טור-שו״ע אורח חיים ק״עטור-שו״ע
שולחן ערוךדברי מוסר שינהג אדם בסעודה, ובו כ״ב סעיפים(א)
אֵין מְשִׂיחִין בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ׳ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי׳ שטארנודאר״י בְּלַעַ״ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; {הַגָּה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ״ב דִּבְרָכוֹת).} וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי׳ שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. {הַגָּה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ((הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ״י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה).}
(ב)
שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד.
(ג)
מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ.
(ד)
אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ.
(ה)
הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת יַעֲשֶׂה.
(ו)
לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי׳ כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה.
(ז)
לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
(ח)
לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. {הַגָּה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף); וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).}
(ט)
לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. {הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה (טוּר).}
(י)
לֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן.
(יא)
לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן.
(יב)
שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
(יג)
הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. {הַגָּה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי׳ הַטּוּר).}
(יד)
לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה.
(טו)
לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי׳ מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה.
(טז)
לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
(יז)
וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ.
(יח)
הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ.
(יט)
אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת.
(כ)
נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה.
(כא)
הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת.
(כב)
אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. {הַגָּה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי׳ קע״ט. וְנ״ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.}
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
אין משיחין בסעודה ואיתא בירושל׳ אפילו מאן דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסותא משום סכנתא גרסינן בפרק אמר להם הממונה הלכה בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן כיון שהסיח דעתו וכשנוטל נוטל בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל אמר רב חסדא לא שנו אלא לשתות אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא אכיל בלא נטילה.
(ב)
שנים ממתינין זה על זה בקערה ג׳ אין ממתינין.
(ג)
משיירין פיאה בקערה ואין משיירין פיאה באלפס.
(ד)
כתב הרמב״ם ז״ל אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו.
גרסינן בפרק ערבי פסחים לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין פירוש לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה.
(ה)
גרסי׳ במסכת דרך ארץ הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בע״ה יעשה מעשה ברבי שמעון בן אנטפרס שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו והיו נודרים ומבדין והלקה אותם.
(ו)
לא יהא אדם קפדן בסעודתו.
(ז)
לא יאכל אדם פרוסה כביצה ואם אכל ה״ז רעבתן.
(ח)
ולא ישתה כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן ב׳ דרך ארץ ג׳ ה״ז מגסי הרוח.
(ט)
ולא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל ה״ז רעבתן.
(יא)
ולא יביא ב׳ כוסות בסעודתו ויברך בהמ״ז מפני שנראה כגרגרן.
(יב)
שנים שיושבין על השלחן הגדול פושט ידו תחלה והשולח ידיו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.
מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לתלמידיו הביאו לפניהם ב׳ תבשילין אחד חי ואחד מבושל בתחלה הביאו לפניהם קלח של כרוב בא הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו ולא בא אחריו משך ידו הימנו ואכל פת לבדו הטפש שבהם אחז הקלח בשתי ידיו א״ל ר״ע לא כי אלא הנח עקבך עליה בתוך הקערה ותלוש בו.
(יג)
הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם.
לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני שזהו דרך רבית ובירושלים היו הופכין.
(יד)
לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה אבל מקנח הקערה בפרוסה.
(טו)
ולא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן שהוא ממחה דעתו של חבירו.
(י)
ולא ישוך פרוסה ויניחנה ע״ג השלחן.
(טו)
או ע״ג (ס״א לתוך) הקערה ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו לפי שאין דעת הבריות שוה.
(טז)
ולא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו מפני סכנת נפשות.
(יז)
ולא ישתה כוסו ויניחו על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
(יח)
הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש שמא יארע דבר קלקול בסעודה אלא יטלנו ויניחנו ואח״כ יתננו לו.
(יט)
אורחים הנכנסים אצל בע״ה אינם רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעה״ב אא״כ נטלו רשות מבעה״ב.
גרסינן בפרק המוכר את הפירות מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה צריך ליתן לו דמי בושתו ובושת אורחין וגם מנהג אחר היה שם מפה פרוסה על הפתח כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין נסתלקה אין אורחין נכנסין.
(כ)
גרסי׳ בפ׳ אחד דיני ממונות נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובים בסעודה אא״כ יודעין מי מיסב עמהם.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.