(הקדמה) סימנים שסו-שצה, עירובי חצירות ומבואות
מי תיקן את הלכות עירובין. בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ מד, נשאל רב האי כיצד יתכן ששלמה תיקן עירובין דאטו לפני זמן שלמה לא היה דיני עירובין, והשיב דדיני עירובין היו כבר לפני שלמה אלא שלא היו נוהגים אותם דכיון דהיו טרודים במלחמות וכיבושים היה דינם כדין המחנות שפטורים מעירוב מפני הטירדא, ע״כ, וצ״ע מה הוקשה לו לומר שלפני זמן שלמה לא נתקנו דיני עירובין כלל.
(א) בית שמניחים בו את העירובים אינו צריך ליתן עירוב, ואם רוצה ליתן יכול ליתן. כ״כ שבולי הלקט בשבולת צט.
קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו, האם היינו שהקטן מברך ואומר בדין יהא שרי וכו׳. מדברי תשובת גאון שהביא שבולי הלקט בשבולת צט, מבואר דס״ל דהיינו שהקטן מברך ואומר בדין וכו׳, דכתב דהיכא דאסף גדול את העירוב ולא בירך מהני דהא אפי׳ בגיבוי קטן מהני וכל שכן הכא דבני דעת גבוהו, ע״כ, ואם כשהקטן גובה היינו שגדול מברך א״כ אין משם ראיה.
הא דאמרינן איכא בינייהו קטן דלרבה מהני האם היינו בית של קטן. הב״י בסעיף ג בד״ה ומ״ש רבינו ואפילו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה דרבנן א, כתב דהיינו בית של קטן.
אם נתן את העירוב בב׳ כלים והכלי הראשון לא נתמלא עדיין האם מהני. הטוש״ע והב״י בסעיף ד ד״ה וצריך, הביאו מהגמרא דלא מהני, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ עירובין בעמוד קסח, כתב סתמא דהיכא דפלגיה לעירוביה בתרי מאני אם שני הכלים בבית אחד מהני, ע״כ, ולא חילק אם נתמלא הכלי הראשון או לא, ורשב״ט המובא בראבי״ה סי׳ שצח, הביא את דברי בה״ג וחלק על זה וכתב דלא מהני כשחולק בתרי מאני אלא כשנתמלא הכלי הראשון ואייתר.
אם נתנו העירוב בכלי ונתמלא הכלי ונתנו השאר בכלי אחר בבית אחר לא הוי עירוב עד שיהא באותו בית. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ד, מהמ״מ והרשב״א, ויש להעיר דכ״כ שבולי הלקט בשבולת צט.
הא דמהני להקנות העירוב לבני החצר היינו רק אם הוא אמיד ויכול ליתן לכל אחד חלקו בכל שעה שיבקש. כ״כ שבולי הלקט בשבולת צט, וכעין זה הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה, מכמה ראשונים דלא יעשה עירובו ממה שהתקין לצורך השבת כי מקפיד עליו, וכן הביא מסמ״ג, ויש להעיר דסמ״ג שם בעשה דרבנן א, הביא דכן דעת ר״י.
האם צריך לגבות קמח מכל אחד ולעשות חלה אחת שלימה לכולם או דאפשר לגבות חלה מכל אחד. הדרכ״מ והרמ״א בסעיף ו, הביא מכמה ראשונים דצריך לגבות קמח ולעשות חלה אחת, ויש להעיר דכ״כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ קכה, וכן ראב״ן בעירובין ד״ה עירובי חצירות, כתב דנוטל קמח מכולם ועושה עוגה או שנוטל לחם אחד ומקנה לכולם, ומאידך שבולי הלקט בשבולת צט, כתב דאפשר לגבות או קמח או חלה שלימה מכל אחד.
אם לא התכוונו בשעת העירוב להקנות לדיורין שיתווספו ובאו דיורין חדשים. שבולי הלקט בשבולת צט, כתב בשם הר״ר מאיר דיתנו הדיורין החדשים פת לעירוב הקיים ומהני, ואם נתחלפו דיורין יקנה הראשון לשני את עירובו ודיו.
סמוך על שולחנו מהני להחשיבו כקטן רק בבנו ולא באחר. כן הביא הב״י בסעיף ט-י בד״ה ואם אחד, ויש להעיר דכן הביא סמ״ג בעשה דרבנן א, בשם ר״י, ור״י אמר כן אפי׳ על אמה עבריה דלא חשיבא סמוכה.
האם יכול להקנות העירוב על ידי גדול הסמוך על שולחנו. הב״י בסעיף ט-י, הביא בזה מחלוקת, והביא מהגהות מימון דרשב״א ורבינו שמשון ס״ל כשמואל דיכול, והמציינים ציינו לדברי הרשב״א בעבודת הקודש, אמנם דברי הגהות מימון קאי על הרשב״א משאנץ שהסכים עם זקנו רבינו שמשון מפלייזא, כמבואר בסמ״ג בעשה דרבנן א, ומאידך סמ״ג שם הביא דר״ת פוסק כרבי יוחנן, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בחו״מ סי׳ ער,ב, ובמה שאכתוב שם. הב״י כתב בשיטת הרמב״ם דאפי׳ האמוראים דס״ל גבי קנין במציאה דקטן היינו סמוך וגדול היינו שאינו סמוך מודו גבי עירוב דקטן וגדול היינו קטן ממש וגדול ממש, וכן הביא בשם המ״מ, ודלא כהטור שלא כתב כן, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה דרבנן א, נוטה דבעירובין כל האמוראים מודו, והנמוק״י בב״מ טו ד״ה גמ׳ זה הוא, כתב דהר״ן והרשב״א סברי לחלק הכי בין עירוב למציאה אבל ר״ת סובר דאין לחלק, ע״כ, ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ קכו, כתב גאון לשואל את הלכות שיתופי מבואות וכתב דמזכה על ידי בניו הגדולים ולא הקטנים, ע״כ, וכיון דהגאון בתשובה שם טורח לפרש אף דברים פשוטים מאוד על כן אין לומר דסמך על השואל שיבין דהיינו סמוך על שולחנו, ועל כן מבואר דס״ל דהיינו קטן וגדול ממש, וכן שבולי הלקט בשבולת צט, כתב סתמא גדולים וקטנים ולא הזכיר אם סמוכים או לא, ומבואר דס״ל נמי דגדול וקטן ממש.
האם אפשר להקנות על ידי אשתו בכל גוונא. הב״י בסעיף ט-י ד״ה ומ״ש ולא על ידי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת צט, כתב סתמא דיכול להקנות על ידי אשתו, ע״כ, ומבואר דס״ל דמהני בכל גוונא.
האם הא דצריך להגביה את העירוב טפח, הוא משום הקנאה ורק בשעת ההקנאה או תמיד כדי שיהא היכר. הב״י בסעיף ט-י בד״ה ומ״ש וכשזוכין בו, הביא בזה מחלוקת, והביא דהגאונים והרמב״ם ס״ל דצריך שתהא גבוהה תמיד, ע״כ, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ עירובין בעמוד קסח, כתב דצריך שתהה גבוהה טפח, ולא כתב דצריך להגביה אותה טפח כלשון הגמרא, ומבואר מלשונו דס״ל שתהא גבוהה להיכרא, וכן מבואר מדברי שבולי הלקט בשבולת צט, דלא כתב דין זה גבי דיני ההקנאה אלא גבי דיני המקום שבו מניחים את העירוב, ומאידך הריטב״א
בעירובין עט: ד״ה גמרא וצריך, כתב דדוקא בשעת ההקנאה צריך להגביה, וכן סמ״ג בעשה דרבנן א, כתב כרש״י דהוא משום הקנאה.
שכנים שהיו שותפים לשם סחורה בפת אינם צריכים לערב עירובי חצירות. כן הביא הב״י בסעיף ט-י ד״ה בעל, מהמ״מ בשם הרשב״א, ויש להעיר דכן הביא שבולי הלקט בשבולת צט, מרבי אביגדור כהן צדק.
אדם שיש לו בביתו ב׳ פתחים לחצר נותן עירוב אחד. כ״כ ראב״ן בעירובין ד״ה ופתחים.
בתים שבספינה צריכים לערב. כן הביאו הב״י והרמ״א בסעיף ב שבסוף הסימן, משבולי הלקט, ויש להעיר דשבולי הלקט שם הביא דין זה מהתוספתא בשבת יא,י, וראבי״ה בסוף סי׳ רלג, כתב דהיינו דוקא כששכרו בפירוש כל אחד בית לבד, ואי לאו הכי הוו כאורחים ואין צריכים לערב, ומשמע דאם שכרו הכל יחד וחילקו ביניהם החדרים אין צריכים לערב, ועי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ שע. הב״י הביא עוד משבולי הלקט, דהשאר שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר, ע״כ, וגם זה מהתוספתא שם, ושם יש גורסים ושאר ספינות, דהיינו דקאי אשאר ספינות ולא על שאר האנשים שבספינה, וראבי״ה בסי׳ רא אות לח, הביא להלכה את הרישא והסיפא האלו של התוספתא, וגריס ושאין בהן בתים הרי הן כשרויין בחצר, ע״כ, וקאי על הספינות, אמנם בסו, סי׳ רלג, הביא את התוספתא וגריס ושאין להם בתים, ע״כ, ועל כן אין מדבריו הכרע, ורשב״ט המובא בראבי״ה בסוף סי׳ תח, גריס הביא בנוסח ושאין להם בתים.
ספינה שדופנותיה גבוהים י׳ אבל אינם גבוהים י׳ מעל פני הים האם הויא רשות היחיד. הב״י בסוף הסימן, הביא משבולי הלקט בשם רבי אביגדור דאין מטלטלים בה יותר מד׳ אמות, וכתב הב״י דאפשר דטעמו דס״ל דכיון דאין דופנותיה גבוהים י׳ מעל פני הים לא הויא רשות היחיד אלא כרמלית, והקשה הב״י דיש למדוד י׳ טפחים מקרקע הספינה ולא מפני הים, ויש להעיר דבשבת קא., אמר רבי יהודה דספינה שגבוהים דופנותיה י׳ אבל אין גבוהים י׳ מעל פני הים הויא רשות היחיד, כדפירש רש״י שם את דבריו, וכתבו תוס׳ שם ד״ה רבי, דבזה לא פליגי עליה רבנן, ע״כ, ומבואר דהויא רשות היחיד, וכן ראבי״ה בסי׳ רא אות לז, כתב סתמא דספינה שהיא עמוקה י׳ הויא רשות היחיד, וכן בסי׳ רלג ד״ה ונראה, תלה את הדבר בקרקעית הספינה.