טור-שו״ע אורח חיים שכ״הטור-שו״ע
שולחן ערוךעכו״ם שעשה מלאכה בעד ישראל, ובו ט״ז סעיפים (א) מֻתָּר לְזַמֵּן עַכּוּ״ם, בְּשַׁבָּת, וּמֻתָּר לִתֵּן מְזוֹנוֹת לְפָנָיו בֶּחָצֵר, לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא, אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהָעַכּוּ״ם בֶּחָצֵר, אֲבָל אִם עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְפָנִים שֶׁיָּדוּעַ הוּא שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ, אוֹ לִתֵּן לוֹ שְׁאָר חֲפָצִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן, אָסוּר אֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בִּפְנִים, אֲפִלּוּ אִם הַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ״ם, שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ״ם. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיִחֵד לוֹ מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת).} (ב) הֵיכָא דְּאִכָּא מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְּעַכּוּ״ם אַלָּם, מֻתָּר לָתֵת לוֹ אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ״ם. {וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לְהוֹצִיא חָמֵץ מִבֵּיתוֹ בְּפֶסַח (מָרְדְּכַי).} (ג) מֻתָּר לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן בְּשַׁבָּת אִם הוּא מַלְבּוּשׁ, וְיוֹצִיאֶנּוּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כִּי אֵין זֶה מַשָּׁא וּמַתָּן; וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל מֻתָּר בְּעִנְיָן זֶה, אִם הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ. {הַגָּה: וְטוֹב שֶׁהָעַכּוּ״ם יִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַצְמוֹ וְיַנִּיחַ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִגַּע בּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן (אֲגֻדָּה). וְעַיֵּן לְעֵיל סי׳ ש״ז, בְּסוֹפוֹ, מִדִּין עַכּוּ״ם הַמֵּבִיא בְּשַׁבָּת אֵיזֶה דָּבָר, אִם מֻתָּר לְקַבְּלוֹ.} (ד) פַּת שֶׁאָפָה עַכּוּ״ם לְעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים; וּבִשְׁעַת הַדַּחַק אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן סְעֻדַּת בְּרִית מִילָה אוֹ לְצֹרֶךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים. {הַגָּה: אֲבָל אָסוּר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַפַּת בְּשַׁבָּת, דְּאָז אַדַּעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח״א).} (ה) עַכּוּ״ם שֶׁצָּד דָּגִים אוֹ לִקֵּט פֵּרוֹת לְעַצְמוֹ, אֲסוּרִים לְיִשְׂרָאֵל; וַאֲפִלּוּ סָפֵק אִם לְקָטָן אוֹ צָדָן הַיּוֹם, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם; אֲבָל לָעֶרֶב מֻתָּרִים מִיָּד, אֲפִלּוּ אִם וַדַּאי לְקָטָן וְצָדָן הַיּוֹם. (ו) אִם לִקֵּט וְצָד בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ״ם, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. (ז) סָפֵק אִם לִקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלִּקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְאֵין יָדוּעַ אִם נִלְקְטוּ הַיּוֹם אִם לָאו, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם, וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָעֶרֶב מֻתָּר מִיָּד. (ח) דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ צֵידָה וּמְחֻבָּר, אֶלָּא שֶׁהוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הֱבִיאוֹ הָעַכּוּ״ם לְעַצְמוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם; וְאִם הֱבִיאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל לֶאֱכֹל, אָסוּר בּוֹ בָּיוֹם לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַלַּיְלָה עוֹלֶה מִן הַחֶשְׁבּוֹן, רַק צָרִיךְ לְהַמְתִּין בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (סְמַ״ג וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כ״כ);} וְלַאֲחֵרִים, מֻתָּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ מֻתָּר לָעֶרֶב מִיָּד, וְהָא דְּשָׁרֵי לְיִשְׂרָאֵל לְטַלְטֵל, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֱבִיאוֹ הָעַכּוּ״ם לְעַצְמוֹ, דַּוְקָא בְּתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת אוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר, אִם הִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה; וְהוּא שֶׁתְּהֵא מֻקֶּפֶת לְדִּירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּשְׁבָה וּלְבַסוֹף הֻקְּפָה, וּסְתָם עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת לְדִּירָה; וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לְדִּירָה {וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ת״א.} (ט) אִם הוּא סָפֵק אִם הוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אָסוּר; וְדַוְקָא בְּעַכּוּ״ם שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, אֲבָל עַכּוּ״ם הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, וּפֵרוֹת הַמְצוּיִים בָּעִיר, אֵין לָחוּשׁ מִסָפֵק; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לָעַכּוּ״ם שְׁנֵי בָּתִּים, וְאֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, תּוֹלִין לְהָקֵל וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ. (י) עַכּוּ״ם שֶׁמִּלֵּא מַיִם לִבְהֶמְתּוֹ מִבּוֹר שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בְּהֶמְתּוֹ; וְהוּא שֶׁאֵין הָעַכּוּ״ם מַכִּירוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; וְאִם מִלֵּא לְצֹרֶךְ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּכָל מִינֵי תַּשְׁמִישׁ אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֵר; וְאִם מִלֵּא מִבּוֹר רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית, מֻתָּר לְאַחֵר שֶׁלֹּא מִלֵּא בִּשְׁבִילוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאַף אִם הוּבָא דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁתּוֹת מֵהֶם הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לֵילֵךְ שָׁם וְלִשְׁתּוֹת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם); וְיֵשׁ מַתִּירִין אַף לְכַתְּחִלָּה (כָּל בּוֹ); וְכֵן נָהֲגוּ הֶתֵּר לוֹמַר אַף לְכַתְּחִלָּה לְעַכּוּ״ם לְהָבִיא שֵׁכָר, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית אוֹ בְּלֹא עֵרוּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר בַּדָּבָר מִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְקִלִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, דְּהָא יֵשׁ לְהָקֵל בַּאֲמִירָה לְעַכּוּ״ם לְצֹרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי׳ ש״ז וְכָל שֶׁכֵּן בִּכְהַאי גַּוְנָא.} (יא) לִקֵּט עַכּוּ״ם עֲשָׂבִים לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְטוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם; דְּאִלּוּ לְהַעֲמִידָם עֲלֵיהֶן, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִטֹּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה, וְהֵם מֻקְצִים. אֲבָל אִם מַכִּירוֹ, אָסוּר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר לְעַצְמוֹ אוֹ עָשָׂה כֶּבֶשׁ לִירֵד בּוֹ, שֶׁבְּנֵר אֶחָד וּבְכֶבֶשׁ אֶחָד יַסְפִּיק לַכֹּל, אֲפִלּוּ מַכִּירוֹ, מֻתָּר. (יב) אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן, וּמַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר בְּבַיִת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בּוֹ וְהָלַךְ לוֹ הָעַכּוּ״ם, אָסוּר. (יג) אִם לִקֵּט עַכּוּ״ם וְהֶאֱכִיל לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שָׁעָה; אֲבָל אִם רָגִיל בְּכָךְ, צָרִיךְ לִמְחוֹת. (יד) עָשָׂה אֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת אָרוֹן אוֹ קֶבֶר לְעַצְמוֹ, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִקָּבֵר בּוֹ; וְאִם עֲשָׂאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית. וְדַוְקָא שֶׁהַקֶּבֶר בְּפַרְהֶסְיָא, וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הוּא בְּצִנְעָה, מֻתָּר לִקָּבֵר בּוֹ לָעֶרֶב, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. (טו) עַכּוּ״ם שֶׁהֵבִיא בְּשַׁבָּת חֲלִילִין (פי׳ כְּלִי כְּגוֹן חֲלִילִים שֶׁקוֹלָם מְעוֹרֵר הַבְּכִי) לִסְפֹּד בָּהֶם יִשְׂרָאֵל, לֹא יִסְפֹּד בָּהֶם לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים עַד שֶׁיַּמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב; וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוֹ בְּשַׁבָּת, יַמְתִּין לָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּרִים בֵּין לוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהֱבִיאָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אִם לֹא הֱבִיאָם אֶלָּא דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָּהֶם אִסוּר תּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֶלָּא מֻתָּרִים לָעֶרֶב מִיָּד. (טז) סָפֵק אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם אוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִחוּץ לַתְּחוּם הוּבְאוּ.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א) מותר לזמן גוי בשבת אף על פי שבי״ט אסור ומותר ליתן לו מזונות בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ודוקא שהגוי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאו או ליתן לו שאר חפצים שדרכן להוציאן אסור אפילו אם עומד בפנים או אפילו אם החפצים של הגוי שהרואה שנותן לו אינו יודע שהחפצים של הגוי. (ד) פת של גוי שנאפה בשבת ר״ת אוסר אותו דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דבין השמשות לא היה ראוי ובספר התרומות כתב פנים לאיסור ולהיתר וא״א ז״ל כתב ול״נ להתיר דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם והטחינה והאפייה אינה אוסרת כיון דבשביל גוים היא. (ה) גוי שצד דגים או ליקט פירות או אפה פת או בשל לעצמו כתב ס׳ המצות יש מתירין כמו שאר מלאכות שעושה לצורכו ויש אוסרין כמו פירות הנושרין שנאסרו אפילו נשרו מאיליהן דבדבר מאכל החמירו טפי והכי מסתבר לאסור דלא גרע מנשרו מאיליהן ואפילו אם ספק אם לקטן או צדן היום אסורים בו ביום אבל לערב מותרין מיד אפילו אם ודאי לקטן וצדן היום ואם לקטן וצדן בשביל ישראל אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו. (ו) וכן נמי אם צד ולקט בשביל ישראל וגוי צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. (ז) ואם ספק אם לקט בשביל ישראל אם לאו או שידוע שלקט לצורך ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו אסורין בו ביום ולערב כתב בס׳ המצות שמותרין מיד כיון שהוא ספק. (ח) ודבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא חושש שהובא חוץ לתחום אם הביאו הגוי לעצמו מותר אפילו בו ביום ואם הביאו בשביל ישראל אסור בו ביום למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו ולאחרים מותר בו ביום. (ט) ואם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אם לאו מותר לערב לאלתר אפילו למי שהובא בשבילו לר״י ולרי״ף גם בזה צריך להמתין בכדי שיעשו. (י) גוי שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לר״ה יכול הישראל להשקות מהם לבהמתו והוא שאין הגוי מכירו דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור לכל בכל מיני תשמיש והאידנא שאין לנו ר״ה דאורייתא מותר לאחר שלא מילא בשבילו ור״ת היה אומר הא דאסרינן בממלאא לצורך ישראל דוקא לבהמתו אבל הוא עצמו מותר בהם אף על פי שנתמלאו בשבילו כיון שאם היה רוצה היה יורד לבור ושותה ור״י אוסר. (יא) ליקט עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל אם אינו מכירו אבל אם מכירו אסור וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו כגון שהדליק הנר לעצמו שבנר אחד יספיק לכל או עשה כבש לירד בו אפילו מכירו מותר דכבש לאחד כבש למאה. (יב) ואם ליקט בשביל ישראל אסור. (יג) ואם ליקט והאכיל לבהמת ישראל א״צ למחות בידו לפי שעה אבל אם רגיל בכך צריך למחות. (יד) ואם עשה ארון או קבר לעצמו מותר לישראל ליקבר בו ואם עשאו בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית וא״א ז״ל לא חילק בפסקיו בין אם הוא בצנעה או בפרהסיא אבל הרמב״ם כתב דוקא שהקבר בפרהסיא והארון על גביו שהכל יודעין שנעשה לפלוני ישראל אבל אם הוא בצנעה מותר לערב ליקבר בו בכדי שיעשה ואפילו הוא בפרהסיא מותר לאחר ליקבר בו בכדי שיעשה וכן משמע בגמרא דמוקי לה בקבר העומד בסרטיא והארון מונח על גביו אלא שרש״י פי׳ אותו על עשה קבר וארון לעצמו שאם עומד הקבר בסרטיא במקום שאין דרך הישראל ליקבר שם אז ודאי לא נעשה בשביל ישראל ומותר ליקבר בו מיד הא לאו הכי צריך להמתין בכדי שיעשו. (טו) ואם הביא חלילין לצורך ישראל לסופדו בהם לרש״י לא יספוד בהן עולמית ולר״י מותרין לו לערב בכדי שיעשה ולאחר מותרין מיד. (טז) ודוקא בידוע שהביאן מחוץ לתחום אבל סתמא שאינו ידוע אם הביאם בשבת אם לאו שרי לרש״י ולרי״ף סתמא נמי אסור אא״כ ידוע שהיו בתוך התחום וכן כתב הרמב״ם ז״ל דאפילו סתמא נמי אסור ואפילו בידוע שהביאן בתוך התחום צריך להמתין בכדי שיבואו מפני שהביאן באיסור שהעבירן ד׳ אמות בר״ה אפילו הביאן סתם ואם אמר לו ישראל להביאן לו אסורין לו לעולם ולאחרים בכדי שיביאום ממקום שהביאן וא״א ז״ל הסכים לפירש״י.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work. הערות
כן בנוסח ב״י ועוד כ״י. במקצת עדי נוסח: ״בממילא״.