×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
טור
ישראל ששכר גוים לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר״ת שיבנו לו בשבת ורבי׳ יצחק אסרו.
וה״מ בתוך התחום אבל אם הוא חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של בית שבונה מותר.
שולחן ערוך
איזה מלאכות יכול העכו״ם לעשות בעד הישראל, ובו ו׳ סעיפים
(א) פּוֹסֵק אָדָם (פֵּרוּשׁ מַתְנֶה) עִם הַעַכּוּ״ם עַל הַמְּלָאכָה, וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא, אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר הַעַכּוּ״ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת; לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לִבְנוֹת לוֹ חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ, אוֹ לִקְצֹר לוֹ שָׂדֵהוּ, אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק; {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם דָּר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵשׁ לָחוּשׁ לָאוֹרְחִים הַבָּאִים שָׁם, אוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּים);} וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ מְלָאכָה, מֻתָּר. {וְעַכּוּ״ם שֶׁהִכְנִיס צֹאן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדִיר שָׂדֵהוּ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקל״ז סָעִיף י״ד.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(א) ישראל ששכר עכו״ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר״ת התוס׳ והרא״ש כתבו בספ״ק דע״ז (ע״ז כ״א:) שלמד כן מאריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה ואפ״ה שרי כ״ש קבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת וכ״כ עוד התוס׳ בפ״ק דשבת (שבת יז:) אמתניתין דאין נותנין עורות לעבדן והם ז״ל דחו ראיותיו והעלו דלא דמי לאריסות דשדה דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות לשכור מדי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותא עביד אלא שכירי יום נינהו ודומה כמו שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת וראיה מירושלמי וגם מתלמודא דידן פרק מי שהפך (מו״ק יב.) וכמו שאכתוב בסמוך.
וכתבו שם התוס׳ והרא״ש והמרדכי שר״ת לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו ונ״ל דמש״ה לא כתב רבינו ר״ת מתיר ור״י אוסר אלא כתב היה מתיר ר״ת כלומר מתחלה היה מתיר ר״ת אבל אח״כ כשבא מעשה לידו לא התיר:
(ג) ומה שכתב רבי׳ וה״מ בתוך התחום וכו׳ ג״ז מדברי התו׳ והרא״ש דמסיים בירוש׳ הנזכר בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו ב״כ וב״כ א״ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת ובר״פ מי שהפך (מועד קטן יב.) אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר א״ר פפא ואפי׳ חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור ואע״פ שר״ת מפרש דבאבל מיירי עיקר פירושה דבשבת קאי וכמ״ש הר״ן בספ״ק דע״ז ובס״פ כ״כ והרמב״ן בס׳ תורת האדם וכ״כ הרמב״ם בפ״ו וז״ל פוסק אדם עם עכו״ם על המלאכה וקוצץ דמים ועכו״ם עושה לעצמו ואע״פ שהוא עושה בשבת מותר בד״א בצינעא וכו׳ אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה שהרואה את העכו״ם עוסק אינו יודע שקצץ ואמר שפלוני שכר העכו״ם לעשות לו מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם העכו״ם לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו או ששכרו שנה או ב׳ לבנות לו חצר או ליטע לו כרם אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחם לעשות לו בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראה את הפועלים שהן עושין בשבת עכ״ל וכתב הרב המגיד פוסק אדם עם העכו״ם על המלאכה וכו׳ זה מבואר במשנה דפ״ק (שבת יז:) בש״א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עכו״ם אלא כדי שיעשו מבע״י ובכולן ב״ה מתירין עם השמש ואפילו ב״ש לא אסרו כשהוא עושה בשבת אלא כשאין שהות ביום לעשות ונראה כאילו אומר עשה בשבת וקי״ל כב״ה ובכמה מקומות דין זה פשוט ומ״ש רבינו קצץ דמים בדוקא נלמד מדין האגרת שיתבאר בסי׳ זה וכתב הרשב״א ודוקא בביתו של עכו״ם אבל בביתו של ישראל אפי׳ בקבולת מטלטלין אסור בירושל׳ תני אומנים עכו״ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר בד״א בקבולת אבל בשכירות אפי׳ בתוך בתיהם אסור בד״א בתלוש אבל במחובר לקרקע אסור עכ״ל:
כתוב בתשובות אשכנזית יהודי הדר ביישוב לבדו אסור ליתן לעכו״ם מעות להשכיר לו פועלים בשבת ובי״ט אע״ג דליכא מתא דמקרבא להתם וחוץ לתחום והא דשרי תלמודא התם היינו דליכא מתא דמקרבא להתם לתוך התחום אבל הכא הרי עירו מקרבא להתם וא״כ בני ביתו חשדי ליה ואורחים דמקלעי לגביה חשדי ליה ע״כ ומכלל דברי הרמב״ם אתה למד שדין השדה שוה לדין בית לענין קיבולת כלומר שהישראל השוכר את העכו״ם בדבר ידוע שיעשה לו מלאכת שדהו אסור להניחו לעשות לו מלאכה בשבת ולא מן הדין דמדינא ודאי שרי דעכו״ם בדנפשיה קא עביד אלא מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום והוא עושה מלאכתו ע״י עכו״ם בשבת ומפני כך אם היתה המלאכה חוץ לתחום כל עיירות ישראל דליכא רואים שרי וכתב שם ה״ה והר״ן בספ״ק דע״ז וס״פ כל כתבי שיש מתירים בזה לפי שהרואים תולים באריסות וכשאמר שמואל מקבלי קיבולת תוך התחום אסור לא אמר אלא בקיבולת בנין והם ז״ל חלקו על דברי המתירים ואומרים שלא התירו חכמים אלא כשהאמת כן כלומר שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהעכו״ם חולק בפירות אבל כה״ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום וכן דעת התוספות והמרדכי בספ״ק דע״ז וכן דעת סמ״ק וסמ״ג וסה״ת וכ״כ הגה״מ בפ״ו ומכאן נלמוד לתנור וריחיים ומרחץ שאסור לשכור עכו״ם בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם ומ״ש ר״י בחי״ב בשם רב נטרונאי בריחיים של מים שמותר ליתנם לעכו״ם בקבלנות הוא לדעת המתירים אבל לדעת האוסרים בקרקע משום דמיחזי להו לאינשי כשכיר יום ה״ה בריחיים דמאי שנא א״נ הא דשרי היינו חוץ לתחום כל עיירות ישראל ויותר נראה לומר דרב נטרונאי ה״ק דריחיים של מים הם כלים ומותר להשכירם לעכו״ם ופי׳ בקבלנות כלומר שהעכו״ם מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חדש או בכל שנה והדברים מוכיחים שכן הוא דמייתי לה גבי שביתת כלים ולענין היתר עשיית עכו״ם מלאכת ישראל בדבר תלוש בקבלנות כלומר שפוסק עמו הישראל לתת לו דבר ידוע בעד אריגת אמה אחת או בעד תפירת בגד אחד מפורש בירושלמי שהבאתי בסמוך והיינו דתנן בפ״ק דשבת דלב״ה נותנין עורות לעבדן וכלים לכובס עכו״ם וכו׳ ויתבאר באורך בסי׳ רנ״ב בס״ד וכבר כתבתי בסי׳ זה דברי ה״ה ודברי הרשב״א שהם כדברי הירוש׳ ולענין שוכר לו עכו״ם לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד כתב הרמב״ם בפ״ו שמותר לכתוב ולארוג בשבת משום דהוי כמי שקצץ עמו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד דשרי וכתבו רבינו בסי׳ זה בשמו אגב גררא ואע״פ שאינו ענין לו דהא לא שקיל וטרי בענין סי׳ זה אלא במלאכה דמחובר וכתב הרב המגיד שהראב״ד השיג עליו והוא ז״ל הליץ קצת בעדו והניח הדבר בצ״ע ובהגהות מרדכי ספי״ד כתב בשם רא״ם דעכו״ם המושכר לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי בשביל ריוח שלהם ואין עליו למחות אם באים לכבות הדליקה דדמי קצת לשילוח אגרות דאם קצץ לו דמים מותר עכ״ל וזה נוטה לדעת הרמב״ם אלא שלא התיר להדיא אלא בדליקה ואפשר דע״כ לא שרי הרמב״ם אלא בשוכר את העכו״ם לשנה לעשות עמו מלאכה מיוחדת כגון לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד אבל כששכרו לעשות לו כל מלאכות שיצטרך לשנה אחת יודה הרמב״ם דאסור לעשות לו מלאכתו בשבת ודבר פשוט הוא דלא איירי הרמב״ם אלא כשהעכו״ם עושה מלאכה בתוך ביתו דאילו בביתו של ישראל ודאי אסור כמו שנתבאר בירושלמי שכתבתי. כתב המרדכי בפ״ק דשבת שפסק ר״מ על אודות היהודים הקונים המכסים ומשכירים להם עכו״ם לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב״ה מתירין עם השמש ליתן עורות לעבדן אע״ג דמלאכה דאורייתא היא אבל בשכירות אסור כדגרסינן בירושלמי פ״ק דע״ז אומנים עכו״ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר ארשב״א בד״א בקבולת אבל בשכיר יום אסור בד״א בתלוש אבל במחובר אסור ופסיק התם כוותיה וה״ד קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה ק׳ ליטרין אתן לך כך וכך ואת״ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו״ם לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ״מ נראה להביא ראיה להתיר מדתניא פ׳ מי שהחשיך (שבת קנג.) ומשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאיתויי ד״א בר״ה ה״נ ל״ש וכ״ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהו אבל לישב אצל העכו״ם המקבל המכס אסור כדאמרינן ס״פ בכל מערבין (עירובין לח:) לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה ולא יטייל על פתח מדינה כדי ליכנס לבית המרחץ מיד עכ״ל ואיכא למידק למה ליה לר״מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י״ל דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי״ל דלא שאני לן באמירה לעכו״ם שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן וא״ת והא קבלת מכס מלתא דפרהסיא היא וכל כה״ג ליכא מאן דשרי דמהאי טעמא אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכא דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי ואין להקשות דהתם בפ׳ מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד״א בר״ה דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נשרי איסור אמירה לעכו״ם דהא ה״נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי מכסים ונראה דאין דברי הר״מ אלא במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקנה שלא יפסיד ממונו א״כ במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו אבל לקנות מכס להדיא לא שרינן ליה משום הרווחה ומיהו אפשר דבשעת קנייה שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לעכו״ם בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא:
גרסינן בר״פ מי שהפך (מועד קטן יב.) מר זוטרא בריה דר״נ בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עאלו לגויה וא״ד הוא נמי לא על בגויה והא אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא״ד סיועי סייע בתיבנא בהדייהו:
וכתב ר״י בחי״ב מוכח במועד קטן דאם הוא אדם חשוב ובנו לו חוץ לתחום שלא יכנס שם מההיא עובדא דמר זוטרא דבנו ליה אפדנא והראב״ד פירש ההיא עובדא דלא היתה קבלנות גמורה אלא היו לוקחים תבן ממקום של מר זוטרא שהיו מערבין בטיט הלבנים כי כך התקינו אפי׳ שהיה לדבר ידוע שכירות ובנו בה בי״ט שלא מידיעת מר זוטרא ולפיכך לא היה רוצה ליכנס לאותו בית אבל אם היה קבלנות גמורה מבית חוץ לתחום כמ״ש נראה כי אפי׳ אדם חשוב מותר עכ״ל ורבינו לא כתב כאן כלום לענין שבת ובסי׳ תקמ״ג בענין חול המועד כתב שאם נבנה באיסור ע״י עכו״ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו ושם יתבאר בס״ד וכתבו רבינו גבי חוה״מ משום דמשם נלמוד להיכא דנבנה באיסור בשבת דנכון להחמיר דכ״ש היא:
כתב סמ״ג במל״ת סימן ע״ה תניא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העכו״ם מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו״ם לעשות מלאכתו בין בי״ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל מע״ש מותר ובלבד שיהיה בביתו של עכו״ם כאשר ביארנו בהל׳ שבת אמנם י״ל שהוא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של עכו״ם ואף חסרה מעשה (חסרה מע״ש) ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע״כ:
כתוב בס׳ תורת האדם על הא דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור דה״ה למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת בפרהסיא היא אסור:
(א) האם מותר לישראל שיבנו לו גויים ביתו בקבלנות בתוך התחום. הטור והב״י בריש הסימן הביאו בזה מחלוקת, ומבואר בדברי הב״י דתלי בהאי פלוגתא אם הלכה כרשב״א שהובא בירושלמי, ואם הא דאמר שמואל מקבלי קיבולת וכו׳ איירי בשבת או באבל, ויש להעיר דהמנהיג בהל׳ שבת הצריכות סי׳ קמו, כתב ששמע דר״ת חזר בו בסוך ימיו ואמר דהא דשמואל איירי בין בשבת ובין באבל, ע״כ, והיראים בסי׳ שד אות ב, ס״ל דאסור לבנות ביתו בתוך התחום והלכה כרשב״א והא דאמר שמואל איירי בשבת, וכל זה דלא כר״ת שהביא הטור, וכ״כ סמ״ג בחלק האחרון של לא תעשה סה, דאסור, ובהמשך כתב דהלכה כרשב״א כדפסק הירושלמי, ע״כ, וכן שבולי הלקט בשבולת קיב, כתב דדברי שמואל איירי בשבת ואסור בתוך התחום, וכן הביא מרבינו ישעיה, וכ״כ בשבולת רכב, ובשבולת רמא, דבמחובר אסור אף בקבלנות, והמנהיג הנ״ל בסי׳ קמד, כתב דאסור לבנות ואם בנה אסור עולמית, והני מילי שבנה באבנים ועצים של ישראל, אבל אם בנה הגוי באבנים ועצים של עצמו מותר, והא דאסור עולמית הני מילי כשבנה ותיקן את הדבר מעיקרו אבל אם הגוי רק תיקן את הדבר ושיבחו מותר בכדי שיעשו, ע״כ, ובהא דהתיר המנהיג כשרק שיבח את הדבר, עי׳ במה שאכתוב בזה בסי׳ רנב,ב, דהיינו מחמת דאינו מחלק בין קרקע למטלטלין.
קבלנות בתוך ביתו של גוי בתוך התחום האם מותרת. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי המנהיג בהל׳ שבת הצריכות סי׳ קמו, מבואר דבמחובר ודאי אסור, ואפי׳ לגבי מטלטלין נטה המנהיג שם דהירושלמי שמתיר חולק על הבבלי והלכה כהבבלי דבתוך התחום אסור בכל גוונא אף בביתו של גוי, ושבולי הלקט בשבולת רכב, ובשבולת רמא, כתב דבתלוש מותר ובמחובר אסור, וכ״כ סמ״ג בחלק האחרון של לא תעשה סה.
השוכר גוי לזמן שיעשה לו מלאכה בבית הגוי, האם מותר שיעשה הגוי בשבת. הב״י והשו״ע בסעיף ה, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיב, כתב דאסור.
בנו גויים ביתו בשבת באיסור האם נאסר הבית לעולם. הב״י והשו״ע בסעיף ג, הביא מהטור גבי חול המועד דנכון להחמיר לא להיכנס לבית לעולם, ע״כ, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיב, הביא להלכה מרבינו ישעיה דכשעשו גויים לישראל דבר המפורסם כגון שבנו לו ביתו אסור עולמית מדינא כדאמרינן גבי עשו לו ארון וקבר דאסור עולמית, ע״כ.
גוי שעושה מלאכת ישראל בשבת ויו״ט האם הוי איסור דאורייתא. היראים בסי׳ שד אות א, כתב דהוי איסור דאורייתא בכלל מאי דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם, ובאות י, כתב דאפשר דהוא אסמכתא, וכתב דאם הוא דאורייתא הא דאמרינן אמירה לעכו״ם שבות היינו כשעושה העכו״ם מלאכה לישראל בממון העכו״ם, ע״כ, ובתשובת בעל היראים המובאת בראבי״ה סי׳ שצא אות ה, נקט גבי אמירה לגוי לעשות מלאכה בחפץ ישראל דהוי דרבנן, ושבולי הלקט בשבולת רמא, כתב דהוא דאורייתא אלא א״כ נתן לו ישראל את המלאכה מערב שבת ויו״ט דאינו דאורייתא, וכן סמ״ג בלא תעשה עה, נוטה קצת דהוא דאורייתא, ומאידך הרמב״ן בדרשתו לראש השנה ד״ה ועוד שנו, כתב דהוא דרבנן.
(א) ובתוס׳ פ״ק דע״ז משמע דר״ת לא החמיר אלא על עצמו וע״ש
(ב) וכתב הכלבו דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי:
(ג) והטור הביא דברי הרמב״ם משמע דהכי ס״ל:
(ד) וכן משמע מדברי הטור דכתב (לקמן סי׳ תקמ״ג) סתמא להיתירא.
(א) היה מתיר ר״ת כו׳ ב״י דיקדק מלשון היה מתיר פי׳ מתחלה היה מתיר אבל כשבא לבנות ביתו לא יסמוך על היתרו וכן הוא בתוס׳ משום שיש לחלק דאריסות שדה לעולם היא דרכו לקבל באריסות משא״כ בבנין שלפעמים שוכרים מידי יום ביומו והרואה יאמר שישראל צוה לו לעשות מלאכה בשבת:
(ב) שיבנו לו בשבת דהא אפי׳ אריסות שדה דחלק ישראל משביח במלאכה שרי כ״ש בקבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת. ור״י אסרו מטעם הנ״ל דאינו דומה לאריס כמו שחלקתי:
(א) ישראל ששכר עכו״ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר״ת וכו׳ כ״כ התוס׳ והרא״ש סוף פ״ק דע״ז בשמו שלמד כן מאריסות שדה שקבל העכו״ם לשליש וכו׳ דישראל נהנה ממלאכת שבת ואפ״ה שרי כיון שהמלאכה כולה מוטלת על העכו״ם והעכו״ם אדעתי׳ דנפשיה קעביד ואינו כשלוחו כל שכן בקבלנות דבית שאין הישראל נהנה ממלאכת שבת דשרי מה״ט גופיה דעכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד ור״י דחה ראייתו דשאני שדה באריסות דכ״ע ידעי דארעא לאריסות קיימא וליכא למיסר משום מראית העין אבל בית שהרגילות הוא לשכור פועלים מדי יום ויום יש לאסור מפני הרואין שיאמרו דהפועלים שכירי יום נינהו וה״ל שלוחים של ישראל ולפ״ז אם הפועלים עושים המלאכה מחוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך התחום של הפועלים ליכא איסורא דהוי כמילתא דצינעא דהכי משמע בירושלמי דפוסק הלכה כרשב״א דבקבולת מחובר אסור תוך התחום ונראה דלר״ת ליכא ראיה מהירושלמי דכיון דבתלמודא דידן סוף פ״ק דע״ז משמע דקי״ל כרשב״ג דשדה לאריסות קיימא ושרי ודלא כרשב״א דאוסר אם כן בקבלנות דבית נמי דשרי במכ״ש לרשב״ג כדפרישית לר״ת ממילא אידחיא לדרשב״א דאוסר. ואיני מבין דברי הרא״ש שאמר כי לא מצינו בתלמוד שלנו שחולק על מה שפסק בירושלמי כרשב״א דהלא ממילא נמשך דחולק כדפרישית לר״ת וצריך לומר דלר״י דחולק אר״ת ואמר דבקיבולת דבית יש לאסור יותר מבשדה באריסות השתא ודאי איכא למימר כיון שפוסק בתלמוד ירושלמי כרשב״א דבקיבולת מחובר אסור תוך התחום הכי נקטינן כיון דלא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו דמה שמתיר תלמוד שלנו באריסות בשדה ה״ט משום דליכא למיסר התם מפני הרואים מה שאין כן בקיבולת מחובר וכדפירש ר״י וכתבו התוס׳ ושאר מפרשים כולם דר״ת לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב ב״י שלכך כתב רבינו היה מתיר ר״ת כלומר מתחלה היה מתיר ר״ת אבל אח״כ כשבא מעשה לידו לא התיר. ונראה לפ״ז אם עבר אדם והניח לבנות ביתו בשבת בקבלנות דאין לאסור עליו ביתו מלדור בו דכיון דר״ת היה מתיר אף על פי דלמעשה לא התיר לבנות לכתחלה מ״מ בדיעבד יש לסמוך אר״ת במה שהיה מתיר להלכה אף לכתחלה וכדי להורות דין זה כתב רבינו דר״ת היה מתיר דאם לא כן קשה דמנ״מ במה שהיה מתיר כיון שלבסוף לא התיר ועוד דמשמע להדיא מלשון התוספות סוף פ״ק דע״ז בד״ה אריסא דלא חזר ר״ת מהוראתו אלא דהחמיר על עצמו וכשבנה ביתו לא הניח עכו״ם לבנות בשבת עכ״ל משמע דלאחרים התיר לכתחלה ולפיכך אע״פ דנהגינן כר״י מ״מ בדיעבד כדאי הוא ר״ת לסמוך עליו בדיעבד דמותר ליכנס לתוך הבית אם עבר ובנו עכו״ם בשבת ואין צריך לומר בסיתת אבנים דבדיעבד מותר לשקען בבנין וכמו שכתב בסוף סימן זה:
(א) תו׳ שם בע״ז כ״א ובשבת י״ח והרא״ש שם בט״ז
(ב) שם מהא דמועד קטן י״ב
(א) לבנות לו חצירו – התוס׳ ספ״ק דע״א בשם ר״ת דר״ת היה מתיר לבנות בית ע״י עכו״ם בקבלנות כיון דאין שבח לישראל בזה במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד הכי נמי בזה דעכו״ם עושה קבלנות שלו ור״י אוסר מטעם שנזכיר בסמוך וכ״פ הרמב״ם והיא סעיף זה ור״ת עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב בהג״מ פ״ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ״ל והטעם מפני הרואי׳ שלא יאמרו מלאכ׳ של ישראל היא עושה.
(ב) או לקצור שדהו כו׳ – ואע״ג דאמרינן לעיל שדה עביד לאריסותא ומותר להשכירו בהבלעה שאני התם שלא התירו חכמי׳ אלא כשהאמת כן כלו׳ שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו״ם חולק בפירות אבל כה״ג שהבעלים נוטלים כל הפירו׳ מחזי לאינשי כשכיר יום כ״כ הרב המגיד וכב״י ע״ז שכ״ד התו׳ והפוסקים ואע״ג דהתו׳ כתבו בספ״ק דע״א לחלוק על ר״ת בענין היתר לבנות ע״י עכו״ם בשבת ואמרו שאין זה דומה לאריסות דשדה דלעולם היא רגילות לקבל השדה באריסות למחצה או לשליש אבל בבנין בית רגילים לשכור מידי יום יום והרוא׳ אינו אומר קבלנותי׳ עביד אלא שכיר יום הוא עכ״ל משמע מזה דבעבודת שדה מותר בקבלנות שמקבל עליו העכו״ם לעבוד עבודת שדה ישראל זה כתבו לחלק מסבר׳ על ר״ת אבל אח״כ הביאו התו׳ וש״פ הירושלמי דאינו מתיר בקבול׳ העכו״ם בשבת אלא בתלוש אבל לא במחובר וכמ״ש כאן בש״ע שהוא דברי רמב״ם ואפי׳ בתלוש דוקא בבית עכו״ם ש״מ דבקרקע ישראל אפי׳ בשדה ולאו דוקא בבית שהרי לא משכח היתר אלא בתלוש דוקא ועוד נ״ל דברי התו׳ כי לכאורה תמוה הוא מ״ש אבל בבנין בית רגילין לשכור מידי יום יום והלא עינינו רואות דאדרבה רגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות אלא נרא׳ דהכי מחלקי התו׳ דבשד׳ יש ב׳ דרכים להתיר הא׳ שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות ודרך א׳ לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום בזה אזלי׳ לקולא דרגילין שעובד לעצמו ג״כ מה שא״כ בבנין בית אין שם היתר שעובד לעצמו שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא ע״כ יש להחמיר אפי׳ בקבלנות וא״כ שדה נמי אם האמת הוא שעובד לישראל בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כיון דודאי אינו ה״ל כמו בית ואסור ונמצא הוה כונת התו׳ כמו דברי הרב המגיד שזכרנו גם ש״פ שמבי׳ הב״י בזה שהביא הירושלמי הנ״ל מסקנתם להחמיר בכל מחובר הקבלנות הן בשד׳ הן בבית וכת׳ ב״י ומ״ש ה״ר ירוחם דרחיים של מים מותר ליתנם לעכו״ם בקבלנות הוא לדעת המתירין אבל לדעת האוסרין בקרקע ה״ה ברחיים דמ״ש עכ״ל.
(ג) ואפי׳ אם דר בין העכו״ם כו׳ – עמ״ש בסימן רמ״ג ס״ב שסותר זה ועכ״פ נראה דהך דהכא עיקר ויש להחמיר למעשה.
(א) עושה לעצמו. פי׳ דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר ערסי׳ רמ״ג:
(ב) שאין מכירין הכל. ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצנעה כ״ה פשוט וכ״מ ס״ד משא״כ בהג״ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישי׳ אפי׳ לאורחים ולבני ביתו כנ״ל פשוט דלא כע״ש:
(ג) ואומר שפלוני כו׳. כלו׳ ששכרו לימים וזה אסור מדינא:
(ד) חצירו או כותלו. מדלא כ׳ סתם לבנות לו בית משמע דוקא כשידוע שהוא שלו אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמ״ש ססי׳ רמ״ג ומ״מ נ״ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ״ש בהג״ה:
(ה) לקצור לו שדהו. אף על גב דדרך שדה לאריסות וא״כ יסברו שלקחה באריסות כמ״ש סי׳ רמ״ג י״ל דש״ה כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו״ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:
(ו) לאורחים. עפ״ג דשביעית מ״א כתב תוי״ט שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ״ל דבשביעית הקילו עססי׳ תרע״א:
(ז) לבני ביתו שיחשדו. ול״ד למ״ש ססי׳ רמ״ג דהתם יודעין שהעכו״ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא מ״מ יחשדוהו ששכר העכו״ם לימים ואמר ששכרו בקבלנות כמ״ש הר״ן גבי שדה:
(ח) חוץ לתחום. וליכא למיחש שיקלעו אורחי׳ לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו״ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו״ם עושים המלאכה בשבת ואף ע״ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ״ל דגדול א׳ הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ״ש בי״ד סימן קמ״א ס״ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא״כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ״מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו״ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע״ש הישראל כ״כ ומ״מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל:
(א) וקוצץ וכו׳. בשם הרמב״ם בסתם, ותמיה לי דרמב״ם למד מדין איגרת בסימן רמ״ז, אבל במרדכי פרק קמא דשבת בשם ספר התרומות כתב זה לשונו, כותים שכיר או שפחה שהדליק נר או עשה אש בשביל ישראל אסור ואין להתיר מטעם דהוי כמו קצץ דמותר דהני מילי שולח איגרת שאין גוף ישראל נהנה מגוף האיסור אבל הכא הישראל נהנה מדבר האיסור גופו ממלאכת שבת ודאי אסור אם נעשה בשביל הישראל עד כאן לשונו, ובספר התרומות גופיה סימן רכ״ב ביאר יותר וסיים וזה לשונו ולא דמי לאיגרת שאין גוף הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה עד כאן לשונו, וכן כתב האגודה פרק קמא דשבת וסמ״ג וכלבו, אם כן אמאי סתמו בעל שולחן ערוך הכא להתיר אף שנהנה מגוף מלאכות השדה ואבנים וכתיבה ואריגת הבגד המבוארים בסימן זה, וכן למד בהגהות אשירי פרק קמא דשבת מזה לאסור אף בעשיית מלבוש. ואין לומר דכל הנך פוסקים מיירי לענין אם כבר נעשה אם מותר ליהנות ממנו בשבת עצמו, אבל לדינא מותר ליתן לו, דאם כן מה מייתי מאיגרת. שוב האיר עיני בהגהות מיימוני פרק קמא דשבת שכתב נמי דברי הפוסקים הנזכרים לעיל זה לשונו, כלים לכובס וכו׳ אבל לתקן מלאכת ישראל בבית ישראל לא מהני קציצה, וכן בכל מלאכה שישראל נהנה ממלאכות איסור כגון נכרי שהדליק נר או שעשה אש אפילו קצץ אסור ולא דמי לאיגרת וכו׳, עד כאן לשונו. ולכאורה תמוה דסותר עצמו דהא כשנהנה ממלאכות איסור כמו כלים לכובס אף בבית כותי אסור, וכן בספר התרומות שם קשה טובא עיין שם כי קיצרתי. לכן נראה לי דבאמת בבית כותי מותר הכל כשקצץ אף שנהנה ממלאכת איסור ואין איסור אלא בבית ישראל כמו נר ואש דמסתמא עושה בבית ישראל או לפניה, והא דהקשה מאיגרת היינו כמו שכתב המרדכי וספר התרומות שם דכיון שכתב ישראל ניכר הוי כמו בבית ישראל לזה אמר דאפילו הכי מותר כיון שאין נהנה מגוף ההוצאה. ועתה יתבאר דאין מחלוקת בין הפוסקים דהא דמתיר הרמב״ם ושולחן ערוך בקצץ היינו בית כותי דוקא כמו שכתב בסעיף ה׳ וכמו שכתבו כל הפוסקים ובסימן רנ״ב סעיף ב׳, והגהות אשירי שלמד מפוסקים הנזכרים לעיל שגם במלבוש שעשה הכותי בביתו אסור לא ירד לכל זה והניח לו מקום:
(ב) שאין הכל וכו׳. והא דכתב אחר כך דמשום בני ביתו נמי אסור. כתב מגן אברהם דהכא מיירי במטלטלים דמותר אף בקצת יודעים ועיין לקמן סעיף ד׳:
(ג) [לבוש] לבנות לו בית וכו׳. שינה מלשון השולחן ערוך שכתב ביתו כופלו להורות דאף שעומד במקום שאינו ידוע שהוא שלו אסור משום שכיניו, ולא דמי למרחץ בסוף סימן רמ״ג דשם הריוח לכותים, ואולי דגם השולחן ערוך לאו דוקא נקט:
(ד) לקצור לו שדהו וכו׳. והא דבסימן רמ״ג דמותר היינו להשכיר השדה לכותי שיהיה לכותי הפירות מה שאין כן הכא שרואין שישראל נוטל הפירות מיחזי לאינשי כשכיר יום כן כתב הר״ן:
(ה) לבני ביתו וכו׳. ולא דמי לסוף סימן רמ״ג דהתם יודעים שהכותים נוטל ריוח מן המרחץ אבל הכא מכל מקום יחשדוהו ששכר העכו״ם לימים ואמר ששכרו בקבלנות עד כאן לשון מגן אברהם. ולפי מה שכתבתי בשם הר״ן דמתחזי לאינשי כשכיר יום אפשר כוונתו אף שיודעין שהוא בקבלנות מכל מקום מיתחזי להם אינשי כשכיר יום ואין יודעין לחלק. כתב מגן אברהם דבקצת מקומות נוהגין לשכור בקבלנות ליקח הזבל מרחוב וכותי עושה מלאכה בשבת משום דבשל רבים ליכא חשדא כמו שכתב ביו״ד סימן קמ״א, ומכל מקום בבנין בית הכנסת של רבים לא רצו גדולים להתירו משום חילול השם ואפילו תיקון רחוב במקום שאין נוהגין היתר אין להקל עד כאן דבריו. והטעם דחילול השם נראה דחוק בזה ויותר נראה שלא רצו להתירו דאפשר לחלק דדוקא לענין עבודה זרה הוא דלא חשידא רבים מה שאין כן באיסור דרבנן כזה. כתב הש״ך ביו״ד שם דבשנים ליכא חשדא, ועיין סימן רע״ו ס״ק י״ד:
(א) לעצמו – פי׳ דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר:
(ב) העכו״ם – כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא:
(ג) חצירו – התוס׳ ספ״ק דע״א בשם ר״ת כתב דר״ת היה מתיר לבנות בית ע״י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה״נ בזה דעכו״ם עושה קבלנות שלו. אבל ר״י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור״ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה:
(ד) לקצור – אע״ג דדרך שדה לאריסות וא״כ יסברו שלקחה באריסות כמ״ש סי׳ רמ״ג י״ל דש״ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו״ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:
(ה) לב״ב – עיין סי׳ רמ״ג ס״ק ג׳ שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט״ז. ומ״א מיישב ע״ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו״ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו״ם עושים המלאכה בשבת נ״ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא״כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ״מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו״ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע״ש ישראל כ״כ ומ״מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ״א ונ״ל שאם ח״ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ״ד ס״א ודוק:
(א) ס״א פוסק כו׳ – מתני׳ דעורות לעבדן כו׳ ושם בגמ׳ אין משלחין איגרות כו׳ וכ׳ תוס׳ ד״ה אא״כ ה״ה עורות כו׳ ע״ש ובע״ז כ״א ב׳ ד״ה אריסא דבירו׳ דפ״ק דשבת כו׳ אומנים כו׳ דבין תלוש ובין מחובר דוקא בקבולת:
(ב) בד״א בצנעה – ירושלמי הנ״ל דבתלוש בביתו של א״י דוקא ובמחובר בעיר אחרת וגמ׳ דמ״ק כמש״ו:
(ג) ואפי׳ אם – עט״ז:
(א) ט״ז סק״א כמו בשדה. ר״ל דעביד אדעתא דנפשיה כיון שיש לו חלק לנכרי ה״נ עביד אדעת׳ דנפשיה למהר מלאכתו ובתו׳ כת׳ שהוא כ״ש מאריסות וקשה דודאי בקבלנו׳ גרע מאריסות וכמ״ש בר״ס רמ״ג ויש ליישב ואין להאריך:
(ב) שם והטעם מפני הרואים משמע דאסורים לעשות מלאכת עצמן והאחרונים מפלפלין בזה:
(ג) מ״א סק״א פי׳ דאין קפידא רצונו דמל׳ הש״ע שהוא ל׳ הרמב״ם יש ראיה לדעת מהרי״א שהבי׳ המ״א בסי׳ רמ״ג סק״ב דמש״ה כ׳ הרמב״ם ל׳ לעצמו להורות דאין טובה לישראל מזה:
(ד) סק״ג כלו׳. משום דמל׳ הש״ע שכת׳ לעשות לו מלאכה בשבת איכא למטעי דדוקא בכה״ג אסור מדינא ששכרו בפי׳ על שבת. לכן כת׳ דאין כוונתו כך אלא דכל ששכרו לימים והוא עושה גם בשבת אסור מדינא דזה הוה כאלו שכרו בפי׳ גם על שבת:
(ה) ט״ז סק״ב ואם יחקרו הדבר ימצאן שכן היא כצ״ל ור״ל אף שלא ימצאו שהאמת הוא באריסות דהא באמת הוא בהשכרה אלא כיון דהשכרה עדיף מאריסו׳ שרי וכמו שכתבתי ברסי׳ רמ״ג. לכן כ׳ כיון דעכ״פ אחר החקיר׳ ימצא שנכרי לוקח חלק מהפירות אף שלא יוודע להם שלוקח כל הפירות נמי לא נפיק חורבא דהא אריסות נמי שרי. משא״כ בהא כיון דקבלנו׳ גרע מאריסות חיישי׳ שיחקרו הרואים ויראו שהישראל לוקח כל הפירות וידעו שאינו אריס ויחשדוהו בשכיר יום:
(ו) שם אפי׳ בשדה ר״ל אפי׳ בקבלנות דשדה ול״ד לקבלנות דבית:
(ז) שם דהכי מחלקי התוספו׳. ירצה דבית אע״פ שהמנהג בקביעות אסור ליתן בקבלנות משום דאע״פ שיש מנהג בעי׳ שיכולין למיתלי בב׳ דרכים ולכן אריסות מותר בשדה כיון שיוכלו לתלות באריסו׳ וקבלנות ואין לחוש שיחקרו ויודע להם שאינו קבלנות ז״א דא״כ ידעו שהוא באריסות על ידי שיראו שהנכרי לוקח מהפירות שעל ידי זה ידעו שאינו קבלנות אבל בבית לא מהני מה שהמנהג בקבלנות כיון דליכא רובא להתירא זהו כוונת התו׳:
(ח) מ״א סק״ד כמ״ש בהג״ה. וההוא דבסי׳ רמ״ג שאני כמ״ש המ״א סק״ז:
(ט) ט״ז שם וא״כ שדה נמי כלומר וכיון שכן כוונת התו׳ ממילא נמשך דבשדה ג״כ אוסרים התוס׳ בקבלנות כדברי הה״מ דאע״ג דבשדה יש רובא להיתר חיישינן שיחקרו ויוודע להם שהישראל נוטל כל הפירות ושוב לא נשאר למיתלי רק או בשכיר יום או בקבלנות וליכא רובא להתירא. ודע דלפ״ז משמע דבשדה אף שהמנהג בקבלנות אסור בקבלנות ולא כמו שכתבנו בסימן קמ״ו אות י״ח וכתבנו מזה בתשו׳ וכאן אין להאריך:
(י) מ״א סק״ו מפני מ״ע כמו לבני עירו כצ״ל:
(יא) סק״ז כמ״ש הר״ן. דברי הר״ן הם מה שהועתק במ״א סק״ה ע״ש שכ׳ ויחשדוהו ששכיר יום הוא דר״ל דאע״ג שהוא יאמר שאינו שכיר יום יחשדוהו דמשקר:
(יב) סק״ח אורחים לשם. ולבני ביתו לא חיישינן כי לא יודיעם כלל ולא ידעי:
(א) חצירו עבה״ט וכת׳ בשבות יעקב ח״ג בית שהוא עומד ליפול מותר לשכור עכו״ם בע״ש בקבולת שיסמוך המפולת ע״י קורות אך לא ישכור בפי׳ אלא שיאמר כל המתקן אינו מפסיד וכן בחביות שנסדקה יוכל לעשות כן ע״ש. וכת׳ בשו״ת נ״ב ח״א סי׳ י״ב באחד שהיה דחוק לבנות הגג בחה״מ סוכות שאח״כ יקחו הפועלים למבצר ולא ישיג בע״מ ויצטרך ליישב בלי מחסה מזרם ומטר בימות הגשמים וכת׳ שיש לצדד להתיר בקבלנות אף בשבת ויו״ט כיון שבק״ק פראג רוב בנינים שבונים היהודים הוא בקבלנות ובפרט כסוי הגגים ולכן אין בזה חשדא מבני העיר רק מאורחים ואינהו לא ידעי כלל אם הוא מלאכת ישראל אך אעפ״כ לא התיר כ״א בחה״מ בצירוף שהוא שעת הדחק כמבואר וגם כת׳ שלא יעמוד שם משגיח יהודי על הבע״מ ואם א״א בל״ז יקח עני שאין לו מה יאכל במועד ע״ש:
(ב) לב״ב עבה״ט ועיין בשו״ת פני יהושע כת״י קהל אחד נדר לבם לבנות בה״כ וטרם החילם לבנות קנו קרקע ליקח ממנה עפר וטיט ללבון לבנים ושכרו נכרי אחד שיעשה הלבינים ויצרפם ונותנים לו סך קצוב מכל אלף לבינים וכת׳ דאין להתיר מחמת שמקצת דרכם בקבלנות אלא דוקא אם הרוב דרכם לעשות בקבלנות וכת׳ שיש מקום לצדד לפי שי״ל דהא דאסור מלאכת מחובר אף שהיא מחוץ לעיר דוקא כשהתחיל הישראל הבנין בביתו ולכן אף שסיתת האבנים הוא בביתו של נכרי אולי יראוהו כו׳ משא״כ היכא שלא התחילו עדיין במלאכה כלל וסיום התשובה לא נמצא רק מראש ניכר שדחה גם היתר זה שכת׳ חזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי היתר כו׳ ע״ש ולפי מ״ש המג״א דבשל רבים ליכא חשדא היה ראה צד היתר גם בזה דמ״ש המג״א בה״כ בקבלנות לא רצו הגדולים להתיר כי בזה הזמן כו׳ האי טעמא לא שייך בזה שעושה מחוץ לעיר ועיין בא״ר שכת׳ די״ל דשבות אף ברבים איכא חשדא וצ״ע ועיין בשו״ת תפארת צבי סי׳ יו״ד בקהל שבונים בה״כ בקבלנות ע״י נכרי והנכרי רוצה לבנות בשבת ואם לא יניחוהו אפשר שיתבטל הבנין ועכ״פ הפסד יותר משני מאות ר״ט שיצטרכו לשלם לו בחנם בכדי להכשיר נזקו משכירות פועליו והביא שם מתוס׳ שבת בשם בה״ע שאם יש חשש שיתבטל כו׳ וכ״כ בפ״מ וכת׳ דאף שבא בשאלה שאין זה ברור שיתבטל אם יפסידו מ״מ יש לחוש שלא יתנו נדבה יותר וא״כ ממילא יתבטל וגם יש צד היתר שקנו קרקע מהנכרי ועדיין לא נקרא שם ישראל עליו לכן יש היתר שימכרו הכל הקרקע והצריך לבנין לנכרי עד שיוגמרו הכתלים רק אחר שיוגמרו הכתלים והגג אז יחזרו ויקנו ולא יעשו מאז ואילך בשבת משום דהכתלים והגג אין היכר שהוא לבה״כ אבל בבנין התקרה ושאר ענינים שניכר שאין עושין כן לבנין הדיוט רק לבנין בה״כ אין להתיר ע״י הערמת המכירה כיון שהוא ניכר לכל ולכן אחר גמר הכתלים והגג לא יעשו בשבת ע״ש:
(א) בט״ז ס״ק א׳ בשם ר״ח כתבו כו׳ כצ״ל:
(ב) במג״א סק״ב בצנעה כצ״ל כוונתו דכל שהוא מלאכה שבצנעה אף היודעין שהוא של ישראל אין חושדין אותו ודנין לו לכף זכות שבודאי הוא עושה בהיתר ע״י קציצת דמים וכדומ׳ משא״כ מלאכת פרהסיא אף שהוא דר בין העכו״ם מ״מ חיישינן לאורחים ובני ביתו שמחמת שהן רואין שמצוה לעשות מלאכה בפרהסיא בשלו בשבת הן חושדין אותו במה שאין בו וסבורים ששכר העכו״ם לימים ואומר ששכר בקבלנות כמ״ש המג״א בס״ק ד׳:
פוסק עם העכו״ם על המלאכה – נ״ב: הנני מעתיק פה בקצרה מה שהשבתי לאחד מק״ק זאלישציק הנה בנידון מה ששאל על הפיטשניע של חותנו הנה להשכיר הפיטשנע של חותנו ודאי מהני כיון דהוי גם אצל חותנו בשכירות א״כ ממ״נ אם שכירות לא קניא אינו שלו והוה של נכרי הראשון ואם שכירות קניא קנאו השני מיהו יותר יש לכתו׳ שמוכר לו כל זכותו כי י״ל דאין זה ממ״נ די״ל כיון שיש לחותנו כתבים המועילים מדינא דמלכותא א״כ ניהו דשכירות לא קניא מדינא קנאו מדינא דמלכותא אבל נכרי השני שאין לו כתבים כאלו לא קנאו בדינא דמלכותא רק בד״י וי״ל אולי שכירות לא קניא לכך יש לכתו׳ לשון מכירה או לכתו׳ בלשון דייטש ובנייר סטעמפיל שיועיל לדינא דמלכותא ואז די בשכירות. ונידון האפר שלא בא לעולם יש לכתו׳ שמוכרין כל האפר לכשיבוא לעולם ולרשותם וליתר שאת מתחייבים נפשם וגופם להעמיד ולהקנות האפר להנכרי ולכשיבוא האפר לעולם ולרשותם לזה מהני אף לדבר שלא בא לעולם. גם בלא״ה ניהו דדבר שלא בא לעולם לא קנה מ״מ אם תפס לא מפקינן מיניה וא״כ ה״נ כיון דבאמת אין המוכרים חוזרים בהם והנכרי כיון דעובד בשבת לעצמו הוי כתפס והוי כשלו. מיהו ליתר שאת יכתבו כאשר כתבתי עפ״ד שהשבתי לק׳ זאלישטשיק:
בהג״ה: ואפילו אם דר בין העכו״ם יש לחוש לאורחים הבאים – נ״ב: עיין במג״א ס״ק ח׳ מ״ש פה בעירנו נוהגים היתר וכו׳ עיין מ״ש בזה בתשובה לק״ק פאלטישאן בחיבורי על יו״ד מהדורא וא״ו סי׳ ר״כ לאסור בזה מדינא מכמה טעמים וראיה לדעת הא״ר בזה ע״ש בעזה״י ודו״ק:
והנה מ״ש בהג״ה: ואפילו אם דר בין העכו״ם יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו – נ״ב: עיין במג״א שהקשה משביעית ותירץ דבשביעית הקילו ע״ש. והנה בביאור כוונתו למה בשביעית הקילו ראיתי בשו״ת נוב״י מהד״ק חאו״ח שמפרש דהטעם דהוי איסור קל ומזה למד דה״ה בחוה״מ דהוי איסור קל לא חיישינן לאורחים ובספר הנדפס מחדש ישועות יעקב על או״ח מפרש הכוונה דבשביעית שהיא זמן ארוך הקילו ע״ש. והנה לכאורה היה מוכח דלא כדברי הנוב״י מן הש״ס דאם נימא שחלקו בזה חז״ל בין איסור קל לחמור הרי הוא עצמו כת׳ דמלאכת חוה״מ הוי איסור קל ודמי לשביעית א״כ מה פריך בפ״ק דע״ז דף כ״א ע״ב הא מרחץ לכותי שרי כותי נמי עביד ביה מלאכה בחוש״מ ומה פריך דלמא דוקא באיסור שבת ויו״ט דחמור חששו למ״ע אבל חוה״מ דהוי איסור קל לא חששו למ״ע ומזה לכאורה מוכח דלא כסברת הנוב״י. אך כד דייקינן נראה דבע״כ כוונת המג״א רק מכח דהוי איסור קל דאין לומר כפירוש הישועות יעקב דהכוונה מכח דהוה זמן ארוך דבשלמא אם היה מותר להשכיר לנכרי על ימות החול רק שעל שבת לבדו היה אסור להשכירו הוי שייך לומר דבשבת ליכא פסידא כ״כ כמו בשביעית אבל כיון דאסור להשכירו לגמרי מחשש שבת א״כ יש בזה יותר פסידא מבשביעית. ושוב ראיתי שבספר ישועות יעקב הנ״ל הרגיש עצמו בזה ונדחק בזה ע״ש. ולכך נראה לפענ״ד העיקר כפירוש הנוב״י הנ״ל. ומה דקשיא לן עלי׳ ממס׳ ע״ז הנ״ל מאי פריך מחוה״מ נראה לומר דהמעיין בש״ס שם נקט רשב״ג שם בלשונו ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבתות ויו״ט. הרי דנקט גם חשש מלאכת היו״ט בזה. והנה עיקר איסור מרחץ ביו״ט הוא רק מכח אשר יאכל לכל נפש וזה אינו שוה לכל נפש והוי לאו הבא מכלל עשה דלא אמרינן בזה אהדריה לאיסורא קמא כמ״ש התוס׳ במס׳ ביצה דף י״ב ע״א כעין זה גבי לכם ולא לגבוה ע״ש וא״כ איסור זה דאינו שוה לכל נפש לא חמור מחוה״מ דהוי נמי ד״ת לכמה פוסקים ולכך פריך שפיר כיון דאתה חושש למלאכת יו״ט ג״כ אף דהוי רק איסור עשה א״כ כותי עביד ביה מלאכה בחוש״מ דשקול כמו איסור מרחץ ביו״ט אבל לדידן דמיירי הרמ״א רק בשבת לנגד מלאכת שבת ודאי קיל שביעית וה״ה איסור חוה״מ ובמלאכת מרחץ ביו״ט יש לומר דבאמת נמי לא חיישינן לאורחים ומהאי טעמא אתי שפיר מה דלא פריך הש״ס על המשנה שם הא מרחץ לנכרי שרי דעל המשנה י״ל שפיר דלא אסר רק בשביל חשש שבת לא יו״ט. ובזה י״ל שפיר דבחוה״מ הקילו ושבת חמור. אבל לרשב״ג דנקט אף יו״ט ומלאכת מרחץ ביו״ט דאינו רק לאו הבא מכלל עשה שפיר דומה לחוה״מ דהוי נמי מן התורה כמ״ש בזה בהלכות חוה״מ ופריך שפיר ואתי שפיר דינו של הנוב״י ודו״ק ועיין בחידושי להלכות חנוכה מה שהבאתי שם ראיה דלא כהנב״י ממק״א ע״ש ועיין מ״ש בחידושי לע״ז מה שראיתי איזה שגיאות בספר ישועות יעקב הנ״ל בסוגיא זו. וגם ראיתי מה שהקשה עוד הישועות יעקב הנ״ל על הט״ז שהקשה על הרמ״א הנ״ל למה מתיר במקום דליכא רואים הרי כל מקום שאסרו רז״ל משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ותמה בספר הנ״ל למה לא הקשה על מה דאמרינן בש״ס דחוץ לתחום מותר דהרי אפילו בחדרי חדרים אסור ע״ש ולק״מ כי כלל זה דאפילו בחדרי חדרים אסור לא נאמר רק אם במקום הזה שייך רואין אך עתה ליכא רואין וגם אף אם לא היה מניח כאן רואין הוי רק מכח איסור זה מחמת שרוצה לעשות בו דבר כזה אבל זולת זה הי׳ מניח כאן רואים ואפשר להיות רואין דרך היתר בזה לא פלוג רבנן ואסרו בכל ענין וכדרך שאמרינן בעלמא שלא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתות מותרין אבל בחוץ לתחום בשבת ויו״ט דאי אפשר לבוא לידי רואים ולא הוי מכח איסור זה רק מכח איסור אחר ואי אפשר לבוא לידי רואים כיון דאיסורא רביע עלה בכה״ג לא תקנו רבנן ול״ש בכה״ג לא פלוג וז״ב ופשוט ודו״ק:
(א) וקוצץ דמים – היינו קבלנות שמתנה עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ״ז ס״ד ובסימן רנ״ב ס״ב:
(ב) מותר – דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ״ז ס״א:
(ג) בצינעה – היינו שהיא מלאכת צינעה לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה״נ דאפילו אם הוא עושה אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:
(ד) שאין מכירים הכל – ואפילו אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג״ה דיש לחוש לאורחים ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:
(ה) לפיכך וכו׳ – ר״ל דסתם מחובר הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:
(ו) חצירו או כותלו – ואפילו אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג״כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ״א וש״א]:
(ז) לקצור לו שדהו – ואע״ג דדרך שדה לאריסות וא״כ יסברו שלקחה באריסות כמ״ש סימן רמ״ג ס״א מ״מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט״ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו״ט וכ״ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג״כ אסור] ועיין בבה״ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ״ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע״ת בשם נו״ב סי׳ י״ב:
(ח) במדינה – היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים:
(ט) התחום – שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם:
(י) להניחה – איתא בס״ח סימן שמ״ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו:
(יא) אם דר וכו׳ – ר״ל שהוא דר מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ״ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו דר בעיר:
(יב) וגם אין עיר אחרת – וה״ה כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג״כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת שלא יעשה בשבת:
(יג) מותר – דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ״א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ״מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע״ש טעמו דיש ח״ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ״מ הסכים המ״א שאין להתיר לבנות בהכ״נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח״ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו״ט ומ״מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח״ו שיתבטל הבנין בהכ״נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:
בצינעה – עיין במ״ב ועיין ביאור הגר״א שציין ע״ז ירושלמי הנ״ל דבתלוש בביתו של א״י דוקא ולכאורה משמע מיניה דהוא מחמיר אם עושה אותה בפרהסיא אף שהיא מלאכת תלוש שאין ידוע שהוא של ישראל אבל לישנא דשו״ע שכתב שאין הכל מכירים וכו׳ אבל אם היתה ידועה וכו׳ משמע דהעיקר תלוי אם המלאכה מפורסמת שהיא של הישראל וכ״כ הגר״א בעצמו בביאורו על דברי הג״ה שבסעיף ב׳ ע״ש והא דאיתא בירושלמי בבית א״י מותר היינו משום דכל כה״ג מסתמא לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל ואפי׳ אם היא מלאכת פרהסיא שרי ואה״נ דאפילו אם הוא עושה אותה בר״ה שרי אם אינו מנכר לסתם ב״א שהיא של ישראל כמו שכתב ב״י שם בשם רבינו ירוחם [ואפשר עוד דבא הירושלמי שם לאפוקי אם הוא בבית ישראל] ונראה דכונת הגר״א ג״כ הכי אלא שחסר תיבת וכו׳ אחר תיבת בצינעה ור״ל על מה דכתב בשו״ע שאין הכל מכירים וציין המקור לזה מדמצריך הירושלמי בביתו של א״י והיינו משום דהתם לא מינכרא מלתא שהיא של ישראל וכן מדמתיר במחובר בעיר אחרת והיינו הכל מטעם זה וה״ה כל כה״ג:
או לקצור לו שדהו – עיין במ״ב מש״כ בשם הט״ז דאפילו אם דרך אנשי העיר לשכור פועלים בקבלנות ג״כ אסור דיחשדוהו בשכירי יום שג״ז הוא רגילות [ועיין בפמ״ג דלדבריו אפילו מנהג רוב העיר הוא בקבלנות ג״כ אסור כיון דרגילים בשכירי יום ג״כ ולענ״ד יש להשיב דז״ל הרא״ש פ״ק דע״ג בסופו ר״ת ז״ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות וכו׳ וע״ז השיג הרא״ש ואמר דמהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע״י שכיר יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו עכ״ל. ומשמע מזה דאם רוב העיר דרכן בקבלנות אפילו בבתים אין להחמיר וידוע שדברי התוס׳ שהעתיק הט״ז בדבריו הם דברי ר״י שהשיג על ר״ת וכן דברי הרא״ש זה הוא ג״כ דברי ר״י כמו שרמז עליהם הרא״ש בפ״ב דמו״ק סימן ל״ד ע״ש]. והנה בתוספות ישנים בשבת י״ח ע״א מוכח ג״כ כהט״ז דאפילו רגילות בקיבולת ג״כ אסור כיון דרגילות ג״כ בשכירי יום ועיין בפמ״ג שכתב דלטעם הר״ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום היינו אפילו ידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא״י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש לפ״ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת ג״כ אסור [וחמיר יותר לשיטתו מלשיטת התוס׳ הנ״ל] אבל לטעם השו״ע שכ׳ אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הא״י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות שרי והוא מצדד שם להקל בזה ולענ״ד יש לעיין הרבה בזה דשיטת הר״ן הנ״ל לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים דס״ל כוותיה לדינא והוא הר״מ בתוס׳ ע״ג כ״א ע״ב ד״ה אריסא בסוף הדיבור ע״ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס׳ מתחלה בשם ר״י משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו׳ אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף משא״כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו ור״ל דע״כ הוא כשכירו של ישראל ולפ״ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת ג״כ אסור וכן במאור פ״ב דמו״ק ובהגהת סמ״ק והובא ג״כ בכל בו וגם בהג״א פ״ק דשבת ובסה״ת אות קמ״ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ״א העתיק דברי ר״י] משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לא״י חלק בגוף הדבר ולפ״ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד ג״כ אסור כשיטת הר״ן הנ״ל [ולדידהו ניחא מה דסתם הגמרא בפ״ב דמו״ק ואמר מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור ולא חילק בדבר] אכן מלשון הרמב״ם שהובא בשו״ע שכתב הטעם שהרואה את הא״י וכו׳ אינו יודע שקצץ ואומר וכו׳ משמע דאם מנהג רוב העיר בקבלנות יש להתיר אפילו בבית וכמו שהוכחתי לעיל בריש סימן רמ״ג בביאור הלכה מן הרמב״ם גופא דבעינן רובא בחידושי רע״א הביא שגם בתשובת מהר״י הלוי הסכים ג״כ לאיסור אך דעתו בעצמו שם להתיר היכא שמנהג המקום הוא לשכור בקבלנות והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן לא נוכל למחות ביד המקילין שבלא״ה יש כמה ראשונים שס״ל דבשדה מותר קיבולת משום דיתלו באריסות ונהי דאנן קי״ל להחמיר בזה כסתימת השו״ע כאידך רבוותא מ״מ באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל באמנם בקיבולת דבית שדעת ר״ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם יש לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ״ל. אח״כ מצאתי בנ״א כלל ג׳ שגם דעתו להחמיר בזה וע״כ צ״ע למעשה והנה מה שכ׳ במ״ב דקיבולת נקרא אם כל הבנין הוא רק בקבלנות אבל לא כשהאדריכל בלבד הוא קבלן ושאר שכירים שתחתיו הם לפעמים שכירי יום כ״כ האחרונים ונ״ל דכונה הוא דאותו בעה״ב דרכו לשכור לפעמים בעצמו את השכירים שתחתיו לשכירי יום ולכך לא נקרא תו שם קבלנות על הבנין אבל אם הדרך הוא תמיד שאין בעה״ב יודע כלל מכל עסק רק שהוא שוכר האדריכל והאדריכל בעצמו דרכו לשכור לפעמים שכירי יום תחתיו תו הוי זה ג״כ בכלל קבלנות:
(א) [סעיף א׳] וקוצב דמים וכו׳ פי׳ שקוצב לו סך ידוע עבור המלאכה והעכו״ם אימתי שירצה יעשה וכיון דאין קפידא לישראל באיזה זמן שיעשה לכן מותר לעשות אפי׳ בשבת כיון שאין הישראל נהנה במלאכת השבת ועכו״ם אדעתא דנפשיה עביד:
(ב) שם. וקוצב דמים וכו׳ וה״ה אם התנה עמו כו״כ לק׳ מהמלאכה שעושה ששכרו ישנו בעולה ויורד לפי פעולתו המעט הוא אם רב גם זה מיקרי קצב ושרי. שמן המשחה דף ח״י פתה״ד או׳ א׳:
(ג) שם. בר״א בצנעה שאין מכירין הכל וכו׳ לאו דוקא הכל אלא ה״ה אם מקצת יודעים אסור שהרי אפי׳ לבני ביתו מסיק הגה דיש לחוש ולא כתב בלשין פלוגתא. עו״ש או׳ א׳ מיהו המ״א סק״ב כתב אע״ג שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ובהגה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישינן אפי׳ לאורחים ולבני ביתו ודלא כעו״ש יעו״ש. אבל המאמ״ר או׳ א׳ כתב דניראין דברי העו״ש עיקר דאין הפרש בין תלוש למחובר יעו״ש. כ״כ המט״י או׳ ב׳ דהדבר פשוט כיון דתליא מילתא בצינעא ופרהסיא אין חילוק בין מלאכה בתלוש למחובר דהרי מחובר חוץ לתחום מותר דהוי צינעא ומטלטלין בביתו של ישראל אסור דהוי פרהסיא דכל מה שיעשה בבית ישראל אפי׳ יעשה במקום צנוע בבית מיקרי פרהסיא דשכיחי טובא נכנסין ויוצאין וגם איכא חשדא דשכנים ואפי׳ דבני בית וכמ״ש בהגה יעו״ש. אמנם מ״ש שם המט״י דבבית העכו״ם אפי׳ בגדים הידועים למלבושי ישראל שרי ואפי׳ בחנות יעו״ש הרו״ח או׳ א׳ כתב שהנותנים בגדים לצמרים לתופרם שיש היכר בין מלבושי ישראל לעכו״ם אפ׳ בקבלנות אסור יעו״ש. וע״כ נראה דיש להחמיר כדברי העו״ש והרו״ח ובעינן דוקא שתהיה המלאכה בבית העכו״ם ואינה מפורסמת של ישראל. מיהו אם דרך העכו״ם לעשות מכיסו בגדי ישראל ולמכור מותר ליתן לו לתפור ג״כ בקבולת או לקנות ממנו שיעשה לו בגד כמדתו והעכו״ם יעשה בכל זמן שירצה ואפי׳ בשבת ואפי׳ בחנות משום שהרואה אומר דבשלו מתעסק כדי למכור. ועיין לקמן סי׳ רנ״ב סעי׳ ג׳:
ג) ודוקא בכלים המטלטלים שייך בהו חילוק זה להתיר בקבלנות בבית הגוי כשאינו מפורסם שהוא של ישראל אבל בבונה בנין בבית ישראל או בחנות של ישראל אפי׳ שיהיה ברחוב העכו״ם ואינה ניכרת לישראל הדרים בעיר עכ״ז לא שייך להתיר בבית החנות מה״ט שאינו מפורסם שהוא של ישראל כי כיון שהוא בתוך המדינה או בתוך התחום א״א שלא יהיה ידיעה לאיזה אחד מישראל וחברך חברא אית ליה ובכל אופן אסור וזה ברור. רו״ח שם. ועיין מ״א סק״ד.
(ד) שם. בד״א בצנעה וכו׳ האי צנעה היינו דלא חזו ליה ישראל לאותו גוי בעידנא דעביד במלאכת ישראל אבל מאי דחזו ליה עכו״ם דעייל בבית עכו״ם בשבת לא חשיב פרהסיה הרב מהר״ד הלוי בס׳ שמן השמחה דטו״ב ע״ב והסכים עמו המחבר שם ד״ך ע״א. פתה״ד או׳ ד׳:
(ה) שם. שהרואה את העכו״ם וכו׳ משמע דאם היו יודעים שפסק כגון במקום שנהגו לבנות בקבלנות יהיה מותר וליתא שהרי כתב בב״י אבל כה״ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום יע״וש מט״י או׳ ג׳ ועיין לעיל סי׳ רמ״ג או׳ ו׳:
(ו) שם. ואומר שפלוני וכו׳ כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא. מ״א סק״ג:
(ז) שם. או לקצור שדהו וכו׳ ואע״ג דדרך שדה לאריסות וא״כ יסברו שלקחה באריסות כמ״ש סי׳ רמ״ג י״ל דשאני התם כשיחקרו יוודע להם האמת שקיבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו״ם נוטל בריוח ידעו דלא אריס הוא ויחשידוהו ששכיר יום הוא. מ״א סק״ה. א״ר או׳ ד׳ תו״ש או׳ ד׳:
(ח) שם. במדינה. היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים, תו״ש או׳ ה׳:
(ט) שם. מפני הרואים וכו׳ ואפי׳ אם יעשו הכרזה שיעבירו קול במחנה העברים שבנין פלוני הוא בקבלנות ג״כ איכא חשדא ואסור. פתה״ד או׳ ב׳ ויעוש״ב:
(י) חצר של ישראל בארץ הקדושה ת״ו שהיה חרב ושמם וע״י פיזור ממון לאלי הארץ ניתן רשות לבנותו מותר להניח לפועלים לעשות מלאכה אפי׳ בשבת בכל גוונא ואפי׳ בפרהסיה דחיישינן שמא יחזרו בהם וישאר חרב ומשום ישוב א״י מוסכם מכל הפו׳ ז״ל להתיר דעיקר איסור מלאכה אינו אלא משום אמירה לגוי והותר משום ישוב א״י וכן עשו מעשה רב בעה״ק ירושת״ו. הרב מים שאל ז״ל ד״א ע״א. פתה״ד או׳ ג׳
(יא) בתי החזקות שלנו בבתי הגוים והיהודי מקדים לו מעות בשכירות ושוכר פועלים לבנות הלק״ט ח״א סי׳ רצ״ה הורה פנים להתר ואח״כ כתב שראה בירושלם לכל הרבנים שהיו מחמירים ומונעים לבעל החזקה לעשות כן. י״א בהגה״ט מט״י או׳ ד׳ שע״ת או׳ ט׳:
(יב) גוי שהוא סרסור למכירת פוליסא מפלוריני״ס אי שרי לישראל לצוות לו קודם שבת שיקנה לו בשבת סך מה מפלוריניס שנוטל הגוי סרסרו כו״כ לק׳ מהסכום שיקנה מי נימא אדעתא נפשיה עביד. ואיכא בהא איסור כתיבה בשבת דהמנהג לאחר שיגמרו לתת הפוליסא בשער שקצבו ביניהם נוטלים מיד הסרסור כת״י כנקרא נוט״ה ולפעמים כותב בה שם הקונה. וגם המוכר כותב פוליסא ביום השבת ע״ש ישראל הקונה. ואת״ל דלצוות להדיא שיקנה בשבת אסור מהו הדין אם מותר לומר לו סתם בע״ש לקנות לו סך כו״כ פלוריני״ס. עיין להרב מהר״ד הלוי בס׳ שמן המשחה דף טו״ב דהגם שנתן כמה טעמים להתיר מ״מ לענין מעשה נטה דטתו להחמיר והרב המחבר שם בתשו׳ שאחריה החליט לאסור מכמה טעמים יעו״ש. פתה״ד או׳ ח׳:
(יג) שם. מפני הרואים וכו׳ מותר לישראל להניח לעבדו ולשפחתו (היינו כגון שהם שכורים אצלו לחדש או לשנה) לעשות מלאכה שאינה שייכא לישראל בביתו של ישראל ולא עבר על למען ינוח עבדך ואמתך כ״א בעבד כנעני שישנו במצוות סה״ת. אמנם רבי שמחה כתב לאסור לעשות בבית ישראל הגמ״י פ״ו מה״ש יעו״ש. והביאו הט״ז סק״א. וכתב דהטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישמעאל הוא עושה וכ״פ החס״ל או׳ ג׳ קיצור ש״ע סי׳ ע״ג או׳ ח׳ ואף אם יעשו מלאכה הניכרת שהיא שלהם כגון לתקן מלבושיהם וכדומה יש לאסור מפני הרואים שיאמרו שישראל צוה להם לעשות בשבת כדי שיהיו פנויים במו״ש לעשות במלאכתו. ועיין לקמן רס״י ד״ש:
(יד) בית שהוא עומד ליפול מותר לשכור עכו״ם בע״ש בקבולת שיסמוך המפולת ע״י קורות אך לא ישכור בפי׳ אלא יאמר כל המתקן אינו מפסיד. וכן בחבית שנסדקה יוכל לעשות כן. שבו״י ח״ג יעו״ש. שע״ת או׳ ג׳:
(טו) שם בהגה. יש לחוש לאורחים או לבני ביתו וכו׳ ולא דמי למ״ש סס״י רמ״ג דליכא חששא משום אנשי ביתו דהתם יודעים שהעכו״ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא יחשדוהו ששכר העכו״ם לימים ואומר ששכרו בקבלנות. מ״א סק״ז. א״ר או׳ ה׳ תו״ש או׳ ו׳ וכתב ודלא כהט״ז שנתקשה בזה בסס״י רמ״ג יעו״ש:
(טז) שם בהגה. או לבני ביתו וכו׳ וה״ה למלאכת תלוש בביתו של ישראל יש לחוש שיחשדוהו בני ביתו. והא לא פליג עם מהר״י אבוהב שהביא ב״י סי׳ רמ״ג. דברי יוסף סי׳ ט׳ בפ״י או׳ ב׳ ועיין לעיל או׳ ג׳:
(יז) שם. ואם היתה המלאכה חוץ לתחום וכו׳ דתו אין חשש רואים דליכא אינשי דנפקי להתם בשבת. וע״י עירוב אינו שכיח כ״כ כי אין מערבין אלא לדבר מצוה. וגם אין לחוש לאורחים הבאים לשם כי אין דרך אורחים לשבות אצל יהודים. תו״ש או׳ ז׳:
(יח) שם. חוץ לתחום וכו׳ ומשמע מסתימת לשון הש״ס והפו׳ דחוץ לתחום שרי מיד ואפי׳ בסמוך ונראה לסוף התחום וליכא למיחש לאנשים שיצאו עד סוף התחום ויראו משם את העכו״ם שעושה מלאכת ישראל דזה לא שכיח. תו״ש שם:
(יט) כתב מ״א סק״ח דבעירו נוהגין היתר לשכר עכו״ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו״ם עושים המלאכה בשבת ואע״ג דמלאכה דאו׳ כדאמרינן בשבת דע״ג ע״ב היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ״ל דגדול אחד הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ״ש ביו״ד סי׳ קמ״א ס״ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור. וא״כ היה נראה להתיר לבנות בהכ״נ בשבת בקבלנות ומ״מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר כי בזה״ז אין העכו״ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול ה׳ אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע״ש הישראל כ״כ ומ״מ במקום שאין נוהגים היתר ברחוב אין להקל עכ״ל והביאו א״ר או׳ ה׳ וכתב דהטעם משם חלול ה׳ הוא דחוק ויותר נראה שלא רצו להתירו משום דיש לחלק דדוקא לענין ע״ז לא חשידי רבים משא״כ באיסור דרבנן כזה יעו״ש. וכ״כ התו״ש או׳ ז׳ דראייתי מע״ז יש לדחות דשאני ע״ז דחמירא טפי יעו״ש. וכ״כ המט״י או׳ ד׳ אלא שבפינוי הזבל כתב להתיר משום דאינו אלא מוקצה בעלמא ואי משום נטילת גבשושית כתב דאין בו חיוב יעו״ש הטעם אבל הר״ז או׳ ח׳ כתב כדברי המ״א דבמקום שאין מנהג אין להקל. וכ״נ דעת ח״א כלל ג׳ או׳ ח׳ מיהו בחו״ה יש להקל לצורך רבים אף במקום שאין מנהג שד״ח באס״ד מע׳ חו״ה או׳ ג׳ יעו״ש. ועיין לקמן או׳ כ״ב:
(כ) ואם ח״ו יש חשש שיתבטל הבה״כ מלבנות שרי בקבלנות באה״ט סק״ה. תו״ש שם. וכ״כ הר״ז או׳ ח׳ וכ״כ בשו״ת שו״מ מה״ק ח״ג סי׳ קכ״ד. ועיין א״א סי׳ רע״ו או׳ ח׳ שמצדד להקל אף בשכירות יעו״ש:
(כא) קהל שבונים בהכ״נ בקבלנות ע״י עכו״ם והעכו״ם רוצה לבנות בשבת ואם לא יניחוהו אפשר שיתבטל הבנין ועכ״פ הפסד יותר משני מאות ר״ט שיצטרכו לשלם לו בחנם בכדי להכשיר נזקו משכירות פועליו כתב בשו״ת תפארת צבי סי׳ יו״ד שאף שאין זה ברור שיתבטל אם יפסידו מ״מ יש לחוש שלא יתנו נדבה יותר וא״כ ממילא יתבטל וגם יש צד היתר שקנו קרקע מעכו״ם ועדיין לא נקרא שם ישראל עליו לכן יש היתר שימכרו הכל הקרקע והצריך לבנין לעכו״ם עד שיגמרו הכתלים רק אחר שיגמרו הכתלים והגג אז יחזרו ויקנו ולא יעשו מאז ואילך בשבת משום דהכתלים והגג אין היכר שהן לבהכ״נ אבל בבנין התקרה ושאר ענינים שניכר שאין עושין בו בבנין הדיוט רק לבנין בהכ״נ אין להתיר ע״י הערמת המכירה כיון שהוא ניכר לכל ולכן אחר גמר הכתלים והגג לא יעשו בשבת יעו״ש. והביאו השע״ת או׳ ה׳:
(כב) אחד שהיה דחוק לבנות הגג בחו״ה סוכות שאח״כ יקחו הפועלים למבצר ולא ישיג בעלי מלאכה ויצטרך לישב בלי מחסה מזרם וממטר בימות הגשמים כתב הנוב״י ח״א סי׳ י״ב שיש לצדד להתיר בקבלנות אף בשבת ויו״ט כיון שבק״ק פראג רוב בנינים שבונים היהודים הוא בקבלנות ובפרט כסוי הגגים ולכן אין בזה חשדא מבני העיר רק מאורחים ואינהו לא ידעו כלל אם הוא מלאכת ישראל משום דהבית הנז׳ הוא עומד על המצר בין רחוב היהודים והנכרים וכל סביבותיו בתי נכרים ואע״פ כן לא התיר כ״א בחו״ה בצירוף שהוא שעת הדחק כמבואר וגם כתב שלא יעמד שם משגיח יהודי על הבעלי מלאכה ואם א״א בלא זה יקח עני שאין לו מה יאכל במועד יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ ג׳:
(כג) שם. וגם אין עיר אחרת וכו׳ היינו של יהודים דעיקר חששא אינו אלא מפני יהודים הרואים. תו״ש או׳ ח׳ וכ״כ הר״ז או׳ ג׳ ונראה דלא דוקא עיר אחרת אלא היה אם דרים שם יחידים ישראלים בתוך התחום שעושין המלאכה אסור לעשות בשבת:
(הקדמה) למדנו בסימן הקודם שחכמים אסרו שגוי יעשה מלאכה בשבת עבור ישראל או בנכס של ישראל, ומשני טעמים: א. לעיתים נחשב הגוי לשלוחו, והרי זה כאילו היהודי עשה את המלאכה. ב. גם במקרים שהגוי אינו נחשב לשלוחו, לעתים אסרו חכמים משום מראית העין, שהרואה סבור שהגוי שלוחו של ישראל, ויש בכך חילול השם1.
סימן זה עוסק בעבודת שבת של גוי העובד עבור יהודי בקבלנות, כלומר שמקבל את שכרו עבור העבודה שעושה, אך יכול לעשותה בכל זמן שירצה. חלק מהראשונים ראו בעבודה בקבלנות בשבת איסור מן הדין, והחשיבו את הגוי הקבלן כשלוחו של ישראל. טעמם הוא שאף על פי ששכרו אינו תלוי בזמן העבודה, ויכול לעשות עבודתו גם ביום חול, הרי אין הוא מקבל אחוזים מן הרווח, ולכן נחשבת העבודה של היהודי, והגוי נחשב כעובד בשליחותו. דעה זו לא נתקבלה להלכה, ונפסק כסוברים שמעיקר הדין רק עבודה בשכירות נחשבת לשליחות, ולא עבודה שזמן עבודתה תלוי בגוי. ואף לדעת המקלים, עבודה בקבלנות אסורה משום מראית העין, שהיות שניכר שהרווחים שייכים ליהודי, עלולים הרואים להבין שהגוי עובד בשכירות. ולא הותרה עבודה כזו אלא במקום שאין בו מראית העין, כגון שאין זה מפורסם שהנכס שייך ליהודי. ועל פי עקרונות אלו יובנו דיני סימן זה.
(א) וקוצץ דמים – קובע את המחיר (לפני השבת).
(ב) מותר – משום שעבודה בקבלנות שזמנה נקבע על ידי הגוי הקבלן אינה נחשבת כנעשית בשליחות היהודי.
(ג) של ישראל היא – כלומר: ההיתר נאמר דווקא כשאין שם אדם הסבור שזו עבודה הנעשית בשכירות עבור יהודי.
(ד) בשבת – ובמקרים אלו אסור להעסיק את הגוי אפילו בקבלנות, משום מראית העין.
(ה) במדינה או בתוך התחום – באותה עיר או אף בתחום השבת שלה, מקום שאליו שכניו יכולים להגיע בשבת.
(ו) שאינם יודעים שפסק – וחושדים שעובדים שם פועלים בשכירות היהודי.
(ז) שיחשדו אותו – הכלל בדבר הוא שבכל מקום שיש סבירות שהרואים יחשדו שהגוים עובדים בשכירות עבור ישראל – אסור; ואם לאו – מותר. ולכן גם בבניית בית בתוך התחום, במקום שבו ידוע שהקבלן אינו יהודי, וידוע שהעובדים הם שכירים של הקבלן, יש מקום להתיר. והכל לפי הזמן והמקום.
(ח) מותר – כיוון שאסרו חכמים רק כשישנו חשש אמיתי ששכניו יחשדו בו שמחלל שבת.
(ט) תקל״ז סעיף י״ד – שם מדובר על גוי המכניס בהמותיו של ישראל לשדה כדי לזבלו.
1. ויש בכך גזרות נוספות, כגון אמירה לגוי ואיסור על היהודי ליהנות ממלאכת גוי בשבת עצמה, כפי שביארנו בהקדמה לסימן רמ״ג.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
ואפילו סיתת הגוי האבנים בביתו בשבת אסור לישראל לשקען בבנין.
שולחן ערוך
(ב) לִפְסֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ מְחֻבָּר הוּא; וְאִם עָשׂוּ כֵן, לֹא יְשַׁקְּעֵם בְּבִנְיָן. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי (כָּל בּוֹ).}
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ב) ומה שכתב רבינו ואפילו סיתת העכו״ם האבנים בביתו בשבת וכו׳ כ״כ שם התוס׳ והרא״ש מדגרסינן בירושלמי אומנים עכו״ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר ר״ש בן אלעזר בד״א בתלוש אבל במחובר אסור ופוסק הלכה כרשב״א ואף לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בביתו של עכו״ם אסור כיון דלצורך מחובר הוא דהא במחובר כה״ג פליגי ופסיק הלכה כרשב״א דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ע״כ ונראה מדבריהם דמדינא אסור וכ״נ מדברי סמ״ג והגהות בפ״ו אבל מדברי ר״י בחי״ב נראה דחומרא בעלמא הוא שכתב וז״ל ויש מהגדולים שהחמירו על עצמם אפילו שקיבל העכו״ם לסתת האבנים בידו בדבר ידוע ותקנם בביתו של עכו״ם עצמו ע״כ. ונראה שכתב כן מפני שכתב הרא״ש וכן שמעתי שזקנו של אבא מורי בנו לו בית בקבלנות וסתתו האומנים בביתן בשבת ולא רצה לשקעם בבנין ומשמע לר״י דדרך חומר׳ הוא דאל״כ למה לאתויי מעשה זקנו ולי אין זה כדאי להוכיח כן דהא אפשר דמייתי ראיה מזקנו דהלכה כר״ש ב״א דירושלמי א״נ מייתי ראיה דסיתות האבנים מיקרי מחובר לקרקע מיהו בספר התרומה נראה שהוא מסופק בדבר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואפילו סיתת כו׳ משום שהן לצורך מחובר:
(ד) אסור לישראל לשקען כו׳ ע״ל סי׳ תקמ״ג ששם כתב רבינו שבית שבנה באיסור אסור ליכנס בו: ואם אינו מפורסם שהוא של ישראל מותר כ״כ הכלבו וכ״פ רמ״א:
(ב) ואפילו סיתת העכו״ם וכו׳ כ״כ התוס׳ סוף פרק קמא דע״ז וסה״ת סימן רכ״ב וסמ״ג (דף י״ט ע״ג) והגהות בפ״ו מדגרסינן בירושלמי אומנים עכו״ם שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר רשב״א במה דברים אמורים בתלוש אבל במחובר אסור ופסק הלכה כרשב״א וכתבו לשם דהא ע״כ במחובר כהאי גוונא פליגי ופסק כרשב״א דאסור דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ואסור שהרי אף בתלוש כגון כלים לכובס ועורות לעבדן לא שרי אלא בביתו של עכו״ם דהא תנן וב״ה מתירין עם השמש כדי שיכול לצאת מפתח ביתו. והרא״ש כתב הוכחה זו מהירושלמי בלשון הזה דבמחובר כה״ג פליגי מדקאמר בתוך ביתו מותר ארשב״א בד״א בקבולת אבל בשכר אסור בד״א בתלוש פירוש בהא דאמר קיבולת בבית העכו״ם מותר אבל במחובר לקרקע אסור והיכי משכחת מחובר לקרקע בביתו של עכו״ם אלא ודאי בתלוש לצורך מחובר קאמר וכו׳ עכ״ל והר״ר ירוחם כתב דדין זה דרך חומרא הוא והקשה ב״י למה כתב שהוא חומרא הלא מוכח פירוש זה מהירושלמי. ונלפע״ד שאין פירוש זה מוכרח דפשטא משמע דלא אסר בנין בביתו של עכו״ם אלא במחובר ממש דבונה ביתו של ישראל ברשותו של עכו״ם כגון שהקרקע של עכו״ם והבנין של ישראל דמיפרסמא מילתא דהמלאכה בשביל ישראל היא ואסור אבל בקורות ואבנים שסיתת העכו״ם בביתו של עכו״ם דלא מיפרסם שרי מדינא אלא שהחמירו הגדולים והכי משמע בספר יראים סי׳ קי״ג ובסה״ת בסימנים סימן רכ״ב ובמרדכי פ״ק דשבת דאפשר דהירושל׳ אינו אוסר אלא במחובר גמור בקרקע ברשותו של העכו״ם התם הוא דאסור אבל סיתות קורות ונסרים מותר וכל זה דוקא דמיפרסמא מילתא שהוא לצורך מחובר ישראל אבל אם לא מפורסם שרי לדברי הכל וכן כתב בכלבו וכן פסק בש״ע ובהגהות שם דבמפורסם שהוא של ישראל אסור לשקעם בבנין ופסק עוד דאם בנו עכו״ם לישראל בשבת באיסורא נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכדאיתא בפ׳ מי שהפך בעובדא דמר זוטרא וכו׳ וכן כתב רבינו לקמן בסימן תקמ״ד מיהו נראה דאם בנו עכו״ם ביתו בקבלנות ור״ש סיתות אבנים בביתו של עכו״ם יש להתיר לדור בו וכן לשקע הקורות בבנין דכיון דאיכא ר״ת דהתיר קבלנות בית אפי׳ לכתחלה מדינא אלא דהחמיר ע״ע כשבנה ביתו מ״מ לא חזר בו וא״כ יש לנו לומר כדאי הוא ר״ת לסמוך עליו בדיעבד ומהאי טעמא לא כתב רבינו בסי׳ תקמ״ג דאסור לכנוס בו אלא נכון להחמיר משום דמדינא שרי כר״ת נ״ל ועיין במ״ש לשם בס״ד:
(ג) שם התוס׳ והרא״ש מההיא דירושלמי שם בפ״ק דע״א
(ט) דלצורך מחובר. כ׳ ע״ש במחובר אפי׳ אינו מפורסם אסור ואח״כ כת׳ דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר משמע דס״ל דשרי ע״ש:
(ו) אם אינו מפורסם וכו׳. כן כתב רמ״א בשם הכלבו, וצריך עיון דעיינתי בכלבו ויש לפרשו דקאי אמטלטלים אבל בסיתות אבנים מודה עיין שם. והנה מלבוש משמע דאף יש מתירין לא נאמרו אלא דמותר לשקען בבנין אבל להניחו לסתת אסור אפילו בנתפרסם, ומרמ״א משמע דמותר אפילו לסתת. והנה מגן אברהם הקשה דברי עולת שבת אהדדי אם מחובר אפילו אינו מפורסם אסור עיין שם. ולעניות דעתי יש לומר דמה שכתב אסור היינו לסברא ראשונה, ומה דמשמע דמותר היינו ליש אומרים וקל להבין:
(ז) [לבוש] שביתת וכו׳. משמע שאין ניכר אפילו אחר שבת שסיתת האבנים בשבת, אבל בשבת עצמו אינו ניכר שהאבנים הם של ישראל אלא דלמחר שישקעו בכותל יאמרו אתמול סתתה האבנים אלו אסור, ומשמע דבתלוש מותר כהאי גוונא, והא דאוסר בסעיף ד׳ בספינה היינו שם נתפרסם בשבת עצמו דשל ישראל הוא, ובזה מיושב תמיהת עולת תמיד עיין שם ודו״ק. ומה שתירץ עולת תמיד וכן מגן אברהם דבסעיף ד׳ שאני שעושה במקום מפורסם, לעניות דעתי אינו תירוץ דהא בכלבו מקור דין זה משמע דאף בסיתת במקום מפורסם מותר כשאינו מפורסם שהוא של ישראל, אם כן משמע דבתלוש לעולם מותר:
(א) מחבר ונלע״ד דאיסור זה הוא כשהאבנים והקורות הם של ישראל ונתנם לאומן גוי לסתתם ולתקנם אבל אם הגוי מסתת אבנים שלו ומתקן קורו׳ שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד הגוי לסתת אחרים ולהחזיק אבנים אלו לעצמו אפי׳ עושה האומן לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אפי׳ מפורסם שעשה זה לצורך ישראל אפ״ה מותר שזה עויין לא נקרא מלאכת ישראל והתוס׳ למדו איסור דסיתות אבנים מדלא משכחת מחובר בבית של גוי רק בזה וא״כ די לנו להחמיר אם אבני׳ הם של ישראל:
(ד) ס״ב לפסול – דמדאסר במחובר בביתו של א״י וע״כ בכה״ג איירי תוס׳ שם:
(ה) ואם – נלמד מס״ג:
(ו) וי״א כו׳ – דהחילוק בין תלוש ובין מחובר הוא משום שהוא מופורסם כנ״ל בס״א:
(יג) סק״ט אפי׳ אינו מפורסם. אע״ג דמלשון הרמב״ם והמחבר בס״א שכתבו אבל אם היתה ידועה כו׳ לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות כו׳. משמע דטעמא דאסור מחובר הוא לפי שהוא מפורסם מ״מ משמעות לשונו זה משמע כיון דמחובר דרכו להיות מפורסם משום לא פלוג (כך משמע מדלא כתבו גבי לבנות אם הוא מפורסם) ובהא יש לתרץ קצת קושית המ״א והיינו דהא מ״ש המחבר לפסול האבנים כו׳ דלצורך מחובר כו׳ משמע אפי׳ באינו מפורסם דאע״ג דסתם תלוש בבית של נכרי אינו מפורסם מ״מ כיון דהוא לצורך מחובר דיינינן ליה כמחובר. ולכן כ׳ הע״ש על הי״א שבהגה המתירין באינו מפורסם משום דלא גרע ממחובר ור״ל כיון דמחובר גמור נמי מדינא שרי באינו מפורסם ואינו אסור רק משום לא פלוג ממילא זה שהוא באמת תלוש ובביתו של נכרי לא שייך לא פלוג ושרי:
(ג) (בש״ע סעיף ב׳) לפסול כו׳ וכתו׳ בדגול מרבבה שאם הגוי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קבולת על הכל והברירה עוד ביד הגוי לסתת אבנים אחרים ולהחזיק אלו לעצמו אעפ״י שמפורסם שהוא לצורך ישראל מותר שזהו לא נקרא עדיין מלאכת ישראל ע״ש:
(יד) לפסול האבנים וכו׳ – ודוקא כשאבנים וקורות הם של ישראל ונתנם לאומן אינו יהודי לסתתם ולתקנם אבל אם האינו יהודי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד האינו יהודי לסתת אבנים אחרות ולהחזיק אלו לעצמו אפילו עושה זה לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אף שהוא מפורסם שעשה זה לצורך ישראל מותר שזה לא נקרא עדיין מלאכת ישראל כ״כ הדגמ״ר וכבר קדמו בתשובת הרדב״ז בחלק ששי סימן נ״ו אך שמסיים שם דאם היה האינו יהודי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא:
(טו) דלצורך מחובר הוא – כדי לשקעם בהבנין ע״כ חשבוהו כמחובר וצריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום אפילו עושה רחוק מהבנין:
(טז) ואם עשו כן – עיין לקמיה מש״כ בזה:
(יז) ויש אומרים דאם אינו וכו׳ – הי״א קאי אכולהו דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא דמסתמא שם הישראל נקרא עליו אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת. והא דציין הרמ״א הי״א על סיתות אבנים משום דבבנין ממש אין מצוי זה:
(יח) שרי – היינו שאינו צריך למחות בא״י אם יעשה מלאכתו בשבת ובלבד שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וכ״ז דוקא אם הא״י עושה בביתו או שיהיה עכ״פ רחוק מהבנין כדי שלא יהיה מינכר שהוא של ישראל וכנ״ל ומשמע בכמה אחרונים דסבירא לן לדינא דהי״א הזה לענין סיתות האבנין ואפשר דגם המחבר מודה ליה בזה אך לענין מחובר גופא אפילו אם הבנין עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג״כ אין להקל דיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו וכמש״כ לעיל בסק״ו:
לא ישקעם בבנין – הנה בטור כתב דאסור לשקעם בבנין והא דלענין בית כתב הטור בסימן תקמ״ג וממנו העתיק המחבר בס״ג דרק נכון להחמיר תירץ בתו״ש דהכא שרוצה לשקעם בבנין חשוב כלכתחילה וממ״א בסק״י משמע דג״ז חשוב כדיעבד דיש הפסד עי״ז ולענ״ד נראה דבכונה שינה המחבר מלשון הטור ולא כתב בלשון אסור וכונתו דרק נכון להחמיר בזה ולא כדעת הטור וכן מוכח מהגר״א ביאורו:
(כד) סעי׳ ב׳ לפסול האבנים וכו׳ היינו אפי׳ בקצץ עם העכו״ם ועכו״ם אדעתא דנפשיה עביד אסור משום דכל שהוא לצורך מחובר חשיב פרהסיא ובפרהסיא לא מהני קצץ כמ״ש בסעי׳ הקודם:
(כה) שם. בביתו של עכו״ם אסור וכו׳ כ״כ התו׳ והרא״ש ושאר פו׳ ע״פ הירושלמי וכתב מרן ז״ל בב״י דמשמע מדבריהם דמדינא אסור ולא משום חומרא בעלמא ודלא כמשמעות רי״ו שכתב יש מהגדולים שהחמירו על עצמם וכו׳ יעו״ש מיהו הב״ח כתב דאינו אלא חומרא בעלמא וע״כ כתב דאם בנו עכו״ם ביתו בקבלנות וכ״ש סיתות אבנים בביתו של עכו״ם יש להתיר לדור בו וכן לשקע הקורות בבנין יעו״ש אמנם המאמ״ר או׳ ד׳ השיג על הב״ח והסכים כדברי מרן ז״ל דמדינא אסור יעו״ש. וכן הסכים המט״י או׳ ה׳ יעו״ש. ועיין לקמן או׳ ל״א ואו׳ ל״ג:
(כו) שם. לא ישקעם בבנין. אלא יש למוכרם ולקנות אחרים. ועיין לקמן או׳ ל״ה:
(כז) שם. אפי׳ בביתו של עכו״ם וכו׳ נראה דאיסור זה הוא כשהאבנים והקורות הם של ישראל ונתנם לאומן גוי לסתתם ולתקנם אבל אם הגוי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו והישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד גוי לסתת אבנים אחרים ולהחזיר אבנים אלו לעצמו אפי׳ עושה האומן לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אפי׳ מפורסם שעושה זה לצורך ישראל אפ״ה מותר שזה עדיין לא נקרא מלאכת ישראל. כ״כ הדג״מ והביאו שע״ת. וכבר קדמו הרדב״ז ח״ה סי׳ שני אלפים נ״ו אלא שסיום שם דאם היה העכו״ם מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא יעו״ש. ונראה דה״ה אם הבחירה ביד הישראל להחליף מה שלא ייטב בעיניו מותר כיון שעדיין לא נקראת המלאכת ע״ש ישראל. וה״ד שלא משך הישראל אלא רק עשה עמו קבולת על כו״ך אבנים או קורות והעכו״ם מתי שירצה יעשה ואז אם עשה בשבת מותר דאדעתא דנפשיה עביד. אבל בדבר שא״א להחליף כגון שכותב עליהם שם ישראל או שעושה בהם ציורים וכיורים שאין עושים אותם אלא לישראל צריך להתנות עמו שלא יעשה בשבת. ומיהו אם דרך העכ״ם לעשות ג״כ מאלו מכיסו ולמכור מותר וא״צ להתנות כמ״ש לעיל או׳ ג׳ יעו״ש:
(כח) שם הגה. וי״א דאם אינו מפורסם וכו׳ וטעם מחלוקתם דלסברה א׳ כל שהוא לצורך מחובר מן הסתם חשיב מפורסם ולסברת י״א אינו אסור אלא א״כ ניכר ומפורסם שהוא של ישראל אבל אם אינו מפורסם שרי. וכתב א״ר או׳ ו׳ דמלבוש משמע דאף להיש מתירין לא נאמרו אלה דמותר לשקען בבנין אבל להניחו לסתת אסור אפי׳ בלא נתפרסם. ומרמ״א משמע דמותר אפי׳ לסתת יעו״ש מיהו הר״ז בק״א או׳ ד׳ כתב דגם הרמ״א לא הביא הכלבו אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ושעת הדחק יעו״ש:
(כט) שם בהגה וי״א דאם אינו מפורסם וכו׳ ומשמע דהאי י״א אינו חולק אלא על סיתות אבנים וכיוצא אבל במחובר לא משום דמסתמא הוא ידוע. מאמ״ר או׳ ה׳ ועי״ש מה שתמה על העו״ש שלא פי׳ כן וגם על הא״ר כתב דאין דבריו מוכרחים יעו״ש. וכ״מ בתו״ש או׳ יוד דגם להי״א לא שרי אלא לצורך מחובר אבל מחובר ממש לא יעו״ש. ומיהו עיין בא״א או׳ י״ג דמצדד בזה יעו״ש:
(ל) אותן בני אדם המקילין שהגוי מוליך העפר מלפני הבנין ופסולת האבנים ואומרים שהוא בקבלנות וכיון שכן בשלו הוא עושה ראוי לגעור בהן ולמנוע אותם שלא יוליכו עפר או פסולת מלפני הבתים בשבת שהרואה אומר שכיר הוא וישראל אמר לו להוליך בשבת. ואם הבית של גוי וישראל דר בה מותר שהמלאכה של גוי ולא של ישראל ואם הדבר מוטל על הדר בבית אסור. הרדב״ז ח״ה שני אלפים נ״ו. פתה״ד או׳ ז׳ ומיהו עיין בס׳ נדיב לב ח״א סי׳ י״ב שכתב דאם שכר עכו״ם בקבלנות שיפנה העפר כלו בדבר קצוב ובא העכו״ם לפנות בשבת דא״צ למחות בידו אעפ״י שהכל יודעים שזה העפר של ישראל משום דהכל יודעים שאין דרכם לפנות עפר כזה בשכירות אלא בקבלנות יעו״ש. והביאו בן א״ח פ׳ תרומה או׳ ג׳ ועיין לעיל או׳ י״ט:
(י) דלצורך מחובר הוא – קשה להבין את הסברה שבאיסור זה, שהלא התבאר בסעיף הקודם שמותר לעשות עבודה בקבלנות כאשר אין בה חשש למראית עין. וביארו המפרשים שמדובר כאן במקרה שהגוי אינו עובד בצנעה, וידוע שהוא עושה מלאכת ישראל (בדומה למבואר בסעיף ד׳), ולכן אסור. ואפילו באופן זה, מותר אם האבנים הן של הגוי1. וערוך השולחן הסביר שאיסור זה הוא גזרה משום האיסור שבסעיף הקודם, שאם נתיר פסילת אבנים עשויים אנו להתיר גם את הבנייה עצמה2.
(יא) לא ישקעם בבניין – האבנים לא נאסרו בשימוש או בהנאה, אולם חכמים אסרו שבקירות ביתו יהיו ניכרות אבנים שסותתו באיסור. ומותר למכרן ולקנות אבנים אחרות במקומן3.
(יב) שרי – לדעת המחבר, בכל עבודה במחובר אנו חוששים שהרואים יחשדו שמדובר בעבודה בשליחות ישראל, אלא אם כן ברור לנו שלא. ולדעת הרמ״א אנו מניחים שהרואים לא יחשדו, אלא אם כן יש סבירות לחשד, כגון שמפורסם שהאבנים שייכות ליהודי.
1. עיין משנ״ב ס״ק י״ד.
2. עצם איסור עבודת הגוי בעבור ישראל בשבת, אפי׳ בשכירות, הוא דרבנן. האיסור בקבלנות בפהרסיה הוא משום מראית העין, שנראה כשכירות, והוא גזרה לגזרה. וכאן זו גזרה שמא יבוא לעבוד בקבלנות, ונמצא שזו גזרה לגזרה לגזרה. ועיין בהערה 7 מדוע הרחיקו חכמים בגזרות בדין זה.
3. כף החיים אות כ״ו.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
שולחן ערוך
(ג) אִם בָּנוּ אֵינָם יְהוּדִים לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת, בְּאִסוּר, נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בּוֹ. {הַגָּה: מִיהוּ אִם הִתְנָה יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עֲשָׂאָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ, אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקמ״ג.}
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) טור בסימן תקמ״ג מהא דמ״ק י״ב
(ד) נכון להחמיר כו׳ – בסימן תקמ״ד כתב הטור דין ח״ה שכל מה שאסור בשבת תוך התחום אסור שם אפי׳ חוץ לתחום כיון שאפשר לילך שם איכא חשד וכתב שם ואפילו נבנה הבית באיסור ע״י עכו״ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו עכ״ל וטעמו מבואר בב״י שם ע״פ הגמרא דפ׳ מי שהפך מר זוטרא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום איקלע ר׳ ספרא ור״ה בר חיננא ולא עלו בגויה ואיכ׳ דאמרי הוא נמי לא עלה לגויה והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא״ד סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו שהיה נותן להם תבן למלאכה וע״כ אסור וזה ודאי מיירי בשבת מדפריך עליה מדשמואל דמיירי בשבת ויש כאן נפקותא בין ב׳ הלשונות דללישנא קמא לא מיירי כלל מן צד איסור דהיינו תוך התחו׳ אלא מן ההיתר דהוא חוץ לתחום ואפ״ה אסור באדם חשוב. וא״כ במקום שיש צד איסור דהיינו בשבת תוך התחום ובח״ה אפי׳ חוץ לתחום ואפשר שיש איסור לכל אדם או אפשר דגם בזה אין איסור אלא לאדם חשוב אלא דקמ״ל רבותא דאפי׳ חוץ לתחום יש איסור לאדם חשוב אבל ללישנא בתרא דמיירי בסייעי׳ בתבן ממילא מיירי באיסור גמור ובזה אמרו דלא יכנוס שם כל אדם ממילא ה״ה בלא סייעיה בתבן דיש עכ״פ בשבת איסור תוך התחום ובח״ה אפי׳ חוץ לתחו׳ יש ג״כ דין זה דלא יכנוס שם שום אדם ובמקום שיש היתר גמור כגון חוץ לתחום בשבת ולא סייעו בתבן מותר אפי׳ לאדם חשוב והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ״פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים מדלא מצינו בו איסור מפורש רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה ש״מ דאין איסור להם רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם וכן לכל אדם והטור פוסק כלישנא בתרא וע״כ כ׳ שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור משמע אבל לא מצד עיקר הדין וכאן לא כתב הטור דין זה שסמך על מ״ש בסי׳ תקמ״ד בח״ה ששם נאמר בגמרא דבר זה וכ״ש כאן בשבת דחמיר טפי זהו לפי דברי ב״י שכתב בקצרה בה׳ ח״ה וכונתו לכל מ״ש והוא עולה יפה דלא כמו״ח ז״ל שכתב שם עליו דתקפה עליו משנתו של ב״י אלא משנתו שלימה וברורה בלי פקפוק לפי מה שהרחבנו ביאורו והטור בה׳ ח״ה שכ׳ ואפי׳ נבנה כבר באיסור ע״י עכו״ם לא מיירי מחוץ לתחום ובח״ה דוק׳ אלא ה״ה בשבת תוך התחום דהם שוים והכל ניחא גם פסק דכאן אלא דנ״ל דדוקא אם נבנה באיסור גמור ע״י עכו״ם שהוא אסור לכ״ע אבל אם נבנה בקבלנות דהוא מותר לר״ת אעפ״י שלא רצה לסמוך ע״ז לבנות ביתו כך מ״מ לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן וכן מסיק מו״ח ז״ל דכדאי הוא ר״ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה וכ״נ עיקר.
(י) נכון להחמיר. בב״ח כ׳ דבקבלנות יש לסמוך על ר״ת ומותר בדיעבד וה״ה כשתקן האבנים דמותר לשקעם:
(יא) שלא יכנסו בו. אפי׳ אחרים כ״מ בגמרא ואף על גב דבסימן שכ״ה סי״ד כתב דדוקא לאותו ישראל אסור שאני התם דהעכו״ם עשאו מעצמו לצורך ישראל מה שאין כן כאן שהוא שכר העכו״ם ועססי׳ תרס״ד, מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד לכן כתב דנכון להחמיר ועמ״ש שם:
(יב) מיהו אם התנה וכו׳. צ״ע דמשמע דלא מהני תנאי אלא במלאכת מטלטלין אבל לא במחובר דהמרדכי ור״י מיירי במטלטלין כמ״ש ססי׳ תקמ״ג ע״ש ועוד דע״כ מר זוטר׳ כששכר העכו״ם א״ל שלא לעשות בשבת והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ״ה לא רצה ליכנס בו משמע שאף בענין זה אסור ומיהו י״ל שהעכו״ם עשאוהו מעצמן לטובת מר זוטרא משא״כ כאן מיירי דעשאוהו לטובתן למהר מלאכתן וא״כ כל שעשאום לטובת ישראל אפי׳ מעצמו אסור וכמ״ש סי׳ שכ״ה סי״ד ומיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמש״ל:
(א) נכון להחמיר כו׳. בסימן תקמ״ד כתב הטור דין חה״מ שכל מה שאסור בשבת תוך התחום אסור בחה״מ אפילו חוץ לתחום וטעמו כיון שאפשר לאדם לילך חוץ לתחום איכ׳ חשד ונלמוד מזה שח״ה חמיר משבת לענין זה ע״כ:
(ח) נכון וכו׳. כתב מגן אברהם וט״ז בשם הב״ח דבקבלנות יש לסמוך על ר״ת דמותר בדיעבד והוא הדין כשתיקן אבנים דמותר לשקען ואפילו נכון להחמיר משמע מדבריהם דלא צריך. ולעניות דעתי משמע מב״ח דמודה לשולחן ערוך דנכון להחמיר אלא דמדינא מותר שהרי פירש דברי טור שכתב נכון להחמיר משום שהוא בקבלנות. והנה בשכיר יום משמע מב״ח דמדינא אסור וכן מבואר במגן אברהם סקי״א, אבל מט״ז משמע דמדינא מותר ליכנס לבית אלא שנכון להחמיר (פירוש ממדות חסידות). וקשה מסימן שכ״ה סעיף י״ד גבי ארון למת דאסור מדינא. ויש לומר דהכא שאני דמכל מקום עושה כותי אדעתיה דנפשיה משום שכירתו ששכרו קודם שבת, עוד יש לומר דשאני התם משום כבוד המת וכן עיקר. ונראה אף כשהחמירו ליכנס בו מכל מקום מותר ליהנות ממנו למכרם לכותים דלא כמשמע קצת מלבוש, ומה שכתב שלא יכנסו פירוש אפילו אחרים:
(ט) מיהו אם התנה וכו׳. מקור דין זה הוא מסוף סימן תקמ״ג ושם אמר דאם התנה ואחר כך עושה כותי אין צריך לימחות בידו, ולפי זה מה שכתב הכא עשאה בעל כרחך היינו ממה שהתנה עמו ולא ממה שמחה בו בשבת, ואולי כיון דמיירי הכא בבנין דאיכא מראית עין צריך שימחה להם בפרהסיא כדי להוציא מחשד, ואם עושים בעל כרחו אזי מותר מה שאין כן לקמן מיירי במטלטלים. ונראה דמטלטלים בבית ישראל דינו כקרקע. ומכל מקום נראה שאין צריך ליתן להם מעות כדי שיפסקו כיון שבכך התנה ונרצו לכך. עוד מבואר שם דמיירי אפילו בשכיר יום. גם משמע שם דאין חילוק בין עשאה כותי לטובתו למהר להשלים למלאכתו או לטובת ישראל, ורמ״א שכתב הכא למהר להשלים מלאכתו אורחא דמילתא נקט דכיון שהתנה עמו סבר שאין לו טובה, אבל מגן אברהם כתב דכשעושה לטובת ישראל אסור והביא ראיה מסימן שכ״ה סעיף י״ד, ויש לדחות דהתם משמע משום כבוד המת כדפירשתי לעיל, גם שם יש גזירה שיאמר ישראל בשבת לעשות לו מה שאין כן הכא שהתנה, ומה שהביא ראיה מעובדא דמר זוטרא יש לומר דלא התנה כיון שהיה חוץ לתחום, אף דתבן היה משלו מכל מקום הוי קבלנות אלא דלאו גמורה הוא כמו שכתב נימוקי יוסף פירוש שהפך או דלא מסיק אדעתיה שימשוך המלאכה עד יום טוב. אך קשה על עיקר דין זה דמרדכי ונימוקי יוסף מייתי ראיה מפרק קמא דשבת פוסק עמו לשבות ואינו שובת הא התם מיירי בהולך לדבר מצוה דפטור ממצות עונג שבת אלא דרווחא דמילתא אמרו פוסק וכו׳ כדלקמן ריש סימן רמ״ח:
(ו) נכון להחמיר – וב״ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר״ת ומותר בדיעבד וה״ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ״א ט״ז: (ובס׳ אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב״ח דנכון להחמיר כדעת ש״ע):
(ז) ס״ג מיהו אם – מהא דספינה ופוסק עמו ע״מ לשבות כו׳:
(יד) ט״ז רסק״ד בסי׳ תקמ״ג כ׳ הטור כצ״ל:
(טו) שם על מ״ש בסי׳ תקמ״ג כצ״ל:
(טז) מ״א ס״ק י״א כ״מ בגמ׳ מדקאמר איקלעו כו׳ ולא עלו כו׳ ואף האיכא דאמרי (הובא בט״ז סק״ד) הוא נמי לא על ר״ל שהוא לא חלק עליהם אבל עכ״פ תיבת נמי משמע דאינהו נמי לא עלו:
(יז) שם לכן כ׳. ס״ל להמ״א דהיכא דנבנה באיסור גמור אסור מדינא ובקבלנות נכון להחמיר וחולק אהט״ז בסק״ד דסבירא ליה באיסור גמור נכון להחמיר ובקבלנות א״צ להחמיר:
(יח) שם ועמ״ש שם ר״ל בסי׳ שכ״ה סק״א:
(יט) סקי״ב במלאכת מטלטלין. קצת קשה דהא אין חילוק בין מחובר לתלוש רק משום דבמחובר דרכו שיהי׳ פרהסיא ואמרינן לא פלוג וכמו שכתבתי אות י״ג אבל לענין תנאי אי מהני במטלטלין במה שאסור בהם מהני נמי במחובר במה שאסור וכן הקשה בחמד משה בשלמא במה שחילק המ״א סק״ב י״ל כיון דמחובר דרכו פרהסיא לכן אפי׳ שהוא בין הנכרים חששו לאורחים אבל בהא קשה. ונלע״ד כוונת המ״א משום דשם בסי׳ תקמ״ג מיירי בשכיר יום שאסור מדינא וכן בקבלנות רק שנתנו במועד וזה אסור אבל כאן מיירי בצינעה דליכא חשש רואים מש״ה מהני תנאי אבל בנין בית שהוא פרהסיא י״ל דלא מהני תנאי משום שהרואים לא ידעו שהתנה וק״ל:
(כ) שם והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ״ה לא רצה כו׳ כצ״ל דהא אף לתירוץ ראשון בש״ס דאדם חשוב שאני א״כ אפילו דיעבד החמיר ע״ע מכ״ש לכתחלה דחשש שמא בנוי בשבת ובודאי התנה עמהם ומכש״כ לתירוץ דסיוע סייעי ודאי התנה ובחנם נתקשה בחמד משה בזה:
(כא) שם כמש״ל. היינו בס״ק י׳:
(יט) באיסור – היינו שהיה בקיבולת ובתוך התחום דהוא אסור רק משום מראית עין דבאמת אדעתיה דנפשיה עביד וכנ״ל אבל אם היו שכירי יום דמדינא אסור יש בזה איסור מצד הדין בדיעבד ולא נכון בלבד כ״כ המ״א וכן מוכח ג״כ דעת הב״ח לענין שכיר יום וכ״כ הח״א דבשכיר יום אסור מדינא בענין זה שהוא מילתא דפרהסיא לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו וכמו לקמן בסימן שכ״ה סי״ד ע״ש ויש מקילין דאף בכה״ג אינו אסור מדינא כ״א בכדי שיעשו וע׳ לקמן בסי׳ שכ״ה סי״ד שם במ״ב:
(כ) נכון להחמיר – והאחרונים כתבו דבדיעבד יש לסמוך בקבלנות על דעת ר״ת ומותר לדור בו אפילו לעצמו וכן בסיתות האבנים ותיקון הקורות אם היה בקבלנות יש להתיר בדיעבד לשקעם בבנין:
(כא) שלא יכנסו בו – לעולם ואפילו אחרים אבל מ״מ מותר ליהנות ממנו ולמכרה לא״י:
(כב) בעל כרחו – ר״ל שעבר על תנאו שהתנה עמו מקודם על כן אין לו לחוש לזה דהיינו שאין צריך אפילו למחות לו עוד בעת שעושה המלאכה [כן מוכח במרדכי ורי״ו שהם מקור דין לזה שהובאו בב״י לקמן וכן מוכח מביאור הגר״א] ועיין במ״א שמפקפק מאד בדין זה דכיון שהוא מחובר והוי מילתא דפרהסיא איכא חשדא דרואים שלא ידעו שהתנה וכן בא״ר נתקשה על עיקר הדין של המרדכי וע״כ אין להקל בזה אלא יראה למחות לו ולמנעו מפעולתו וכתב הא״ר דמ״מ נראה שא״צ ליתן להם מעות כדי שיפסקו כיון שבכך התנה מתחלה ונרצו לכך עכ״ד ומשמע מלשונו דאם לא התנה מתחלה אין די במחאתו בלבד אלא צריך לפזר ממעותיו כדי שיפסקו ונראה שטעמו דפשע דה״ל להתנות מתחלה וצ״ע לדינא:
והא״י עשה בעל כרחו – עיין במ״ב סוף ס״ק כ״ב במה שהבאנו בשם הא״ר והסברנו טעמו דה״ל להתנות מתחלה ולכאורה יש להביא ראיה מע״ג כ״ב דמשמע שם דרק לרשב״א אמרינן ליה לא״י וציית אבל לרשב״ג א״י לא ציית ולכך אוסר שם לשכור לו מרחצו בתחלה שבודאי לא ישמע לו אח״כ כשיאמר לו שלא יחממנו בשבת וא״כ ה״נ לענין קיבולת פשע במה שלא התנה מתחלה עמו דלבסוף לא יציית וכן משמע מרש״י מו״ק י״ב ע״א דפירש דמקבלי קיבולת בתוך התחום אסור היינו שאסור ליתנו לו בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא אלמא דלא סמכינן על מה שימחנו אח״כ אם לא שיתנה עמו מתחלה וזהו גם לרש״י בודאי שרי זהו ביארנו סברת א״ר ומ״מ לדינא צ״ע דמהרמב״ם [וכן מהשו״ע שהעתיקו דבריו בס״א] משמע דקיבולת מותר למסור לו לכתחלה אלא דכשיגיע יום שבת ימחנו ולא יניחנו לעשות מלאכה ובעניני מרחץ גם הרמב״ם כתב דאסור להשכיר לו כלישנא דגמרא וע״כ דצריך לחלק דלענין מרחץ שהוא שכור לא״י לגמרי ס״ל לרשב״ג דלא יציית לנו לשבות ביום השבת משא״כ בקיבולת:
(לא) [סעיף ג׳] אם בנו עכו״ם וכו׳ והא דכתב בסעי׳ ב׳ דלפסול האבנים אפי׳ בדיעבד לא ישקעם בבנין היינו משום דזה מיקרי לכתחלה לשקעם בבנין אבל אחר שכבר בנה שוב אין בו אלא חומרא בעלמא. תו״ש או׳ י״א. וכ״כ המט״י או׳ ו׳:
(לב) שם. אם בנו עכו״ם וכו׳ אפי׳ חוץ לתחום אם נטלו מישראל לצורך בנין אבל היכא דנבנה בהיתר (ר״ל בקבולת וחוץ לתחום ולא נטלו מישראל לצורך בנין) אפי׳ אדם חשוב מותר ליכנס בו דק״ל כלישנא בתרא. וכן דעת הראב״ד והביאו רי״ו חי״ב. עו״ת א״ו ג׳ וכ״כ המט״י שם דאם נבנה בהיתר כגון בשבת חוץ לתחום ליכא חומרא כלל ואפי׳ לאדם חשוב יעו״ש. וכ״כ המאמ״ר סי׳ תקמ״ג ועי״ש שהשיג על הב״ח במ״ש שם על מרן ב״י יעו״ש:
(לג) שם. נכון להחמיר וכו׳ והב״ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר״ת ומותר בדיעבד וה״ה כשתקן האבנים דמותר לשקעם בבנין יעו״ש. וכ״פ הט״ז סק״ד. מ״א סק״י. תו״ש או׳ י״א ר״ז או׳ ז׳ ח״א כלל ג׳ או׳ ז אבל הא״ר או׳ ח׳ כתב דגם הב״ח מודה לש״ע דנכון להחמיר אלא דמדינא קאמר דמותר יעו״ש:
(לד) ואם היה הבנין בשכיר יום משמע מב״ח דמדינא אסור ליכנס בו. וכ״מ במ״א ס״ק י״א. וכ״כ ח״א שם דאם היו שכירי יום דזה אסור מדינא אסור להשתמש באותו בית לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו מדינא ונכון להחמיר לעולם אפי׳ לאחרים אלא שימכור לנכרים עכ״ל. אבל מדברי הט״ז סק״ד משמע דאף אם היה הבנין בשכיר יום מדינא מותר ליכנס בו אלא שנכון להחמיר יעו״ש. וכ״נ דעת הא״ר או׳ ח׳ יעו״ש. וכ״כ המט״י או׳ ו׳ דמסתמיות דברי הש״ע משמע דבכל איסור מיירי בין באיסור דקבלנות דתוך התחום דאינו אסור מדינא אלא מפני מראית העין בין איסור דאסור מדינא כגון שכירות פועלים שכיר יום בכל ענין אין לאסור מן הדין שלא יכנסו בו דאיסורא דעבוד עבוד ואין המניעה אלא מצד חומרא לבד יעו״ש. וכ״מ מדברי המאמ״ר סי׳ תקע״ג יעו״ש. וכ״כ הר״ז או׳ ז׳:
(לה) שם. שלא יכנסו בו. אפי׳ אחרים. כ״מ בגמרא. מ״א ס״ק י״א. א״ר שם. מט״י או׳ ז׳ ומ״מ מותר ליהנות ממנו למכרו לכותים דלא כמשמע קצת מלבוש. א״ר שם. ומיהו בשו״ת שו״מ מהד״ב ח״ב סי׳ י״ב הוכיח לומר דמותר אפי׳ לישראל לקנות ממנו דלא קנסו במכירה וה״ה בנו של הבונה מותר לדור בו שלא קנסו בנו בזה יעו״ש:
(לו) ואם התרו בו שלא יבנה בשבת ולא רצה לשמוע אזי אסור לאותו ישראל לדור בו ואחרים מותרים. ש״ות אמרי אש סי׳ י״ד:
(לז) מעשה באחד שהשכיר נכרי לבנות ביתו בקבלנות והיה הנכרי בונה בשבת ויו״ט והיו מתרעמים עליו ולא חשש בו כי אמר הנכרי קבל בקבלנות. ובשלו עושה ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו. ס״ח סי׳ שמ״ח:
(לח) ומעשה בעשיר אחד ירא ה׳ שבנה בתים ופיזר ממון הרבה כדי שלא להניח לגוי לבנות בשבת ויהי היום שהיתה שרפה גדולה בעיר ר״ל ובהגיע האש סמוך לביתו ויהפוך ה׳ רוח וניצול ביתו זהו שכרו בעוה״ז ובעוה״ב עאכ״ו. חס״ל או׳ ב׳:
(לט) שם הגה. מיהו אם התנה וכו׳ ואם עשאה לטובת ישראל אפי׳ מעצמו אסור. מ״א ס״ק י״ב. תו״ש או׳ י״ב. ר״ז או׳ ז׳ מיהו הא״ר או׳ ט׳ כתב דאין חילוק בין עשאה כותי לטובתו למהר להשלים למלאכתו או לטובת ישראל ורמ״א שכתב הכא למהר להשלים מלאכתו אורחא דמילתא נקט. וכתב דראיית המ״א יש לדחות יעו״ש. וכ״כ המט״י או׳ ח׳ ומ״ש שם המ״א דבקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמש״ל היינו לפי מ״ש בסק״י בשם הב״ח והבאנו דבריו לעיל או׳ ל״ג אבל לדעת הש״ע אף בקבולת נכון להחמיר ואפשר דבכה״ג דהתנה אף לדעת הש״ע מותר ובפרט לדעת הא״ר והמט״י דפליגי על המ״א ומתירין בכ״ג בהתנה:
(מ) שם בהגה. אין לחוש. ובכה״ג אפי׳ חומרא ליכא דמאי הו״ל לישראל למיעבד טפי מהתנאי. מט״י שם. ומשמע דא״צ ליתן מעות לכותים כדי שיפסקו כיון שכבר התנה. וכ״כ א״ר שם. ומ״מ אם רוצה לעשות חסידות וליתן מעות אף בכה״ג שהתנה כדי שיפסקו תע״ב וכמש״ל או׳ ל״ח:
(יג) שלא יכנסו בו – המחבר נוקט לשון ״נכון להחמיר״ כאשר הדבר מותר מן הדין, אלא שטוב להחמיר. הבית יכול היה להיבנות גם שלא בשבת, ובכך שבבנייתו עברו על דברי חכמים אין כדי ליצור איסור שימוש והנאה מן הבית. ואפילו חפץ שנבנה על ידי יהודי בשבת, ואיסורו בנייתו מדאורייתא, אין איסור מהתורה ליהנות ממנו, ואפילו בשבת עצמה1.
יש מפרשים שהמחבר התיר מן הדין רק בית שהאיסור בבנייתו היה משום מראית עין, אבל אם הבית אכן נבנה בשבת על ידי שכירי היהודי, מעשה שאיסורו מעיקר הדין – אסור להיכנס לבית זה, ולא רק ״נכון להחמיר שלא יכנסו בו״. אולם מפרשים אחרים אינם מקבלים פירוש זה, ונראה כדברי המקלים, שהלא בכל הסימנים הללו לא ראינו שהמחבר או הרמ״א הבחינו בין הדברים האסורים מהדין לבין האסור משום מראית העין2.
(יד) אין לחוש – כיוון שהאיסור כאן הוא קנס בלבד, ואין להחמיר כל כך כשהיהודי היה אנוס.
1. שלמדו חכמים ״היא קודש, ואין מעשיה קודש״ (כתובות דף לה ע״א). ואף שמצאנו שחכמים החמירו על הנאת מלאכה שנעשתה על ידי גוי בשבת יותר מאשר על מלאכה שנעשתה על ידי ישראל בשבת, שהלא מלאכה שנעשה על ידי גוי בשבת האיסור ליהנות ממנה הוא ״בכדי שיעשו״ (כלומר: עד הזמן בו אפשר היה לעשות את המלאכה אם היתה נעשית לאחר שבת. כמבואר בסימן שכ״ה, ו), ואילו מלאכה שנעשה על ידי ישראל מותרת מיד במוצאי שבת (שי״ח, א).
2. לכאורה קשה מדוע המחבר לא הבחין ביניהם, שהלא לאסור שמא יבוא להעסיק גוי בקבלנות זו גזרה לגזרה. ונראה להסביר שאיסור מראית העין כאן אינו רק מחשש שהרואה יחשוד שהמעסיק עובר על איסור, אלא בעיקר משום שבעצם העֲסקה בפרהסיה הנראית כאסורה בשבת יש משום חילול ה׳, ואיסור קבלנות בפרהסיה אינו חמור פחות מאיסור שכירות בצנעה. ודברי המחבר ״נכון להחמיר שלא יכנסו בו״ עולים על שני המקרים.
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
שולחן ערוך
(ד) מְלֶאכֶת פַּרְהֶסְיָא, אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין כְּגוֹן סְפִינָה הַיְדוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּינָהּ כְּמוֹ מְלֶאכֶת מְחֻבָּר.
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ספר התרומה
(יג) כגון ספינה. עסי׳ רנ״ב ס״ג דבעינן דוק׳ שעושה במקום מפורס׳ ולכן נקט ספינה דרגילות לעשות בפרהסיא דלא כע״ש שלא ע״ש:
(י) כגון ספינה וכו׳. דרגילה לעשותה במקום מפורסם כדלקמן סימן רנ״ב סעיף ג׳ ועיין לעיל ס״ק [ז׳]:
(יא) [לבוש] ובלבד שלא יעשה וכו׳. כתב הט״ז ריש סימן זה זה לשונו כתב הגהות מיימוני פרק קמא דשבת יש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסור לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עד כאן לשונו, והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל הוא עושה עד כאן לשון הט״ז. ותימא דבהגהות מרדכי גופיה סוף פרק קמא דשבת כתב וזה לשונו לתקן מלאכת ישראל בבית ישראל לא מהני קציצה אבל מותר לישראל להניח עבדו ושפחתו כותי לעשות מלאכת עצמן בביתו, עד כאן. אם כן יהיו דברי הגהות מיימוני סותרים וכן בפרק י״ד שם כתב כותי שעושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות בידם ומשמע שם דאמרי אפילו בעבד ואמה, ועד שרבתה התמיה עיינתי דהט״ז אגב חורפיה לא דק בזה דמה שכתב הגירסה דהשפחות אסור לעשות מלאכה בבית ישראל מיירי במלאכת ישראל וקאי אמה שכתב שם קודם זה דאף בקצץ אין היתר לעשות מלאכתו של ישראל אלא בביתו ולא בבית ישראל וקאמר דהוא הדין בשפחות אבל מלאכה של שפחות עצמן ודאי מותר, וכן מוכח יותר למי שיעיין שם כי קיצרתי וזה ברור. שוב ראיתי בבאורי מהרש״ל לסמ״ג שכתב נמי בשם ספר התרומות דמותר להניחן לעשות מלאכת עצמן בבית ישראל, ומה שכתב בהגהות מיימוני כתב לאיסור ליתא דמשמע שם דמיירי במלאכת ישראל כדאיתא בהגהות מיימוני שם ודו״ק:
(כב) סקי״ג שעושה במקום מפורסם היינו לשיטתיה בסי׳ רנ״ב סק״י כמ״ש שם. אבל האמת יורה דרכו כו׳ ע״ש:
(כג) הידועה לישראל – אין מיירי שעושה אותה ברשות ישראל דא״ה אפילו היה דינו רק כמטלטלין דעלמא ג״כ היה אסור כדמוכח בסימן רנ״ב ס״ב דאף במטלטלין אסור אם עושה אותה ברשות ישראל אלא מיירי שלא בביתו ועיין במ״א ושארי אחרונים דדוקא אם לעושה את הספינה במקום גלוי ומפורסם דאם בצינעה אין להחמיר בה כדמוכח בסימן רנ״ב ס״ג:
דינו כמו מלאכת מחובר – עיין בסימן רנ״ב ס״ג דכתב שם המחבר על דין זה יש להחמיר ולאסור משמע דלאו מדינא כ״כ והוא סותר להך דהכא כ״כ המגן אברהם בסימן רנ״ב סק״י וגם הגר״א בביאורו שם כתב דסותר להך דהכא ולדינא משמע מאחרונים [התו״ש והגר״ז והח״א] דתפסו להך דהכא לעיקר וכן משמע שם במגן אברהם גופא ע״ש:
(מא) [סעיף ד׳] כגון ספינה וכו׳ דרגילות לעשותה בפרהסיא. מ״א ס״ק י״ג. א״ר או׳ יו״ד. ועיין לקמן סי׳ רנ״ב סעי׳ ג׳:
(טו) מלאכת מחובר – שבתחילת הסימן למדנו שהיא שאסורה. הסיבה לאיסור במלאכה במחובר אינה משום שיש הבדל עקרוני בין מחובר לתלוש, אלא מפני שבדרך כלל מלאכת המחובר נעשית בשדה בפרהסיה, ומלאכת המטלטלין נעשית בבית בצנעה. אבל כל עסק ששם ישראל עליו ומלאכתו ניכרת, דינו כמחובר.
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
טור
וכ״כ הרמב״ם ז״ל אם שכרו לשנה או לשנים שיכתוב לו או יארוג לו בגד מותר כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד אבל היתה המלאכה בגלוי כגון שפסק עמו שיבנה לו כותלו אסור וה״מ בכותל שבתוך התחום שאין הכל יודעין שפסק עמו ויאמרו שעושה מלאכת ישראל אבל אם היה חוץ לתחום שאין שם ישראל שיראה שעושין המלאכה בשבת מותר.
שולחן ערוך
(ה) אִם שָׂכַר אֵינוֹ יְהוּדִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשׂוֹכֵר אֵינוֹ יְהוּדִי לִזְמַן. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לִמְלָאכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן בֶּגֶד לֶאֱרֹג אוֹ סֵפֶר לִכְתֹּב, אֲבָל כְּשֶׁשְּׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ תּוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רמ״ז.}
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) או יארוג לו בגד מותר כיון דדבר תלוש הוא ולא לצורך מחובר כלל ומייתי זה כאן מדברי הרמב״ם ואגב גררא משום סיפא וה״מ בכותל כו׳ ב״י. עי״ל דאילו הוה מייתי סיפא לחוד ה״א דוקא כותל שהוא מחובר אסור אבל אבנים שהם תלושים ואינן ניכרין שהן לצורך ישראל שרי קמ״ל דגם זה אסור דומיא דשכרו לכתוב לו ספר ולארוג לו בגד בלא קציצה לשנה וק״ל:
(ג) ומ״ש וכ״כ הרמב״ם וכו׳ פי׳ שגם הרמב״ם סובר דבקיבולת בנין כותלו אסור תוך התחום מפני הרואים כמ״ש ר״י. ואע״ג דהרמב״ם שם אוסר ג״כ קיבולת שדה בתוך התחום השמיטו רבינו מדבריו לפי שפסק בסימן רמ״ג דשדה כיון דלאריסות קיימא מותר אפילו בקיבולת דלא כהרמב״ם בזה. ואיכא להקשות כיון דמדינא כל קיבולת שרי דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד וליכא איסור אלא מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו בשדה דאין דרך לשכור פועלים יום יום אלא לאריסות או לקבלנות קיימא אמאי אוסר הרמב״ם ונראה לתרץ דאין דעת הרמב״ם דקבלנות אסור מפני דדרך לשכור פועלים יום יום אלא דכל שאין לפועל חלק בריוח הן רב הן מעט אלא שכרו בדבר קצוב אסור דכיון שהכל יודעים שהעכו״ם עושה מלאכה בשביל ישראל ואין הכל יודעים שקצץ אומרים שפלוני שכר העכו״ם לעשות לו מלאכה בשבת ולפ״ז כיון שהתוס׳ והרא״ש ספ״ק דע״ז וסה״ת סימן רכ״א וסמ״ג דף י״ט כולם כתבו דקיבולת בית אסור משום דכיון דדרך לשכור פועלים יום יום לא יאמרו הרואים דהעכו״ם קבלנותייהו קא עבדי אלא שכירי יום נינהו א״כ בקבלנות שדה וכרם דאין דרך לשכור פועלים יום יום שרי דלא כהרמב״ם וכן מבואר עוד בסמ״ג דכתב לשם ואע״ג דאין הלכה כרשב״א במחובר של שדה אלא כרשב״ג וכו׳ אינו דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו״ם אריסותיה קעביד אבל בית שרגילו׳ להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואים עכו״ם קבלנותיה קעביד עכ״ל והשתא אי איתא דס״ל להסמ״ג דקבלנות שדה נמי אסור לא ה״ל לחלק בין מחובר של שדה למחובר של בית מהטעם שכתב דבלאו הכי נמי ניחא דלא קי״ל כרשב״ג דשרי אלא באריסות שיש לעכו״ם חלק בגוף השדה אבל בקבלנות שאין לו חלק בגוף ה״ל כשלוחו ואסור בין בבית בין בשדה אלא בע״כ דס״ל לסמ״ג דקבלנות שדה נמי שרי ולפיכך היה צריך לחלק בין בית לשדה והא דכתב דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסות וכו׳ ולא כתב שרגילות לקבלו בקבלנות היינו משום דתלמודא נקטא אריסות נקט נמי איהו לישנא דתלמודא ותלמודא נמי דלא נקטא שכירות וקבלנות אלא אריסות רבותא קאמר כמ״ש בתחלה סימן רמ״ג ע״ש. והא דכתב הסמ״ג מכאן פסק ר״י בר שמואל שאסור לעשות כל קיבולת במחובר בתוך התחום וכו׳ צ״ל דכל קיבולת בית קאמר בין שקיבל לבנותו בדבר קצוב בין שקיבל לבנות לו שנה או שתים אבל לא היתה דעתו כל קיבולת אף דשדה דהא פשיטא דקבולת שדה מותר כדמוכח מתחלת דבריו וכדפרישית וכן צריך לפרש מ״ש הרא״ש הילכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסור דכיון דאמר בבנין בית אלמא דקיבולת שדה שרי וא״כ מ״ש כל קיבולת צריך לפרש בין קצץ עמו על המלאכה עד שיגמרנה בין קצץ עמו על שנה ושתים וכן צ״ל מ״ש בהגהת מיימונית פ״ו על דברי הרמב״ם שאסר קיבולת וז״ל וכן פסק ר״י במכילתא דאסור כל קיבולת במחובר עכ״ל דפירוש ג״כ כל קיבולת בבנין בית אבל קבולת דשדה שרי לר״י כדמוכח מסוף דברי הגה״ה זו שכתבה ואע״פ שמתיר בשדה בפ״ק דע״ז גבי בית אסר וגם זה ראייה לר״י ודלא כר״ת וכו׳ אלמא דלר״י קיבולת דאסר בירושל׳ בבית מותר הוא בשדה ואע״ג דלישנא דוכן לא אתי שפיר לפ״ז דהא להרמב״ם אף קיבולת דשדה אסור איכא ליישב דהגה״ה זו לא אתיא אלא לאפוקי מר״ת דהתיר קבלנות בכל ענין וקאמר דכמו שאסר הרמב״ם קבלנות כך פסק ר״י דאסור קבלנות דלא כר״ת אבל ודאי איכא פלוגתא בין הרמב״ם ור״י בדין קבלנות שדה. אכן בסה״ת קשה דבספ״ק דע״ז כתב להדיא דקבלנות אסור אפילו בשדה ובפ״ק דשבת כתב דאין לאסור אלא בבית ונראה ליישב דבפ״ק דשבת הם דברי ר״י כמו שמבואר לשם מדבריו אבל מ״ש בספ״ק דע״ז הם דברי עצמו שפוסק כהרמב״ם ולכן לא הזכיר לשם שום דיבור מדברי ר״ת ור״י וכן מ״ש הסמ״ג בדף כ״א ע״ג דקיבולת דשדה אסור במחובר לקרקע הם דברי עצמו שפוסק כדעת ספר התרומה ודבריו בדף י״ט הם דברי ר״י מיהו בדברי הרא״ש מבואר דאין לאסור אלא קיבולת דבית כדפי׳ בסימן רמ״ג וזהו ג״כ דעת רבינו שהשמיט כאן בסימן זה מדברי הרמב״ם מה שאוסר קיבולת דשדה כמ״ש בסמוך. מפל זה שכתבנו יצאה השגה על מ״ש ב״י לאחר שהביא הסכמת הר״ן והרב המגיד למה שאסר הרמב״ם אפילו קיבולת השדה וז״ל וכן דעת התוס׳ והמרדכי בספ״ק דע״ז וכן דעת סמ״ג וסמ״ק וסה״ת וכ״כ הגהות מיימונית בפ״ו וכו׳ עכ״ל דאינו כן דאע״פ דבסה״ת ספ״ק דע״ז וכן המרדכי לשם שהעתיק לשונו זה מבואר לאיסור וכ״כ הסמ״ג בדף כ״א ע״ג מ״מ בספר התרומה פ״ק דשבת והמרדכי פ׳ כל כתבי והסמ״ג בדף י״ט מבואר דלר״י שרי קיבולת דשדה גם בתוס׳ דע״ז מבואר דוקא בית דדרך לשכור פועלים יום יום אסור והא דכתבו בסוף הדבור אבל במחובר אינו מותר אלא חוץ לתחום אבל תוך לתחום אסור היינו דוקא מחובר דבנין בית. ובסמ״ג משמע נמי דקיבולת דשדה מותר שכתב בהגה״ה וז״ל ושדה מותר משום דאריסותיה קעביד לפי שנוטל העכו״ם מתבואות השדה וה״ה בריחיים ותנור בקיבולת מותר לפי שהעכו״ם נוטל שכרו מגוף אותו דבר מהחטים ומן הפת ולא מעות הילכך דמי לשדה עכ״ל מיהו אפשר דהסמ״ק לא קאמר אלא דוקא כשנוטל לפי חלקו כגון שליש או רביע הן רב הן מעט דאז ה״ל כשותף ואעפ״כ קרי ליה קיבולת לפי שהעכו״ם קיבל על עצמו לעשות המלאכה כולה ע״י שכירות זה. ועוד אפשר דאע״פ ששכרו בדבר קצוב לשנה כל שנוטל שכרו מגוף הדבר אע״פ דהוי קיבולת גמורה התיר הסמ״ק דה״ל כשותף אבל אין להבין מדבריו שהסכימה דעתו לדעת הרמב״ם לאסור קיבולת דשדה כמה שכתב ב״י ודו״ק מ״מ לענין הלכה נקטינן לאיסורא אפילו קיבולת דשדה בתוך התחום וכן פסק בש״ע:
(ו) רמב״ם פרק ו׳ מהלכות שבת
(ז) ה״ה בשם הרשב״א
(ח) הראב״ד שם
(ה) כאלו קצץ עמו כו׳ – זה דעת הרמב״ם והיש מי שאוסר הוא הראב״ד שכתב ע״ז שאע״פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ״מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ״ל משמע דגם הרמב״ם לא התיר בקוצץ לזמן אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל ודאי אסור לכולי עלמא וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד דלא התיר הרמב״ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו כנלע״ד.
(יד) שיכתוב לו. נ״ל כונת הרמב״ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שא״צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצ׳ שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת, ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת:
(טו) ויש מי שאוסר. משום דס״ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
(טז) לכ״ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכ׳ אחרת וא״כ מרויח הישראל במלאכת העכו״ם בשבת וה״ה אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת:
(יב) ויש מי שאוסרים וכו׳ בכל יום וכו׳. ולא נהירא דהא יש מי שאוסרים הוא הראב״ד בפרק ו׳ שכתב זה לשונו אף על פי שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מכל מקום אותה מלאכה משתרשא ליה ואינה דומה לקבלנות עד כאן לשונו. משמע דאם מקפיד עליו לעשות בכל יום לכולי עלמא אסור ובאין מקפיד עליו פליגי דהרמב״ם סבירא ליה דהוי כקצץ שעושה בכל פעם שירצה והראב״ד סבירא ליה דשאינו כקצץ דלא משתרשא ליה דמחויב לעשות זה אם לא יעשה בשבת יעשה בחול, אבל הכא משתרשא ליה מלאכת שבת זה. ואי נאמר דאם אינו עושה היום עושה למחר הא אינו מקפיד עליו לעשות גם למחר, ועוד למחר אפשר שיעסוק גם כן, וגדולה מזו כתב הט״ז דאפילו שכר לגמור ספר או בגד תוך זמן מה הוי כמקפיד דלא התיר הרמב״ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה, עד כאן. ולעניות דעתי מתיר גם בזה דאף שעליו לגמור מכל מקום אפשר שיעשה בחול. והנה הבית יוסף טרח למצוא פוסק שנוטה לרמב״ם או לראב״ד כדי להכריע הלכה ולא עלה בידו עיין שם. ולעניות דעתי נראה מדברי מרדכי וסייעתו שהבאתי בריש סימן זה שהסכימו לדברי הרמב״ם ודו״ק, וכן נראה דעת השולחן ערוך מדכתב סברא ראשונה בסתם ואפילו בשכרו לכל המלאכות משמע דהוי כקצץ דהא הזכירו שפחה שהיא מסתמא לכל המלאכות, אלא שלא מלא לבו להקל כיון שבית יוסף כתב ולכולי עלמא אסור ונמשכו אחריו רמ״א ולבוש:
(יג) [לבוש] פסידא מפורסמת וכו׳. נראה דדקדק לכתוב פסידא מפורסמת לתרץ קושית המגינים מאי שנא מסימן רמ״ג במרחץ ותנור דלא התירו במקום פסידא וקל להבין והם האריכו עיין שם. ומגן אברהם כתב דלא שייך כאן שכר שבת דאין כותי נותן השכירות כלל רק שקנה ממנו ודמי למי שיודע שיביא לו כותי סחורה בשבת ומכרה לכותים אחר שקבלו בשבת, ועוד בתשובת ר׳ יום טוב צהלון סימן רמ״ד שמתיר לשכור בענין זה לכותי לעשן בשבת כדי שיברחו הדבורים מכוורת עיין שם, ולדעת מגן אברהם הנראה לעיל נראה לאסור. כתב עולת תמיד אם לא אמר לכותי מבעוד יום לקבל המכס יכול לומר לו משחשיכה כדלקמן סימן רס״ו וצריך עיון למעשה, עד כאן. ומכל הדינים הנזכרים לעיל בו דדן בישראל ששכר המלח ועיין בתשובת רש״ל סימן ק׳. כתב מלבושי יום טוב וכן נמי כגון שחייב לו כותי וירא שמא יסע מכאן בשבת ויפסיד חובו רשאי להתראות אליו כדי שיתננה לחבירו כותי, עד כאן:
(יד) [לבוש] שמא יכתוב וכו׳. ולפי זה במקום שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל אסור, ומכל מקום מסיק במגן אברהם להתיר דהוי כמציל מידם, מיהו בעצמו אסור לקבל אף שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפציך כמו שכתב סימן ש״ו:
(טו) [לבוש] שלא ישב וכו׳. פירוש הוא או שלוחו וסבירא ליה דוקא כדי לידע התעסקות וכדי לקבל ממנו חשבון על זה למחר, אבל אם אינו יושב אלא כדי לשמור הכותי שלא יגנוב אלא יניח מה שקיבל לתיבת המכס מותר, וראיה ממה שאמר שמור לי פירות שבתחומך וכו׳, והשוכר פועל לשמור זרעים וכו׳. ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בעסק עד כאן דברי הט״ז, ומהטעם שכתב הלבוש שלא יהא נראה וכו׳, אם כן גם ביושב שלא יגנוב ניחוש שנראה כמצוה וכו׳. ובאמת תמוה שבבית יוסף לא נזכר טעם זה אלא משום דאיתא סוף פרק בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה. אך קשה ממה שכתב בשלטי גיבורים סוף פרק קמא דעבודה זרה דמותר לישראל לעמוד אצל כותי בשבת בשעה שחולב ומוסר לו קיבה כשירה להקפיא הגבינות ולא דמי למכס דאסור לישב שם דהתם כבר של ישראל ונקרא על שמו ונקרא שדהו אבל הכא עדיין הכל של כותי ע״כ, הא אפילו היה של ישראל נמי מותר כיון שאינו רואה אלא שלא יקח טריפות, ואולי זה נמי נקרא התעסקות וצריך עיון, ודברי שלטי גיבורים הנזכרים לעיל אשתמיטתיה לש״ך ביו״ד סימן קט״ו ס״ק כ׳ במה שהשיג על דרכי משה ור״ח בפירוש האגודה עיין שם ודו״ק, ובאליה רבה שם יתבאר:
(ז) שיכתוב לו – זהו דעת הרמב״ם ונ״ל כוונת הרמב״ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב״ד דס״ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
(ח) לכ״ע אסור – דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה״ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ״א:
(ב) רמ״א הב״י לא ברירא ליה מלתא וכ׳ בל׳ אפשר שהרמב״ם יודה בזה שאסור ומדברי המרדכי שהביא הב״י המושכר לשנה וכו׳ משמע שמושכר סתם לכל המלאכות ועוד דאי הוה מושכ׳ למלאכה מיוחדת א״כ איך התיר להניחו לכבות דליקה הרי אין זה מוטל על הנכרי ואדעתא דישראל קעביד ודוחק לומר שכוונת המרדכי שהיה מושכר לשנה לכבות דליקה אלא שהמרדכי לא התיר בזה אלא בדליקה משום הפסד סמוך לומר שזה מקרי קצץ ועכ״פ דברי רמ״א שכת׳ לכ״ע אסור לאו דוקא וזה כוונת המג״א בס״ס ר״ז:
(ח) ס״ה אם שכר כו׳ ויש מי – דל״ד לקוצץ וקיבולת הנ״ל דאין ישראל מרוויח במה שעושה הא״י בשבת. והרמב״ם למד מדין צאן לדיר מ״ק י״ב א׳ דשכיר שנה מותר וכמ״ש בסי׳ תקל״ז סי״ד:
(ט) והוא שלא יחשוב – ע׳ תוס׳ דכתובות ס״ד ב׳ ד״ה דמחזי כו׳:
(י) ולא – ירושל׳ הנ״ל:
(יא) ודוקא – שזהו לא קצץ כמש״ש:
(כג) ט״ז סק״ה אלא באינו מקפיד. הט״ז לשיטתיה בסי׳ רמ״ג סק״א וב׳ דקבלנות דמרחץ אע״פ שהישראל מרויח במלאכת שבת אינו אסור רק משום מ״ע ולכן כאן כיון שהוא בצנעה וליכא מ״ע מש״ה שרי ואע״ג דזה ששכר לשנה אינו קבלנות מ״מ ס״ל להרמב״ם דכיון דאינו מקפיד אם יבטל דינו כקבלנות. והראב״ד פליג וס״ל דאין דינו כקבלנות:
(כד) מ״א סקי״ד ואין הישראל מרויח. המג״א לשיטתיה בסי׳ רמ״ג סק״ב דפסק כמהרי״א דאפי׳ קבלנות גמור אסור היכא שהישראל נהנה מש״ש לכן מוקי לה בכה״ג דדמי לקבלנות ואין הישראל מרויח:
(ד) שיכתו׳ לו עבה״ט וכת׳ בנודע ביהוד׳ מהדורא תנינא שנשאל מגביר א׳ היושב באמט אם יוכל לעשות חותם שיוכל לדפוס בו דוגמת חתימתו ממש וביום השבת יצוה להדפיס חתימתו על הכתבים שהוא צריך לחתום אסר לו וע״ש מ״ש בענין כתב שלהם ובשו״ת בית אפרים חלק אה״ע מבואר בענין זה באורך:
(כד) שיכתוב לו – כתב מ״א כונת הרמב״ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך לו יושב ובטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אין אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת אבל אם שכרו לארוג לו תמיד בשנה זו או לכתוב לו תמיד אסור אף להרמב״ם לכתוב לו בשבת אף שאין מדקדק עליו על ביטול איזה יום מ״מ הרי מרויח הישראל בעשייתו ומהט״ז משמע דגם בכה״ג חשוב להרמב״ם קבלנות כיון שאינו מקפיד עליו אם יבטל איזה יום דאם הוא מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל אסור לכו״ע דהוי כאלו צוהו לעשות ביום השבת. עוד כתב הט״ז דאם שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוא כמקפיד והיינו בשידוע דא״א לגמור אם לא שיעשה גם בשבת ואף שאם יאנוס עצמו וישב בלילה יוכל לגמור בחול אעפ״כ הוי זה כמצוה לו לעשות בשבת [כן ביאר הפ״מ כונתו והסכים עמו נגד הא״ר]:
(כה) או שיארוג לו ה״ז וכו׳ – כצ״ל:
(כו) שלא יחשוב עמו – ר״ל שלא ידקדק עליו אם מבטל איזה יום ממלאכתו:
(כז) בבית ישראל – דבזה אפילו קבלנות גמורה אסור כדלקמן בסימן רנ״ב:
(כח) ויש מי שאוסר – הוא דעת הראב״ד והנה לדעת הט״ז הנ״ל ניחא בפשיטות טעם הראב״ד דס״ל דאף שאינו מקפיד על ביטולו מ״מ הרי הישראל מרויח על ידו ולדעת המ״א הנ״ל ג״כ ניחא דס״ל להראב״ד דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:
(כט) למלאכה מיוחדת – דבזה אפשר שלא יגיע לישראל ריוח עי״ז שהוא עושה בשבת כגון שלא יצטרך הישראל אריגה או כתיבה כ״כ אבל אם לכל המלאכות קרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת וא״כ מרויח הישראל במלאכת הא״י בשבת ולכך אפילו אם לא יחשוב עמו יום יום אסור:
(ל) לכל המלאכות – ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת אפילו כשעושין שלא בבית ישראל ושלא בצווי בעליהן דהא הם שכורין לכל המלאכות וכ״ש כשעושין בבית ישראל דזה אסור אפילו בשכור למלאכה מיוחדת וכנ״ל. ועיין בט״ז סק״ך דמביא בשם רבינו שמחה דהוא אוסר להשפחה אפילו לעשות מלאכת עצמה בבית בעליה והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה והא״ר הביא בשם סה״ת דמלאכת עצמה מותר ודעתו שגם רבינו שמחה מודה לזה ע״ש בדבריו והפמ״ג יישב דברי הט״ז ע״ש ועיין בספר ח״א כלל ס״ד דלתקן השפחה בגדיה לכו״ע מותר בבית בעה״ב שהוא ניכר שמלאכת עצמה היא עושה ועי״ש עוד מה שכתב בענין זה ועיין מה שכתבנו בס״ק ל״ה:
ויש מי שאוסר – עיין בא״ר שדעתו להורות כהדיעה הראשונה ומ״מ לכתחילה טוב ונכון לצאת גם דעתו שכן גם המ״מ נשאר אצלו דין של הרמב״ם בצ״ע וגם הלבוש כתב דמסתבר דעת הראב״ד אלא דמשמע דלבוש מפרש פלוגתייהו כדעת הט״ז ונראה דבאופן שמיירי המגן אברהם לכו״ע מותר לדעת הלבוש:
לכו״ע אסור – הנה אף שנרשם ע״ז ב״י המעיין בב״י גופא יראה דלא פסיקא ליה בזה רק דעת הרמ״א בעצמו כן וכ״כ בדגול מרבבה:
וכמו שיתבאר סוף סי׳ רמ״ז – היינו בסעיף ו׳ שם דאם היה שכיר שנה אסור לשלחו ע״ש באגרת דאם היה מחשיב כקצץ גם בע״ש היה מותר כמו שכתב שם בס״א ומ״מ אינו מיושב דאם היה חושב המחבר ד״ז ללא קצץ גם בסד׳ וה׳ היה אסור לדעתו בס״א ע״ש וע״כ דהשו״ט מסתפק בזה ולכן צידד להקל עכ״פ שלא בע״ש וסמך אשיטת הרא״ש שם וכבר העירו האחרונים בזה:
(מב) [סעיף ה׳] אם שכר עכו״ם לשנה וכו׳ זהו דעת הרמב״ם ונראה כוונתו כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שא״צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. מ״א ס״ק י״ד. אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל ודאי אסור לכ״ע. ט״ז סק״ה. א״ר או׳ י״ב. תו״ש או׳ י״ד. מט״י או׳ יו״ד. ר״ז או׳ יו״ד. לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת ואם אעפ״כ הוא עושה א״צ למחות בידו שלדעת עצמו הוא עושה. ר״ז שם:
(מג) וכתב שם הט״ז דאם שכרו לגמור ספר או בגד קוך אותו זמן הוי כמקפיד אבל הא״ר שם כתב דהרמב״ם מתיר גם בזה דאף שעליו לגמור מ״מ אפשר שיעשה בחול. וכ״כ המט״י שם. ומשמע דאם א״א לגמור בחול לכ״ע אסור דהוה כאומר לו עשה בשבת. וכ״כ הת״ש שם מש״ז או׳ ה׳ ואם התנה עמו שיגמור הספר תוך הזמן ואם לאו ינכה לו משכרו אפשר דמותר גם לס׳ הראב״ד דהא לא משתרשא ליה. מט״י שם:
(מד) שם. שיכתוב לו. ועיין בתשו׳ נוב״י מה״ת סי׳ ל״ג שנשאל מגביר א׳ היושב באמ״ט אם יוכל לעשות חותם לדפוס בו חתימתו ממש כמו שחותם בכתב ידו בכדי שבכל שבת כשהוא יושב עם השרים לצוות לעכו״ם שיקבע דפוס החותם בכתבים שצריך הוא לחתום והשיב לו דאסור יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ ז׳ ועיין עוד מזה בדברינו לקמן סי׳ ש״ו על סעי׳ י״א בהגה יעו״ש:
(מה) שם. והוא שלא יחשוב עמו יום יום. ואפי׳ אינו מחשב עמו אלא על ימות החול מ״מ כיון דקפיד על מספר הימים מיחזי דהוא נהנה מיום שבת כיון דנחית לדקדק כל כך. מט״י שם:
(מו) שם. ויש מי שאוסר וכו׳ הוא הראב״ד משום דס״ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד. מ״א ס״ק ט״ו וכתב הא״ר או׳ י״ב דמדברי המרדכי וסיעתו נראה שמסכימים לדברי הרמב״ם וכ״נ דעת הש״ע מדכתב סברא ראשונה בסתם יעו״ש. וכ״כ הר״ז בק״א או ו׳ ועיין בדברינו לעיל סי׳ י״ג אד ז׳:
(מז) שם בהגה. אבל כששכרו לכל המלאכות וכו׳ דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת וא״כ מרויח הישראל במלאכת העכו״ם בשבת. מ״א ס״ק ט״ז:
(מח) וה״ה אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לו לכתוב בשבת. מ״א שם. י״א בהגב״י:
(מט) ועכו״ם המושכר לשנה לכבות דליקא יש להתיר דבדליקה התירו. מש״ז או׳ ה׳:
(טז) שיארוג לו – בשכירות, ומקבל שכרו על שנת עבודה1.
(יז) בכל עת שירצה – היה מקום לסבור שהדבר אסור, משום שעבודה בשכירות נחשבת כעבודה בשליחות ישראל, וכאן הרי מקבל שכרו על העבודה, שאין זו קבלנות. אולם כיוון ששכיר זה עובד מתי שהוא רוצה – ואינו חייב לעבוד בשבת – לא נחשבת עבודתו בשבת כנעשית בשליחותו של ישראל2.
(יח) יום יום – ואם מחשב יום יום נחשב כשכיר רגיל, ואסור.
(יט) בבית ישראל – משום שגוי העובד בבית ישראל נראה כעובד בשליחותו של ישראל.
(כ) לזמן – לשיטת האוסרים, שכירות נחשבת לשליחות גם אם השכיר יכול לבחור מתי לעבוד, והגדרתה: עבודה עבור המעסיק כאשר השכר אינו תלוי בפריון. הלכה למעשה, הן הספרדים והן האשכנזים מקלים ומתירים, כדעה הראשונה3.
(כא) אסור – כאשר הגוי מושכר למלאכה אחת, הוא מארגן את זמנו לפי הבנתו, ולכן לדעה המקלה דינו כקבלן. אבל אם שכרו לכל המלאכות, הרי הוא בשירות מעסיקו בכל עת, ואינו דומה לקבלן; ואף המחבר מסכים עם הערה זו של הרמ״א4.
1. הלכה זו מקורה בלשון הרמב״ם. ובאר מג״א ס״ק י״ד: ״כדרך השֹרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד, שבכל עת שצריך השר לכתוב – מחויב לו לכתוב, ובעת שאין צריך יושב בטל. ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת. שהוא עושה בכל עת שירצה, שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת. ואם רצה עושה למחר, ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת״.
2. על כן, אף שמשפטית הוא שכיר, הלכתית הוא דומה לקבלן. ולכן הובא דין זה כאן, ולא בסימן הקודם.
3. כף החיים אות מ״ו. וכן הקל ביאור הלכה ד״ה ״ויש מי שאוסר״, אלא שהביא בשם א״ר שלכתחילה טוב להחמיר, עיין שם.
4. כך משמע מדברי המחבר ״שיכתוב לו או שיארוג לו״. ובע״ה נרחיב בדינים אלו בסוף סימן רמ״ז.
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
שולחן ערוך
(ו) יְהוּדִי הַקּוֹנֶה מֶכֶס וּמַשְׂכִּיר לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא בְּקִבֹּלֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִּינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ. {הַגָּה: וְכֵן יוּכַל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי יִקַּח הָרֶוַח שֶׁל שַׁבָּתוֹת לְעַצְמוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאמְרוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא כִּי הַאי גַּוְנָא לֹא חָשְׁשׁוּ (בֵּית יוֹסֵף); וְיִשְׂרָאֵל הַמְמֻנֶּה עַל מַטְבֵּעַ שֶׁל מֶלֶךְ, דִּינוֹ כְּדִין הַמְמֻנֶּה עַל הַמֶּכֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ו) וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ רנ״ב; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַיִּשְׂרָאֵל אֵצֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ בַּמַּטְבֵּעַ, אוֹ בְּקַבָּלַת הַמֶּכֶס (מָרְדְּכַי פ״ק דְּשַׁבָּת).}
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) מרדכי פרק קמא דשבת בשם רבי מאיר
(ו) אם הוא בקבולת כו׳ – במרדכי בשם מהר״מ כתב ע״ז ואת״ל שיש לחלק בין קבולת שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו״ם רק בשבת ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ״מ יש להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד״א ברה״ר ה״נ ל״ש וכ״ש להציל מידם דאי לא שרית ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא עכ״ל והקשה ב״י דלמה לא התיר מטעם דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא ותירץ דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב ועי״ל דאין חילוק באמיר׳ לעכו״ם שלא במקום מצוה בין איסור דאורייתא או דרבנן ועוד הקשה דהא בפרסיא אסור אפילו בביתו של עכו״ם כמ״ש ס״ד ותירץ דכאן שאני משום הפסד וע״ז הקשה דע״כ לא שרינן בפ׳ מי שהחשיך משום הפסד אלא דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד״א ברה״ר אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן דהיינו קבלת המכס למה נתיר ותירץ דגם במכס שייך איסור דאורייתא דשמא יכתוב ולפי דבריו הוי קולא דאתי לידי חומרא דא״כ אין היתר אלא במקום שיש חשש שמא יכתוב ובמקום שאין כותבין בפרט במדינות אלו שברוב מקומות הקטנים המקבלים מכס אין כותבין קבלת המכס היה לנו לאסור להשכיר עכו״ם כי אין כאן חשש שיבוא לאיסור דאוריית׳ והיה להפוסקים לחלק בכך ותו תמהני על פה קדוש של רבינו בעל הש״ע דהא אית׳ פ׳ מי שהחשיך דגם במקום דליכ׳ איסור דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול דהא אצטריכו לאשכוחי התם תקנת׳ היאך יעשה והיינו מה שלא היה לו לעשות בלא״ה דהא אמרינן התם להפסד מועט לא חששו ש״מ להפסד מרובה חששו ובחצר ליכא איסור דאוריית׳ והיא דבר מסתבר שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אע״פ שהיא דרבנן ויעשה איסור קל דרבנן משום פסיד׳ וא״כ ה״נ בקבלת מכס ליכא איסור דאורייתא אלא דבאיסור׳ דרבנן יש איסור חמור דהיינו שיקבל הוא בעצמו המכס ואיסור קל שישכירנו לעכו״ם וא׳ מהם מוכרח ודאי טפי עדיף שיעשה איסור הקל כי אנן סהדי שיעשה איסור היותר חמור אע״פ שהוא מדרבנן וקשה לי למה לא התירו בסימן רמ״ג במרחץ להשכיר לעכו״ם משום פסידא כמו כאן במכס ובהכאת מטבע שלא יבוא לידי איסור חמור שיהיה העכו״ם שכירו ונראה דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כההיא דמכס ומטבע שהם על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם לפעמים היא עסק קטן משא״כ בההיא דמרחץ וכיוצא שאין ההפסד גדול כ״כ ומעיקר׳ כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי׳ ע״י עכו״ם ע״כ אין בזה חשש שמא יעשה איסור חמור כנ״ל.
(ז) שלא ישב הישראל אצל העכו״ם – פי׳ אותו הישראל שהשכיר לו או שלוחו ויליף לה במרדכי ממה דאי׳ ס״פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכ׳ כו׳ ונ״ל דאף בזה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעוש׳ העכו״ם וכדי לקבל ממנו חשבון ע״ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו״ם שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל מותר וראיה ממ״ש שמור לי פירות שבתחומך כו׳ ותו ראי׳ בפ׳ הזהב דף נ״ח השוכר את הפועל לשמור את הפר׳ כו׳ ולשמור הזרעים אין נותנין לו שכר שבת הרי שעכ״פ עושה היתר בשמיר׳ רק שאין נותנין לו שכר ע״ז בשבת משום שכר שבת ואמר שם בסיפא דאם היה שכיר חדש מותר אפי׳ ליקח שכר שבת ש״מ שמותר להיות יושב ושומר בשבת וה״נ כן היא כנלע״ד ובזה ניח׳ מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי׳ בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק.
(יז) בקבולת. דאז שרי מדינ׳ כמ״ש סי׳ רנ״ב ואף על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ״מ הכא שרו משום פסיד׳ דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור׳ דאוריית׳ שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאי׳ סי׳ רס״ו ומה״ט שרינן הכא אף על גב דהוי פרהסי׳ (ב״י) א״כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין ממיני מאכל אסור ומ״מ נ״ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואף על גב די״א דאסור שבות דשבות במקום פסיד׳ וכמ״ש סי׳ ש״ז ס״ה וסי״ט מ״מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כמ״ש המרדכי כלו׳ שלא ישתקע הממון ביד עכו״ם כדאמרינן פ״ק דע״א: יהודי ששכר המלח מותר לשכור לו פועלי׳ בקבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש״ל סי׳ ק׳) עסי׳ רמ״ה ס״ג:
(יח) להשכיר המכס. ז״ל הג״א ספ״ק דע״א ישראל וגוי שקבלו מטבע מן המלך אם התנו כו׳ ואם לא התנו מתחל׳ אם ישראל פקח ישכיר את העכו״ם שיעש׳ חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר, כללא דמלתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד מא״ז עכ״ל, נ״ל פשוט דכוונתו כמ״ש המרדכי כאן שישכיר את הגוי לכשתגבה לי מאה דינרין אתן לך כך וכך וזה מה שסיים וכתב בשכירות ובדידיה קא טרח ומותר, ואף על פי שקובע לו מלאכתו בשבת שרי משום פסיד׳ ואסור ליהנות ממנו בשבת פי׳ אף על פי שקצץ אסור לישראל ליהנות מאותו המלאכה בשבת וכ״כ הג״א ספ״ק דשבת ומביאו סי׳ רנ״ב ס״ד וכ״ז ברור כשמש והרב״י והב״ח בסי׳ רמ״ה נדחקו בזה ע״ש והשתא צ״ע די״ל דבשלמ׳ כששוכר העכו״ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלע׳ משא״כ כשמשכיר לעכו״ם ריוח של השבתות ה״ל שכר שבת שלא בהבלע׳ וזה אסור אפי׳ במקום פסיד׳ כמ״ש סי׳ רמ״ג בתנור ומרחץ דלפעמים איכ׳ פסיד׳ יותר מבמכס דגבי מכס נמי לפעמי׳ אף שלא יטול של שבת לא יהיה לו הפסד מכיסו וי״ל דמ״מ באותו יום יש פסיד׳ דחשבינן לכל יום בפ״ע אכן נ״ל דאין שייך כאן שכר שבת כלל דהא אין העכו״ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס וה״ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו״ם נוטל כל הריוח רק שאסור משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך הישראל והישראל שוכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וז״ש רמ״א ולא חיישי׳ וכו׳ דבמקום פסיד׳ וכו׳ ש״מ דלא ס״ל כמ״ש הרב״י סי׳ רמ״ה דהוי שכר שבת וכן נר׳ דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו״ם סחור׳ בשבת ומכרה לעכו״ם שעמו שהעכו״ם יקבלו בשבת דזה פשיט׳ דשרי וגבי מטבע ג״כ הכל היא של המלך ואינו מוכר אלא הורמנ׳ בעלמ׳ שיש להם מהמלך:
(יט) דינו כדין כו׳. ומותר ליתן כסף לעכו״ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהי׳ של ישראל ואין לחוש כיון דעכו״ם עביד בשכרו (הג״מ):
(כ) במלאכתו. לא מיבעי׳ כשהמכס הוא לישראל אלא אפי׳ השכירו לעכו״ם לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ״ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עוש׳ וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר אם שרי לישראל לקבל בעצמו ונ״ל דאסור משום ממצוא חפציך כמ״ש סי׳ ש״ו ועמ״ש ססי׳ ש״ז:
(ט) בקבולת – דאז שרי מדינא ואע״ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ״ש ר״ס רנ״ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ״מ שרי משום פסידא ומה״ט שרינן הכא אע״ג דהוי בפרהסיא. וא״ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי׳ רמ״ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט״ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש״ל סימן ק׳. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס׳ נחלת יהושע ומס׳ דת ודין סי׳ ו׳:
(י) דינו כדין – ומותר ליתן כסף לעכו״ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו״ם עביד בשכרו. הג״מ מ״א:
(יא) במלאכתו – לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו״ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ״ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט״ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו״ם כדי לקבל ממנו חשבון ע״ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו״ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי׳ בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ״ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע״ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ״א ע״ש. ועיין בתשובת מהר״א ששון סי׳ קנ״ז. ובס׳ דת ודין סי׳ ו׳. ובספר משנה למלך בפ״ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי׳ ל״ח:
(ג) ואף דגבי תנור ומרחץ אסור אפי׳ בקבולת היינו משום חשד אבל מכס זה שכר ישראל מהמלך ותיכף משכיר שבתות לגוי בקבולת ומעולם לא נקרא שם ישראל עליו בשבת אבל כשמשכיר לגוי לשבתות דהוה שכר שבת וזה ע״פ דין אסור לא משום חשד שפיר הקשה המ״א מ״ש מתנור ומרחץ דג״כ איכא פסידא ואכתי צ״ע מאי קושי׳ דלמא כאן מותר משום דהוי כמציל מידם וכי משמעות המג״א בעצמו לעיל בסקי״ז:
(יב) ס״ו ולא חיישינן כו׳ – ועוד דכאן משכיר לשבת לחוד:
(יג) דבמקום כו׳ – שבת קנ״ג א׳:
(יד) ואע״פ – ג״כ משום פסידא כמ״ש סי׳ רנ״ב ס״ה בהגה מיהו כו׳:
(טו) ויזהר שלא כו׳ – עירובין ל״ח ל״ט לא יהלך כו׳:
(כה) ש״ע ס״ו ומשכיר הל׳ אינו מדויק כי הכוונה היא ששוכר את הנכרי ולא הו״ל לכתוב משכיר:
(כו) ט״ז סק״ו דמשום פסידא שרי רבנן. דינים אלו הם לקמן סימן רס״ו.
(כז) מג״א סקי״ח נדחקו בזה. שהם פירשו שישכיר לנכרי כל השבתות ואע״פ שהוא שלא בהבלעה שרי משום פסידא כ״ה בב״י שם:
(כח) ט״ז שם וא״כ ה״נ בקבלנת מכס כצ״ל:
(כט) מ״א סקי״ח לכל יום. בפ״ע משא״כ במרחץ ותנור ליכא פסידא ואינו רק מניעת הריוח:
(ל) שם אכן נ״ל דאין שייך כאן כן צריך לומר:
(לא) שם ש״מ דלא סבירא ליה דהא לא הוצרך רמ״א לטעמא דפסידא רק לענין מראית עין ואלו להרב״י צריך לטעמא דפסידא לענין שכר שבת ג״כ:
(א) סעיף ו׳ יהודי הקונה מכס. ואפשר דשרי לקנות לכתחלה מכס דבשעת קנין לא עביד איסורא וכי מטא שבת כיון דכבר קנה שרי ליה משום פסידא:
(ב) שם אם הוא בקבולת. קשה לי אמאי נקרא זה קבולת הא זה הוי אריסות ממש דהוא שותף לחלק א׳ ממאה:
(ה) בקבולת עבה״ט וכת׳ בפנים מאירות ח״א סי׳ ל״ה שוכרי אוראנד״ש קוזיצו״ש מן השר דהיינו לחפור עפר ולהתיך ממנו ברזל ושורפים וצורפים העפר בתנורים אש תמיד תוקד וכ׳ שלענין העפר יש היתר בקבלנות דהיינו מעשר׳ עגלות עפר אתן לכם כך וכך אבל בהתכת העפר אין היתר אלא שימכור קודם שבת להעכו״ם כל חתיכות הגדולות בסך קצוב והפועל יעשה לעצמו החתיכות הקטנות בשבת בפרעון חובו ורשות ביד ישראל שיקח אח״כ בפרעון חובו החתיכות קטנות שראוים למכור בשוק וכן בהתוך זכוכית בהו״ט ימכור קודם שבת כל מה שיש לו בהו״ט דאז בדידיה טרח ואחר שבת יקבל הישראל הזכוכית שעשה הפועל בדמי המכר ע״ש ועיין באשל אברהם בשם נחלה ליהושע ועיין לעיל סי׳ רמ״ג ס״ק ג׳ וכת׳ בדבר שמואל סי׳ קל״ב על בנין פילאטווי דהיינו חיבור כלים וגלגלים שהאומנים טווים ושוזרים את המשי ופועלים שכירים מתעסקים בו והבית של ישראל יש לאסור. וכת׳ שהתיקון המועיל הוא להשכיר הכל לפועלים בעד שכירותם כ״כ ליטרות משי לשנה כו׳ ע״ש. ובמח״ב כת׳ שבשו״ת זרע אמת האריך בזה וכת׳ איזה תיקון יעשה שיהיה מותר עפ״י הדין ע״ש ועיין בשו״ת מהרי״ט צהלין סי׳ ס״ו שכת׳ להתיר המאס באנ״ס דהיינו מקום שעושין הבורית כיון שידוע המנהג לעשות בקבולת וכן הוא בענין הבנין ואריגת בגדים אם מנהג המדינה שלא לשכור יום ויום רק בקבולת שרי וע״ש לענין עישון הכוורת שיאמר למה אתמול לא עשנ׳ בפני הכוורת ולא היית מפסיד שכרך וע״ש בסי׳ רמ״ה להתיר אמירה לעכו״ם לעשות מעשה שעושין להחזיר הצירעין שברחו מהכוורת למקומן ע״ש. ועיין בהלק״ט בדין עכו״ם בונה בביתו והיא בחזקת ישראל ע״ש וכת׳ בשו״ת נ״ב מהדורא תנינא סי׳ ל״ח ישראל שיש לו פאברי״ק של קארטין וכל הכלים של ישראל וגם הבית שלו אך שעומד ברחוב הכותים והפועלים הם בקבלנות והעלה להתיר כיון שמפורסים לכל שהפאברי״ק דרכו להיות בקבולת ועומד בין הכותים והביטול הפסד רב שיצטרך לשלם לפועלים בחנם אך יזהיר היהודי שלא יבא לבית ההוא בשבת ע״ש ועיין ברדב״ז חלק ב׳ סי׳ י״ג מי שלקח מכם הראמיי״ט וצריך לקנות שיורים לעשות סוקאר ואם לא יעשו מלאכה בשבתות ויו״ט יופסד הכל ע״ש אופני ההיתר ועיין בתשובת לחמי תודה סי׳ ג׳ וסי׳ ד׳ ועיין בבני דוד הל׳ שבת כאחר שיש לו חנות שמתעסק במלאכת הספרות ודרך ליקח לו מסייע ולוקח בעל החנות החצי ממה שמשתכר זה מותר דהוי כאריסות ואפילו אם אח״כ התנו שזה יתן כ״כ שכר לבעל החנות והמותר הכל לעצמו מותר אעפ״י שהחנות עד היום בחזקת ישראל הוא והוא מתעסק בה בחול מ״מ ליכא חשדא כיון שדרך ליתן החצי ובנותן החצי גופא שרי וא״כ פשיטא דגם זה שרי ע״ש:
(ו) במלאכתו עבה״ט ועיין בשו״ת בית אפרים סי׳ כ׳ פורשי מכמורת של דגים שהמצודה פרוסה מע״ש ומתמלאת בשבת ואם תעמוד כך עד בוקרו של יום ראשון יגנבו הרבה וגם יש פסידא אם לא יריקו שאם יפלו שמה אחרים יש להתיר אך שלא לומר בפירוש להעוסקים במלאכת ביום השבת ולצוות להם שיריקו המצודה רק לומר מדוע לא עשית כן בשבת שעברה או כל המריק לא יפסיד שכרו כיון שיש כאן פסידא שקשה להפקיד שומרים כל היום וכל הלילה לפי שהיא רחוק משפת הנהר והיזקו מצוי וגם מותר שישב ישראל ויראה בשעת הורקת המצודה שלא יגנוב וכמ״ש במשבצות שנהגו כהט״ז אך להרחיק מן הכיעור וכדומה טוב שיעמוד מרחוק ויראה את מעשיו ע״ש ואם הישראל שיש להם מצודות דגים ושוכרים עכו״ם ולפעמים צדים בשבת עיין בשו״ת תשב״ץ ח״ב סי׳ כ״ד ובשו״ת הרשב״ש ס״ס תקע״ז ועיין בגו״ר כלל ג׳ סי׳ כ״א בגבינות לחות שמביאים במצרים ביום ראשון על השוק למכור והוא ידוע ומפורסם שמלאכת שבת הוא ע״י שכירות ואף שעושה בקבולת אסור משום חשדא אך כיון שהדבר צורך לרבים יעשה ישראל תנאי עם הכותי בעל החלב שלא יקנח ממנו אלא אם כן יעשנה גבינות ואם כן יד ישראל לא אגידה במלאכה וכיון שהוא דרך מקח וממכר אין אנו אחראין לטועים שיסברו שהוא דרך שכירות עיין שם:
(ג) מ״א ס״ק י״ח כששוכר העכו״ם בקבולת כו׳ מדינא שרי דאדעתיה דנפשיה קעביד שנוטל חלק בגוף המכס וכמו עורות לעבדן דשרי בקצץ ואע״ג דהכא הישראל מריוח במה שהעכו״ם גובה בשבת ודמי למרחץ ורחיים כמבואר לעיל סי׳ רמ״ג ס״ק ב׳ מ״מ התם גופא לא איכפת לן בריוח הישראל וכמו ברחיים באריסות רק התם הטעם משום דלא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד משום דאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כמ״ש המג״א וכמ״ש בביאור דבריו שם באורך משא״כ בקצץ לו מכל דינר שיגבה כרחיים באריסות דמי ואין חשש רק משום דהכא קובע לו מלאכתו בשבת בלבד מ״מ משום פסידא שרי ליה רבנן בכה״ג נמצא שאין כאן איסור מצד מה שהישראל ממנה הגוי לגבות המכס ולא מיחזי כשלוחו ומצד המכס עצמו שבא לכיסו של ישראל אין איסור משום שכר שבת כיון דהישראל לא קנה המכס של השבתות לבד אלא קנה המכס של כל השנה והשבתות נכללין בתוכו אין לו דין שכר שבת דבהבלעה זכה בו עם המכס של ימות החול וכשנוטל ה״ל שכר שבת בהבלעה משא״כ כשמשכיר לעכו״ם ריוח של השבתות לבד א״כ נהי שאין כאן שליחות של הישראל מ״מ אסור מצד השכר עצמו דמטי לכיס הישראל שכר שבת שלא בהבלעה ובכה״ג לא שרינן ליה משום פסידא וע״כ לא שרי משום פסידא אלא כשהאיסור משום דמיחזי כשלוחו שהרי הוא קובע לו בשבת לזה מהני פסידא כמ״ש בסימן רמ״ג בתנור ובמרחץ כו׳ כנלע״ד. וראיתי שיש מפרשים מ״ש המג״א הוא נוטל ש״ש בהבלעה ר״ל דגם מקצת היום של ע״ש הוא מחוייב לגבות המס הו״ל כמשכיר לעכו״ם שיתן לישראל כך וכך והוא יקח המותר והו״ל ש״ש בהבלעה ולפע״ד לא נהירא דכל שעיקר שייך לישראל והעכו״ם נוטל דבר קצוב אין זה בכלל שכירות אלא בכלל אריסות אלא ר״ל כמ״ש ומ״ש המג״א בתנור ומרחץ דלפעמים איכא פסידא כו׳ ור״ל דמ״מ באותו היום כו׳ נ״ל אפשר שיש כאן ט״ס וצריך לומר דמ״מ באותו היום כו׳ וכוונתו דבתנור ומרחץ לפעמים מפסיד יותר ממה שמפסיד במכס של יום השבת ואעפ״י שיש לומר דמרחץ ותנור שאני דאע״ג שאם היה התנור והמרחץ עשוי בשביל יום השבת היה נחשב פסידא דהא פסדי להו דמי התנור והמרחץ שנתן עבורם מ״מ כיון שהוא יכול להסיק בתוכם בימות החול לא חשבינן לפסידא מה שאינו מסיק וביום השבת אע״ג שעיקרו של תנור ומרחץ עשוי להסיק׳ ולקבל שכירות מאחרים מ״מ לא חשבינן ליה רק מניעת הריוח משא״כ במכס שהוא בשל׳ למלך במספר ירחים שקנה המכס ממילא כשלא יגבה היום הוא מפסיד מכיסו לזה אמר המג״א דזא״ל דגבי מכס נמי לפעמים אף שלא יטול של שבת לא יהיה הפסד מכיסו וע״כ צ״ל משום באותו היום יש פסידא דחשביני׳ כל יום בפ״ע א״כ גבי תנור ומרחץ נמי דכוותיה דמה בכך שיכול להסיק בו בימי החול מ״מ כיון שהוציא הוצאת על בנין המרחץ ותנור ועיקרו עשוי להסיק בו בכל יום ויום. ולקבל השכירות ואם אינו מסיק בו ביום השבת פסידא חשיב וע״ז כ׳ ולכן נראה כו׳ ואם אין כאן ט״ס בהך וי״ל דמ״מ כו׳ יש להגיה תיבות לכן נ״ל שצריך להיות אכן נ״ל:
(ד) ס״ק י״ט ומותר ליתן כסף לעכו״ם ר״ל שהישראל הממונה מן המלך על הכאת המטבע מותר ליתן לעכו״ם הכסף לתקן המעות אפילו בשבת דאין כאן חשש משוה שמשמיע קול בשבת דאסור לדעת הגהמ״י כמבואר בסימן רנ״ב בהג״ה דזה דוקא היכא שהשמעת קול הוא מחמת כלי ישראל כגון ברחיים וכה״ג משא״כ כאן שהפטיש המכה וגם הכסף המתוכן ומטבע הכל אינו של ישראל רק שהוא ממונה מן המלך ע״ז דהיינו שהמלך מתפשר עמו וקוצץ לו איזה סך שהוא ישכור פועלים ויכה לו סך כך וכך מטבעות אבל מ״מ הכסף והכלים שעושים בהם מלאכה הכל שייך למלך לאומני׳ ובכה״ג אין חשש משום השמעות קול כיון שאינו של ישראל. וגם משום ששוכר פועלים אין חשש כיון שהן באים בשכרם ועושין המלאכה בביתו של גוי ואין מקפיד שיעשו בשבת דוקא כעורות לעבדן דבקצץ שרי ויש מי שנראה מדבריו שמ״ש המ״א בשם הגהמ״י שאין כאן השמעת קול שהוא של ישראל ר״ל שאין הדבר מפורסם שהוא שייך לישראל וליתא אלא פשוט כוונתו וכמ״ש ג״כ בלשון הג״ה כאן אעפ״י שמשמיע קול בהכאת המטבע והוא פשוט:
יהודי הקונה מכס ומשכיר לו עכו״ם וכו׳ – נ״ב: הנה בדין אם השכירו בני העיר לישראל אחד המרחץ לכל השנה אם מותר להשוכר להשכיר ימי השבת להנכרי עיין בחיבורי על אהע״ז מהדורא ט׳ בסימן קצ״ב בתשובה אחת למדינת וואליחייא מ״ש שם בזה דרך אגב ע״ש ודו״ק. והנה בדין מי שמוכר איזה דבר לנכרי בהיתר מכירה על שבת אם די לכתו׳ שטר מכירה אחד וליקח ממנו ביום א׳ ולחזור וליתן לו בע״ש הבאה וכן בכל ע״ש או צריך לכתו׳ בכל ע״ש שטר מכירה חדש אם יש בזה חשש נמחל שיעבודו או לא וכל דינים והפרטים המסתעפים מזה עיין בחיבורי לחו״מ מהדורא ג׳ סי׳ רפ״ז מ״ש בזה בתשובה לק״ק קאלימייא ע״ש באורך בעזה״י ודו״ק:
(לא) ומשכיר לו א״י – הלשון אינו מדויק כי הכונה הוא ששוכר את הא״י [אחרונים]:
(לב) אם הוא בקיבולת – דאז שרי מדינא כמו בעורות לעבדן בריש סימן רנ״ב דמותר ליתן לו קודם שקיעת החמה אם הוא בקיבולת משום דאדעתא דנפשיה קעביד אע״ג דאסור שם לקבוע לו מלאכתו בשבת ועוד דהוי מילתא דפרהסיא שהעסק היה ידוע לכל שהוא של ישראל וכמו שהיה עושה הא״י עתה בבית ישראל דמי דאסר שם מ״מ התירו בזה משום פסידא דאדם בהול על ממנו ואי לא שרית ליה אתי לגבות בעצמו ויבוא לידי איסורא דאורייתא דשמא יכתוב פתקא כדרך המוכסים [בית יוסף] ולפ״ז משמע דבמכ״ס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל במכס אסור אפילו ע״י א״י דלא יבא לידי איסור דאורייתא אפילו אי לא שרינן ליה אבל הט״ז ומ״א מסקי דאפילו באופן זה שרינן ע״י א״י משום פסידא. מיהו בעצמו אסור לקבל אף המכס של מיני מאכל אפילו אם לא הובא מחוץ לתחום ולא שייך בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך וכמ״ש סימן ש״ו [א״ר]. יהודי ששכר בשול המלח מן השר מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך ואע״פ שהכלים והעצים הם של ישראל שרי [ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא״כ מסר להם מע״ש כל מה שרוצה למסור לצורך המלאכה ויוציאום מרשותו מע״ש] אבל אין לו היתר לשכור א״י על שבת וחודש דמ״מ מרויח הישראל במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות [ח״א]:
(לג) אתן לך כך וכך – דהיינו שאין מזכיר לו יום השבת כלל אלא בסתמא אם תגבה כו״כ אתן לך סך כו״כ א״כ לא הוי שכיר יום וגם לית כאן שכר שבת כלל שכבר שכר מהשר המכס של כל השנה עם השבתות בכלל [פמ״ג]:
(לד) והא״י יקח וכו׳ – ר״ל דבזה ג״כ מדינא שרי דא״י כי עביד אדעתא דנפשיה עביד וכתב המ״א דגם משום שכר שבת לית בזה אף שהוא משכירו לשבת לחוד משום דהרי הוא כאלו קנה ממנו המכס [וה״ל כאלו יודע שיביאו לו א״י סחורה בשבת ומכרה בע״ש לא״י שהוא יקבלה ממנו בשבת דפשיטא דשרי] וכן גבי מטבע מוכר לו הורמנא בעלמא מה שיש לו מהמלך וכל הריוח יקח הא״י ואין בזה רק משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך ישראל שישראל שכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וזהו שכתב הרמ״א ולא חיישינן וכו׳ דבמקום פסידא וכו׳ ולא הזכיר כלל משכר שבת ועיין בבה״ל:
(לה) לא חששו – דע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפי׳ במקום הפסד גדול אלא באופן זה שצייר השו״ע דהיינו או בקיבולת או שמשכיר לו את גוף הריוח דבכל זה העובד גלולים אדעתא דנפשיה קעביד אבל בשכיר יום ממש אסור בכל גווני ומזה תדע שאותן האנשים המחזיקים בית משקה שלוקחין מע״ש איזה א״י בביתן על יום השבת לעסוק במכירת המשקה שלא כדין הם עושין דאף אם נחשוב מניעת ריוח יום השבת להפסד גדול מ״מ הלא לא התירו בשכיר יום ממש וגם דאולי הוא רק בכלל מניעת הריוח כמו שכתבו האחרונים לענין תנור ומרחץ ועכ״פ אין להתיר אלא באופן שציירו השו״ע והרמ״א או שיקנה לו מע״ש כל הדברים שנותן לו למכור ואף דעכ״פ עדיין העסק נקרא על שם ישראל זה מותר משום פסידא ולפי מה שכתבנו לקמיה בשם הט״ז יהיה מותר בזה לישראל לישב מרחוק ולשמור שלא יגנוב הא״י מהעסק אך שיזהר שלא יתערב בהעסק ושלא ידבר עמו כלום מענינים ההם והוא דבר שקשה ליזהר שלא לדבר כלום כשיושב שם אך העולם נוהגין להתיר והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [תו״ש] והבוטח בה׳ ואינו מחפש צדדי קולות על שבת אשריו:
(לו) דינו כדין וכו׳ – וע״כ מותר ליתן הכסף לא״י מבעוד יום בקיבולת שאם יעשה לו מן הכסף כו״כ יתן לו כו״כ או שישכיר לו הישראל הריוח שיעלה מזה בשבת להא״י וכנ״ל משום פסידא:
(לז) שלא ישב הישראל – שהשכיר לו או שלוחו וכתב הט״ז דמה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה הא״י וכדי לקבל הימנו חשבון ע״ז למחר דזה אסור משום מצוא חפצך כדלקמן סימן ש״ו ס״א אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הא״י שלא יגנוב מן המכס מותר ומזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידבר כלום בהעסק עכ״ל וכ״כ שארי אחרונים:
דבמקום פסידא וכו׳ – הקשה מ״א דהלא משום שכר שבת לא מקילינן אפילו במקום פסידא כדמוכח בסימן רמ״ג בתנור ומרחץ דשם איכא לפעמים פסידא יותר ממכס ע״ש ותירץ דמ״מ באותו היום יש פסידא במכס דחשבינן לכל יום בפ״ע ור״ל משא״כ במרחץ דשם הוא רק מניעת הריוח וע״ש עוד מה שתירץ לבסוף והעתקנוהו במ״ב ומשמע דבעצם הענין לא פסיקא ליה להמ״א לפי המסקנא שלו אם מקילינן כלל משום פסידא לענין שכר שבת אבל הט״ז בסימן רמ״ה סק״ו סובר בהדיא דבמכס שהוא עסק גדול [וכן גבי מטבע] לא אסרינן משום שכר שבת דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור יותר גדול וכן דעת התוספות שבת ג״כ דבהפסד גדול מקילינן לענין שכר שבת ג״כ ועיין בביאור הגר״א דמשמע מיניה דמה שכתב הרמ״א דבמקום פסידא כה״ג וכו׳ הוא ג״כ תירוץ מה שלא חששו כאן לשכר שבת ומשמע מזה דהוא סובר ג״כ כהט״ז ותוספת שבת הנ״ל דיש בזה שכר שבת אך שהתירו משום פסידא [ומה שכתב המגן אברהם דזה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה וכו׳ עיין בתו״ש שהקשה דבעניננו אין יכול הישראל להקנות לו דהוי דשלב״ל ונראה דזה היה סברת הגר״א ג״כ ומה שיישבו הפמ״ג קצת היה נראה לו לדוחק] נמצא לפ״ז דהט״ז והתו״ש והגר״א כולם בחדא שיטתא קיימי וכן משמע בלבוש ועיין בא״ר שגם בתשובת רי״ט צהלון משמע כן וע״כ יש להקל בזה אך לדברי כולם משמע דבשכיר יום אין להקל בשום גוונא:
במלאכתו – עיין במגן אברהם דאפילו אם השכירו לא״י לשבתות ואין לו עסק בכך אפ״ה אסור שלא יאמר לצרכו הוא עושה:
(נ) [סעיף ו׳] יהודי הקונה מכס וכו׳ ישראל שקנה המלח מאת השר מותר לו להשכיר פועלים נכרים בקבולת לבשל אותו המלח בדבר הידוע שאם יעשה לו כו״ך מלח יתן לו כך וכך. רש״ל בתשו׳ סי׳ ק׳ כנה״ג בהגב״י. עו״ת או׳ ה׳ מ״א ס״ק י״ז תו״ש או׳ ט״ז ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא״כ מסר לו מע״ש כל מה שרולה למסור לו לצורך המלאכה. ר״ז או׳ כ׳:
(נא) מי שיש לו אוצר של חומץ ואינו יכול לסוגרו בשבת מפני השר שמכריחו. בע״ש אחר חצות יאמר לעכו״ם כל אשר תמכור מסך כדים אלו אשר אני לותן לך בסך פלוני מהיום אני נותן לך שכר פלוני אם תרצה מכור אותם מהיום ואם ביום א, יותיר מסך הכדים הנז׳ ימכרם העכו״ם ביום א׳ ויטול שכרו משלם. ח״ר שלמה סאלאמי בתשו׳ הובאה בשו״ת שערי ישועה כ״י א״ח שער ד׳ סי׳ ו׳ אבל הרב מהר״י זיין שם סי׳ יו״ד חלק עליו וכתב דאין לו תקנה אא״כ ירויח לו זמן או קודם שבת או אחר שבת שיוכל העכו״ם למוכרם באותו זמן וכיון שהרויח לו זמן מותר הישראל ליקח ממנו מה שנשאר בידו אחר השבת. ברכ״י או׳ ה׳ והביאו שע״ת לקמן סי׳ רמ״ה או׳ ה׳:
(נב) מלאכת השיחאנה והוא מלאכת הזכוכית ומוכרחים לעשות מלאכה בשבת ע״י גוים מותר כיון שהוא בקבולת. נחלת יהושע סי׳ י״ג. וכ״פ בס׳ דת ודין סי׳ ו׳ והב״ד י״א בהגב״י. א״א שבגליון הש״ע סי׳ רמ״ג. אמנם בתשו׳ פמ״א ח״א סי׳ ל״ח נשאל על אודות עיר אחת שמחזיקים הישראל אורכדי ששוכרים מן השר המקום לחפור בהרים ולהוציא העפר שעושים הברזל ממנו ושורפים וצורפים העפר באור יום ולילה לא ישבותו וכן עושים זכוכיות איך יתנהגו בשבת. וכתב בסוף התשו׳ וז״ל חזרנו על כל הצדדין ולא מצאנו היתר ברור אלא בענין זה לענין חפירת הקרקע כיון שלפעמים הפועלים בטלים יש היתר שישכור פועלים בקבלנות דהיינו מעשרה עגלות עפר אתן לכם כו״כ ואין הישר מרויח במה שהעכו״ם עושה בשבת שהיה יכול להשלים המלאכה בלילה ובדידיה קטרח אבל בהתכת העפר ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה אין היתר אא״כ שימכור לעכו״ם קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל והעכו״ם יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח ואין כאן משום מראית העין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר ורשות ביד ישראל ליקח אח״כ בפרעון חובו אותן חתיכות הקטנות שראויין למכור בשוק. וכן בהיתוך זכוכית בהו״ט ימכור קודם שבת כל מה שיש בהו״ט ועכו״ם בדידיה קטרח וישראל יקבל בדמי המכר הזכוכית שהעכו״ם עושה דעכו״ם בדידיה קטרח עכ״ל. והביאו המט״י או׳ ד׳ ושע״ת או׳ ט׳ וכתב שם המט״י דלדידי מסתברא דגם היתירים האלו אינם ברורים להתיר כיון דאלו המלאכות דרכן ליעשות בפרהסייא וקלא אית להו דלזכות ישראל הם נעשים לפי שהכל יודעים הקונה מן שר העיר מי הוא ואי זה הוא וע״ש ישראל נקראין לכך אין להניחם בשום צד לעשות בשבת ואשרי איש ירא את ה׳ לעשות גדר וסייג ומשמרת למשמרת לשבת הקדוש עכ״ד. וכן הרו״ח או׳ ב׳ כתב לאסור בעשיית הזכוכית ביום השבת ע״י עכו״ם בשום אופן ואפי׳ בשותפות עם העכו״ם מפני שהמלאכה נקראת ע״ש ישראל והביא מעשה נורא ע״ז שאחד היה לו תנור של עשיית הזכוכית מאבות אבותיו והיו מרויחין ריוח גדול ואח״כ נאבד כל הריוח ההוא וגם התנור בא לו שריפה ליל ש״ק ר״ל ואמר לו הרב הנז׳ כי זה הוא משום חילול שבת שהיו עושין מלאכה בתנור וע״כ נתן לו עצה שיפנה למלאכה אחרת יעו״ש. ועיין עוד לקמן סי׳ רמ״ו או׳ ע״ה:
(נג) המסבאנ״ס שעושין בצידון דהיינו מקום שעושין הבורית והוא דבר מפורסם שהוא מלאכת ישראל כתב מהריט״ץ סי׳ ס״ו דכיון שהוא מטלטלין והוא בביתו של גוי ובקבולת מותר יעו״ש. והביאו י״א כהגב״י ואע״ג דהשיג על ראיותיו מ״מ השכים עמו לדינא יעו״ש. אבל המט״י או׳ יו״ד דחה ראיותיו והסכים לאסור אפי׳ בביתו של עכו״ם אם זאת המסבאנ״ס דרכה להיות בפרסום וידועה שהיא של ישראל כדין קרקע וכדין ספינה יעו״ש. וכן הזר״א סי׳ ל״א פליג אמהריט״ץ והביאו הפתה״ד או׳ ח׳ יעו״ש:
(נד) הלוקחים הגארקי״ס מאת מורשה המלך בעד סך קצוב לשנה ומנהג בין היהודים בעלי הגארקי״ס שכל אחד יש לי גוי מושכר אצלו בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו לעשות כל מלאכה הצריכה להם מיתר לעשות בשבת ויו״ט. מהר״י די בוטון ז״ל הב״ד בס׳ בית שלמה דק״ס ע״א. י״א בהגה״י. מט״י או׳ ד׳:
(נה) מי שקונה הגביל״ה מותר ליקח גביל״ה משחיטת יו״ט ולא מיחזי כנוטל שכר שבת. משנה למלך פ״ו מה״ש דין י״ז. והביאו המט״י שם. וכתב הטעם משום דלא מיקרי שכר שבת אלא כגון הך דשוכר את הפועל לשמור את הפרה שנתבאר סי׳ ש״ו דאם היה שכיר יום אסור דעיקר השכר הוא על מאי דנחית הפועל לשמור בשבת ובשביל השמירה לחודה הוא נוטל שכר משא״כ ביו״ט כי ישחט שור וכבש ועז אינו אלא בשביל שמחת יו״ט לאכול בסעודה ושכר הגבי״לה קאתי ממילא וכו׳ ועוד דהגאביל״ה הוא בהבלעה שהוא מחשב כמה בהמות נשחטו בחודש או בשבת ובכללם יו״ט וכל מידי דהוי בהבלעה אין בו משום שכר שבת יעו״ש:
(נו) מי שיש לו בנין פילאטוי״ו דהיינו חבור כלים וגלגלים שהאומנים טווין ושוזרין. בו המשי והבית קנין כספו של ישראל אם מותר להניח גוים שכירי ישראל לעשות בו מלאכה בשבת. עיין בדב״ש סי׳ קל״ב שכתב דאליבא דכ״ע כגון זה אסור גמור הוא. וסיים וז״ל דהתיקון היותר מועיל בזה להשכיר לגוים לכ״כ שנים הבית עם כל הבנין וכל תשמישי הפילאטוי״ו ההוא ושיתנו לו בשכירותו כ״כ ליטרין של משי לשנה והסכום הנז׳ יהיה כפי אומד הדעת מה שאפשר להעשות ולגמור כימים שאינם אסורים לנו ולהם. ובכך יוכלו להתנות עם הסוחרים ע״מ שלא יתעסקו בשבתות ויו״ט בעבודת המשי של ישראל המשכיר ולא ראוי להקפיד אם המשכיר ירויח קצת בהבלעה כשער הזול של תיקון המשי שלו בשביל הימים שישאיר לשוכרים הגוים ריוח בין הדבקים להתעסק בם לאחרים אם ירצו ולהתנאות מהם ובלבד שלא יהיה הבנין ההוא באותה העיר בדבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו מקום להשכירו שאז כפי הרמב״ם והפו׳ ז״ל יהיה נדון כדין איסור השכרת התנור והמרחץ עכ״ל. והביאו המט״י או׳ ב׳ שע״ת או׳ ט׳:
(נז) מה שנוהגין לצוד דגים בסירות דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים וכל כעל מצודה פורש מצודתו כל איש יומו ויש יהודים שיש להם מצודות ושוכרים עכו״ם לפרוש אותם ולפעמים תבוא משמרתו לפרוש מצודתו ביום השבת והמנהג במצודות ההם שהמנהיג הדוגית ההיא הפורש המצודה נוטל רביע ממה שתעלה המצודה והוא מטפל בדוגית להכניס בים ובמצודה לפורסה ולשוטחה כדי לנגבה. אבל אין הוצאה אחרת מוטלת עליו כ״א על בעל המצודה וגם אין לו קביעות כי הרשות ביד בעל המצודה לסלקו בכל עת שירצה וגם הרשות בידו להסתלק. כתב בתש״ו הרשב״ץ ח״ב סי׳ נ״ד זה היתר גמור הוא דע״כ לא אסרו במרחץ משום טעמא דנקראת ע״ש ישראל אלא לפי שהם קרקעות ושם בעליהן עליהן אבל בספינה המטלטלת ליכא למימר שנקראת על שמו וכ״ש במצודה ומשום שביתת כלים ליכא דק״ל כב״ה. ואי משום דקמתנהי ממלאכת שבת הא ק״ל כב״ה דפורסין מצודות עם השמש אעפ״י שניצודין בשבת. ואי משום שהעכו״ם פורס אותה בשבת וק״ל אמירה לעכו״ם שבות אפי׳ א״ל קודם. שבת הא נמי ליתא כיון שקצץ עמו דמים כדק״ל דנותנין עורות וכו׳ וכלים וכו׳ אעפ״י שעושה מלאכתו בשבת ואעפ״י שמכבסן בנהר במקום רואים דלא פליג רבנן שכל שאינו עושה בביתו של ישראל מיקרי בצנעא ואפי׳ בקבלנות ומשום דלא ליתחזי כשכר שבת וכו׳ טוב לעשותו ע״י הבלעה וכו׳ יעו״ש. והביאו המט״י או׳ ד׳ ועיין לעיל סי׳ רמ״ג או׳ טו״ב ואו׳ ח״י ולקמן או׳ ע׳:
(נח) ישראל שיש לו פאברי״ק של קארטו״ן וכל כלי המלאכה השייך. לזה הוא של ישראל וגם הבית ששם עושים המלאכה של ישראל אלא שאין הישראל דר שם וגם הוא ברחוב הכותים והפועלים כותים ואינם שכירי יום רק מקבלים המלאכה בקבלנות. כתב בתשו׳ נוב״י מה״ת סי׳ ל״ח כיון שמפורסם הדבר לכל שדרך הפאברי״ק תמיד הוא בקבולת ועומד ברחוב הכותים וליכא חשש אורחים מותר לכותים לעשות בו מלאכה בשבת ובפרט שהביטול בעסק זה הוא הפסד רב כי הבעלי מלאכות לא ירצו לבטל מלאכתם ויצטרך הישראל לשלם להם שכרם בחנם ואמנם יזהר הישראל שלא לבא שם בשבת יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ ט׳:
(נט) מי שיש לו חנות שמתעסק במלאכת הספרות ודרך ליקח לו מסייע ולוקח בעל החנות החצי שעה שמשתכר זה מותר דהוי כאריסות. ואפי׳ אם אח״כ התנו שזה יתן כ״כ שכר לבעל החנות והמותר הכל לעצמו מותר ואעפ״י שהחנות עד היום בחזקת ישראל הוא והוא מתעסק בה בחול מ״מ ליכא חשדא כיון שדרך ליתן החצי ובנותן החצי גופא שרי וא״כ פשיטא דגם זה שרי. בני דוד ה׳ שבת יעו״ש. שע״ת שם:
(ס) שם. אם הוא בקבולת וכו׳ אבל בשכירות אסור. ב״י בשם המרדכי. ר״ז או׳ י״ב:
(סא) שם. אם הוא בקבולת וכו׳ ואע״ג דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ״מ הכי שרד משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי לידי איסורא דאורייתא שיבוא לקבל המכס מעצמו ויכתוב כדאיתא סי׳ רס״ו ומה״ט שרינן הכא אע״ג דהוי פרהסיא. ב״י. והביאו מ״א ס״ק י״ז וכתב וא״כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותם שלוקחין ממיני מאכל אסור. ומ״מ נראה דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואע״ג די״א דאסור שבות דשבות במקום פסידא וכמ״ש סי׳ ש״ז ס״ה וסי״ט מ״מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כלומר שלא ישתקע המעות ביד עכו״ם עכ״ד. א״ר או׳ יו״ד. תו״ש או׳ כ״ח. מיהו בעצמו אסור לקבל המכס אף שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך כמ״ש סי׳ ש״ו. מ״א סק״ך י״א בהגב״י א״ר שם. ר״ז או׳ י״ב:
(סב) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ואפי׳ לא אמר לכותי מבעוד יום לקבל המכס יכול לומר גם משחשכה כדלקמן גבי כיס סי׳ רס״ו. מיהו למעשה צ״ע. עו״ש או׳ ה׳ ומדברי מהריק״ש נראה דס״ל דאם עבר ולא א״ל מע״ש שיקבל המכס שמותר לומר אף משתחשך יעו״ש י״א בהגב״י:
(סג) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ולפי מ״ש רמ״א בסי׳ רמ״ה סס״א דכה״ג מיקרי שכר שבת א״כ צריך להתחיל כאן קצת מבע״י כדי שיהיה קצת בהבלעה וכ״מ מדברי המ״א ס״ק י״ח יעו״ש. מיהו אפשר דמשום פסידא שרי בכל גווני. תו״ש או׳ ט״ז:
(סד) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ונראה דאין ההיתר אלא במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקלה שלא יפסיד ממונו א״נ במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו אבל לקנות מכס להדיא לא שרינן ליה אשים הרוחה ומיהו אפשר דבשעת קנייה שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לגוי בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא. ב״י:
(סה) שם בהגה. וישראל הממונה על המטבע וכו׳ הא שכתב מור״ם ז״ל דין זה בסתם דדינו כדין הממונה על המכס דמשמע דתרי גווני דהיתרא דמכס ה״נ במטבע ליתא דלא שמעינן שריותא במטבע אלא באופן שיהיה כל הריוח לעכו״ם ולא קאי מור״ם ז״ל אלא אדסמיך ליה שנזכר בדבריו ולא אשריותא דנזכרה בש״ע. ומאי דמשמע מדברי המ״א ס״ק י״ח דשריותא דמכס דבש״ע בקבולת הה״נ במטבע ליתא לדעת מרן ב״י ואנו אין לנו אלא דעת מרן ז״ל. מט״י או׳ י״א יעו״ש:
(סו) שם בהגה. דינו כדין הממונה וכו׳ ומותר ליתן כסף לעכו״ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו״ם עביד בשכרו. הג״מ. מ״א ס״ק י״ט. א״א או׳ י״ט. ר״ז או׳ י״ט. וה״ד שנתן הכסף קודם שבת. א״א שם. וכ״כ לעיל או׳ נ׳ יעו״ש:
(סז) שם בהגה. ויזהר שלא ישב וכו׳ לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפי׳ השכירו לעכו״ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ״ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עושה. מ״א סק״כ. י״א בהגב״י:
(סח) שם בהגה. שלא ישב וכו׳ פי׳ אותו ישראל שהשכיר לו או שלוחו. ויליף לה במרדכי ממה דאיתא ס״פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה וכו׳ ט״ז סק״ז. א״ר או׳ ט״ו. אבל הי״א שם כתב דאם הוא שלוחו מותר דהא הכא הטעם הוא שאם ישב אצל הגוי יאמרו שהוא שכירו ואז ודאי אסור אבל אם הוא שלוחו שאינם יודעים שזה המכס הוא של ישראל זה אז ודאי מותר עכ״ד:
(סט) שם. לא ישב וכו׳ היינו כדי לידע מהו ההתעסקות שעושה הכותי וכדי לקבל ממנו חשבון ע״ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הכותי שלא יגנוב אלא יניח לתיבת המכס מה שיקבל מותר. ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי׳ בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק. ט״ז שם. תו״ש או׳ י״ט. ר״ז או׳ י״ז ח״א כלל ג׳ או׳ י״ז. וכ״כ המש״ז או׳ ז׳ דהעולם נוהגין היתר כט״ז יעו״ש. אבל הא״ר או׳ ט״ו כתב דמדברי הלבוש נראה דגם ביושב שלא יגנוב אסור יעו״ש. וכן הי״א שם והמט״י או׳ י״ב והנה״ש או׳ ה׳ השיגו על הט״ז והסכימו לאסור אפי׳ ביושב לשמור שלא יגנוב יעו״ש. ולכן כתב שם המט״י דאין להקל באלו שנהגו להושיב ישראל לגבי רחיים ועוד דא״א להם ליזהר שלא ידברו כלום מהעסק וכל היושב שם פרצה קוראה לגנב ומדבר דיבור של חול דלא ניתנה תורה למה״ש עכ״ד:
(ע) שם. כשעוסק במלאכתו וכו׳ פורשי מכמורת של דגים שהמצודה פרוסה מע״ש ומתמלאת בשבת ואם תעמוד כך עד בוקרו של יום ראשון יגנבו הרבה וגם יש פסידא אם לא יריקו שאם יריקו יפלו שמה אחרים יש להתיר אך שלא לאמר בפירוש להעוסקים במלאכה ביום שבת ולצוות להם שיריקו המצודה רק לאמר מדוע לא עשית כן בשבת שעברה או כל המריק לא יפסיד שכרו כיון שיש כאן פסידא שקשה להפקיד שומרים כל היום וכל הלילה לפי שהוא רחוק משפת הנהר והיזקו מצוי. וגם מותר שישב ישראל ויראה בשעת הורקת המצודה שלא יגנוב וכמ״ש במשבצות שנהגו כהט״ז אך להרחיק מן הכיעור וכדומה טוב שיעמוד מרחוק ויראה את מעשיו. שו״ת בית אפרים סי׳ כ׳ יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ י״א. ועיין לעיל או׳ נ״ז:
(עא) גבינות לחות שמביאים במצרים ביום ראשון על השוק למכור והוא ידוע ומפורסם שמלאכת ישראל הוא ע״י שכירות אף שעושה בקבולת אסור משום חשדא. אך כיון שהדבר צורך לרבים יעשה ישראל תנאי עם העכו״ם בעל החלב שלא יקנה ממנו אא״כ יעשנו גבינות וא״כ יד ישראל לא אגידא במלאכה וכיון שהוא דרך מקח וממכר אין אנו אחראין לטועים שיסברו שהוא דרך שכירות. גו״ר כלל ג׳ סי׳ כ״א יעו״ש. שע״ת שם:
(כב) הקונה מכס – מכס הוא מס שמטיל השליט על האזרחים. לעתים השליט ׳מוכר׳ את המכס, כלומר שאדם אחד נעשה אחראי לגבות את הסכום מהאזרחים ולשלם את המכס, תמורת אחוזים מסוימים שנשארים אצלו. אם יהודי קנה את המכס, הוא נאלץ לגבות מהגויים גם בשבת, ולכן עליו לשכור גוי שיעשה זאת עבורו בשבתות.
(כג) אתן לך כך וכך – במקרה זה הגוי עובד בקבלנות עבור אחוזים, והעבודה היא בפרהסיה ונעשית דווקא בשבת. למדנו שעבודה כזו מותרת מעיקר הדין, אולם אסורה משום מראית העין, כיוון שהרואים יודעים שהגוי עובד בשביל היהודי, ואפשר שאין הם יודעים שהוא עושה זאת בקבלנות. אולם במקרה זה הותר הדבר, משום שיש כאן הפסד מרובה. נראה שבתקופתם לא היו כל המקצועות פתוחים ליהודים, וויתור על עבודה כזו עלול היה לפגוע בפרנסת היהודים באופן קשה. ומפני החשש שיהיו יהודים שלא יעמדו בניסיון ויגבו המכס בעצמם בשבת, התירו הראשונים לגבות בשבתות את המכס על ידי גוי.
(כד) לא חששו – שאם עושה כך אין לישראל רווח ישיר מעבודת הגוי בשבת, שהרי הוא מקבל ממנו סכום קבוע. אך גם דרך זו אסורה בשאר מקרים משום מראית העין, והותרה רק לגובה מכס. היתר זה כולל גם את ההנאה מן הרווח על עבודה בשבת, שבמקומות אחרים נאסרה משום ׳שכר שבת.
(כה) מטבע של מלך – שאומנותו לייצר את מטבעות המלך, והוא חייב להפעיל את בית המלאכה גם בשבת.
(כו) הממונה על המכס – שהיה מקום לאסור משום מראית העין, והתירו משום הפסד המרובה אם הגוי יקבל את כל הרווח של השבת.
(כז) בהכאת המטבע – כלומר שהתירו זאת אף שלעתים עובר כאן על איסור חכמים נוסף, של מלאכה שיש בה השמעת קול1.
(כח) או בקבלת המכס – משום שאם יושב אצל הגוי יש מקום רב לחשוש למראית העין, שנראה שהגוי שלוחו ועובד בשבילו.
1. בסימן רנ״ג סעיף ה׳ הכריע בכך הרמ״א: ״ויש אוסרים ... בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחילה. מיהו במקום פסידא יש להקל, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ״ד״
אור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבדגול מרבבהביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהיד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים רמד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), טור אורח חיים רמד, מקורות וקישורים לטור אורח חיים רמד, בית יוסף אורח חיים רמד, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים רמד – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים רמד, פרישה אורח חיים רמד, ב"ח אורח חיים רמד, מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים רמדרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים רמד, ט"ז אורח חיים רמד, מגן אברהם אורח חיים רמד, עטרת זקנים אורח חיים רמד, אליה רבה אורח חיים רמד, באר היטב אורח חיים רמד, דגול מרבבה אורח חיים רמד, ביאור הגר"א אורח חיים רמד, לבושי שרד אורח חיים רמד, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים רמד, שערי תשובה אורח חיים רמד, יד אפרים אורח חיים רמד, חכמת שלמה אורח חיים רמד, משנה ברורה אורח חיים רמד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים רמד, כף החיים אורח חיים רמד, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים רמד – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)

Orach Chayyim 244, Tur Orach Chayyim 244, Tur Sources Orach Chayyim 244, Beit Yosef Orach Chayyim 244, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 244, Darkhei Moshe Orach Chayyim 244, Perishah Orach Chayyim 244, Bach Orach Chayyim 244, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 244, Be'er HaGolah Orach Chayyim 244, Taz Orach Chayyim 244, Magen Avraham Orach Chayyim 244, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 244, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 244, Baer Heitev Orach Chayyim 244, Dagul MeRevavah Orach Chayyim 244, Beur HaGra Orach Chayyim 244, Levushei Serad Orach Chayyim 244, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 244, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 244, Yad Ephraim Orach Chayyim 244, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 244, Mishna Berurah Orach Chayyim 244, Beur Halakhah Orach Chayyim 244, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 244, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 244

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×