Darkhei Moshe Even HaEzer 28 – דרכי משה אבן העזר כח‏ – Tur-Shulchan Arukh

(א) ומשמע בגמדא פ״ג דקדושין דסתם גניבה וגזילה לאו יאוש הוה ועיין בזה בה״ה הלכות גזילה כתב מהרי״ו בתשובה סי׳ קל״ה דהמקדש בגזל או גניבת עכו״ם הוי מקודשת דאינו אסור אלא משום חילול השם וע״ש שהאריך ועיין בתשובת מהרי״ל סי׳ צ״ז שהאריך מאוד בדין קדשה בגזל דידה או של אחרים: (ב) כתב בהגהת אלפסי פ״ק דקידושין נראה דמקרי שידוכין אם שדך עמה והיא מתרצית אף על פי שאינה רוצה ליתן לו נדוניא כל כך כמו שהוא שואל הרי אלו שידוכין הואיל והתרצית בנשואין עד כאן לשונו:
(ג) ומיהו אם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין ונתן לה הכסף סתם ושתקה הוי קידושין כמו שנתבאר לעיל סימן כ״ז וכ״כ בהגהות מרדכי סוף גיטין דף תרי״ח:
(ד) כתב בהגהת אלפסי פרק קמא דקדושין דף תרכ״ז ע״א דה״ה אם לא חזר ואמד התקדשי לי אלא אמר הרי בתוכה ש״פ מקודשת מספק עד כאן לשונו כתב הריב״ש בתשו׳ סי׳ ק״ע דאפילו תוך כדי דיבור למתן מעות לא אמרינן דכדיבור דמי וע״ש שהאריך בתשובת מהר״ם פדו״ה סימן כ״ד כתב במעשה שהאשה חטפה מאחר מעות והוא שאל ממנה שתחזירם לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה והחזיקה המעות ופסק דלא הוי מקודשת דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה צריכה גט והאריך בתשובה ולבסוף כתב ומ״מ לא באתי להקל כל כך לומר שתהא מותרת בלא גט כי לכל הפחות עלינו להחמיר מחמת קלא:
(ה) ומשמע מהר״ן וה״ה דאפילו כי לא אמר לה התקדשי לי בשט״ח זה אלא רק שהחזיר לה השטר דמקודשת ודלא כמשמע מדברי ב״י דס״ל דסבר הטור כסברת הר״ן והמ״מ:
(ו) וכתב מהר״י בתשובה סי״ קל״ח באחד שמכר משכון של עכו״ם לחבירו וחבירו קדש בו אשה דהוה מקודשת:
(ז) והמרדכי ריש איזהו נשך ע״ב וכתב המרדכי ומיד שעשה השכיר מלאכה ועולה שכרו עד כדי ש״פ יכול לקדש בו אשה עכ״ל ונ״ל דמיירי שעשה מלאכה אצל אחרים ולכן מיד שעולה שכרו ש״פ יכול לקדש בו אשה ע״י שיקנו לה במעמד ג׳ אבל אם עשה מלאכה אצל האשה לא יוכל לקדש בו מאחר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוה מלוה כנ״ל כתב רבינו ירוחם בתא״ו נכ״ב ח״א דאם עשה שירים ונזמים לאשה ועדיין הם אצלו בשכרו וקדשה בשכרו הוי מקודשת דהוה כמקדש במלוה שיש עליו משכון דמקודשת עכ״ל ואע״פ שהטור כתב לעיל בשם הרמ״ה דדוקא דמטי לידיה בתורת משכון כו׳ נראה שבכאן מודה לרבינו ירוחם דכל האומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו וה״ל מלוה וכ״כ הרי״ף וכן הוא דעת הרמב״ם פ״כ וכ״כ ב״י בשם הר״ן: (ח) ואע״ג דבפרק המקבל לא הביא רק דברי הרי״ף נראה דסמך שם אמה שכתב פרק האיש מקדש דברי החולקים אדברי הרי״ף והביא סוגיא דהמקבל ודחה שם וע״כ קצר בפ׳ המקבל להביא דברי הרי״ף כצורתן א״נ דס״ל להרא״ש דאזלינן ביה לחומרא ולכן פ׳ המקבל הביא דברי הרי״ף והאומן עובר בבל תלין אע״ג דמסקנת פרק האיש מקדש דאומן קונה ומקדש היינו דוקא נמי לענין קדושין דהוה נמי חומרא דקונה ולכן פ׳ הגוזל עצים הביא דברי הרי״ף והתם לא פסק כמאן משום דהתם קאי לענין אומן שקילקל אי חייב לשלם ודינא הוי המע״ה ואי תפס לא מפקינן מיניה דכל ספק ממון הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע כן נראה דעת הרא״ש ולכן כתב הטור כאן דמסקנתו כדברי ר״י ובח״ה סי׳ ש״ו וסי׳ של״ט פסק סתם דאין אומן קונה בשבה בלי אלא דעתו לומר דאזלינן ביה לחומרא ולכן בסי׳ של״ט כתב דאומן עובר בבל תלין ובסי׳ ש״ו פסק דאומן שקילקל חייב לשלם אפשר די״ל אם תפס בעל הבית א״נ דדעת הטור דאע״ג דמסקנת הרא״ש כדברי ר״י מ״מ ס״ל דהלכתא כדברי הרי״ף והרמב״ם ולכן בח״ה כתב דבריהם ולא חשש להזכיר מסקנת הרא״ש רק כאן משום חומרא דאיסור א״א על כרחך צריכין אנו לומר שכן היתה כוונת המחבר שהרי לא הביא דברי ר״י דס״ל דאומן קונה רק כאן ובח״ה לא הזכיר דעת ר״י כלל ולכן אף ע״ג דמסקנת הרא״ש כר״י יוכל לומר כן וכן הוא פשוט בעיני דדעת המחבר באחד מב׳ פנים אלו שכתבתי כי בפרק האיש מקדש מבואר נגד כל מעיין שם דדעת הרא״ש כר״י והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת חכם אחד חשב להתגדל וכתב כאן ז״ל בכאן טעה המחבר כי אין מסקנת הרא״ש כדברי הרי״ף אף על גב דהביא דעתו באחרונה פרק האיש מקדש שהרי בפרק המקבל פסק בהדיא דלא כוותיה דאין אומן קונה וכ״כ המחבר עצמו בח״ה סי׳ של״ט וש״ו עד כאן לשונו ולא ידע כי בנפשו דבר כי הוא טעה דלא משום דהרא״ש הביא דעת ר״י באחרונה אלא דפסק שם בהדיא דאומן קונה בשבח כלי ופרק המקבל כל דברי הרא״ש הם דברי הרי״ף וכמו שכתבתי ואינו תמה כי ממקום שבא ליישב דברי הרא״ש דהיינו דברי ר״י באחרונה אפ״ה לא ס״ל כוותיה מההוא דפרק המקבל לפי דעתו כן היה לו ליישב דברי רבינו דאף על גב דכתב שם מסקנת הרא״ש באחרונה מכל מקום לא ס״ל הכי מההיא דפ״ה ולא לשוייה רבינו טועה אלא שחפצו להראות גדולתו נקרא עניו שלא ראה אשר לפניו כנ״ל: (ט) כתב בהגהת אלפסי ע״א דף תרמ״ו וז״ל אורחים היושבים אצל בע״ה וקידש אחד בחלקו הוה מקודשת:
(י) ואחרי שהגאונים חולקין בדין המקדש בטבעת שאולה טוב ליזהר שלא לקדש בה וכן משמע בהגהת מרדכי דקדושין דף תרנ״ח ע״ד אבל כבר פשט המנהג לקדש בטבעת שאול כדי לקדש בה: (יא) בת״ה סי׳ ר״י כתב הא דבעינן שיודיעות היינו שלא תהא סבורה שהיא שלו ולא תתקדש אלא בטבעת עצמו אבל אם אמר בפי׳ שמקדש בהנאת קישוט אע״פ שלא הודיעה הוי קדושין גם מ״ש הרא״ש שצריך ליתן לו רשות להשאילו לאחר היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אע״פ שלא נתן לו רשות הוי קידושין אמנם בפסקי מהרי״ח מסתפק בדבר ואם קידש אשה בדבר המושכר אצלו אם קדש בהנאת קישוט לבד לכ״ע הוי מקודשת אבל אם קדשה באותו דבר עצמו לדברי התוס׳ שבפרק הזהב (נז:) דס״ל דלא אמרינן שכירות ממכר ליומיה הוא אלא לגבי אונאה לא הוי קדושין אע״ג דידעה דמושכר הוא אצלו ומהרי״ח כתב דאם ידעה הוי קדושין ואם לא ידעה לכ״ע לא הוי קדושין וכן מסקנת מהרא״י בת״ה סי׳ ר״י כתב הרא״ש בתשובה סי׳ א׳ כלל ל״ה דסתם המקדש בטבעת שאולה בגופו קאמר שהרי אשה סבורה דתשאר הטבעת בידה לגמרי ולדעת כן נתקדשה לו עכ״ל:
(יב) וכ״ה בהגהות מרדכי דקדושין דף תרס״ב ע״ב וכתב דאפילו אם אמרה האשה אח״כ אילו הייתי יודע שאינו שלך לא היה רצוני לקדש אין בדבריה כלום דדברים שבלב אינן דברים וע״ש שהאריך שם בתשובה זו:
(יג) ולא משמע כן מדברי המ״מ פ״ה דהלכות אישות: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון