(א) על בעל החמור – עסמ״ע עד אבל אם מת באגם הראיה הוא על בעל הפרה כו׳ ועיין בתשו׳ עבוה״ג סימן פ״ז בעובדא בראובן שמכר לשמעון מאה כור תבואה כל כור וכור בדינר ונתן שמעון לראובן עשרים דינר על המקח והיה תנאי ביניהם. שבתוך ח׳ ימים יתן שמעון לראובן מותר המעות והרשות ביד שמעון לקבל התבואה תוך י״ד ימים אח״כ שילם שמעון לראובן רק שהחזיק סך מה באומרו אולי לא יהיה מאה כור בשלימות ונתרצה ראובן והנה אחר איזה ימים אמר ראובן לשמעון קבל תבואתך כי בעל העליה אינה רוצה להניח עוד התבואה על עלייתו ואמר שמעון שלח את מי שתרצה לקבל התבואה ולהניח על עליה אחרת ושלח ראובן שליח א׳ ועשה כאשר צוה שמעון וכאשר בא שמעון אח״כ לקבל תבואתו נמצא חסר עשרים כור וראובן טוען מה שחסר ברשותך חסר שנגנבו ע״י השליח אשר שלחתי והוא שלוחך כי אתה אמרת לשלוח מי שארצה והוא תובע מותר המעות ושמעון מכחיש כו׳. והשיב הנה אם היה שמעון מודה לדברי ראובן לכאורה היה נראה שהדין עם ראובן מהא דאיתא בפ׳ המדיר במסקנא הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה וכיון שבנ״ד לפי טענת ראובן נולד הספק לאחר ששלוחו לקח התבואה והניחם על עליה אחרת ששכר השליח ממילא קנה שמעון התבואה ואח״כ נולד הספק ע״כ על שמעון להביא ראיה ופשיטא לפי דעת הרא״ש כו׳ אלא אפילו לפ״ד הרי״ף והרמב״ם דס״ל שעל בעל החמור להביא ראיה כיון שהחמור היה שלו ובממונו נולד הספק מ״מ בנ״ד מודו שעל הלוקח להביא ראיה כיון שהספק נולד אחר שיצאה התבואה מרשות המוכר כמ״ש הרא״ש והטור שאם החמור עומד בסימטא על בעל הפרה להביא ראיה ממילא לכאורה אם היה שמעון מודה לדברי ראובן לית דין ולית דיין ששמעון חייב לשלם כל המאה כור במלואם אבל אחר הדקדוק נלע״ד דלא היא אלא אף אם שמעון מודה מ״מ לא אמרינן בנ״ד שהספק נולד ברשות הלוקח כיון שאין אנו יודעים שהיו מאה כורים כשקבלם השליח גם קודם לכן לא נמדדו אף על פי שהמוכר אומר שהיו מאה כור לא מפיו אנו חיים כיון שלא היה לתבואה זו חזקה ואינו דומה לבהמה שנמצא נקב בבה״כ ואין ידוע אם היה כך בשעה שקנאה דהתם אמרינן כיון שהספק נולד ברשות הלוקח עליו להביא ראיה לפי שאמרינן כאן נמצא וכאן היה כי מעמידים הבהמה אחזקתה המבוררת משא״כ בנ״ד עכ״ל (ונראה דר״ל דלפ״ז אין צריך הלוקח להשלים המעות שהחזיק בידו אמנם אם ביד המוכ׳ עודף מעות ממה שמגיע לו עבור השמונים כור אינו יכול הלוקח להוציא מידו כיון שמוכ׳ טוען ברי שהיה מתחלה בשלימות וא״צ המוכ׳ אפילו לישבע שהיו כ״כ כפי העולה נגד מעות שבידו מאחר שהלוקח טוען שמא ודמי לא״י אם פרעתני בסי׳ פ״ה סי״ז ואין לו עליו אלא חרם סתם ואפי׳ אם המוכר ג״כ מסופק שמא נגנב קודם שלקח השליח התבואה מעליה ראשונה מ״מ הוי כמו שטענו שניהם ספק המבוא׳ שם סעיף י״ח ובש״ך שם וצ״ע ועיין לקמן בסמוך) ועיין בתשובת שב יעקב חח״מ ס״ס ו׳ שהזכי׳ קצת מדברי עה״ג הנ״ל וכ׳ עליו דלפ״ד הש״ך בסי׳ צ״א ס״ק י״ב לענין הלכה כדברי הרמב״ם והמחב׳ דהיכא שאין הפועלים מכחישים בודאי להחנוני נוטל בלא שבועה מטעם דמסתמ׳ שליח עשה שליחותו כיון שקיבל החנוני ליתן לפועלים דמסתמ׳ נתן להם כו׳ לפ״ז לא א״ש מה שפסק בתשובת עה״ג הנ״ל דאפילו אם הודה שמעון לדברי ראובן שא״ל שלח ביד מי שתרצה לקבל התבואות חייב המוכר וזה אינו כיון דהמוכ׳ עשה שליחותו כפי שצוה עליו ואף אם נאמר שהשליח כאן ומכחיש שלא מצא כ״כ תבואה בעליה והמוכר אמר ודאי שהיה כ״כ בעליה ראוי ליטול המוכ׳ עכ״פ בשבועה כמו החנוני שנתן להפועל ע״פ צווי בע״ב אע״פ שהפועל מכחישו נוטל בשבועה מבע״ב ואין דין זה ענין כלל למה דמדמה שם למי שנולד הספק ברשותו וצע״ג ליישב דבריו אם לא שנא׳ שהמוכ׳ שם אינו טוען טעות ברי שהיה מאה כור בשעה שקבלם השליח שאפשר שנגנב מן התבואות מן העליה אף שנתן תחלה שם מאה כור במלואם. אך הלשון שם לא משמע כן עכ״ד (עמ״ש לעיל סי׳ צ״א סק״א בשם תשובת בית אפרים סי׳ י״א וצ״ע). וע״ש עוד בעובד׳ שבא לידו (דומה קצת לנידון של עה״ג הנ״ל) בראובן שתבע לשמעון שמכבר היה חייב לו מ׳ אלפים וע״ז קיבל תבואות עד שנשאר חייב לו ד׳ אלפים ושמעון השיב שקיבל תבואות יותר עד שנ״ח לו רק ב׳ אלפים וע״פ טענותיהם יצא שקיבל כ״כ שקים כמו שאמר שמעון רק לפי קאנטראקט שלהם ראוי להיות משקל כל שק כפי המשקל הראוי שם במדינת ראובן ונחסר המשקל מהרבה שקים עד שצריך למלאות חסרונן עם ע׳ שקים אחרים וא״כ נחסר ע׳ שקים ושמעון השיב שהוא היה מחוייב לשלוח התבואות רק לנמל פלוני על המים וקודם שמסר להספנים שקל כל השקים כפי המשקל הראוי וכאשר באו שם בא ב״כ של ראובן ולקחו התבואות מהספנים קצת ניקח ע״י יהודי ומסר לא״י שהיה לו לקבל התבואה וקצת ע״י אותו הא״י בעצמו ולקחו בלא מדה ומשקל רק מנין השקים ואותו אינו יהודי בא אח״כ ואמר שנחס׳ מן התבואות וא״כ לא מפיו אנו חיין כו׳ וראובן טען אפשר לא היה משקלם תחלה כראוי בשעה שמסר להספנים ולא האמין לשמעון במשקל ואף שמסר להם במשקל אפשר שהספנים גנבו מהן בדרך בעוד שהיה ברשות שמעון והאריכו בטענות ותשובות. ופסק שהדין עם שמעון המוכ׳ אחר שכפי דברי ראובן עצמו אמת הוא שקבל ב״כ שלו השקים במנין הראוי רק שלא שקלם שמה והא״י שקיבל התבואות הוא שאמר שנחס׳ המשקל לפ״ז לא מפיו אנו חיין ואינו יכול ראובן להוצי׳ ממון משמעון בטענת ספק אך שמעון יקבל בח׳ ב״ד שהוא מסר השקים במשקל הראוי להספנים רק שמעון ילך במשפט ערכאות עם הספנים אחר שלא הביאו ליויר שיין מן ראובן או ב״כ על הוצאות שמעון (לכאורה נראה דט״ס הוא וצ״ל על הוצאות ראובן) כדי להציל ממון ישראל ומה שיוציא מחוייב ליתן ראובן. וכ׳ שם לבאר טעם הספק הנ״ל דאע״ג דבנ״ד לא שייך לו׳ העמידנו על חזקתו שעכשיו נחסרו שהרי לא היה להם חזקה מעולם דשמא לא היה להם לעולם משקל הראוי מ״מ כיון שהמוכ׳ מוחזק א״צ חזקה והלוקח הבא להוציא צריך להבי׳ ראיה שהי׳ החסרון תחלה בעודו ברשות מוכר וכדאית׳ בסי׳ רל״ב סעיף ט״ז ובסמ״ע שם ס״ק ל״ה כו׳ ועוד י״ל לזכות המוכ׳ דאף לו יהא שנחסר התבואה בעודה ביד הספנים ברשות המוכ׳ יש לחייב הלוקח משום דהוא או ב״כ פשע שלקח מן הספנים השקים בלי מדה ומשקל שהרי המוכ׳ מסר התבואות בידם במשקל ונתן הכלי משקולת להספנים להביא עמהם שמה לחזו׳ ולמסו׳ ליד הלוקח או ב״כ במשקלו ואזי אי הוה נחסר שמה מהמשקל היו מחוייבים הספנים למלאות או לשלם והשת׳ שהלוקח או ב״כ האמינו להספנים ולקח השקים בלא משקל איהו דאפסיד אנפשיה והדין כמו גבי חנוני ופועל בסי׳ צ״א כו׳ ומכ״ש לפי מה שפסק הש״ך שם ס״ק י״ב כדברי הרמב״ם והמחב׳ כו׳ והאריך בזה ומסיק וכ׳ דלפ״ז דאם נחסר ע״י הספנים פטור המוכ׳ א״כ נדון דידן הוי ממש כמו הדין דסי׳ ע״ה סי״ז שתבעו מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני דפטו׳ משבועת היסת כיון שהלוה טוען ברי וה״ה בנ״ד שהלוקח תובע המעות שחייב לו והמוכ׳ השיב דבזה פרע לו ששלח לו כ״כ תבואות והלוקח טוען כיון שהא״י הגיד לו שנחס׳ כך וכך שמא לא היה תחלה משקל הראוי דלפ״ז לא פרע לו כ״כ והמוכ׳ טוען ברי שמסר להספנים במשקל הראוי פטור משבועה ואפילו את״ל דאם נחסר ע״י הספנים חייב המוכ׳ להשלים וא״כ אין להמוכ׳ ג״כ טענת ברי שפרע כ״כ בהתבואות כי שמא גנבו הספנים אפ״ה פטור המוכ׳ דזה הוי כמו שטענו שניהם ספק בפרעון דמבוא׳ בש״ך סי׳ ע״ה סי״ח דפטו׳ אפי׳ לצאת י״ש (עמ״ש שם בד״ה שטענו) ה״ה בנ״ד פטור הנתבע אפילו משבועת היסת רק יש להחרים סתם ואעפ״כ החמרתי על המוכר לקבל ק״ח ממש כיון שהוא סך עצום לפייס דעת הלוקח הואיל שנפסד עכ״פ אותו סך ואנו נוהגים בכמה ענינים ליתן ק״ח ממש במקום ח״ס כמו שאנו נוהגין ליתן ק״ח לבע״ד שלא יביא לצד שכנגדו לידי שבועת חנם כו׳ (עמ״ש בסי׳ פ״ז סכ״ב ס״ק כ״ד) עכ״ד ע״ש: