתפרנסים מן שכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן משכון זהב משובר שאין בו סימן ונוטלין ב״ד המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו או רביע שכר ליתומים אם יראו שזו תקנה להן עושין לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהן ע״כ. ונראה שצריך למנות האפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו שיותר ישתדל הוא בהן מב״ד דתלמודא לא קאמר מותבינן להו בבי דינא ואכלי זוזא זוזא אלא לאפוקי דלא יהבינן להו בעסק דשמא תפסד העסקא אבל בתר דאשמועינן דיהבינן להו לאדם נאמן יתנום לו על ידי האפוטרופא והא דקאמר יהבינן ניהליה בב״ד לאו למימרא שבית דין יתנום לו אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב״ד:
{יד} ופי׳ רש״י הטעם מפני שיש כח לב״ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד שמותר ליתן נכסי היתומים בכהאי גוונא כיון שאין בו אלא איסור דרבנן וכן כל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים וכן משכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין אותו בנכייתא מותר בנכסיהם שאינו אלא מדרבנן:
{טו} כתב הראב״ד ז״ל כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וליקח הריוח שהיה לוקח אחר ובלבד שיודיע הדבר לבית דין ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים:
(ט) {טז} מי שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותה עד שתתייקר שמא תפסד או אם יוליכנה לשוק שמא תאנס בדרך לא יאמר אעשה בהן כמו שהייתי עושה בשלי אלא לא יעשה בהן דבר כי אם על פי בית דין וכן מכירת מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין לפי מה שיראה להם תועלת יעשו בהן בין להשהותן עד יום השוק בין למכרן מיד ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא אבל האפוטרופא אין צריך עוד בית דין אלא יעשה כפי הנראה לו: (יא) {יז} האפוטרופא רשאי למכור [בהמה] עבדים ושפחות שדות וכרמים כדי להאכיל מדמיהם ליתומים אבל לא ימכור להניח המעות וימכור הפחות פחות קודם כגון בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות עין האפוטרופא שהוא תועלתם ואינו רשאי למכור שדות וליקח עבדים אבל למכור עבדים וליקח שדות שרי תנא קמא ורשב״ג אוסר גם בזה והרמב״ם פוסק כרשב״ג והרמ״ה פוסק כת״ק וכן דעת א״א הרא״ש ז״ל ולכולי עלמא יכול למכור קצת שדות ליקח בדמיו שוורים לעבוד שאר השדות ואין רשאי למכור אפילו שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה שמא לא תצליח זו שקנה: (יב) {יח} היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים: (יג) {יט} ואין רשאי להוציא עבדים לחירות ואפילו ליקח מהעבד דמים כדי שיצא בהן לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים ולוקחין מהן הדמים ע״מ שהם יוצאים לחירות וכתב הרמ״ה דכל זה מיירי בלא רשות ב״ד אבל ב״ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים: (טו) {כ} והאפוטרופסים עושין לקטנים סוכה לולב ושופר ותפילין ומזוזות וציצית וספר תורה ומגילה וכן כל מצות עשה שיש בה קצבה בין שהיא מדברי תורה ובין שהיא מדברי סופרים:
{כא} ואין פוסקין עליהן צדקה אפילו לפדיון שבויים וכן כל דבר שאין לו קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשבינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והן אמודים לכך שפיר דמי:
(טז) {כב} וכאשר יגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות להן חשבון מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה נשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא עיכב משלהם כלום בידו במה דברים אמורים שמינוהו בית דין אבל אם מינהו אבי היתומים או שאר המורישין אין נשבעין בטענת ספק: (יח) {כג} וכתב הראב״ד מסתברא דאין בית דין יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומים לכתחילה וא״א הרא״ש ז״ל היה אומר שאם יראה לב״ד שהוא תועלת היתומים שלא ימצאו בענין אחר הרוצה להיות אפוטרופא ושאין בו הפסד ליתומים רשאין למנותו: (יט) {כד} כתב הרמ״ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת שתי כסף כגון דטעניה קטן או בי דינא אפילו בטענת שמא שתי כסף וכפר איהו בשתי כסף ואפילו הכי לא בעינן הודאת מקצת אלא אע״ג דליכא הודאה כלל מיחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מיחייב: (טז) {כה} ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח לכולי עלמא בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי היתומים ישבע והראב״ד ז״ל כתב שצריך שתהא בטענה שתי כסף הודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא כהודאה אבל אם אין בטענתו כענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות
{כו} וכשמינהו אבי היתומים שאינו נשבע כתב רב אלפס דוקא בטענת ספק אבל בטענת ברי משביעין ליה [כגון] דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע וכתב הרמ״ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה דמשביעינן ליה כגון היכא דאתניס גביה מידי ממונא דיתמי דמיחייב לישבע שבועת שומרין וכל שכן היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא במודה במקצת או בעד אחד וכיוצא בו דאשתבע שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קא משתבע ע״כ:
(כ) {כז} כתב רבינו חיים דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור״י פסק שחייב בפשיעה בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי יתומים ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל וכתב עוד מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעי׳ ליה שלא עיכב כלום משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ולא משביעי׳ ליה בלא טענה והרמב״ם ז״ל כתב דבמינוהו ב״ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינהו אבי היתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי כן עיקר וכ״כ רב האי ע״כ: (כא) {כח} ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ומסרו לרועה ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא אכל ומת ואסקינן דלא הוי פשיעה דאפוטרופא ופטור והיתומים משתלמים מן המוכר או מן הרועה כמו שפירשתי בסימן רל״ב: (כב) {כט} ואפוטרופוס שלוה לצורך יתמי כתבתי למעלה בסימן ק״י: (כג) {ל} לאחר שנמסרו נכסי היתומים ליד האפוטרופא אינו יכול לחזור בו בין מינוהו בית דין בין מינהו אבי היתומים הכי איתא בתוספתא אפוטרופוס עד שלא הוחזק בנכסי יתמי יכול לחזור בו משהוחזק בנכסי יתמי אינו יכול לחזור בו: (כד) {לא} יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית פירוש הן מעצמן נתחברו אליו ונשתדל בשלהן יש לו כל דין אפוטרופוס גמור למכור ולקנות ולכל דבר ואפילו סמכו אצל אשה וכתב הראב״ד ז״ל שאין משביעין אותו וא״א הרא״ש ז״ל כתב שמשביעין ליה וכ״כ הרמ״ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא דוקא שהקטן בן ט׳ אבל פחות מבן ט׳ לא ואפילו בבן ט׳ אין לו רשות לבעל בית זה למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאין חילוק אלא הרי הוא כאפוטרופא ממש ואפילו בקטן ממש: (יז) {לב} לשון הרמב״ם ז״ל אף על פי שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו ולדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב בערבות שנאמר (תהלים ס״ח:ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו: (כו) {לג} קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה אין ב״ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופא אא״כ צוה המוריש שלא יתנו לו אא״כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני: (כז) {לד} השוטה והחרש דינן כקטנים ומעמידין להן אפוטרופסין:
{לה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: יתומים שהיה להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהוא של יתמי פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע ובעל העיטור כתב שאפוטרופא מעיד. תשובה: כ״כ ר״י שאפוטרופא מעיד ומילתא דפשיטא היא דמעיד כשאינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר:
(כח) {לו} עוד שאלה ראובן היה אפוטרופא דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהן באמונה וניתן לו רשות לשאת ולתת להוציא עליהן ועל נכסיהן ולפרוע המס שלהן והיו סמוכין על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוציא בפרנסת היתומים ובנכסיהן ובמס מנה ותבע מהיתומים אחר שגדלו. תשובה: יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק:
{לז} עוד שאלה שמעון ולוי נתחייבו ממון ליתומים קטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו אותו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודה ומשכן יהודה הלוים ואמרו הלוים שמה שמסר ראובן ליד יהודה לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה: יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתוב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופא שלהם ובידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכיון שראה שטוב למסור השטר ליהודה מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) {א} מי שמת והניח יורשים קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטנים וגדולים צריך למכות עליהם אפוטרופא שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו לא מינה אותו ב״ד חייבים למנות אפוטרופוס שב״ד אביהם של יתומים הם כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״י מהלכות נחלות ועיין בתשובת הרשב״א שכתבתי בסוף סימן שקודם זה וכתב ה״ה זה מבואר בהרבה מקומות שאם מינה אבי היתומים אפוטרופוס אין לאחר מעשיו כלום ואם לאו חייבים למנותו ועיקר דבר זה בפרק הניזקין וכתב בהשגות א״א והוא שחלק להם בחייו שאם לא חלק להם יניח הכל ביד הגדולים ואם ישביחו ישביחו לאמצע וטוב להם ע״כ ואני אומר שאף דעת רבינו כן שאם הגדולים רוצים לעמוד בשיתוף עם הקטנים והם אנשים שמשביחים הנכסים יעמדו כן וזהו שכתב למעלה ורצו לחלוק וכ״נ ממה שנתבאר פ״ט אבל אם אינם משביחים הנכסים טוב להם לקטנים שיחלוקו וכן עיקר עכ״ל:
(ב) {ב} ומה שכתב צוה המוריש שינתן חלק הקטן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו כן כתב הרמב״ם בפרק הנזכר וכתב ה״ה זהו שאמרו (גיטין כט: סה.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין בית דין מעמידין להם אפוטרופוס בכל גווני ועוד נתבאר בפרק מציאת האשה שאם הניח הנכסים ביד קטנה עושה מהם היא רצונה ואע״פ שאין משם ראיה גמורה מכל מקום כן הדבר מתבאר בסוגיות דמצוה לקיים דברו המת והרשות בידו להניח נכסיו ביד קטנים וק״ו הוא ממה שאמרו בברייתא פרק הניזקין שהרשות בידו למנות אפוטרופוס נשים או עבדים או קטנים וכל שכן שיכול להניחן ביד בניו הקטנים עכ״ל:
אם אמר אדם אחד לשכיב מרע רצונך שאהיה שליט בנכסיך ואמר ליה הן מועיל לשון זה להיותו אפוטרופוס כך כתב הריב״ש בסימן ע׳ וכיוצא בזה כתב הריטב״א בתשובה. מצאתי כתוב בשם ר״ב ראובן שצוה שיש לו היזק מקרקע של בני שמעון שימנו להם אפוטרופוס לדון עמו אין שומעין לו דאין ממנין להם אפוטרופוס לחובתם וראיה מרבה בר שרשום דפרק חזקת וכן פ״ק דב״ב ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא ובהגוזל בתרא (בבא קמא קיב.) בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי וכו׳ והא דפרק שור שנגח ד׳ וה׳ (לט.) יש לומר דומיא דמחזיק שאני והא דשילהי בורר (כט.) גבי ההוא ינוקא דתבעוהו בדינא קמי רב נחמן התם בן י״ג הוה א״נ תקף בעבדיו וירד עכ״ל.
אפוטרופוס שהלוה מעות יתומים ברבית קצוצה או שהלוה לו סתם ולא אתני בהדיה עיין במרדכי פרק א״נ מי שהיה בידו פקדון ונתנו ע״פ בית דין וטעו במישרים נ״ח ח״א. כתוב בהגהות מרדכי דב״ב אפוטרופוס שתבע אלמנת שמעון מה שבידה והשיבה שכל מה שבידה הוא משל בעלה הראשון אבל מה שהיה משל בעלה השני הוציאו שהיא נאמנת. כתב. הר״ן בר״פ האיש מקדש כל מקום שנזקקין לנכסי יתומים מעמידין להם אפוטרופא לטעון בשבילם:
(ג) {ג} ואין בית דין ממנין אפוטרופוס לא נשים ועבדים וקטנים ברייתא בפרק הנזקין (גיטין נב.) ופרש״י נשים אין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח עבדים אינם נאמנים קטנים י׳ אינם בני דעת וכתב הר״ש בר צמח אין מעמידין אשה אפוטרופוס כל שכן אשת המת שרוצה להרבות בכתובתה מנכסי יתומים. אם המת מינה אשתו אפוטרופוס על נכסיו ונשאת ב״ד מסלקין אותה בטור אבן העזר בסוף סי׳ ק״ז בשם תשובת הרא״ש:
ומה שכתב שאין ממנין ע״ה ברייתא בס״פ אלו עוברין (פסחים מט:) וכתב הרמב״ם בפ״י מהלכות נחלות שהטעם מפני שהוא בחזקת חשוד על העבירות וכתב ה״ה משמע מדברי הרי״ף שלא אמרו אלא בע״ה שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ וזהו דעת רבינו ויש חולקים דאע״ג דאיתיה בדרך ארץ ובמצות אין בור ירא חטא ומורי היתרא לנפשיה דאגר טירחא קא שקיל וזה דעת רש״י. ז״ל עכ״ל:
ומה שכתב ולא קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרובו מאם אם יש בו שום צד שיכול להחזיק בהם וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לט:) ונתבאר בסי׳ רפ״ה ושם נתבאר דדוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפילו קרוב ועיין בתשובת הרשב״א שכתבתי שם:
כתב הריב״ש בסי׳ תצ״ה שכתב הראב״ד וכן הסכימו מגדולי האחרונים שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא בשחלקו אי נמי אפילו בלא חלקו אלא כשאין הקטן והקרוב סמוכים על שלחן אחד דאיכא למימר כיון שזה לעצמו וזה לעצמו יחשבו הרואים כבר חלקו ואם אנו מורידים הגדול לחלקו של קטן יחשבו שכל זה הגיע לחלקו של גדול אבל כשכולם סמוכים על שלחן אחד מורידין הקרוב הגדול על הכל שהדבר ידוע שלא חלקו והכל משותף ביניהם ולכשיגדל הקטן הכל ילמדוהו שיתבע חלקו כדתנן בפ׳ מי שמת (בבא בתרא קמג:) הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואפילו ברשות ב״ד יכולים לעשות כן כדקתני סיפא ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן ושמין להם כאריס והתם הוא לפי שכולם היו מתפרנסים מתפיסת הבית והא דאמרינן בפ׳ המפקיד (בבא מציעא לט:) גבי עובדא דהאי סבתא היכי נעביד נוקמינהו לנכסי בידא דאקתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן התם לא היה הקטן עומד עם האחתא עכ״ל.
וכ״כ הרשב״א בתשובה בשם הראב״ד וסיים בה וי״א שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא לנכסי שבוי אבל בעלמא מורידין והראשון נראה לי עיקר ומיהו הנדון שבאת לדון עליו הרי הבנים מתפרנסים עמו ביחד ועוד שכל פירות הקרקעות הן שלו ולנכסי עצמו הוא יורד ואי משום שלא יטעון שלי הם ומעולם לא היו מבני הקטנים יכתבו ב״ד שטר ויניתו ביד אחד מהקרובים שאי אפשר בלאו הכי שאפילו ימנו על הקטנים אפוטרופוס רחוק א״א לירד לנכסים ולפרנסן כדרך אפוטרופוס דעלמא שהרי הפירות של אביהם כל ימי חייו והוא יורד ומפרנס הנכסים מחמת שהם שלו כל ימי חייו עכ״ל.
ועיין בתשובות דפוס סימן אלף וצ״ד:
כתב עוד הרשב״א בתשובה שב״ד יכולים למנות אפוטרופסים קרובים להם שלא נפסל קרוב אלא לדין קרובו לזכותו או לחייב אבל כשאין בו לא זכות ולא חובה לאפוטרופוס למה יפסול בית דין קרוב עד כאן לשונו:
וכתב שאין האם וקרוביה ולא קרובים מצד האב יכולים לעכב ביד ב״ד מלמנות אפוטרופוס הנראה להם:
כתב הרשב״א בתשובה וז״ל כתב העיטור שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא בשבוי אבל אפוטרופא דעלמא מורידין ולא מצינו לו חבר כלל בכל המחברים עכ״ל:
ומה שאמר ואם מינם האב הרשות בידו בברייתא בפרק הנזקין (גיטין נב.) גבי אין ממנין אפוטרופוס נשים ועבדים וקטנים מסיים ואם מינן אבי היתומים הרשות בידו.
וכתב הר״ן פירוש ולא חשבינן להו כאפוטרופא דמפסיד דמסלקינן ליה וכתב ר״י ז״ל דהרשות בידם גרסינן וה״פ אם מינן אבי יתומים בחייו שהיה רגיל להפקיד להם הרשות ביד ב״ד למנותן עכשיו דאנן סהדי דניחא ליה לאב עכ״ל.
וז״ל הרשב״א עוד נ״ל דהרשות בידן כלומר ביד ב״ד וה״פ ואם מינן אבי יתומי׳ על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהן כלומר שהיו מוחזקי׳ אצלו בנאמנים זריזים הרשות ביד ב״ד לעשותן אפוטרופוס מדעתן על נכסיו לאחר מותו וכאותה שאמרו בפרק המפקיד שאני התם דכל יומא גבי סבתא היו מפקידין והכי מוכח בתוספתא בפ״ק דתרומות דגרסינן התם אין ב״ד עושין אפוטרופסין נשים ועבדים לכתחלה ואם מינה אותו אביהם בחייו עושים אותן אפוטרופסין עכ״ל ואע״פ שגירסת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל היא הרשות בידו מ״מ איפשר דאיתיה לההוא דינא מאותן ראיות שהביא:
כתב הרא״ש בתחלת כלל ס״ב אדם שמינה אפוטרופוס על נכסיו בחייו ומת אינו אפוטרופוס על נכסי היתומים אלא בית דין ימנו להם אפוטרופוס דהא דתנן אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים היינו שמינהו סמוך למיתתו ונתן טעם לשבח:
(ד) {ד} וכתב הרמב״ם בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים בפ״י מה״נ:
ומה שכתב שיהא אדם נאמן פשוט הוא:
ומה שכתב שיהא יודע להפך בזכות היתומים וטוען טעניהם בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט.) אמר אביי האי מאן דמוקי אפוטרופא ליתמי לוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי:
ומה שכתב אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות נתבאר בסימן רפ״ה. כתב הריב״ש סי׳ כ׳ נ״ל שיהיה עולבנא דדייני למנות רך בשנים כזה שלא הורגל לפקח ולהתעסק ולישא וליתן. כתב הריטב״א שנשאל על יעקב שנתן לבניו בית אחד גופה ופירא מהיום ואח״כ באו קרובי אמם ובקשו מב״ד שימנו אפוטרופוס לבנים הללו שאביהם אינו נוהג עמהם כראוי ומינו להם ב״ד אפוטרופוס וידע האב ושתק עד עתה שבא וטען שאין לב״ד להעמיד אפוטרופוס כיון שהוא קיים. והשיב כשם שב״ד חייבים להטפל בנכסי יתומי׳ כך חייבים להטפל בנכסי כל אדם שאין לו מי שיטפל בהם ואפי׳ הוא גדול אא״כ הניחם לדעת וכדאיתא בפ׳ המפקיד אלא דאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן ש״מ דוקא לדיקנני הא לקטנים מוקמינן אע״פ שאינן יתומים הילכך ב״ד שהעמידו להם אפוטרופא יפה עשו ולא היה להם להעמידו ביד אביהם שהרי הוא בענין זה כקרוב הראוי לירשו ע״כ:
(ה) {ה} וכאשר ימנו אותו צריכים ב״ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וכו׳ בפרק הניזקין (גיטין נב.) גבי אפוטרופין תניא וצריך לחשב עמהם באחרונה דברי רבי רשב״ג אומר אינו צריך ופסקו הפוסקים הלכה כרשב״ג וכתב הר״ן בשם בעל העיטור דדוקא באחרונה אין מחשבין אבל בתחלה צריכים ב״ד לחשב עמהם ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל מה שנתנו בידם דאע״ג דאין נשבעין ה״מ בטענת שמא אבל בטענת ברי כגון שא״ל יודע אני שלקחת משלי כך וכך משביעין והילכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו:
(ו) {ו} וכתב הראב״ד ז״ל דכותבין שני שטרות אחד לאפוטרופוס ואחד לקרובים של יתומים אות באות והוא הנקרא שטר שמוש ב״ד עכ״ל ודברים אלו כתב גם כן ה״ה בפ״י מהלכות נחלות בשם הרשב״א ז״ל והריב״ש בסימן תצ״ה ובסי׳ שכ״ד. וכתב עוד בסימן שכ״ד אם יחסר מהנכסים כ״כ שא״א שהוציא אותן בצרכי היתומים ויראה לב״ד בבירור שהוא גזלם אין ספק שהב״ד מונעין אותו ומוציאין ממנו כדרך שאמר איוב (כ״ט י״ז) ואשברה מתלעות עול וכן כתב בתשובות להרמב״ן סי׳ קי״ח והביא ראיה לדבר.
וכתב עוד בתשובת הריב״ש שם אע״פ שאין האפוטרופא צריך לתת חשבון בדין תורתינו בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי היתומים מ״מ זה שנתמנה בערכאות של עכו״ם ובדיניהם נתחייב לתת חשבון ליתומים כי כן דרכם מחוקיהם ונימוסיהם שהאפוטרופוס מתחייב לשופט הממנה אותו לתת חשבון שלם מכל הנכסים לזה ראו שטר האפוטרופסות וכי השעבוד ההוא תדינו לו עכ״ל.
כתוב בתשובות להרמב״ן סי׳ ג׳ שנשאל על אפוטרופוס שמינוהו ב״ד וכשבאו לחשבון מצאו שנפחת מהסך שנמסר בידו והוא טוען שלפעמים הניח המעות שבותים מיראתו פן יפסיד בעסק עד שלא הספיק הריוח כפי הוצאת היתומים ואמר שהיתומים חייבים לו אלף דינרים שהלוה לצרכם והשיב שעל הכל נאמן האפוטרופא בשבועה. וכתוב עוד שם על שני אפוטרופסים שקנו קרקע לצורך היתומים ושטר הקנייה בשם שניהם והאחד לבדו פרע כל הסך ותובע מחבירו שיתן לו חלקו והלה אומר אין עלי לשלם כלום אלא לך והפרע מנכסי יתומים שהדין עמו. אפוטרופוס שהיה שכ״מ ועדים מעידים שצוה בענין אחד על נכסי היתומים ועדים אחרים מעידים שצוה בענין אחר עיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן צ״ט ועוד שם עניינים אחרים ע״ש. כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש שנשאל על ראובן שנתאלמן והניח אשתו בנים קטנים וקרובי האשה תובעים שנשים אפוטרופוס לתבוע חצי הנדוניא כפי התקנה כי ראובן אינו הולך בדרך ישרה ויאבד נכסי הקטנים ומשכנו ידינו מפני שכתב הרא״ש בתשובה מי שיש לו אב אין לב״ד ליזקק לנכסיו ולדקדק אחר מעשה האב והשיב נ״ל שאם האב אינו הולך בדרך ישרה שחייבים ב״ד להשתדל לתועלת הקטנים:
(ז) {ז} {ח} {ט} {י} והאפוטרופא רשאי ללבוש בגדים נאים לתועלתן שישתמעו דבריו בשביל הבגדים נאים יותר ואפי׳ אם אוכל ושותה יותר מכדי השגת ידו אין חושדין אותו וכו׳ בפרק הניזקין שם עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן א״ל קא לביש ומכסי מיתמי א״ל כי היכי דלישתמעון מיליה קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד אימור מציאה אשכח והא קא מפסיד א״ל אייתי לי סהדי דמפסיד ואסלקיניה דאיתמר אפוטרופוס דמפסיד רב הונא אמר רב מסלקינן ליה ד״ר שילא אמרי לא מסלקי׳ ליה והלכתא מסלקינן ליה וכתבו הרי״ף והרא״ש מגו דמסלקינן ליה משביעינן ליה והא דאיפסיקא הלכתא דלא משביעינן ליה הני מילי דלא אשכחנא עליה פסידא אבל אשכחנא עליה פסידא מסלקינן ליה ומשביעינן ליה ופרש״י והא קא מפסיד נכסי היתומים שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות:
ומה שכתב רבינו ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפילו שלא פשע אלא שעשה שמירה פחותה כן יש ללמוד ממאי דפרש״י מפסיד נכסי שאינו מפרנס הקרקעות כראוי. כתב המרדכי בפרק א״כ כל אפוטרופוס בין מינהו אבי היתומים בין מינוהו ב״ד או יתומים שסמכו אצל בעל הבית אם משנים ממאי דאמור רבנן מסלקינן להו בלא התראה. כתב הריטב״א בתשובה לא אמרו דאפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה אלא בדמפסיד בדיני האפוטרופסות כדפרשינן שם אבל אם אינו מפסיד בהם אע״פ שמבזבז בנכסי עצמו אין לסלקו כי הרבה בני אדם מבזבזים בשלהם ולא יפסידו באפוטרופסות ובנכסי אחרים דבעי בר נש מיתן כמה ומתקרי מהימן כדאיתא בירושלמי עכ״ל:
ומה שכתב אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה פשוט הוא:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דוקא בשמינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד וכו׳ אבל מינוהו ב״ד מסלקין אותו אפילו בשביל חשד ז״ל בפרק י׳ מהלכות נחלות ב״ד שהעמידו אפוטרופא ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו יש להן לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל ומסלקין אותו ומעמידין אחר אבל מינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו שמא מציאה מצא אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי יתומים מסלקין אותו וכבר הסכימו הגאונים שמשביעין אותו הואיל ומפסיד עכ״ל.
וכתב הרשב״א שלא ירד לסוף דעתו של הרמב״ם בחילוק זה וה״ה כתב שטעמו של הרמב״ם מפני שסובר שמחלוקת רב הונא ודבי רבי שילא אינו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי היתומים שאם במינוהו ב״ד היכי לימרו דבי רבי שילא דלא מסלקינן ליה והלא אין לב״ד לברור אלא אדם נאמן ויודע לשמור הנכסים ואם טעו בזה ומינוהו למה לא יסלקוהו ונמצאת תקלה באה ליתומים ע״י ב״ד אלא ודאי לא נחלקו אלא בשמינהו אבי היתומים ואף מעשה דעמרם צבעא דאמר רב נחמן אימור מציאה אשכח אינו אלא בשמינהו אבי יתומים שאין ב״ד מסלקין אותו אלא בראיה ברורה שמפסיד אלא במינוהו ב״ד אין תולין במציאה שאינה מצויה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרמב״ן ז״ל וכתב שדברים נכונים הן ועיקר עכ״ל וכ״כ הריב״ש בסי׳ שכ״ד:
כתוב בתשובת הריטב״א מה שאמרת דמקבלים עדים שלא בפניו ומסלקין אותו אין דעתו בכך אלא דוקא בפניו אבל בתשובות להרמב״ן סימן קי״ת אפוטרופוס דמפסיד מקבלים עדים שלא בפניו מעובדא דעמרם צבעא דאתו קרובים לרב נחמן [וא״ל] והא קא מפסיד ולא אתא הוא לקמיה דא״כ הוה א״ל אימא לי היכי הוה עובדא והוא אמר ליה זילו אייתו ראיה דאפסיד ואסלקיניה. וכתב עוד אין לך מפסיד גדול ממי שקבל ממון בחשבון ואומר שלא נשאר לו כלום. וכתב עוד שם מה שטוען האפוטרופא שהנשים עכבו הנכסים בידו בשביל פרנסתם אינה טענה הגע עצמך שהגדילו היתומים ותובעים לאפוטרופא שיחזיר להם עזבון אביהם היאמר האפוטרופא שלא יחזיר מפני שיש אשה ובנים שנזונים או שיש בעל חוב זה לא נמצא בשום מקום אלא חייב להחזיר להם והם יפרעו חובות אביהם. וכתוב עוד שם אם יכולים היתומים לשעבד נכסיהם שהניח להם אביהם כל זמן שהם תחת האפוטרופא מלשון הצוואה תוכל ללמוד דבר זה שצוה שיהיה הממון ביד האפוטרופא עד שיהיה בן כ״ה שנה ובתוך הזמן שלא יוכל לעשות דבר היורש אם כן מה שעבד עצמו תוך חמש ועשרים שנה שלא ברשות האפוטרופא הרי הוא כחרס הנשבר אפילו אחר שיעברו החמשה ועשרים שנים. וכתוב עוד שם מלשון הצוואה שצוה באלו הנכסים שיהיו ביד האפוטרופא עד שיהיה בן חמש ועשרים שנים נראה שכל האפוטרופסות תלוי בבן לפי שנתן לשנות הבן קצבה ולא דקדק בבנות אם כן אחר שמת הבן קודם הזמן נסתלק האפוטרופוס עוד כתוב שם יש דרך אחרת לסלק האפוטרופוס אפי׳ תוך זמן שעשאו אפוטרופוס אבי היתומים הואיל ומת אחד מהיורשים בטל אפוטרופא ממה שכתב הרמב״ם האחים או שאר יורשים שלא חלקו ירושת מורישן אלא כולם משתמשים בה יחד הרי הם כשותפין לכל דבר וכתב בהלכות שותפים אחד מהשותפים או המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אע״פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות יורשים עכ״ל ואין דבריו נראים כי מה שהביא ראיה מדברי הרמב״ם יש לדחות. ראובן מת ובאו אנסים ליטול מה שהניח ועמד שמעון שנתמנה אפוטרופוס ופייס האנסים בתכשיט אחד שהיה של אחד מיורשיו ראובן וא״ל שמעון תן לי תכשיט זה ואתן לך אלף ות״ק זהובים בעדו ומת שמעון ואומר היורש שלא נתן לו מאומה עיין בכלל ס״א סי׳ א׳ ואם מודה שנתנה לו אלא שאומר שלא נתנה לו בפרעון החוב הנזכר אלא לצורך הוצאה וגידול אחי עיין בכלל הנזכר סימן ב׳. ענין נוגע בזכות יתומים עיין בכלל ס״ג א׳. יתומים שהכריזו קרקע למכור לכתובת אמם והיא מחלה כתובתה בסתר ומכרו בית דין הקרקע וכתבו אחריות על היתומים ועתה רוצים היתומים להוציא מקרקע מיד הלוקח כי אומרים דשלא כדין מכרוהו כי כבר מחלה להם אמם כתובתה עיין בכלל הנזכר סי׳ ב׳. דין בנין יתומים בכלל ס״ח סי׳ א׳ ועיין עוד בכלל פ״ז בתחלתו ובסופו:
עם מי תשב הבת אצל אביה או אצל האפוטרופוס שהוא אבי אמה עיין בכלל פ״ב סי׳ ג׳:
(יא) {יא} וכתב הרמב״ם עוד הה״נ אם מינהו אבי היתומים שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא וכו׳ שחייבים ב״ד לסלקו ולהשביעו וכו׳ עד שכל ב״ד וב״ד אביהם של יתומים הם בפ״ז מהל׳ נחלות וכתב ה״ה פירוש כיון שנשתנה לגריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים שאילו היה כן בחיי האב לא היה ממנהו על בניו וה״ז כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן אותו אבל ודאי אם היה כך בחיי האב ומינהו אין מסלקין אותו שהרי רצה בכך עכ״ל וזה לשון הריטב״א בתשובה מה שכתבת דההיא דעמרם צבעא דאפוטרופא דמפסיד מסלקין ליה הדין ההוא אפי׳ באפוטרופא שמינהו אבי היתומים ולא עוד אלא שמה שאמרו דלא מסלקינן ליה עד דאיכא סהדי דאפסיד ודאי אינו אלא במינהו אבי היתומים דאילו במינוהו ב״ד מכיון דחזינן אמתלאות דמפסיד מסלקינן לאלתר וכן דעת מורי הרא״ה בשם הרמב״ן שאין לצאת מתחת יד ב״ד או שלוחם דבר שאינו מתוקן עכ״ל: (יב) {יב} ומהו שאמר וכשמעמידין בית דין האפוטרופוס מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכרו והוא מוציא ומכניס וכו׳ עד ולא יצמצם יותר מדאי גם אלה דברי הרמב״ם בפ׳ י׳ מהלכות נחלות ודברים פשוטים הם: (יג) {יג} ומה שאמר ובמעות יתומים כתב שאין צריכין למנות עליהם אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להן אחריות ויהיה עידית וכו׳ עד וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהם גם אלה דברי הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר ואצל נתן משכון זהב משובר שאין בו סימן כתב ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלום אחר מותו אם ידע עדיין שאין זה אמוד ודברים אלו איתנהו בפרק איזהו נשך דגרסינן התם אמר ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר להו מותבינן להו בי דינא ויהבי להו זוזא זוזא א״ל והא קא כליא קרנא א״ל מר היכי עביד א״ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה יהיב סימנין ושקיל ליה אמר רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי אלא אמר רב אשי חזינן גברא דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבי׳ להו ניהליה בבי דינא:
ומה שכתב רבינו ונראה שצריך למנות אפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו וכו׳ אין בדבריו הכרע:
(יד) {יד} ומה שהביא ראיה מדברי רש״י גם המרדכי כתב ויהבינן להו בבית דין משום דהפקר ב״ד הפקר להפקיע ממונם אבל בלא ב״ד הו״ל זוזי דיתמי כמו זוזי דעלמא ואסור אבל הרא״ש כתב שהטעם משום דתיהוי ללוה אימתא דבית דין וגם תלמידי הרשב״א כתבו דלא נהירא להרשב״א דברי רש״י אלא איכא למימר דבית דין צריכי כדי ליטול רשות מהן דאין אפוטרופא רשאי להלוותם מעצמו בלא רשות ב״ד שיש תועלת ליתומים בכך:
ומה שכתב שמותר ליתן נכסי היתומים בכה״ג כיון שאין בו אלא איסור דרבנן בפרק איזהו נשך שם אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתב הרשב״א בתשובה פירשו בירושלמי כגון שהלוה מתנה שאם יהיה שם ריוח שיקבלו היתומים מחציאותו הריוח ואם ימצא שום הפסד לא יקבלו היתומים כלום אלא הקרן קיימת להם וכגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כי זה רבית גמורה היא עכ״ל וכבר כתבתי זה בטור י״ד סימן ק״ס:
ומה שכתב וכן כל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים כ״כ שם הרא״ש בשם הגאונים:
ומה שכתב וכן משכנתא בנכייתא וכו׳ הוא בכלל מ״ש שכל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים ובטור י״ד סימן ק״ס כתבתי שהרשב״א בתשובה כתב שהדעת מכרעת לומר שיש הפרש בין קרוב לשכר ורחוק להפסד לשאר איסור רבית דרבנן משום דקרוב לשכר קיל טפי מפני שקרן היתומים מיוחד והרי הוא כפקדון אצל המקבל ואין מקבלין ריוח אלא מניה הריוח ממש שנמצא במעותיהם ולא מכיס המקבל אבל רבית דרבנן כחכירי נרשאי הרי הלוה פורע מכיסו אותו סך שהתנה בין שכרם המשכונא עושה פירות בין שאינו עושה ולפיכך אסור עכ״ל:
כל דיני מעות יתומים דשייכי לענין רבית כתבתי בטור י״ד סימן ק״ס:
כתב המרדכי בפ׳ איזהו נשך שהשיב הרמ״ה על אפוטרופוס שהלוה מעות של יתומים מה שהלוה אומר פרעתי כך וכך והאפוטרופוס אומר לא פרעת אלא כך אם הלוה מודה שמעות של יתומים הלוה נאמן האפוטרופוס בלא שבועה דהו״ל שליש בינו ובין היתומים ושליש נאמן בלא שבועה כדפירש ר״ת אבל אם טוען איני מאמינך שהם של יתומים וגם טוען פרעתי יותר נהי דא״צ לישבע דמעות של יתומים הן דאין נשבעין על טענת שמא מכל מקום ישבע שלא פרע אלא כמו שהוא אומר:
(טו) {טו} כתב הראב״ד כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וכו׳ כ״כ נ״י בפ׳ מי שמת גמ׳ הניח בנים גדולים וקטנים בשם הראב״ד והריטב״א ז״ל:
ומה שכתב רבינו וז״ל שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים אין בו בית מיחוש כיון שהודיע הדבר לבית דין:
(טז) {טז} מי׳ שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותן עד שתתייקר שמא תפסיד וכו׳ אלא לא יעשה בהם דבר כ״א ע״פ ב״ד וכן מכירת מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני ב״ד וכו׳ בס״פ אלמנה נזונת (כתובות ק:) רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה הוה לדידיה נמי חמרא הוה קמסיק ליה לסיכרא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו לאמטויי בהדן אמר ליה זיל לא עדיף מדידך והרי״ף והרא״ש גורסין אתא לקמיה דרב אשי א״ל מהו למשקליה בהדאי נשקליה דילמא מיתניס נשבקיה דילמא מתקיף א״ל זיל לא עדיף מדידך וכתב הרא״ש על זה וכן ראוי לעשות לכל מי שיש בידו מעות יתומים שיעשה במאמר ב״ד ולא שיאמר מדעת עצמו אעשה כמו בשלי כי לא יצא בזה ידי חובו ליפטר מן האונס וכן מכירת מטלטלי דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין מה שיראה להם תועלת ותקנת היתומים להשהותם עד יום השוק או למכור לאלתר יעשה עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא וכו׳ יש לדחות דאע״ג דלא נתמנה אפוטרופא כל שנכסי יתומים בידו דינו כאפוטרופא דלא גרע מיתומים שסמכו אצל בע״ה שדין אותו בע״ה כאפוטרופא:
ומדברי הרמב״ם נראה דרבינא לא הוה ידע דינא ומש״ה אתא לקמיה דרב אשי אבל מאן דידע דינא לא צריך לאימלוכי בבי דינא שכתב בפי״א מהלכות נחלות מי שהיה בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד שימכר שמא יחמיץ ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונס בדרך ה״ז עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא ע״כ וכתב ה״ה על עובדא דרבינא שלא התירו להוליכו במקום שיש ספק שמא יארע לו אונס אלא בדבר שיש לחוש שאם יניח אותו כאן שמא יפסד קודם שימכר אבל בדבר שאין ספק כאן אסור הוא לאפוטרופוס להביאו לבית הספק ואפי׳ כדי להרויח שהרי לא התירו להוליך מטלטלין של יתומים לשוק אא״כ הוא קרוב למדינה כמו שנתבאר בסמוך וזה מבואר ומכאן שאין שולחין מטלטלין או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס אלא שכר וכיוצא בו עכ״ל וגם הר״ן כתב על האי עובדא דרבינא דוקא בכה״ג משום דאיכא למיחש שמא יחמיץ אם יניחהו כאן הא לאו הכי שרינן ליה שאע״פ שהוא רוצה ליזוק בשלו אינו רשאי בשל אחרים. כתוב בתשובות הרשב״א סי׳ אלף וצ״ד מעות יתומים אין עוסקין בהם בסחורה שבים שהים נוטל בשפע ונותן בשפע. כתב המרדכי בסוף פרק אלמנה נזונת ראובן הלוה מעות של יתומים למשרתי ההגמון על כוס של זהב ועל מעיל ואחר ג׳ שנים טען האפוטרופוס שלהם לתת להם המשכון להוליך במקום דירת היתומים פחות ממהלך יום כי יש שם עשירים וישומו אותם ביוקר וראובן משיב אני ירא מעלילת משרתי ההגמון אך כאשר ישומו ויעריכו כן אתן להם ופסק הר״ב שהדין עם היתומים:
גרסינן בפרק אלמנה נזונת (כתובות ק:) אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין של יתומים שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוכרין אותם לשווקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא וכתב הריטב״א פרש״י דמקרב שוקא יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זימנין דאפי׳ מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבן ומייתי זוזי חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך עכ״ל כלומר דאיתא התם רב כהנא הוה בידיה שיכרא דרב משרשיא בר חלקיה יתמא שהייה עד ריגלא אמר אע״ג דנפל ביה איצצא מייתי זוזא חריפא. ופירש רש״י איצצא. טעם הקרוב להחמיץ: זוזא חריפא. ממהר לבוא לפי שכולם צריכים לכך ומביאים מעות ואין מקיפין להם באשראי. כתב הרא״ש בתחלת כלל פ״ו דהא דטעינן ליורש כל מידי דמצי אבוהון למיטען ה״מ מידי דשכיח אבל מידי דלא שכיח לא טענינן להו וכל שכן בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר דלא טענינן להו אלא מצוה לדיינים לרדוף צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו שלא יהא דין מרומה כמו בדין של אדם אחר וגם האפוטרופוס של יתומים אסור לטעון דבר שנראה לו שהוא שקר ועוד נראה שיש חילוק בדבר דלא שכיח כולי האי ואינו ניכר כ״כ שהוא שקר שאם טען האפוטרופוס טענתיה טענה ואם לא טען האפוטרופוס אין לדיין לטעון בשביל היתומים וראיה מפ״ב דייני גזירות (קט:) ההוא שעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפוטרופוס ליתמי אתא לקמיה דאביי וכו׳ א״ל אילו הוה אבוהון דיתמי הוה טעין וכו׳ א״ל שפיר קאמרת וכו׳ אמר אביי הא דמוקי׳ אפוטרופוס נוקי כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי ואביי אמר מעיקרא זילו הבו ליה ואיבד זכותו ולמה לא טען הוא ליתום אלא כדפרישית לעיל ודוחק לדחות דאביי לא נזכר הני שתי מימרות דר׳ יוחנן עד ששמע דברי האפוטרופוס עכ״ל וכ״כ הר״ש בר צמח אין טוענין ליורש טענות הידועות שהן שקר ואפילו בדברים שאם היה האפוטרופוס טוען הוה מקבלינן טענתיה אנן לא טענינן כדמוכח פרק שני דייני גזירות גבי ההוא דעשאה סימן לאחר וכן כתב הר״מ מרוטנבורק וכן כתב הרז״ה מ״מ נראה שהאפוטרופוס יכול לטעון הכל וכ״כ הראב״ד בפרק הגוזל בתרא עכ״ל וזה לשון הרשב״א בתשובה לא אמרו טוענין ליורש אלא כשהוא טוען בשמא אבל אם טוען בברי היודע אמתת הדברים אין דנין אותו אלא כפי טענותיו אבל כל שטוענין בשמא מקבלין טענתיה ועוד ב״ד טוענין בשבילם כל מה שהיה מורישם יכול לטעון ובתשובה אחרת כתב אהא דפרק שני דייני גזירות מאי דלא טעין אביי מעיקרא משום דדילמא יטענו היתומים או האפוטרופוס בטענת ברי ולית ליה לטעון בכל כי האי עכ״ל וכן כתב הר״ן בפרק הנזכר ועיין בנ״י פ׳ הגוזל ומאכיל ובמישרים נתיב כ״ו חלק שלישי. כתוב בתשובות מיימוניות דספר משפטים ראובן טוען על שמעון כסף יתומים הלויתי למחצית שכר החזירהו לי כי אז היית עשיר ושמעון משיב זקנם של יתומים ואמם הלווני כסף למחצית שכר והתנינו שלא להחזיר עד דגדלו יתמי ויזדווגו יחד והשיב אם זקן היתומים ואמם לא היו אפוטרופסים שמינן אבי היתומים ולא ב״ד ולא יתומים שסמכום אצל ב״ה אין במעשיהם כלום ואפי׳ אם היו אפוטרופסים כיון שהלוו מעות יתומים למחצית שכר על ב״ד לסלקן מהאפוטרופסות כיון ששינו ממאי דאמרי רבנן בפ׳ איזהו נשך הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו וכו׳ ודוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל למחצית שכר לא אע״פ שנתכוין להרויח ליתומים יותר וכל אפוטרופוס המשנה ממה שאמרו חכמים אפוטרופוס דמפסיד קרינן ליה ומסלקינן ליה בלא התראה כיון ששמעון מודה שבאו לידו מכח זקנם ואמן של יתומים והני מסרו שלא כדין מפקינן להו משמעון עכ״ל:
(יז) {יז} האפוטרופוס רשאי למכור עבדים ושפחות שדות וכרמים כדי להאכיל מדמיהם ליתומים אבל לא ימכור להניח המעות ברייתא בפרק הניזקין (גיטין נב.) ופרש״י אבל לא להניח שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהם נוי וכבוד הוא להן: ומ״ש וימכור הפחות פחות קודם וכו׳ ומ״ש ואינו רשאי למכור שדות וליקח עבדים אבל למכור עבדים וליקח שדות שרי ת״ק ורשב״ג אוסר גם בזה גם זו ברייתא שם ומפרש בגמרא טעמא דרשב״ג דאוסר למכור עבדים וליקח שדות משום דילמא לא משפיין ופרש״י שמא יצא עליהן ערעור:
ומה שכתב שהרמב״ם פסק כרשב״ג בפי״א מהל׳ נחלות:
ומה שכתב שהרא״ש פסק כת״ק איני יודע היכן פסק כן:
כתב הרא״ש בתשובה כלל פ״ה סימן ד׳ שנשאל על אח גדול שאמר לאפוטרופוס האח הקטן בדבר שאין בו דין חלוקה גוד או אגוד והשיב שלא שייך ביתומים לומר גוד או אגוד שאין האפוטרופוס רשאי למכור חלקם וכ״כ בספר המצות וכן פסק ר״ת עכ״ל:
ומה שכתב ולכולי עלמא יכול למכור קצת שדות ליקח בדמיו שוורים לעבוד שאר שדות שם ההוא אפוטרופא דהוה בשבבותיה דריב״ל דהוה מזבין ארעא וזבין תורי ולא אמר ליה מידי סבר כרבי יוסי דאמר מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא למיזבן קצת ארעא למיזבן תורי לעבוד בהם הקרקע הנשאר דאם לא כן מה תועלת בשוורים בלא קרקע וכך הם דברי הרמב״ם בפי״א מהלכות נחלות:
כתב הרשב״א בסימן אלף וט״ו שנשאל על אפוטרופוס שמכר קרקע יתומים כדי לפרוע חובת אביהם לפי שנתפיים עם הבעל חוב בפחות מחובו ובשהגדילו היתומים באו להוציא הקרקע מיד הלקוחות והשיב דכל שיש ריוח ליתומים במכירת הקרקעות מוכרין והאריך בזה ועיין בתשובות הרא״ש כלל פ״ה סימן ה׳:
ומה שכתב ואין רשאי למכור אפי׳ שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמים שדה טובה וקרובה שמא לא יצליח זה שקנה שם ברייתא:
(יח) {יח} ומה שאמר היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו וכו׳ שם ברייתא אין אפוטרופין רשאי לדון ולחוב ולזכות בנכסי יתומים לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. ופירש רש״י לדון. עם בעלי דין של יתומים הבאים לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם ולכשיגדלו היתומים ידונו עמו: לזכות אמאי לא ידונו עמו. אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוי דינא:
אלא הכי קאמר אין רשאי לדון לחוב על מנת לזכות. אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדים. והרמב״ם כתב בפי״א מהלכות נחלות אין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות יתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים וכתב ה׳ המגיד דה״פ הסוגיא לדעתו קא סלקא דעתך דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע נכסיהם ולזכות הוא שהם תובעים בנכסי אחרים ונקרא האחד לחוב לפי שאפי׳ זכו בדינם לא ניתוסף להם ריוח אלא הרי הם בנכסיהם כמו שהיו והשני נקרא לזכות לפי שהוא קרוב לשכר שמא יזכו בדינם ורחוק להפסד שאפילו לא יזכו לא אבדו כלום ממה שהם מוחזקין בו ולפיכך הקשו לזכות אמאי לא והלא אפשר שירויחו ואי אפשר שיפסידו ותירצו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינם רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב אע״פ שהם באים על מנת לזכות בדין ולטעון דברי זכותם והטעם כתב רבינו שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו כלום שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח ולפיכך אמרו שאינם רשאין להזקק כלל עם תובע ובודאי כיון שאין רשאים לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כן נ״ל לדעת רבינו עכ״ל:
(יט) {יט} ומה שכתב ואין רשאין להוציא עבדים [לחירות] ואפי׳ ליקח מהעבד דמים וכו׳ שם בברייתא אין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף נותן הוא דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ופירש רש״י להוציאן לחירות. אפי׳ אין היתומים נפסדים שהעבדים באים לפדות עצמן בכסף שנותנים להם אחרים על מנת שאין ליתומים רשות בו אפי׳ הכי אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להם לשחררן אבל מוכרים אותם לאחרים לתקנת היתומים כגון להאכיל או ליקח שדות ואותם אחרים שהיו רוצים לתת להם הכסף לפדות עצמן הם יקחום ויהיו קנויים להם ואח״כ ישחררום והר״ן כתב דטעמא דת״ק מפני שנראה כמוציאן לחירות שאין הכל יודעים בדמים שהוא נותן ופסק הרמב״ם בסוף הלכות נחלות כתנא קמא וכתב הראב״ד שיש מי שפסק כרבי דתנא קמא סבר אין כסף גומר בו ורבי סבר גומר וקיי״ל גמור עד כאן וכתב ה״ה ורבינו פסק בפ״ה מהלכות עבדים דכסף גומר ופסק כאן דלא כרבי וכן עיקר דפלוגתייהו לאו בהא תליא וכן כתב הרשב״א ואע״ג דקיי״ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן סבירא לן דלית הלכתא כרבי מחביריו והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומים הוא דאמור רבנן לפי שלוקח דמים ממנו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין שלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח דמי עצמו עכ״ד ואף רש״י פירש שאין מחלוקתן בדין כסף גומר וכן עיקר עכ״ל.
דין האם שמכרה בנכסי בנה עיין בהריב״ש סי׳ קמ״ב:
ומה שכתב רבינו בשם הרמ״ה דכל זה מיירי בלא רשות ב״ד וכו׳ כ״כ ה״ה בסוף הלכות נחלות בשם הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכן מפורש בתוספתא (י) וכתב עוד שכל דינים אלו בין באפוטרופוס שמינהו האב בין שמינהו ב״ד:
(כ) {כ} ומה שאמר והאפוטרופסין עושין לקטנים סוכה ולולב וכו׳ עד וכן כל דבר שאין לו קצבה ברייתא בפרק הניזקין (שם):
(כא) {כא} ומה שכתב מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והם אמודים לכך ש״ד בפ״ק דב״ב (ח.):
(כב) {כב} ומה שכתב וכאשר יגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות חשבון מה הכניס ומה הוציא כבר נתבאר בסימן זה דרשב״ג ורבי איפליגו במילתא ושהלכה כרשב״ג דאומר אין צריך לחשב עמהם באחרונה ועיין בתשובת מהרי״ק שורש כ״ג:
ומה שכתב ונשבע בנקיטת חפץ שלא עיכב משלהם כלום בידו בד״א בשמינוהו ב״ד אבל אם מינהו אבי היתומים או שאר המורישין אין נשבעין בטענת ספק בפרק הניזקין (גיטין נב.) תנן אפוטרופא שמינהו אבי היתומים ישבע שמינוהו ב״ד לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים ופירש״י ישבע כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין בידו כלום משלהם ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאבא שאול ואע״ג דמייתי התם ברייתא דפסקה הלכתא כראב״י דפליגי אאבא שאול פסקו הפוסקים כאבא שאול ומפרש טעמיה בגמרא מינוהו ב״ד בההיא הנאה דקא נפיק עלי׳ קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמיך עליה ב״ד משום שבועה לא אתי לאימנועי מינהו אבי היתומים לא ישבע מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי ואי רמית עליה שבועה אתי לאימנועי ופי׳ רש״י מילתא בעלמא הוא דעבוד להדדי דברי אהבה ורעות היה ביניהם ולא הנאת ממון כל כך:
ומה שכתב רבינו או שאר המורישין כ״כ הרשב״א בתשובה וכתב ה״ה בפי״א מהל׳ נחלות מכאן נראה ללמוד שאין ב״ד יכולים לכוף שום אדם להיות אפוטרופא על היתומים ואינו חייב לקבל האפוטרופסות בעל כרחו ודבר ברור הוא שאין זו מצוה שב״ד יכופו עליה וכתבו הרמב״ן והרשב״א ז״ל דכי אמרינן אתי לאימנועי דמשמע שאפוטרופוס יכול לחזור בו דוקא קודם שיחזיק בנכסים אבל משהחזוק לא כל הימנו ואינו יכול להסתלק וכן מפורש בתוספתא דב״ב אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולים לחזור בהם משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולים לחזור בהם אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים לא ישבע וכו׳ ע״כ בתוספתא ומדמפליג בסיפא בין מינהו אבי היתומים למינוהו בית דין ש״מ דרישא בין כך ובין כך משהחזיק בנכסי יתומים אין יכולים לחזור בהם עכ״ל ולקמן בסימן זה כתב רבינו דין זה.
(כד) {כד} [בדק הבית: כתב הרמ״ה שאין משביעין אותו וכו׳ מ״ש דלא בעינן הודאת מקצת איני יודע מנין לו:]
כתב הרשב״א בתשובה ח״ג סימן קצ״א שאע״פ שאפוטרופא שמינהו אבי היתומים לא ישבע מחרימין חרם סתם:
(כה) {כה} ומה שכתב ואם יש לאפוטרופסין חלק בריוח לכ״ע בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי היתומים ישבע נראה שזה סיום דברי הרמ״ה וטעמא דמסתבר הוא דכיון שיש לו חלק בריוח אף ע״ג דרמית שבועה עליה לא אתי לאימנועי:
ומה שאמר בשם הראב״ד שצריך שתהא בטענה שתי כסף והודאה במקצת וכו׳ אבל אם אין בטענתו כענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם ע״י גלגול על האפוטרופסות:
[בדק הבית: על מה שאמר אבל אם אין בטענתו בענין הזה אין משביעין אותו אלא שבועת היסת קשה לי והא על מענת ספק אין משביעין אפילו שבועת היסת ואם בטוענו ודאי מאי איריא מינוהו ב״ד אפילו מינהו אבי יתומים ישבע וכמו שכתבתי בשם הרי״ף והרמב״ם ואפשר לומר שמה שכתב אבל אין בטענתו בענין הזה לא קאי אלא למה שכתב צריך שתהא בטענה ב׳ כסף והודאה מקצת אבל לעולם בטוענו טענת ודאי מיירי והוא חולק על הרי״ף והרמב״ם וסובר דמינהו אבי יתומים לא ישבע אפילו טענו טענת ודאי ועוד י״ל שהראב״ד חולק על מ״ש הרמב״ם שאין נשבעים היסת על טענת ספק ועדיין יש לדקדק על מ״ש שתהא הטענה ב׳ כסף והודאה במקצת דבראש פרק שבועת הדיינים משמע שתהא הטענה ב׳ כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף וי״ל דאין ה״נ ולישנא קייטא נקט:]
(כו) {כו} וכשמינהו אבי היתומים שאינו נשבע כתב הרב אלפס דוקא בטענת ספק אבל בטענת ברי משביעינן ליה דגדלי יתמי וטענו עליה בטענת ברי וכו׳ בפרק הניזקין כתב כן וגם הרא״ש כתב וכן נראה מדברי הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות נחלות:
ומה שכתב בשם הרמ״ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה דמשביעין ליה כגון היכא דאניס גביה מידי ממונא דיתמי דמיחייב לישבע שבועת השומרים וכ״ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא וכו׳ כיוצא בזה כתב רבינו בסימן צ״ג בשמו:
כתוב במישרים בנתיב כ״ו ח״א וז״ל כתבו הפוסקים דאם מינה האב אפוטרופא לגדולים שיכולים לומר אין אנו צריכים אפוטרופוס ומוציאין מתחת ידו זולתי אם השליש ממון בידו על דעת לעשות כך וכך משום דמצוה לקיים דברי המת כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו בפ׳ מציאת האשה (כתובות סט:) עכ״ל:
(כז) {כז} כתב רבי׳ חיים דאפוטרופא שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור״י פסק שחייב בפשיעה וכו׳ בפרק שור שנגח ד׳ וה׳ (לט.) אהא דתנן שור חש״ו שנגחו מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס קאמר עלה בגמרא מעליית מאן משלם רבי יוחנן אמר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרופסים מימנעי ולא עבדי כתבו התוספות מכאן מדקדק ה״ר חיים דאפוטרופסין לא משלמי אפי׳ פשעו בשל יתמי דהא הכא פשע בשור האפוטרופא ואפילו הכי מפטר ומה שהאפוטרופוס נשבע ליתמי כדמשמע בהניזקין היינו שלא עיכב כלום משלהם אין נשבעין שלא פשעו שאפילו פשעו פטורים וה״ר שלמה דקדק דמשלמי בפשיעה מההיא דהמפקיד דההוא תורא דלא הוה ליה ככי ושיני וקאמר נימא לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה משמע דאם פשע משלם והשתא קשיין אהדדי ואור״י דודאי מיחייב אפוטרופוס לשלם בפשיעה ולא מימנעי בין מינהו אבי היתומים בין מינוהו בית דין אבל כאן דלא בשביל היתומים ממנים אותו אלא בשביל תקנת העולם כדי שישמור השור שלא יגח אי אמרת דמשלם מימנעי ולא עבדי ובפרק הניזקין כתבו כל זה וכתב שם הרא״ש בפרק שור שנגת ד׳ וה׳ כתבתי דמיחייב אפוטרופוס אם פשע בשמירת נכסי היתומים ולא חיישינן דילמא מימנע ולא עביד בין מינהו אבי היתומים בין מינוהו בין דין אע״פ שהוא נמנע בשביל השבועה היינו לפי שאין אדם רוצה שישבעוהו בחנם אבל נראה לו דין שישלם אם פשע בשלהם וה״נ אמרינן בירושלמי אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין:
ומה שכתב עוד בשם הרא״ש מסתברא אע״פ שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר וכו׳ בפרק הניזקין כתב כן וכך הם דברי התוספות:
ומה שאמר בשם הרמב״ם ט״ס הוא כי הרמב״ם לא דבר בזה כלל והרמב״ן הוא שסובר כן ולכן צריך להגיה נו״ן במקום מ״ם וכן הוא בפסקי הרא״ש וסברות אלו כתב הרב המגיד בפי״א מהלכות נחלות וז״ל נחלקו המפרשים בדין פשיעת האפוטרופוס שהרמב״ן ז״ל סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים שפשע פטור אפילו באו עדים דאי מחייבת ליה לשלומי אתי לאמנועי אבל אפוטרופא שמינו ב״ד הרי הוא כנושא שכר וחייב בגניבה ואבידה ולא מיבעיא בפשיעה והאריך בזה ויש מחייבים כל אפוטרופא בפשיעה והוא דעת רבינו האי ולזה הסכים הרשב״א עכ״ל.
ואני מצאתי להרשב״א בתשובה בהיפך שכתב וז״ל אנו אין לנו אלא כדברי האחרונים שפטרוהו אפילו מן השבועה ומ״מ נראה דכרבינו האי ור״י והרשב״א ז״ל והרא״ש נקטינן:
(כח) {כח} ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ומסרו לרועה ולא היו לו שינים וכו׳ ואסקינן דלא הוי פשיעה ופטור בפרק המפקיד (בבא מציעא מב:):
ומה שאמר והיתומים משתלמין מן המוכר או מן הרועה כמו שפירשתי בסימן רל״ב שם נתבאר ועיין בנ״י:
(כט) {כט} ומה שאמר ואפוטרופוס שלוה לצורך יתמי כתבתי למעל׳ בסימן קי״ג ג״ז ביארתי שם:
כתב מהרי״ק בשורש כ״ג נראה לי כי ה״ר ברוך פשע במה שהלוה מעות היתומים להרד״ג ואם כי איש נכבד והגון היה מ״מ גלוי וידוע הוא שהיה חייב ממון רב והון עתק ארבע וחמש יותר ממה שהיה לו:
כתב ר״מ ששאלת מי שטוען על אפוטרופוס שפשע שטען בבית דין מה שלא צוהו לטעון ובזה נתחייב אם מה שטוען עליו הוא אם היית טוען כך משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משלמנא והשתא לפי מה שטענת משתבע שכנגדי או שקיל בלא שבועה כל כה״ג לאו פשיעה היא ואפילו דינא דגרמי לא הוי דמי יימר דמשתבע ולא מיקרי פשיעה אלא א״כ שכדבריו היה פטור בלא שבועה ולפי מה שטען האפוטרופא שקיל היאך בלא שבועה ע״כ והיא בתשובה להרשב״א סימן אלף וק״ו ובמרדכי פרק המפקיד:
כתב בעל התרומות בשער מ״ט שנשאל ה״ר יצחק על ראובן שהניח משכונו ביד שמעון ומת שמעון והניח יתומים קטנים ובא ראובן לתבוע המשכון מיורשי שמעון ואמר שהוא ממושכן ביד שמעון בנ׳ וטענו היורשים שאבינו צוה שהוא בידו בק׳ טען ראובן ישבעו לי הקרובים שכך צוה המת והשיב הקרובים אין עליהם שבועה ולא תרם שהאפוטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון ליתומים בכל דבר ודבר ובכל טענה שאפשר לטעון בה כדאמרינן בההוא אפוטרופוס מאן דמוקים אפוטרופוס נוקים כי האי וכו׳ ושאר משפטים הנופלים בשאלה זו נתבאר בדברי רבינו סימן ע״ב:
(ל) {ל} לאחר שנמסרו נכסי היתומים ליד האפוטרופא אינו יכול לחזור בו בין מינוהו ב״ד בין מינהו אבי היתומים הכי איתא בתוספתא וכו׳ כבר כתבתי בסימן זה שכן כתב ה״ה בשם הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכתב הר״ש בר צמת היינו כשעומד בעיר אבל אם הולך מהעיר יביא הנכסים לב״ד והם ימנו אפוטרופוס כמו שכתב הרמב״ם על פקדון פ״ז מהלכות שאלה ועיין בהריב״ש סימן כ׳ ותס״ח ותפ״ט:
מי שנתנו לו מתנה בעד קטן והלך המקבל ומסרה לקטן והפסידה עיין בתשובת הרשב״א שכתבתי בסימן רל״ה:
(לא) {לא} יתומים שסמכו אצל ב״ה וכו׳ יש לו כל דין אפוטרופוס גמור וכו׳ בפרק הניזקין (גיטין נב.) תנן יתומים שסמכו אצל ב״ה חייב לעשר פירותיהם ובגמרא הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא הוה להו תורתא שקלה וזבינתה ניהלייהו אתו קרובים לקמיה דרב נחמן א״ל מאי עבידתה דזבנה א״ל יתומים שסמכו אצל ב״ה תנן והא אייקר ברשותא דלוקח אייקר. ופירש רש״י מאי עבידתה דמזבנה. מי מינה אפוטרופא: יתומים שסמכו תנן. ואע״פ שלא נתמנה חשיב כאפוטרופוס:
ומה שכתב רבינו וכתב הראב״ד שאין משביעין אותו וא״א ז״ל כתב שמשביעין בפרק הניזקין כתב הרשב״א וז״ל כתב הרמב״ן ז״ל כיון דקתני במתני׳ דבשסמכו אצל ב״ה חייב לעשר ואמרינן הכא דמזבין כאפוטרופוס נקטינן ביה כדברי הראב״ד ז״ל שאמר שאין משביעין וק״ו הדבר השתא באפוטרופוס שמינהו אבי היתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה עביד אמרת לא ישבע משום דילמא מימנע כ״ש כשסמכו מאליהם דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ול״נ לי האי פיסקא כלל דאיכא למיחש לאדם שאיני הגון שימשוך היתומים אליו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע בשלמא מינהו אבי יתומים או ב״ד איכא למימר דילמא מימנע ולא יעשה בשבילם להשתדל באפוטרופסות אם יש לו לישבע אבל יתומים קטנים שסמכו מי בקש מידו דשייך למימר דילמא מימנע בשביל השבועה אם אינו הגון ימנע וימנע ואם אדם הגון הוא ועושה לש״ש בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה עכ״ל וכתב הרב המגיד בסוף הלכות נחלות שדעת הרשב״א כדעת הרמב״ן ז״ל ושכן כתבו מן המפרשים:
ומה שאמר רבינו בשם הרמ״ה הא דיש לו דין אפוטרופוס דוקא שהקטן בן ט׳ וכו׳ וגם כתב שאין לב״ה כח למכור אלא מטלטלין וכו׳ בפרק הניזקין כתב הרשב״א כן בשמו וכתב עליו ולא מסתבר לחלק מאחר שיש לו כח לתרום הוי כאפוטרופא גמור להתעסק בכל תועלת היתומים עכ״ל:
ומה שאמר רבינו ואפילו בקטן ממש אינו מבואר בדברי הרא״ש. והריב״ש כתב בסי׳ תצ״ה על דברי הרמ״ה באמת אע״פ שיש מי שלא חילק בזה דברים נכונים בטעמם ורואה אני אותם:
וכתב עוד על יתום שסמך אצל אמו אם ראו בית דין עוד להחמיר עליה שתתחייב לתת חשבון בפרט תמיד ביד הקרובים אותם שיראו לתועלת הקטן וכן להשביעה עתה אע״פ שאינו מן הדין להשביעה עד החשבון או בשאר חיזוקים וקיומים שיראה בעיני הב״ד שיהיו לתועלת הקטן הנה מה טוב דבהא ליכא למיחש דלמא מימנע ולא עביד כיון שהיא אמו ודעתה קרובה אצל בנה וגם שהיא חפצה בדבר עכ״ל:
הרב המגיד בסוף הלכות נחלות תמה על הרמב״ם שלא כתב דין יתומים שסמכו אצל בעל הבית דהוי כאפוטרופוס:
כתב הרשב״א בתשובה יתומים שסמכו אצל ב״ה וזן אותם משלהם אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפילו לחנן (קז:) ע״כ:
וכ״כ בתה״ד סימן שמ״ח וכתב שם דאפי׳ אחר שאינם סמוכים אצלו שהוציא עליהם לצורך פרנסתם ומזונותיהם שלא ע״פ בית דין לא הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב דאפי׳ שיש להם אפוטרופא אפשר דחייב לשלם וכל זה דוקא שהוציא הוצאות לצורך ולא לבזבז:
וכתב עוד הרשב״א על שטען האפוטרופא שהוציא מנכסי היתום בפריעת המס והיתום טוען שכתוב בתיקוני הקהל שכל נפקד שימסור הפקדון ביד הנאמנים שיהא פטור מלפרוע מס על אותו ממון ולפיכך הוה ליה לאפוטרופא למסור הפקדון ולא לפרוע מה שפרע למס כדין עשה שהוא נתחייב להתעסק וידוע מהמתעסקים שפורעים מס ומה שפטרו בתיקוני הקהל הנפקדים קל הוא שהקלו על הנפקד שאם לא רצה לטרוח ולפרוע שיהא פטור עם מסירת הפקדון ואינו אלא למסור הפקדון עכ״פ לנאמנים וזה הלא מסר דטבא למפקיד עבד ליה דשמא ישתקע העסק ביד הנאמנים שאין תובע את הלוין ועוד דשמא הנאמנים יזלזלו בשטרי העסק עד כאן:
(לב) {לב} לשון הרמב״ם ז״ל אע״פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבית עצמו וכו׳ בסוף הלכות נחלות: (לג) {לג} קטן שהגדיל אפילו הוא אוכל ושותה יותר מדאי וכו׳ אין בית דין מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופס וכו׳ כן כתב הרמב״ם בפ׳ י׳ מהלכות נחלות וכתב ה״ה מבואר בהמפקיד (בבא מציעא לט:) אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ועוד מתבאר במקימות אחרים עכ״ל ועיין בהריב״ש סי׳ תס״ח וסי׳ כ׳: (לד) {לד} ומה שאמר השוטה והחרש דינן כקטנים ומעמידין להם אפוטרופסין גם זה מדברי הרמב״ם שם.
וכתב ה״ה דין השוטה מבואר בפ׳ נערה שנתפתתה (כתובות מח.) שבית דין יורדין לנכסיו וה״ה ודאי אם רצו להעמיד אפוטרופוס ודין החרש מתבאר ביבמות פ׳ (קיג.) עכ״ל:
(לה) {לה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל יתומים שהיה להם שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק וכו׳ כלל פ״ז סי׳ ג׳:
(לו) {לו} ראובן היה אפוטרופא דיתמי וכו׳ בסוף כלל ק״ג:
(לז) {לז} שמעון ולוי נתחייבו ממון ליתומי׳ וכו׳ כלל פ״ז סי׳ פ׳:
אלמנה שנשבעה והגבוה ב״ד כתובת׳ ואח״כ מבקש אחד מהקרובים שיחרימו על כל איש ואשה שהפקידה בידם האלמנה הנזכרת נכסים מנכסי בעלה שיבוא ויגיד וכן האשה שתחרים עצמה אם יש לה שום ממון תנכסי בעלה שתודה בב״ד כתב הריב״ש סי׳ שכ״ה ששומעין לו והבית דין מעצמם ראוי להם להפך בזכות היתומים וראוי להם להחרים סתם על כל מי שיודע בזה עדות או רמז עדות שיבוא ויעיד שאע״פ שנשבעה האלמנה אם יבואו עדים שיש בידה משל יתומים חייבת להחזיר אבל מה שטוען שהאלמנה תחרים עצמה וכו׳ אינו מן הדין אחר שכבר נשבעה עכ״ל:
קטן שלוה מאחרים לצורך פרנסתו אם חייב לשלם כשיגדיל עיין בסימן רל״ה והוא בתרומת הדשן סימן שמ״ח:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur-Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144