(א) מפני שהוא כמו רבית כו׳ – כתב הסמ״ע דלמ״ש הטור והמחבר בי״ד ר״ס קס״ו בשם הרמב״ן דאם דר בחצר דלא קיימא לאגרא אפי׳ גברא דעביד למיגר א״צ לתת לו שכר אפי׳ לצאת ידי שמים ה״ה כאן כו׳ ונראה דלדעת הרמב״ם שהביא שם דאפילו הוא חצר דלא קיימ׳ לאגר׳ וגברא דלא עביד למיגר צריך לתת לו שכר לצאת י״ש ה״ה הכא.

(ב) שלא ברשות בעלים כו׳ – דמסתמא ניחא לי׳ והוה כמשיב אבידה.

(ג) משום חשדא כו׳ – והב״ח כתב וז״ל ולפעד״נ דכיון דתנן מותר להשכיר מפני שהוא כמשיב אבידה אין לחוש במשיב אבידה לחשד׳ דבאביד׳ תניא בפ׳ אלו מציאות מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ומפרש ר״י והרא״ש שיכול לשומם בעצמו בלא ב״ד דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדי׳ לי׳ וכתבו רבינו לקמן סי׳ רס״ז סכ״ב א״כ כאן נמי דינו כמשיב אבידה דלא חשדינן לי׳ עכ״ל לפעד״נ דלא דמי דהתם כבר השיב אבידה במה שהכניסן לביתו שלא חשדינן לי׳ דאם הי׳ רוצה לגזול לא הי׳ אומר שהוא אבידה משא״כ הכא שאינו משיב אבדה אלא עתה בשעת השכירות א״כ שפיר יש לחושדו שמשכיר לעצמו בפחות כן נלפע״ד ברור.

(ד) אבל אם התנה עם כו׳ – היינו ע״פ מ״ש בד״מ שכן משמע מפרש״י האומנין (דף פ״ב ריש ע״ב) וכ״כ ב״י וב״ח לפי׳ רש״י לדעת הטור אבל לפעד״נ דזה אינו דרש״י לא מיירי כשהתנה עמו דא״כ הוי שוכר והוי ש״ש לכ״ע ובש״ס שם מוכח להדיא דלמאן דלא ס״ל כרב יוסף הוי ש״ח ומאן דס״ל כרב יוסף הוי ש״ש משום דמצוה קעביד ואם איתא תיקשי דהא בלא״ה הוי ש״ש לכ״ע משום שוכר אלא ודאי מיירי התם כשלא התנה וכמש״ל סעיף ב׳ ס״ק י״א ומ״מ לא קשה לדעת הטור דהתם לא מיירי משום חשדא אלא מדין אי הוי ש״ש או ש״ח משום מצוה עי״ל דהטור ס״ל כפי׳ ר״ח שהביאו התו׳ שם ולפ״ז דינו של הרב בהתנה עמו צ״ע די״ל דגם בזה איכא משום חשדא לדעת הטור דאיכא מאן דידע שהוא ממושכן אצלו ולא ידע שהתנה עמו וצ״ע.

(ה) שרי – בנכיית׳ דוקא דאל״כ יש בו איסור רבית.

(ו) שולח יד בפקדון – ונ״מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב הוא באחריותן וגם אם אומר הממשכן שכך וכך נתקלקלו מחמת למודו וזה שלמד מתוכו אומר שלא נתקלקלו אינו נאמן בשבועה לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחיתתו ונוטל ודוקא כשיש עדים שלמד מתוכו דאל״כ נאמן בשבועה במגו דלא למדתי מתוכו דאין אדם נעשה גזלן לפסול ע״פ עצמו כ״כ המרדכי שם בשם ראב״ן ושראבי״ה כתב שאף שלכתחלה אסור בלא נכיית׳ אפי׳ בספרים מ״מ אי עביד וקרא בספרים לא מיקרי שולח יד בפקדון להיות פסול לשבועה כיון דסבר מצוה קעביד (וכ׳ במרדכי שם ונ״ל ראיי׳ לדברי ראבי״ה כו׳) ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור בלא נכיית׳ וצ״ע למה כתב מור״ס בהגהותיו בי״ד סי׳ קע״ב סעיף א׳ דיש מתירים להלות על ספרים וללמוד מתוכן ועל מקומות דב״ה ולישב עליהן אפי׳ בלא נכיית׳ הא ראבי״ה זה דחולק ומתיר היינו דוקא בנכיית׳ ואפשר דמור״ם מיירי כשהתנה עמו מתחל׳ בשעת ההלוא׳ שילמוד מתוכו או ישב על מקומו וס״ל דמועיל התנאי כיון דמצוה הוא וראבי״ה מיירי דלא התנה עמו מתחלה עב״ל הסמ״ע ומ״ש ואפשר כו׳ וראבי״ה מיירי דלא התנה עמו כו׳ אין נלפע״ד דכיון דלהראבי״ה אסור משום רבית א״כ מה בכך שהתנה ואדרב׳ יותר שייך איסור רבית כשהתנה עמו אבל כבר כתבתי בספרי שפתי כהן שם ס״ק ט׳ דלק״מ דהיש מתירים שכ׳ הר״ב הם מהרי״ל בתשו׳ סי׳ ל״ז ואגודה פ׳ איזהו נשך דס״ל דאפי׳ בלא נכיית׳ שרי משום מצוה ושגם מהר״ב לא נעלם דעת ראבי״ה וסייעתו וע״פ דבריהם כתב שם בהג״ה וטוב להחמיר ולעשות בנכיית׳ ע״ש. ועתה מקרוב שאלני חכם א׳ דילמה מהרי״ל והאגודה מיירי נמי בנכיית׳ דוקא והשבתי לו זה אי אפשר חדא שהרי מהרי״ל שם לא הזכיר בכל התשובה מנכיית׳ ועוד שמזה שכ׳ האגודה למד מהרי״ל שם דמותר להלות מעות יתומים ברבית כו׳ ע״ש וגם המעיין באגודה יראה כמ״ש שכתב שם וז״ל פיר״י מכאן יש ללמוד שאסור ללות על בית לדור בו אפי׳ בנכיית׳ צ״ע איך מותר ללות על מקומות ב״ה ולישב עליהן ודילמא לצורך מצוה שרי כדכתבתי לעיל פרק הזהב עכ״ל אלמא דהיינו אפילו בלא נכיית׳ דאל״כ למה כתב צ״ע דילמא קי״ל כר״ת ועוד שכתב כמ״ש לעיל פרק הזהב ובפרק הזהב כתב בסתם דמותר להלות ברבית לצורך מצוה מכל זה נראה להדיא דדעת האגודה ומהרי״ל דמותר ללמוד מתוך הספרים אפילו בלא נכיית׳ והם היש מתירין שכתב הר״ב שהביאם בד״מ בי״ד שם ודלא כסמ״ע זה נלפע״ד ברור (שוב ראיתי שגם הגאון אמ״ו בגליון סמ״ע שלו השיג על הסמ״ע בזה וכ׳ המתירי׳ הוא מהרי״ל ואגודה).

(ז) ויש מחלקין כו׳ – לשון העיר שושן ויש מתירין ללמוד בהן משום דמצוה קעביד כו׳ ולא דק דליכ׳ מאן דמתיר ללמוד בהן לכתחל׳ וכדאית׳ בש״ס פ׳ אלו מציאות דף כ״ט ע״ב דאסור ללמוד בהן לכתחלה וכ״פ כל הפוסקי׳ וכמו שנתבאר לקמן סי׳ רצ״ב סעיף כ׳ אלא דראבי״ה ס״ל דנהי לכתחל׳ אסור מ״מ לא הוי שולח יד בפקדון משום דקסבר מצוה קעביד דומיא דקוברי המת בי״ט ראשון דלעיל סי׳ ל״ד ס״ד דאינם נפסלים משום דסברי מצוה קעביד והן הן היש מחלקים שכתב הר״ב.

(ח) משום דקסבר מצוה קעביד כו׳ – ע״ל בס״ס רצ״ב דכתב מור״ם בהג״ה במפקיד ספרים דהמפקיד ביד ת״ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו והוא ג״כ מהמרדכי והיינו דוקא בפקדון אבל בממושכן אסור אפי׳ לת״ח משום חשש רבית ובפקדון נמי דוקא בהפקיד לת״ח די״ל אדעת׳ דהכי הפקידו כנ״ל אבל לא באדם אחר לראב״ן הנ״ל דמחשבו לשולח יד בפקדון וכל זה דוקא כשיבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אסור אפי׳ לת״ח ובלא חשש רבית שמא חבירו יקפיד ע״ז מחמת שיקרע ספרו וכ״פ מור״ם בא״ח ס״ס י״ד ע״ש עכ״ל סמ״ע ומ״ש לראב״ן הנ״ל דמחשבו לשולח יד בפקדון כו׳ אינו מדוקדק דהא גם ראבי״ה מודה לראב״ן לענין לכתחלה. ומ״ש וכל זה דוקא כו׳ וכן פירש מור״ם בא״ח כו׳ הכי מוכח בש״ס פרק אלו מציאות שם וכן הוא במרדכי שם מיהו היינו דוקא ספר דיש לחוש שיתקרע אבל טלית ותפילין וכה״ג כתב הר״ב בא״ח שם דמותר ליטול אפילו בלא ידיעת חבירו וכ״כ הרא״ש פרק כל הבשר ור׳ ירוחם והסמ״ק דמותר ליטול טלית של חבירו בלא ידיעתו משום דמסתמא ניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממוניה ומביאם בית יוסף בא״ח שם ע״ש ולפ״ז נ״מ כאן דלא הוי שולח יד בפקדון לכ״ע. אך שנרשם שם בש״ע על דברי הר״ב נמ״י פ׳ הספינה ועיינתי שם בנ״י ואדרבה דעת הנ״י להפך וז״ל שם אמר המחבר וכיון דקי״ל כרבנן דאמרי גזלן הוה הי׳ נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי נר״ו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאינש דליעבדי מצות בממוני׳ עכ״ל הריטב״א ז״ל ותמהני אני על פסק זה של רבותינו ז״ל דבהדיא אמרי׳ סוף פ׳ אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהן ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותו להניח כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה וגבי ס״ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל דאמרי׳ סד״א דניח׳ ליה לאינש כו׳ קמ״ל דאלו היה לרבותינו ז״ל שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמהני עכ״ל אך לפע״ד תמיהת הנ״י אינה תמיה דאה״נ אלו רוצה להשתמש בהן דרך עראי מותר אלא התם מיירי שרוצה שיהיו שלו ממש להשתמש בהן בקבע אף אם יפסידן דרך תשמישן ובספרי׳ אפי׳ דרך עראי אסור לכתחלה וכדמוכח בש״ס שם ע״ש והיינו משום שרגילין להתקרע ולהתטשטש וגם לפי׳ האחרון שכתב הרא״ש פ׳ א״מ דשם דמיהן ומניחן היינו שמניח הדמי׳ אצלו והוא עיקר לפע״ד מדגרסי׳ התם בש״ס מתיב רבינא מצא ספרים כו׳ גיללן אין שם דמיהן ומניחן לא כו׳ והתם לא שייך לומר שמניחן על ראשו א״כ פשיטח דנק״מ ואדרב׳ נלפע״ד משם ראיה לדעת רבותיו מדקא׳ תפילין שם דמיהן ומניחן ומסיק טעמא משום דמשכח שכיחי לקנות ולא קאמר כל מילי דשכיחי שם דמיהן ומניחן ומ״ש תפילין דנקט אלא ודאי דוקא תפילין שהרי עשויין למצותן ולמה יהיו מונחים בקופס׳ בחנם וניחא לי׳ לאינש דליתעבד מצוה בממוני׳ והלכך כיון דשכיחי לחזור ולקנות ואין לו הפסד יכול לשום דמיהן ולהניחן וכן מדוקדק ל׳ הרמב״ם פי״ג מהל׳ גזלה והסמ״ג עשין ע״ד דף קנ״ג ע״ד שכ׳ מצא תפילין שם דמיהן ומניחן שדבר מצוי הוא לקנות ואינן עשויין אלא למצותן בלבד עכ״ל ומה״ט יכול להשתמש נמי דרך עראי בתפילין וטלית של חבירו בלא ידיעתו וס״ת שאני משום דשכיח שיקרע או יתטשטש וכמ״ש וכן מחלק הנ״י גופי׳ בהלכות קטנות בהלכות ציצית וז״ל ובמקום שנהגו להניח טליתיהן בבהכ״נ אם בא אדם להתעטף בו לפי שעה ולהחזירו למקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזנן כיון דליכא הנא חשש כילוי קרנא ניח׳ ליה לאינש דליעבדי מצוה בממוניה משא״כ בספרים דשמא יבוא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש עכ״ל עוד נלפע״ד דרבותי׳ למדו כן ממאי דאמרי׳ רפ״ק דפסחים דף ד׳ ע״ב גבי משכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דניח׳ לאינש לקיומי מצוה בממוניה ע״ש. שוב מצאתי בדרכי משה בא״ח ויש בג״כ קושית הנ״י כיוצא בדברים שכתבתי וז״ל וכדי ליישב דברי הפוסקים והמנהג אומר אני דנא דמי לס״ת דהתם איכא למיחש שיקרע ולא ניחא ליה וגם אין ראיה מההיא דשם דמיהן ומניחן דהתם לאו למימרא דבלא״ה אסור להניחן אם ירצה אלא לאשמועינן דאם אינו רוצה להניא תפילין של אחרים ורוצה לעשות מצוה בממוניה מותר לשומן מיד וליתן דמיהן משא״כ בשאר אבידה כדאיתא שם כ״ש לאותן מפרשים דמפרשים שם דמיהן ומוכרן ומניח המעות אצלו וכמו שיתבאר בחשן משפט סימן רס״ז אבל אין נראה לאסור בתפילין כמו בספרים דהא המנהג פשוט להיתר ולהשוות תפילין לטלית עכ״ל ובכלל דבריו דברי.