(א) חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול פי׳ אפי׳ לאחר שהפסיקה בטהרה וסופרת ז׳ נקיים דהיינו בימי ליבונה דינה כאילו היא עדיין רואה דם עד שתספור כל ז׳ נקיים ותטבול אחריהם אז היא טהורה ולאפוקי מפי׳ רש״י בפרק אע״פ (ד׳ ס״א) אהא דקאמר התם א״ר הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וקאמרינן תו ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ופי׳ רש״י מחלפא ליה בימי ליבונה משמע דס״ל לרש״י שיש להקל בימי ליבונה מבימי נדותה וכדמשמע מפשטא דעובדא בתלמיד אחד שמת בחצי ימיו פ״ק דשבת (ד׳ י״ג) דא״ל אליהו לאשתו בימי נדותך מה הוא אצליך א״ל ח״ו אפי׳ באצבע קטנה לא נגע בימי ליבונך מהו אצלך וכולי אלמא משמע דיש לחלק בין נדות לליבון והתוס׳ פ״ק דשבת והר״ן בפ׳ אע״פ כתב שרבינו חננאל פי׳ כפירש״י וכל הגדולים חלקו עליהם ופי׳ דעכשיו אין חילוק אלא דלפי שהיו רגילין בימי חכמי התלמוד לטבול אחר ז׳ לראייה כשפוסקת ולחזור ולטבול אחר שספרה ז׳ נקיים לכך שאל אליהו לאשתו דילמא היה מיקל בימי ליבונה דכיון שטבלה לאחר ז׳ לראייה שוב אינה אסורה אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאינן טובלין אלא לאחר ספירת ז׳ נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי ליבון כדאמר בפרק במה אשה (שבת ס״ד) והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים והך דמחלפא בידא דשמאלא נמי אף בימי נדותה הוה מחלפא דאין חילוק בין ימי נדה לימי ליבון. וכך מצאתי בהגה״ה וז״ל רבים שוגים ומקילים בימי ליבונה ושותים בכלי אחד שטות ואיסור גמור עושין וגם שאלתי את פי הר״ם אם יש למצוא שום היתר והשיב שאין שום נדנוד היתר ולהסתפק בזה דהר״ח והכי נקטינן ודלא כמקצתן שנוהגין לאכול יחד מקערה אחת בימי לבון ואפשר שנסמכים על הגה״ה במרדכי פ״ק דשבת בדפוס גדול (דף ק״ע סוף ע״ב) שכתב לשם ע״ש ספר צפנת פענח שאחר ימי לבון ליכא הרגל עבירה וטוב הוא שיאכל עמה שתתרצה לטבול אם היא יכולה לטבול עכ״ל נראה דרצונו לומר דביום השביעי של ז׳ נקיים יאכל עמה כדי שתתרצה שתטבול לערב. ומה שאמר דליכא הרגל עבירה רצונו לומר דאין לנו לחוש שמא יבא לשמש עמה ביום השביעי כיון שהיא טובלת לערב ליל ח׳ מיהו אף לפי זה טועין הן שמקילין לאכול יחד כל ימי ליבונה ואע״פ שמקצתן נזהרים שכשהוא מושיט ידו לתוך הקערה היא מושכת ידה מן הקערה וכן כשהיא מושטת ידה לתוך הקערה הוא מושך ידו מן הקערה מ״מ כיון שלא נמצא היתר זה כתוב בספר אין לנו להקל מדעתינו ולכן יש לדרוש ברבים דאיסורא קא עבדי הני דאוכלין יחד מקערה אחת בימי ליבונה. וכן כתב בהגה״ת אשיר״י פ״ק דשבת. והרב בהגהת ש״ע כתב סימן י״ד וז״ל ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה וכן נוהגין להקל בזה ויש להחמיר עכ״ל ואיני יודע מי שמיקל בזמן הזה בימי ליבונה ואם נתכוון למה שכתב ההגה״ה סביב המרדכי בדפוס גדול שהבאתי הלא מפורש לשם דלא התיר אלא ביום השביעי כדי שתתרצה לטבול וגם זה סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתיר איסור המפורסם בכל החיבורים שמעולם. ומצאתי בהגה״ה ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים ונתקבצו כל הקהלות ונתנו חרם על זו דהר״ח עכ״ה:

(ב) ומ״ש ולא מתשמיש לבד וכו׳ פירוש לא מיבעיא שאסור לשמש עמה אפי׳ טבלה לאחר ז׳ לראייה כיון שלא טבלה אחר ספירת ז׳ נקיים אלא בשום דבר לא יקרב אליה לא מיבעיא חבוק ונשוק אלא אפי׳ דברים בטלים המרגילים לערוה נמי אסור וכ״כ הרשב״א בת״ה דה״א באבות דרבי נתן:

(ג) ומ״ש ולא יגע בה באצבע קטנה פי׳ לא תימא דאינו אסור אלא חבוק ונשוק ודברים המרגילים לערוה אבל נגיעה בעלמא דאינו מרגיל לערוה לית לן בה קמ״ל דאף נגיעה בעלמא אסור אפי׳ באצבע קטנה:

(ד) ומ״ש ולא יושיט מידו לידה שום דבר וכו׳ כ״כ התוספות ע״ש רש״י והביא ראייה מדאמר לה אליהו לאשתו של אותו תלמיד שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך אלמא דאסור לה להושיט שום דבר מידה לידו וה״ה מידו לידה אסור. ונראה דכיון דלפ״ז הוה קשיא ליה לרש״י הך דפרק אע״פ דקאמרינן שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא דמשמע דהושיטה לו מידה דשמאלא לידו ושרי כיון דהושיטה על ידי שינוי בידא דשמאלא על כן פירש רש״י בימי ליבונה. וגם רש״י ז״ל ס״ל דבימי חכמי התלמוד היו טובלין שני פעמים טבילה אחת לאחר ז׳ לראייה וטבילה שנייה לאחר ספירת ז׳ נקיים ולפיכך שרי בימי ליבונה להושיט ע״י שינוי דיד שמאל אבל בזמן הזה שאינה טובלת אלא פעם אחת לאחר ספירת שבעה נקיים אסור להושיט אפי׳ ע״י שינוי ואפי׳ ע״י זריקה אסור וז״ל מהר״ם בתשובה סימן קצ״ד ועל אותם הזורקים המפתח או מעות ביד נשותיהם בימי נדותיהם ראוי לגעור בהם דהא אמרינן בפרק אע״פ אביי מנחא ליה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא מנחא ליה אשרשיפא והוא נוטל אח״כ אבל בזריקה לא אשכחנא דשרי ואפי׳ לשמואל דמחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא ה״מ בימי ליבונה דבימיהם שטובלות לסוף ז׳ לנדות כדפי׳ ר״ת אבל בזמן הזה תהיה בנדתה עד שתבא במים מאיר בר ברוך עכ״ל. הנה מבואר כדפרי׳ לרש״י דהך דמחלפא ליה בידא דשמאלא היינו שהיתה מושיטה מידה לידו ודלא כפי׳ הרא״ש בפרק אע״פ וכך מבואר מדברי התוספות בפרק אע״פ למדקדק בם והיינו בימי ליבונה שבימיהם אבל בזמה״ז ל״מ דהושטה אפי׳ ע״י שינוי אסור מידו לידה ומידה לידו ואפי׳ בדבר ארוך כמ״ש ה״ר ירוחם ומביאו ב״י אלא אפי׳ זריקה נמי אסור וכ״ש להרא״ש דמפרש הך דמחלפא בידא דשמאלא שהיתה מוזגת המים ביין ביד שמאל ומנחת הכוס על השולחן אבל הושיט חפץ לידו מזהר זהירי כ״ע אין כאן ראיה להתיר להושיט הילכך אפי׳ על ידי זריקה אסור כיון דלא אשכחנא היתירא בשום הושטה בעולם והכי נקטינן:

(ה) ולא יאכל עמה על השלחן פירוש אפי׳ כל אחד אוכל מקערה שלו ואצ״ל בקערה אחת דאף כשאוכלין על שלחן אחד ביחד כ״א מקערה שלו איכא חיבה כיון שאין זולתן מבני בית אוכלין עמהן וז״ש ודוקא בימים הראשונים וכו׳ דקשיא לכאורה מאי נפקותא איכא לדידן במה שהיה בימים הראשונים אבל למאי דפרישית ניחא דאתא לאורויי דאף לדידן דומיא דימים הראשונים דהיינו דאחרים אין אוכלין על אותו שלחן אלא על שלחן אחר אסור ווכ״כ הרא״ש בפ״ק דשבת וכ״כ הר״ן לשם ע״ש הראב״ד בספר בעל הנפש ושהביא ראיה ברורה מהסוגיא ע״ש ומשמע לי דלדידהו אע״פ דהיה רגיל לאכול עמה בקערה אחת כשהיא טהורה ועכשיו אוכל כ״א מקערה שלו נמי אסור כשאוכלין על שלחן אחד ובני בית אוכלין על שלחן אחר דבעינן דליהוי היכירא להרחקה בשעה שאוכלין הן לבדן על השלחן כגון שכ״א אוכל על מפה בפני עצמה אבל על מפה אחת אסור אע״פ שכ״א אוכל מקערה שלו דזה רגילות הוא שכ״א יש לו קערה מיוחדת ואין ניכר הרחקה כל כך אע״פ שרגילין לאכול מקערה אחת כשהיא טהורה ואע״פ שבהגהת אשיר״י פ״ק דשבת מיקל בזה ע״ש ר״י וכ״כ בהגה״ת אלפסי פ״ק דשבת במרדכי ד״ג (דף ק״ע) והרב בהגהת ש״ע נמי כתב דכן נוהגין נ״ל דדברי המחמירין עיקר וב״י כתב ג״כ והכי נהוג עלמא לאיסור על שלחן אחד אלא ע״י היכר מפה וקנקן וכו׳ ועוד נ״ל עיקר דאף ר״י בהגה״ת אשיר״י והרב בהג״ה ש״ע שכתב שכן נוהגין להקל אפי׳ בלא שום היכר מפה וקנקן אינו אלא כשגם בני הבית אוכלין עמהם על שלחן אחד ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מקערה שלה אע״פ שאוכלין על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני בית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין בלבדן על שלחן אחד כל אחד מקערה שלו אסור אפי׳ היה רגיל לאכול עמה בקערה אחת כשהיא טהורה ואף ר״י מודה בזה דאסור אם לא בהיכר מפה וקנקן: עוד מצאתי בהג״ה וז״ל ראיתי כשמנתחין בשר לחתיכות קטנות אוכלין בקערה אחת הוא נוטל חתיכה אחת והיא נוטלת אחת עד גמר אכילה ושבוש גדול הוא דפשיטא דחשוב אכילה יחד דהר״ח:

(ו) ומותרים לשתות זה אחר זה בכוס אחד כ״כ בסמ״ק וז״ל ואין קפידא לשתות בכוס א׳ אחרי שהם שותים בזה אחר זה ונהגו העולם להפסיק באדם אחר עכ״ל מספר מדוייק ונראה דהא פשיטא דאין שנים שותים מכוס אחד ביחד אלא בזה אחר זה אלא לפי דיש אוסרים כדמוכח מהך עובדא דתנא דבי אליהו דאמרה אכל עמי ושתה עמי וכו׳ ועל כל דבריה השיב לה ברוך המקום שהרגו משמע שעל כל אלה נענש דאל״כ למה הזכיר אותו בגמרא וכדכתב בהגה״ה מיי׳ פי״א דביאה ומביאו ב״י ולפי זה ודאי דלא נקרא שתה עמי ואסור אלא כשזה שותה קצת ממה שבכוס וזו שותה הנשאר בכוס אבל כשזה שותהו כולו ואח״כ חוזרים וממלאים אותו ושותהו האשה או איפכא אע״פ שמכוס אחד שניהם שותים פשיטא דשרי וכדי לחלוק על סברא זו דמחמירין כתב דמותרין לשתות זה אחר זה בכוס אחד פי׳ אע״פ דהשני שותה מה שנשאר בכוס אין קפידא ושרי וס״ל דלא היה נענש אותו תלמיד על מה ששתה עמה אלא על הדברים אחרים נענש ולא הוזכר בגמרא אלא שכך היה המעשה שספרה האשה וכ״כ התוס׳ פ״ק דשבת וז״ל ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה עכ״ל. פי׳ לא הקפיד לומר ברוך המקום שהרגו: ומיהו נראה דהעיקר כמ״ש בהג״ה מיי׳ להחמיר אם לא שהפסיק אדם אחר ביניהם כמ״ש הסמ״ק דנוהגים להפסיק אדם אחר ביניהם דבזה שרי לד״ה דאינו נקרא שתה עמה כיון דהפסיק אדם אחר ביניהם וכן כשהורק המשקה ששתה מכלי אחר נמי שרי כדכתב בהג״ה מיי׳:

(ז) ולא ישב במטה וכו׳ כך היתה נוסחאת ב״י ותימה מנ״ל לרבינו דלא ישב דהרא״ש בפרק התינוקת לא כתב ע״ש הראב״ד אלא שלא ישן וכ״כ רבינו לעיל ס״ס קצ״ג ונ״ל דט״ס הוא וצ״ל ולא ישן ובס״א כתוב ולא ישכב והיא הגירסא הנכונה וכ״כ בת״ה דדוקא לישכב שם ולישן כשפושט בגדיו הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בגדיו אין בו איסור שלא בפניה כנ״ל ודלא כמ״ש בש״ע לא ישב במטה וכו׳: מצאתי בהגהת סמ״ק ישן מהר״ר פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש״ז של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה מש״ז של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש״ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמש״ז של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות עכ״ל:

(ח) ומ״ש ואצ״ל שלא ישן עמה במטה ואפי׳ כ״א ואחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה בעיא דאיפשיטא פ״ק דשבת (דף י״ג) מדכתיב ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשת נדה לא קרב מקיש אשת נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור והתוס׳ הקשו כיון דייחוד איסורא דאורייתא הוא כדדרשינן מכי יסיתך אמאי שרינן לייחד עם נדה ולא אסרינן ליה מהיקשא דאשת רעהו וכדאמרי׳ בפרק א׳ ד״מ [דף ל״ז] סוגה בשושנים התורה העידה עלינו שאפי׳ בסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפי׳ באשת איש אלא מדרבנן היכא דליכא ייחוד כגון דהפתח פתוח לר״ה אסרינן בנדה מהיקשא דאשת איש איפוך אנא וי״ל דמסתבר טפי לאסור הוא בבגדו והיא בבגדה לפי שמתקרבים ונהנין ומתחממין זה מזה ואפי׳ היכא דליכא ייחוד אסור עכ״ל וע״ש פ״ק דשבת ופרק אחד ד״מ. ולפ״ז מ״ש רבינו אפי׳ כ״א ואחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה היינו לומר שאין נוגעין בקירוב בשר זה בזה אבל ודאי נוגעין זה בזה בבגדיהם ומתקרבין יחד ומתחממין זה בזה ולפיכך אסור אבל אם המטה רחבה ואינן מתקרבין זה לזה ודאי מותר מדינא וכמ״ש הר״ר ירוחם ומביאו ב״י מיהו לפי מ״ש המרדכי ע״ש הר״ם דאפי׳ בב׳ מטות צריך הפסקה בינתיים כ״ש דיש להחמיר במטה אחת רחבה אפי׳ יש לכ״א מצע מיוחד וכ״כ ב״י וכ״פ בש״ע והכי נקטינן:

(י) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו׳. בפרק אע״פ (כתובות ס״א) מצאתי כתוב בדרשות מהר״ש אוסטריי״ך וז״ל דשלא כדין עושין הבעלי בתים שמניחין נשותיהן לישא הקערות וכיוצא בהן על השלחן מידי דהוה אמזיגת הכוס עכ״ל מיהו למ״ש בשם רא״ם דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה מותר אפי׳ בלא שינוי ה״נ בקערה דליכא אלא הושטה שרי: וכן למ״ש הרשב״א דמזיגת יין במים דוקא אסור אבל שאר משקים מותר אי נמי מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים שרי הוא הדין בקערה אין קפידא. ועוד נראה אפילו את״ל דנתינת הקערה על השלחן הויא לה כמזיגת הכוס מ״מ אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה וה״כ נכון להזהר בקערה המיוחדת לבעלה בלבד דאיכא חיבה טפי. אבל להביא הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנו אין קפידא כלל אע״פ שגם בעלה אוכל עם בני ביתו מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן דלהביא הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלין ממנו שרי אבל להביא הקערה המיוחדת לבעלה אסורה להביא וכדמוכח מדתנא דבי אליהו וממ״ש סה״ת דלעיל דאף בהושטה בלבד כשאין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה. כתב ב״י נראה דמזיגת הכוס שלא בפניו שרי וכו׳ מיהו נראה דאע״פ דהמזיגה שלא בפניו אם מניחו על השלחן בפניו אסור והכי משמע מל׳ רבינו שאמר שאסורה למזוג לו הכוס ולהניחו לפניו על השלחן שהיה לו לומר שאסורה למזוג לו הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השלחן מדלא אמר הכי אלא סתם למזוג לו הכוס אלמא דאפי׳ מזגה שלא בפניו אם הניחה לפניו על השלחן אסור ואף להגהת מיימוני דדוקא בדאיכא תרווייהו מזיגה והושטה הוא דאסור מודה הוא דבהניחה על השלחן לפניו אע״ג דמזיגה שלא בפניו אסור כיון דאיכא מזיגה והושטה בפניו ואין צ״ל כשהוא יודע שהיא מזגה את הכוס אע״פ שמזגה שלא בפניו מ״מ כיון שהניחה על השלחן בפניו חשוב כאילו מזגה בפניו והניחה גם על השלחן בפניו ואסור:

(ט) כתב א״א הרא״ש בתשובה שאם הוא חולה וכו׳ נראה דה״ק דכל מה שנדה אסורה לעשות לבעלה כגון להושיט לו חפץ מידו לידה או לשמשו לכל תשמישי גופו התרת מנעל והנעלת מנעל ושאר תשמישים שהוא צריך מותרת לשמשו כשהוא חולה רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו פי׳ שתהיה זהירה שלא תשפוך על ידיו אפי׳ הוא רוחץ והיא מוצקת וכן אפי׳ אינה מוצקת על ידיו אלא נותנת מים חמין בספל והוא רוחץ בספל תזהר שלא לעשות בפניו אם אפשר דומיא דהצעת מטה בפניו דאסור אע״פ שאינה נוגעת בו ותימה למה לא כתב הרא״ש תזהר ביותר במזיגת הכוס בפניו וי״ל דמזיגת הכוס יש לו היתר בקצת שינוי כגון להניח לפניו ביד שמאל או על הכר וכיוצא בו אבל הצעת המטה ורחיצת פניו אין להם היתר בשעושה בפניו ולכך כתב שתזהר מהם ביותר שתוכל להזהר ועי״ל דס״ל להרא״ש כמ״ש בהגהות מיי׳ בשם רא״ם דלא בעינן שינוי אלא כששניהם יחד מזיגה והושטה אבל מזיגה או הושטה כ״א בלבד שרי אפי׳ בלא שינוי ועוד כתב שם דוקא מזיגה במים אבל מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים אין נראה בזה קירוב דעת וכו׳. ועוד כתב הרשב״א דדוקא מזיגת היין אסור אבל שאר המשקים חוץ מן היין שרי וכמפורש כל זה בב״י ולכך לא כתב הרא״ש שתזהר ביותר רק מהצעת מטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו דאילו מזיגת הכוס אשכחן ליה היתירא טובא כדפרישית: כתב בסדר אליהו רבה דא״ל לאשתו של אותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך א״ל ח״ו שלא היה מקפיד כ״א במאכל ומשתה ע״כ ומביאו בסה״ת סימן פ״ט וז״ל בקצר אסור ליגע באשתו כל ימי נדתה אפי׳ באצבע קטנה ויש נזהרין אפי׳ להושיט לה שום דבר ולכל הפחות דבר מאכל ומשתה וטוב ונכון ליזהר שלא יושיט מידו לידה עכ״ל. ולפי זה נראה נכון דהרא״ש בתשובה ה״ק אע״ג דבבריא במאכל ומשתה נכון ליזהר כמו בהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה מ״מ בחולה מותרת לשמשו בכל הושטת הדברים שהוא צריך ובכל תשמישין ואפי׳ במאכל ומשתה רק שתזהר ביותר מהרחצת פניו וכו׳ דכיון שהזכירו אותם בגמרא להדיא לאיסור יש להזהר בהם ביותר: ולא יסתכל אפי׳ בעקבה וכו׳ סוף פ״ב דנדרים כל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנים א״ר יוסף ובאשתו נדה ארשב״ל עקבה דקתני במקום הטינופת שהוא מכוון כנגד העקב ונראה דקשיא ליה לרשב״ל אמאי נקט עקבה טפי משאר מקומות המכוסים בה. ותו דאמאי נענש כ״כ דהויין לו בנים שאינן מהוגנים ולכך קאמר דעקבה דקתני אינו עקבה ממש אלא מקום הטנופת היא ולכן הויין לו בנים שאינן מהוגנים אבל לענין איסורא אפי׳ עקבה ממש אסור להסתכל בו וכ״ש שאר מקומות המכוסים בה דההסתכלות בהם מביא לידי הרגל עבירה טפי מעקבה וזהו שכתב רבינו ולא יסתכל אפי׳ בעקבה וכו׳ ודו״ק: