(א) מ״ש רבינו חצר שהרבה בתים פתוחין לתוכו כו׳ עד והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לר״ה וצ״ל אע״פ שהוא דומה לר״ה מ״מ לא אסרו לטלטל בחצר עצמו ד״א ויותר כ״א מהבתים לחצר אסרו וכמ״ש רבינו דהחצר מצד עצמו מוקף מחיצות ודומה לרה״י ואינו נראה לר״ה אלא לענין הוצאה מהבתים לקצר וק״ל:

(ב) ומ״ש רבינו ע״כ הולכי מדברות פטורין מעיריבי חצירות שלא רצו להחמיר עליהן עיין בב״י שכתב אהא דתנן פ״ק דעירובין ד׳ דברים פטרו במחנה וחד מינייהו מלערב ובגמרא משמע דהיינו דוקא במחנה היוצאת להלחם אבל השיירות ההולכות ממקום למקום דינה כדין כל אדם עכ״ל ונראה שרבינו נקט הולכי מדבר משום דס״ל דהולכי מדברות דינם כיוצא להלחם משום דאלו ואלו טרודין ואין להם פנאי לשהות ולהתעסק בעירוב ולא החמירו עליהן ולא כתב יוצאי מלחמה משום דלא שכיחי בזמן הזה אלא שקשה הא דמסיק ב״י וכתב ז״ל והרמב״ם כתב בפ״א כו׳ עד דכתב המ״מ שכל שהם שיירא ההולכות לדרך ונחו שם מפני השבת פטורים מלערב מפני שאינם קבועים ואם הוא מחנה קבוע ועומד ימים רבים צריכין לערב אא״כ הולכים להלחם כו׳ עד ורבינו כתב הולכי מדברות דהיינו שיירות פטורים וכדברי הרמב״ם עכ״ל. וקשה דהא אין ענין דברי רבינו לדברי הרמב״ם דהרמב״ם מחלק בין שיירא למחנה ותלה החילוק דשיירא אינה מיחדה נפשה ואין קביעות למחיצתן והוי כאילו דרין יחד ולפ״ז הטעם ג״כ אפילו לא הלכו במדבר כ״א מעיר לעיר ה״ל למפטר מעירוב שהרי בכלל שיירא הן לפי הטעם הזה. ולדברי הרמב״ם ה״ל לרבינו לכתוב דין יוצאי מלחמה ללמדינו דאף שמחיצתן קבוע ועומד דאפ״ה פטורין כיון שטרודין הן במלחמה ואין ענין דברי הרמב״ם לדברי רבינו וקשה על הב״י שכתב שרבינו כתב כדברי הרמב״ם ונראה שהב״י לא כתב להשוות דברי רבינו לדברי הרמב״ם אלא שגם רבינו לא ס״ל כיש גורסין בהיפך שהביא המ״מ דס״ל דבמחנה שהן י׳ א״צ לעירוב דזה אינו שהרי רבינו לא פטר אלא הולכי מדברות וסתם הולכי מדברות הן יותר מי׳ ואפ״ה דוגמתן כשאינן הולכין במדבר חייבין וק״ל ומ״ש ב״י ז״ל וכתב המ״מ פ״ה והוסיף להקל כו׳ עיין שם במ״מ ותמצא דהאי והוסיף להקל לא אדברי הרמב״ם קאי כ״א אהראב״ד שמייתי שם המ״מ וכ״כ שם בהשגות שהשיג אהרמב״ם ופירשו דמ״ש אחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין כו׳ לא קאי כ״א איין של שיתוף אבל אם ביקש ממנו ליתן שאר יין אף אם אינו נותן לו אין מעכב העירוב וזהו קולא א׳ וע״ז כתב והוסיף להקל דאפילו ביקש ממנו יין של שיתוף ואינו נותן לו לא אמרו דמעכב אלא במזכה להן משלו כיון דאי בעי לא יהיב ליה לא גמר ומקנה בדיבור להן אבל אי כל חד משתתף בשלו לא שייך הא מילתא דמ״מ דידיה קיימי בשיתוף עכ״ל הראב״ד שם וב״י קיצר בכאן ונתן מקום לטעות ודו״ק: ומ״ש ב״י שם ז״ל ורבינו כתב בסמוך שהרמב״ם פסק כשמואל כו׳ ולא דק דהא לענין מציאה דאפליגו בה שמואל ורבי יוחנן פסק כר״י כו׳ ר״ל אף שמצינו שהרא״ש ג״כ כ׳ דעת ר״י דאמר לענין מציאה גדול לאו גדול ממש כו׳ גם לענין עירוב. ה״ט לפי שהוא סבור כמו שפליגי לענין מציאה פליגי נמי לענין עירוב משא״כ הרמב״ם מדסתם לענין עירוב וכתב גדול וקטן סתם מה שלא כ״כ לענין מציאה ש״מ דס״ל דל״פ בעירוב והכל מודים דגדול גדול ממש וכן קטן. מ״מ י״ל דרבינו שכתב דהרמב״ם פסק כשמואל לא שכתב כן שהרמב״ם ס״ל דפליגי אלא כ״כ לפי מאי דס״ל כהרא״ש אביו דפליגי ג״כ לענין עירוב וכאינך גאונים דמייתי ב״י בסמוך דס״ל ג״כ כן וכתב שהרמב״ם פסק לענין דין דעירוב גדול גדול ממש והיינו כדעת שמואל לדעת הרא״ש וסיעתו וק״ל. ומ״ש ב״י אח״כ וז״ל ויש שום טעם לחלק בין מציאה לעירוב דמציאה אין האב זוכה כו׳ ק״ק טעם זה מספיק לגדול הסומך על שלחן אביו אע״ג דלענין מציאה מיחשב כקטן לענין עירוב מיחשב כגדול אבל איפכא בקטן ואין סומך על שלחן אביו דמיחשב לענין מצואה כגדול ולענין עירוב כקטן אין טעם זה מסכיק. מיהו י״ל דחדא באידך תליא. דבמציאה כיון שאינו סומך על שלחן אביו מציאתו לעצמו אע״פ שהוא קטן כדי להחיות נפשו בה משא״כ לענין עירוב דמ״מ כיון שהוא קטן אין לו יד בפני עצמו לזכות ע״י לאחרים. מיהו בסוגיא משמע שם דעירוב כיון דהוא דרבנן זוכין ע״י דהרי התוס׳ הקשו על רש״י דפי׳ קטן שאין זוכין על ידו האי קושיא כיון דהוא דרבנן זוכה וקונה לאחרים ע״ש: ומ״ש ב״י שם וז״ל ונראה לי דאף שלא אומר זכיתי להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפוסקים טעמו דב״י דכיון דהמזכה א״ל להזוכה שיזכה לאלו והזוכה אע״פ שנוטל בידו ומגביה סתם זכה למה זה דומה למי שאומר זכה לי במציאה זו והגביה סתם שזכה לו ואינו יכול לחזור בו וכמ״ש בח״מ סי׳ רס״ט ע״ש:

(ג) ומ״ש רבינו ז״ל ומיהו אם נטל ממנו חלת נחתום כדי לתקנה שהוא אחד ממ״ח צריך ליתן טעם למה אמרו דוקא חלת נחתום כיון שהוא עושה ג״כ מפת של בעל הבית וצריך תיקון חלה ואין מקפידין אנטילת חלה א״כ אפילו נוטל ממנו חלת בע״ה שהוא אחד מכ״ד נמי. ובשלמא לרא״ש ורבינו דס״ל אפילו אינו טובל מחלה שכבר נטלה ממנו לחלה אפ״ה אם נטל ממנה שיעור חלת נחתום מותר א״ש דחששו שאם יטול ממנו כדי שיעור חלת בע״ה דישאל ע״ז אם מה שנטלו עבור חלה היה או לא וכשיודע שלא לשם חלה נטלו יבא לידי איסור משא״כ בשנוטלין ממנו חלת נחתום דאז תולה לומר ודאי משום חלה נטלו דאינו מקפיד כולי האי כיון דהוא דבר מועט אבל לר״י שכתב דדוקא כשהוא מטובל לחלה התירו וכמ״ש ב״י בשמו קשה אפילו כדי חלת בע״ה נמי. ואפשר לומר משום דמקצת אנשים מערבין בפת בע״ה שלהן וקצתן קונין מן הנחתום ומשום הכי השוו מדותיהן וכדי שלא יבא לידי איסור וקפידא וק״ל:

(ד) ומ״ש רבינו ז״ל אבל אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו האי בשכרו ל״ד דה״ה אם אוכל אצלו בחנם וכ״פ הרא״ש. ורבינו אורחא דמילתא נקט וא״א לטעות בדברי רבינו שהרי מסיק וכתב ז״ל או יתום אוכל על שלחנו בתורת צדקה כו׳ וה״ה נמי כל אורח שאוכל אצלו בחנם יש לו שכר מצוה ממנו ויכול לזכות ע״י וק״ל:

(ה) בסוף הסימן כתב ב״י בשם הר״ר אביגדור ז״ל דוגיא (פי׳ ספינה קטנה שצדין בו המלחין דגים וכמ״ש בח״מ ר״ס ר״ך ע״ש) שאינה גבוה מן המים י״ט אין מטלטלין בה אלא בד״א ע״כ ומסיק ב״י וכתב ז״ל וקשה שהי׳ טפחים מקרקע הספינה צריך למודדם ולא מן המים עכ״ל. ולעד״נ דה״נ קאמר שאינה גבוה מן המים י״ט שהמחיצות אינן גביהין מן המים נמצא דודאי שאין בגובהן י״ט משום דדוגיא הוא ספינה קטנה שאין מהלכת עמוקה במים. משא״כ ספינה גדולה טעונה שהיא הולכת במים אע״פ שאין שפתה גבוה מן המים מ״מ מותר לטלטל בה כיון שמקרקעית הספינה עד שפתה י״ט ויותר ומש״ה נקט רבי אביגדור דוגיא דוקא וק״ל. ועיין בש״ע בריש סי׳ זה סעיף ב׳ שכתב רמ״א בהג״ה ג״כ סתם: