(נ) [סעיף ו׳] יהודי הקונה מכס וכו׳ ישראל שקנה המלח מאת השר מותר לו להשכיר פועלים נכרים בקבולת לבשל אותו המלח בדבר הידוע שאם יעשה לו כו״ך מלח יתן לו כך וכך. רש״ל בתשו׳ סי׳ ק׳ כנה״ג בהגב״י. עו״ת או׳ ה׳ מ״א ס״ק י״ז תו״ש או׳ ט״ז ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא״כ מסר לו מע״ש כל מה שרולה למסור לו לצורך המלאכה. ר״ז או׳ כ׳:
(נא) מי שיש לו אוצר של חומץ ואינו יכול לסוגרו בשבת מפני השר שמכריחו. בע״ש אחר חצות יאמר לעכו״ם כל אשר תמכור מסך כדים אלו אשר אני לותן לך בסך פלוני מהיום אני נותן לך שכר פלוני אם תרצה מכור אותם מהיום ואם ביום א, יותיר מסך הכדים הנז׳ ימכרם העכו״ם ביום א׳ ויטול שכרו משלם. ח״ר שלמה סאלאמי בתשו׳ הובאה בשו״ת שערי ישועה כ״י א״ח שער ד׳ סי׳ ו׳ אבל הרב מהר״י זיין שם סי׳ יו״ד חלק עליו וכתב דאין לו תקנה אא״כ ירויח לו זמן או קודם שבת או אחר שבת שיוכל העכו״ם למוכרם באותו זמן וכיון שהרויח לו זמן מותר הישראל ליקח ממנו מה שנשאר בידו אחר השבת. ברכ״י או׳ ה׳ והביאו שע״ת לקמן סי׳ רמ״ה או׳ ה׳:
(נב) מלאכת השיחאנה והוא מלאכת הזכוכית ומוכרחים לעשות מלאכה בשבת ע״י גוים מותר כיון שהוא בקבולת. נחלת יהושע סי׳ י״ג. וכ״פ בס׳ דת ודין סי׳ ו׳ והב״ד י״א בהגב״י. א״א שבגליון הש״ע סי׳ רמ״ג. אמנם בתשו׳ פמ״א ח״א סי׳ ל״ח נשאל על אודות עיר אחת שמחזיקים הישראל אורכדי ששוכרים מן השר המקום לחפור בהרים ולהוציא העפר שעושים הברזל ממנו ושורפים וצורפים העפר באור יום ולילה לא ישבותו וכן עושים זכוכיות איך יתנהגו בשבת. וכתב בסוף התשו׳ וז״ל חזרנו על כל הצדדין ולא מצאנו היתר ברור אלא בענין זה לענין חפירת הקרקע כיון שלפעמים הפועלים בטלים יש היתר שישכור פועלים בקבלנות דהיינו מעשרה עגלות עפר אתן לכם כו״כ ואין הישר מרויח במה שהעכו״ם עושה בשבת שהיה יכול להשלים המלאכה בלילה ובדידיה קטרח אבל בהתכת העפר ששורפין וצורפין יום ולילה אש לא תכבה אין היתר אא״כ שימכור לעכו״ם קודם שבת כל החתיכות הגדולות של ברזל והעכו״ם יעשה לנפשו החתיכות הקטנות בשבת ובדידיה קטרח ואין כאן משום מראית העין דהורמנא בעלמא מכר לו מה שיש לו רשות מן השר ורשות ביד ישראל ליקח אח״כ בפרעון חובו אותן חתיכות הקטנות שראויין למכור בשוק. וכן בהיתוך זכוכית בהו״ט ימכור קודם שבת כל מה שיש בהו״ט ועכו״ם בדידיה קטרח וישראל יקבל בדמי המכר הזכוכית שהעכו״ם עושה דעכו״ם בדידיה קטרח עכ״ל. והביאו המט״י או׳ ד׳ ושע״ת או׳ ט׳ וכתב שם המט״י דלדידי מסתברא דגם היתירים האלו אינם ברורים להתיר כיון דאלו המלאכות דרכן ליעשות בפרהסייא וקלא אית להו דלזכות ישראל הם נעשים לפי שהכל יודעים הקונה מן שר העיר מי הוא ואי זה הוא וע״ש ישראל נקראין לכך אין להניחם בשום צד לעשות בשבת ואשרי איש ירא את ה׳ לעשות גדר וסייג ומשמרת למשמרת לשבת הקדוש עכ״ד. וכן הרו״ח או׳ ב׳ כתב לאסור בעשיית הזכוכית ביום השבת ע״י עכו״ם בשום אופן ואפי׳ בשותפות עם העכו״ם מפני שהמלאכה נקראת ע״ש ישראל והביא מעשה נורא ע״ז שאחד היה לו תנור של עשיית הזכוכית מאבות אבותיו והיו מרויחין ריוח גדול ואח״כ נאבד כל הריוח ההוא וגם התנור בא לו שריפה ליל ש״ק ר״ל ואמר לו הרב הנז׳ כי זה הוא משום חילול שבת שהיו עושין מלאכה בתנור וע״כ נתן לו עצה שיפנה למלאכה אחרת יעו״ש. ועיין עוד לקמן סי׳ רמ״ו או׳ ע״ה:
(נג) המסבאנ״ס שעושין בצידון דהיינו מקום שעושין הבורית והוא דבר מפורסם שהוא מלאכת ישראל כתב מהריט״ץ סי׳ ס״ו דכיון שהוא מטלטלין והוא בביתו של גוי ובקבולת מותר יעו״ש. והביאו י״א כהגב״י ואע״ג דהשיג על ראיותיו מ״מ השכים עמו לדינא יעו״ש. אבל המט״י או׳ יו״ד דחה ראיותיו והסכים לאסור אפי׳ בביתו של עכו״ם אם זאת המסבאנ״ס דרכה להיות בפרסום וידועה שהיא של ישראל כדין קרקע וכדין ספינה יעו״ש. וכן הזר״א סי׳ ל״א פליג אמהריט״ץ והביאו הפתה״ד או׳ ח׳ יעו״ש:
(נד) הלוקחים הגארקי״ס מאת מורשה המלך בעד סך קצוב לשנה ומנהג בין היהודים בעלי הגארקי״ס שכל אחד יש לי גוי מושכר אצלו בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו לעשות כל מלאכה הצריכה להם מיתר לעשות בשבת ויו״ט. מהר״י די בוטון ז״ל הב״ד בס׳ בית שלמה דק״ס ע״א. י״א בהגה״י. מט״י או׳ ד׳:
(נה) מי שקונה הגביל״ה מותר ליקח גביל״ה משחיטת יו״ט ולא מיחזי כנוטל שכר שבת. משנה למלך פ״ו מה״ש דין י״ז. והביאו המט״י שם. וכתב הטעם משום דלא מיקרי שכר שבת אלא כגון הך דשוכר את הפועל לשמור את הפרה שנתבאר סי׳ ש״ו דאם היה שכיר יום אסור דעיקר השכר הוא על מאי דנחית הפועל לשמור בשבת ובשביל השמירה לחודה הוא נוטל שכר משא״כ ביו״ט כי ישחט שור וכבש ועז אינו אלא בשביל שמחת יו״ט לאכול בסעודה ושכר הגבי״לה קאתי ממילא וכו׳ ועוד דהגאביל״ה הוא בהבלעה שהוא מחשב כמה בהמות נשחטו בחודש או בשבת ובכללם יו״ט וכל מידי דהוי בהבלעה אין בו משום שכר שבת יעו״ש:
(נו) מי שיש לו בנין פילאטוי״ו דהיינו חבור כלים וגלגלים שהאומנים טווין ושוזרין. בו המשי והבית קנין כספו של ישראל אם מותר להניח גוים שכירי ישראל לעשות בו מלאכה בשבת. עיין בדב״ש סי׳ קל״ב שכתב דאליבא דכ״ע כגון זה אסור גמור הוא. וסיים וז״ל דהתיקון היותר מועיל בזה להשכיר לגוים לכ״כ שנים הבית עם כל הבנין וכל תשמישי הפילאטוי״ו ההוא ושיתנו לו בשכירותו כ״כ ליטרין של משי לשנה והסכום הנז׳ יהיה כפי אומד הדעת מה שאפשר להעשות ולגמור כימים שאינם אסורים לנו ולהם. ובכך יוכלו להתנות עם הסוחרים ע״מ שלא יתעסקו בשבתות ויו״ט בעבודת המשי של ישראל המשכיר ולא ראוי להקפיד אם המשכיר ירויח קצת בהבלעה כשער הזול של תיקון המשי שלו בשביל הימים שישאיר לשוכרים הגוים ריוח בין הדבקים להתעסק בם לאחרים אם ירצו ולהתנאות מהם ובלבד שלא יהיה הבנין ההוא באותה העיר בדבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו מקום להשכירו שאז כפי הרמב״ם והפו׳ ז״ל יהיה נדון כדין איסור השכרת התנור והמרחץ עכ״ל. והביאו המט״י או׳ ב׳ שע״ת או׳ ט׳:
(נז) מה שנוהגין לצוד דגים בסירות דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים וכל כעל מצודה פורש מצודתו כל איש יומו ויש יהודים שיש להם מצודות ושוכרים עכו״ם לפרוש אותם ולפעמים תבוא משמרתו לפרוש מצודתו ביום השבת והמנהג במצודות ההם שהמנהיג הדוגית ההיא הפורש המצודה נוטל רביע ממה שתעלה המצודה והוא מטפל בדוגית להכניס בים ובמצודה לפורסה ולשוטחה כדי לנגבה. אבל אין הוצאה אחרת מוטלת עליו כ״א על בעל המצודה וגם אין לו קביעות כי הרשות ביד בעל המצודה לסלקו בכל עת שירצה וגם הרשות בידו להסתלק. כתב בתש״ו הרשב״ץ ח״ב סי׳ נ״ד זה היתר גמור הוא דע״כ לא אסרו במרחץ משום טעמא דנקראת ע״ש ישראל אלא לפי שהם קרקעות ושם בעליהן עליהן אבל בספינה המטלטלת ליכא למימר שנקראת על שמו וכ״ש במצודה ומשום שביתת כלים ליכא דק״ל כב״ה. ואי משום דקמתנהי ממלאכת שבת הא ק״ל כב״ה דפורסין מצודות עם השמש אעפ״י שניצודין בשבת. ואי משום שהעכו״ם פורס אותה בשבת וק״ל אמירה לעכו״ם שבות אפי׳ א״ל קודם. שבת הא נמי ליתא כיון שקצץ עמו דמים כדק״ל דנותנין עורות וכו׳ וכלים וכו׳ אעפ״י שעושה מלאכתו בשבת ואעפ״י שמכבסן בנהר במקום רואים דלא פליג רבנן שכל שאינו עושה בביתו של ישראל מיקרי בצנעא ואפי׳ בקבלנות ומשום דלא ליתחזי כשכר שבת וכו׳ טוב לעשותו ע״י הבלעה וכו׳ יעו״ש. והביאו המט״י או׳ ד׳ ועיין לעיל סי׳ רמ״ג או׳ טו״ב ואו׳ ח״י ולקמן או׳ ע׳:
(נח) ישראל שיש לו פאברי״ק של קארטו״ן וכל כלי המלאכה השייך. לזה הוא של ישראל וגם הבית ששם עושים המלאכה של ישראל אלא שאין הישראל דר שם וגם הוא ברחוב הכותים והפועלים כותים ואינם שכירי יום רק מקבלים המלאכה בקבלנות. כתב בתשו׳ נוב״י מה״ת סי׳ ל״ח כיון שמפורסם הדבר לכל שדרך הפאברי״ק תמיד הוא בקבולת ועומד ברחוב הכותים וליכא חשש אורחים מותר לכותים לעשות בו מלאכה בשבת ובפרט שהביטול בעסק זה הוא הפסד רב כי הבעלי מלאכות לא ירצו לבטל מלאכתם ויצטרך הישראל לשלם להם שכרם בחנם ואמנם יזהר הישראל שלא לבא שם בשבת יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ ט׳:
(נט) מי שיש לו חנות שמתעסק במלאכת הספרות ודרך ליקח לו מסייע ולוקח בעל החנות החצי שעה שמשתכר זה מותר דהוי כאריסות. ואפי׳ אם אח״כ התנו שזה יתן כ״כ שכר לבעל החנות והמותר הכל לעצמו מותר ואעפ״י שהחנות עד היום בחזקת ישראל הוא והוא מתעסק בה בחול מ״מ ליכא חשדא כיון שדרך ליתן החצי ובנותן החצי גופא שרי וא״כ פשיטא דגם זה שרי. בני דוד ה׳ שבת יעו״ש. שע״ת שם:
(ס) שם. אם הוא בקבולת וכו׳ אבל בשכירות אסור. ב״י בשם המרדכי. ר״ז או׳ י״ב:
(סא) שם. אם הוא בקבולת וכו׳ ואע״ג דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ״מ הכי שרד משום פסידא דאי לא שרית ליה אתי לידי איסורא דאורייתא שיבוא לקבל המכס מעצמו ויכתוב כדאיתא סי׳ רס״ו ומה״ט שרינן הכא אע״ג דהוי פרהסיא. ב״י. והביאו מ״א ס״ק י״ז וכתב וא״כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותם שלוקחין ממיני מאכל אסור. ומ״מ נראה דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואע״ג די״א דאסור שבות דשבות במקום פסידא וכמ״ש סי׳ ש״ז ס״ה וסי״ט מ״מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כלומר שלא ישתקע המעות ביד עכו״ם עכ״ד. א״ר או׳ יו״ד. תו״ש או׳ כ״ח. מיהו בעצמו אסור לקבל המכס אף שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך כמ״ש סי׳ ש״ו. מ״א סק״ך י״א בהגב״י א״ר שם. ר״ז או׳ י״ב:
(סב) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ואפי׳ לא אמר לכותי מבעוד יום לקבל המכס יכול לומר גם משחשכה כדלקמן גבי כיס סי׳ רס״ו. מיהו למעשה צ״ע. עו״ש או׳ ה׳ ומדברי מהריק״ש נראה דס״ל דאם עבר ולא א״ל מע״ש שיקבל המכס שמותר לומר אף משתחשך יעו״ש י״א בהגב״י:
(סג) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ולפי מ״ש רמ״א בסי׳ רמ״ה סס״א דכה״ג מיקרי שכר שבת א״כ צריך להתחיל כאן קצת מבע״י כדי שיהיה קצת בהבלעה וכ״מ מדברי המ״א ס״ק י״ח יעו״ש. מיהו אפשר דמשום פסידא שרי בכל גווני. תו״ש או׳ ט״ז:
(סד) שם. דהיינו שאומר לו וכו׳ ונראה דאין ההיתר אלא במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקלה שלא יפסיד ממונו א״נ במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו אבל לקנות מכס להדיא לא שרינן ליה אשים הרוחה ומיהו אפשר דבשעת קנייה שרי דהא לא עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לגוי בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא. ב״י:
(סה) שם בהגה. וישראל הממונה על המטבע וכו׳ הא שכתב מור״ם ז״ל דין זה בסתם דדינו כדין הממונה על המכס דמשמע דתרי גווני דהיתרא דמכס ה״נ במטבע ליתא דלא שמעינן שריותא במטבע אלא באופן שיהיה כל הריוח לעכו״ם ולא קאי מור״ם ז״ל אלא אדסמיך ליה שנזכר בדבריו ולא אשריותא דנזכרה בש״ע. ומאי דמשמע מדברי המ״א ס״ק י״ח דשריותא דמכס דבש״ע בקבולת הה״נ במטבע ליתא לדעת מרן ב״י ואנו אין לנו אלא דעת מרן ז״ל. מט״י או׳ י״א יעו״ש:
(סו) שם בהגה. דינו כדין הממונה וכו׳ ומותר ליתן כסף לעכו״ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו״ם עביד בשכרו. הג״מ. מ״א ס״ק י״ט. א״א או׳ י״ט. ר״ז או׳ י״ט. וה״ד שנתן הכסף קודם שבת. א״א שם. וכ״כ לעיל או׳ נ׳ יעו״ש:
(סז) שם בהגה. ויזהר שלא ישב וכו׳ לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפי׳ השכירו לעכו״ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ״ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עושה. מ״א סק״כ. י״א בהגב״י:
(סח) שם בהגה. שלא ישב וכו׳ פי׳ אותו ישראל שהשכיר לו או שלוחו. ויליף לה במרדכי ממה דאיתא ס״פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכה וכו׳ ט״ז סק״ז. א״ר או׳ ט״ו. אבל הי״א שם כתב דאם הוא שלוחו מותר דהא הכא הטעם הוא שאם ישב אצל הגוי יאמרו שהוא שכירו ואז ודאי אסור אבל אם הוא שלוחו שאינם יודעים שזה המכס הוא של ישראל זה אז ודאי מותר עכ״ד:
(סט) שם. לא ישב וכו׳ היינו כדי לידע מהו ההתעסקות שעושה הכותי וכדי לקבל ממנו חשבון ע״ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הכותי שלא יגנוב אלא יניח לתיבת המכס מה שיקבל מותר. ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי׳ בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק. ט״ז שם. תו״ש או׳ י״ט. ר״ז או׳ י״ז ח״א כלל ג׳ או׳ י״ז. וכ״כ המש״ז או׳ ז׳ דהעולם נוהגין היתר כט״ז יעו״ש. אבל הא״ר או׳ ט״ו כתב דמדברי הלבוש נראה דגם ביושב שלא יגנוב אסור יעו״ש. וכן הי״א שם והמט״י או׳ י״ב והנה״ש או׳ ה׳ השיגו על הט״ז והסכימו לאסור אפי׳ ביושב לשמור שלא יגנוב יעו״ש. ולכן כתב שם המט״י דאין להקל באלו שנהגו להושיב ישראל לגבי רחיים ועוד דא״א להם ליזהר שלא ידברו כלום מהעסק וכל היושב שם פרצה קוראה לגנב ומדבר דיבור של חול דלא ניתנה תורה למה״ש עכ״ד:
(ע) שם. כשעוסק במלאכתו וכו׳ פורשי מכמורת של דגים שהמצודה פרוסה מע״ש ומתמלאת בשבת ואם תעמוד כך עד בוקרו של יום ראשון יגנבו הרבה וגם יש פסידא אם לא יריקו שאם יריקו יפלו שמה אחרים יש להתיר אך שלא לאמר בפירוש להעוסקים במלאכה ביום שבת ולצוות להם שיריקו המצודה רק לאמר מדוע לא עשית כן בשבת שעברה או כל המריק לא יפסיד שכרו כיון שיש כאן פסידא שקשה להפקיד שומרים כל היום וכל הלילה לפי שהוא רחוק משפת הנהר והיזקו מצוי. וגם מותר שישב ישראל ויראה בשעת הורקת המצודה שלא יגנוב וכמ״ש במשבצות שנהגו כהט״ז אך להרחיק מן הכיעור וכדומה טוב שיעמוד מרחוק ויראה את מעשיו. שו״ת בית אפרים סי׳ כ׳ יעו״ש. והביאו שע״ת או׳ י״א. ועיין לעיל או׳ נ״ז:
(עא) גבינות לחות שמביאים במצרים ביום ראשון על השוק למכור והוא ידוע ומפורסם שמלאכת ישראל הוא ע״י שכירות אף שעושה בקבולת אסור משום חשדא. אך כיון שהדבר צורך לרבים יעשה ישראל תנאי עם העכו״ם בעל החלב שלא יקנה ממנו אא״כ יעשנו גבינות וא״כ יד ישראל לא אגידא במלאכה וכיון שהוא דרך מקח וממכר אין אנו אחראין לטועים שיסברו שהוא דרך שכירות. גו״ר כלל ג׳ סי׳ כ״א יעו״ש. שע״ת שם: