(א) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ משנה ר״פ אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ובגמרא מאן תנא ר״א הוא דתניא ר״א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה: ופי׳ רבינו דמודר הנאה היינו שאסר נכסיו על חבירו או שאסר עצמו מנכסי חבירו שלא יהנה ממנו בשום הנאה. ומ״ש אפי׳ בבקעה ביה״ח כ״כ הרא״ש לשם והביא ראייה לדבר וכתב לשם הר״ן דבדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצירו ולא להתעכב ולישב שם דאילו להתעכב שם אפי׳ לרבנן אסור והביא ראייה לדבר. ומיהו נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך:

(ב) ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו וכו׳ עד וחמור להביא פירות שם משנה וגמרא ומ״ש וסוס לרכוב וכו׳ וטבעת וכו׳ ולעבור דרך שדהו וכו׳ שם בעיא דרב פפא ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסקו הרמב״ם והרא״ש ומפי׳ רש״י והר״ן משמע דדוקא לקצר דרכו ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אסור הא לאו הכי ליכא הנאה המביאה לידי מאכל וכתב עוד הרא״ש דכל הני דקחשיב מיירי בשאין משכירין כיוצא בו כגון אוהבים שמשאילין בהמתן זה לזה בחנם וכן טבעת ליראות בו בע״כ איירי דאין משכירין דאי משכירין כיוצא בו אפי׳ שלא ליראות תנן דאסורין עכ״ל ופשוט הוא:

(ג) ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן וכו׳ משנה ר״פ אין בין המודר. ומ״ש ומיהו פר״ת דוקא מזונות אשתו ובניו כו׳ שם מוקי לה רב הושעיא להא מתניתין כחנן דאמר בסוף כתובות מי שהלך למד״ה ועמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וכתבו התוספות לשם בשם ר״ת דלא אמר חנן אלא דוקא במזונות אשתו וכו׳ והך משנה דמודר הנאה מחבירו דפורע לו חובו איירי נמי דוקא במזונות אשתו וא״ת אמאי נקט רבינו אשתו ובניו הלא משנתינו דפורע לו חובו לא איירי אלא באשתו שהוא חייב במזונותיה אבל בניו אינו חוב אלא מצוה כדאיתא בפרק נערה (כתובות מ״ט) וי״ל דכיון דבתר הכי תקנת אושא הוא שיהא זן אדם את בניו קטני קטנים א״כ חוב הוא עליו לזון את בניו כמו אשתו להכי נקט רבינו אשתו ובניו אע״ג דבניו לאו מתני׳ היא מ״מ השתא קי״ל הלכתא דגם בניו הם חוב עליו ועיין במ״ש בסמוך אצל ויכול לזון: ומ״ש ורש״י פי׳ שכל חוב יכול לפרוע כו׳ כך מבואר בפי׳ בכתובות וכ״כ הרמב״ם בפכ״ו ממלוה. ומ״ש ומסקנת הרא״ש כר״ת כך מבואר בפסקיו סוף כתובות שכתב פר״ת ושכך פי׳ ר״ח דדוקא בחוב אשתו וריב״א הביא ראייה מהירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר״ת דע״כ פליגא ירושלמי אגמרא דידן וכו׳ אלמא דמסקנתו כר״ת ומה שתמה עליו ב״י דהא הרא״ש בפירושו פרק אין בין המודר כתב עליה דחנן דה״ה לכל חוב שעליו עכ״ל אין זו קושיא דאפילו את״ל דכך כתב בפי׳ ההלכה כפירש״י מכל מקום לענין פסק הלכה החמיר וכתב בכתובות דברי ר״ת במסקנתו לאורויי דכך יש לתפוס לחומרא ותו דאיכא למימר דגם בפירושו לא היתה דעתו אלא לכל חוב שעליו כיוצא דחוב אשתו שאינו חוב ברור אבל לא כל חוב ברור כגון ש״ח עוד הקשה ב״י ממ״ש הרא״ש בפסקיו בכתובות דכיוצא בו דחנן איצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כ״כ הוא דפטור קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו עכ״ל וה״ז מבואר כדברי רש״י וריב״א והרי״ף והרמב״ם דסברי דחנן אף בשאר חובות איירי עכ״ל ב״י גם מזה ליכא קושיא דלא אמר ר״ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט״ח שהחוב הוא חוב ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ״כ בתוספות ואשיר״י בפי׳ בדברי ר״ת וז״ל אבל גבי שטר חוב אפי׳ חנן מודה דלא אבד מעותיו וכו׳ ומביאו ב״י אבל בשאר חובות אפי׳ היה חיוב גמור ועדיף ממזונות אשתו שאינו חיוב גמור לפי שהיתה מצמצמת מ״מ כיון שאין החוב בשטר אלא בע״פ דאינו חוב ברור כיון שיכול לפטור עצמו בטענת פרעתיך א״נ יש לי בידך כנגד זה כסות או כלים א״נ מחלת לי מודה ר״ת דאבד מעותיו דהיינו כיוצא בו דחנן א״נ כגון חוב דעבדיו ושפחותיו הכנענים כשאין הבעלים מעלים להם מזונות כל צרכן דהוה נמי חוב שאינו ברור כיוצא בו דחנן:

(ד) ויכול לזון את אשתו וכו׳ משנה שם (דף ל״ח) וזן את אשתו ואת בניו אע״פ שהוא חייב במזונותם ופי׳ הרא״ש חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בכתובות בפ׳ נערה (כתובות מ״ט) ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא הוא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני׳ היא ור״ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בניו עכ״ל ולפ״ז ניחא לר״ת דל״ק לרב הושעיא דמוקי לרישא דפורע לו את חובו בחוב מזונות אשתו וחנן הוא דא״כ לאיזה צורך חזר ושנה וזן את אשתו ואת בניו אלא לא זו אף זו קתני דל״מ דפורע את חוב אשתו דאינו חוב ברור לפי שיכולה לצמצם במזונותיה אלא אפי׳ חוב ברור כגון שפסק׳ עמו לזון את בניו נמי יכול לזון ואיידי דתנא בניו תנא נמי אשתו אף ע״ג דלא איצטריך אבל הרא״ש בפסקיו לא כתב כך לר״ת וז״ל וזן את אשתו משמע דאתיא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר לעיל ואומר ר״ת דמיירי כשזן את אשתו בפניו וכו׳ וי״מ דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים עכ״ל. ואיכא למידק לר״ת שכתב דלרבנן בפניו לא הוי הנאה דהיתה מצמצמת א״כ שלא בפניו נמי אמאי חייב לשלם לרבנן כיון שאפשר שהיתה מצמצמת וכדס״ל לר״ת גופיה אליבא דחנן ויש לומר דשלא בפניו כיון דפורע חובו שפיר הויא הנאה לרבנן כיון דאפשר שלא היתה מצמצמת והיה החוב עליו אבל בפניו דאינו פורע חובו אלא דרך מתנה הוא מהני האי טעמא דאפשר שהיתה מצמצמת לענין זה דלא הויא הך מתנה הנאה למודר ודו״ק. ומה שתמה רבינו דכל זה א״צ אלא לרבנן וכו׳ לפע״ד יש ליישב ברווחא דהא ודאי מפורש בדברי הרא״ש דכל זה א״צ אלא לרבנן אלא דמכל מקום מדרבנן נשמע לחנן והיינו דלר״ת נשמע לחנן דמותר אפי׳ שלא בפניי והוא במדינה דלא תימא דמתני׳ דפורע את חובו מיירי כשהוא במד״ה דכיון שאינו במדינה ליכא למימר דסומכת על בעלה וא״כ ודאי מצמצמת והלכך לחנן איבד מעותיו ובמודר נמי שרי אע״פ שזנה שלא בפניו ומתני׳ דזן את אשתו אתיא כמי כחנן ומיירי כשהוא במדינה וזנה בפניו א״כ הוי דרך מתנה ושרי במודר אבל שלא בפניו והוא במדינה הו״א דמודה חנן דאסור במודר דכיון שבעלה במדינה סומכת עליו ואינה מצמצמת ואיכא הנאה אבל מדפי׳ ר״ת דלרבנן דוקא בפניו והוא במדינה מכלל דלחנן אפי׳ שלא בפניו והוא במדינה נמי שרי במודר וליש מפרשים כמי מדרבנן נשמע לחנן דלא תימא דאף לחנן לא איבד מעותיו אלא כשמענגה במזונות יתירים ובכה״ג במודר פורע את חובו ורבנן פליגי עליה דאף במזונות יתירים חייב לשלם אם היתה רגילה בהן אבל במזונות הצריכים לה להחיות את נפשה מודה חנן דחייב לשלם ובכה״ג נמי במודר אסור לפרוע את חובו אבל מדכתבו יש מפרשים דלרבנן דוקא במענגה במזונות יתירים הוא דיכול לזון אבל במזונות הצריכים לה אסור מכלל דלחנן בכל ענין יכול לזון והשתא ניחא דהביא הרא״ש הך מתני׳ דאתיא אפי׳ לרבנן ומה שפירשו המפרשים דלרבנן אינו אסור במודר אלא שלא בפניו והוא במדינה א״נ במזונות הצריכים דהשתא נשמע דלחנן שרי במודר אפי׳ שלא בפניו והוא במדינה ואפי׳ במזונות הצריכים אבל ב״י פי׳ לדעת הרא״ש דאע״ג דהלכה כחנן בעלמא דאיבד מעותיו מ״מ במודר הנאה מודה חנן דאסור דהויא הנאה ואף לחנן צריך לאוקמא מתני׳ דפורע לו את חובו כרבא דוקא בחוב דהתנה עמו המודר שלא לפרוע לו אלא ברצונו הטוב ומתני׳ דזן את אשתו ואת בניו דוקא בפניו או במענגה במזונות יתירים ושרא ליה מריה דא״כ למה כתב הרא״ש וזן את אשתו משמע דאתיא אפי׳ כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר ולעיל וכו׳ אלמא דהרא״ש בא ליישב לאוקימתא דרב הושעיא דקאמר לעיל הא מני חנן הוא והכא לא קאמר הא מני חנן משמע דהך מתני׳ אתיא אפי׳ כרבנן ומיירי כשזן את אשתו בפניו כר״ת א״נ במענגה במזונות יתירים כי״מ אבל לחנן מותר בכל ענין ולדברי ב״י איפכא הו״ל להרא״ש לפרש דמתני׳ אליבא דרבא הוא ולא איירי אלא כשזן את אשתו בפניו א״נ במענגה במזונות יתירים ואף לחנן לא שרי במזונות הצריכים ועוד דלפירוש ב״י מוציא הוא משמעות מסוגיא מפשוטה דקאמר רבא לא אמר כרב הושעיא דמוקי׳ לה מתני׳ כד״ה אלמא דרבא מודה דמתניתין ניחא לחנן דבמודר שרי לפרוע לו חובו אלא דכרבנן לא אתיא מתניתין ואיהו ז״ל נדחק לפרש הסוגיא ע״ד רבה לחדודי לאביי ע״כ נראה דבר פשוט וברור דלהרא״ש במודר שרי בכל ענין לחנן דהלכתא כוותיה והכי נקטינן וכך הוא דעת כל הגאונים ומה שהביא הרא״ש מה שפי׳ המפרשים לרבנן כבר התיישב בטוב טעם דמדרבנן נשמע לחנן ומה שהיה קשה לב״י למה הביא הרא״ש בפסקיו אוקימתא דרבא והשמיט אוקימתא דרב הושעיא ומתוך קושיא זו רצה להכריח פירושו בדעת הרא״ש כמפורש באריכות בספרו לפע״ד נראה דליכא הכא קושיא כלל אלא דעת הרא״ש היה להוציא ממה שאמרו בגמ׳ רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע ולכך הביא להא דרבא לאורויי דלית הלכתא כרב הושעיא בהך גזירה אלא כרבא קי״ל דבשלא לפרוע פורע את חובו אפילו הוא חוב ברור בשטר שאין עליו טענה אפ״ה מותר ולא גזרינן אבל במאי דמוקי רב הושעיא מתניתין כחנן דשרי במודר בהא לא פליג עליה רבא ופשיטא דלמאי דקי״ל כחנן פורע את חובו במודר וליכא מאן דפליג אהא ואם אין לדקדק ולהקשות אמאי לא הביא הרא״ש בפסקיו גם אוקימתא דרב הושעיא כיון דהלכתא היא דכיון דכבר האריך בסוף כתובות עלה דהך דרב הושעיא וכתב מאי דפי׳ רבינו תם ור״ח ושריב״א חלק על פירושם ושמסקנתו כר״ת תו לא היה צריך לחזור ולהאריך בזה בפרק אין בין המודר ולא הביא הא דרבא אלא כדי להורות דהלכה כרבא דלא גזרינן שלא לפרוע משום לפרוע כדפרישית ותו לא מידי: כתב הר״ן וז״ל וזן את אשתו ואת בניו אפי׳ כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקינן ולא בתורת פרעון של בעל דחייב במזונותיהם ואע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההוא הנאה דממילא הוא עכ״ל. ונראה לפ״ז דאפי׳ במזונות דצריכי לה ס״ל לרבנן דיכול לזון דלא דמי לפורע חובו לנותן לאשתו בתורת פרעון של בעל דאסור במזוני דצריכי לה אבל לזונם מתורת צדקה מותר ואע״ג דנהנה המודר הנאה כיון דממילא הוא שרי מיהו ודאי אף להר״ן אפי׳ בזן בתורת פרעון אם הוא בפניו ואינו אומר כלום כיון דאינו חייב לפרוע דדרך מתנה הוא שרי במודר דלאו הנאה הוא כדכתב ר״ת: ולענין הלכה נראה כיון דדברי ר״ח דברי קבלה נינהו ועמו הסכים ר״ת והרא״ש ורבינו אסור במודר לפרוע חובו כשהוא בשטר או במשכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא בחוב אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בעל פה ודלא כמה שפסק בש״ע כאן ובח״מ סי׳ קכ״ח ועיין במ״ש לשם בס״ד מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי׳ היה לו ש״ת או משכון יכול לפרוע במודר כרבא ולא גזרינן:

(ה) ומ״ש אבל אסור לזון בהמתו וכו׳ שם במשנה ור״ל דאפי׳ במזונות יתירים כדי לפטמה נמי אסור דלא מיבעיא טהורה דלאכילה קיימא והרי הוא מהנהו הנאה מרובה אלא אפילו טמאה דכיון דמוכרה לנכרים ניחא לה בפיטומה מיהו גבי עבדים ושפחות מותר לזונם מזונות יתירים אם בעלים מעלים להם מזונות כדי צרכם אבל לזונם לגמרי לא דא״כ נמצא זה מהנהו כ״כ הר״ן אבל מדברי שאר כל הפוסקים נראה דבעבדים ושפחות בכל ענין מותר והטעם דיכולין לבקש על הפתחים א״נ מצמצמין וניזונין מהעדפת מעשה ידיהם:

(ו) ואסור ללמדו מקרא וכו׳ שם במשנה ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו דמלמדו נמי הלכות ואגדות כמו ששנינו במשנה ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ונראה דלפי דשם מדרש כולל הכל נקט מדרש לחוד ותדע שהרי לענין ברכת התורה קאמר רב הונא דאינו מברך אלא למקרא ורבי יוחנן אמר דלמשנה נמי צריך לברך ורבי אלעזר אמר אף לתלמוד ורב אמר אפי׳ למדרש ואילו הלכות ואגדות לא הזכירום אלמא דבכלל מדרש הוי נמי הלכות ואגדות ולכן נקט רבינו בקצרה ותדע שהרי לא הזכיר משנה ותלמוד אלא בע״כ דשם מדרש כולל גם משנה ותלמוד וכ״כ רבינו בא״ח סימן נ׳ שהמדרש כתלמוד ובסמ״ק כתב מותר ללמדו תלמוד וכתב בהגה״ה והטעם הוא לפי שמפרש הסתום וא״כ צריך ללמדו בחנם ולא עשה ליו שום הנאה עכ״ל ונראה דכך פירושו דכיון דאיסור נטילת שכר אינו אלא מדכתיב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא לאמר לכם וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם כדאיתא התם אם כן לפ״ז תלמוד שהוא עיקר לימוד החוקים והמשפטים שמפרש הסתום ואי לאו לימוד התלמוד לא היינו מבינין שום מצוה לעשותה כמאמרה צריך ללמדו בחנם אבל מקרא שהוא פיסוק הטעמים כרבי יוחנן שאין יוצא מזה הוראה ויכול ללמדו בשכר כיון שאינו בכלל ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם הילכך במודר אסור ללמדו מקרא:

(ז) ומ״ש הילכך אפי׳ אם הנאסר וכו׳ פי׳ כיון דאסור ללמדו בשכר יכול לומר לו שילמדנו דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות כמו לתרום תרומה דצריך דעת ושליחות כ״כ הרא״ש ולשון הילכך ה״פ כיון דסתמא תנן ומלמדו מדרש אבל לא ילמדנו מקרא ואינו מחלק במדרש מיניה וביה בין אומר לו שילמדנו לאינו אומר הילכך אפילו אומר לו מותר מיהו מקרא ודאי אפי׳ אינו אומר לו אסור שהרי נהנה ממנו:

(ח) ומ״ש והרמב״ן כתב וכו׳ טעמו דמשמעות הסוגיא היא דכל שהמודר אומר למדיר שיעשה כך וכך וקא עביד שליחותו הרי הוא מהנה למודר דקעביד שליחותיה ואין לך הנאה גדולה מזו שעושה ציוויו ושליחותו ולא נזכר בסוגיא החילוק בין דבר שצריך שליחות ללא צריך אלמא אין חילוק ומאי דלא מפליג במשנה במדרש גופיה בין אומר לו לאינו אומר לו ה״ט לפי שהוא דבר פשוט דאסור באומר לו ועושה שליחותו ואין בזה חידוש אבל במאי דמפליג בין מדרש למקרא אשמועינן חידוש דאף באינו אומר נמי אסור במקרא וכן פסק בש״ע לחומרא כהרמב״ן דבאומר לו אסור והכי משמע לי מלשון הרמב״ם שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו מדעתו כיצד מדעתו כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו שהרי עושה אותו שליח וזה הנייה לו עכ״ל. אלמא דטעמו של איסור אינו משום שהוא דבר שצריך שליחות אלא טעמו שזה הנייה לו שנעשה שליחותו אבל באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לא משוי ליה שליח בהדיא דאינו אלא גילוי דעת בלחוד דניחא ליה ומהני לגבי תרומה ולגבי מודר שרי אע״ג דנהנה הנאה דממילא הוא ואינו אלא גרמא בעלמא וכתב הר״ן דאי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי אסור במודר והביא ראיה לדבר והשתא לפ״ז להרמב״ן דאסר באומר לו שילמדנו לאו דוקא באומר בפירוש אלא אפי׳ באומר כל השומע קולי יבא וילמדנו נמי אסור דשליחותיה קעביד ולא שרי אלא באומר כל הרוצה ללמדנו יבא וילמדנו שאין זה שליחות והדבר פשוט דלאו דוקא במלמדו מדרש כך הדין אלא בכל מילי דהתירו חכמים למדיר לעשות למודר כדלעיל מתחילת סימן זה ע״כ אין זה אלא בשהמדיר עושה מעצמו א״נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשותו שלוחו בפי׳ א״נ לומר לו כל השומע קולי וכו׳ אסור:

(ט) ומותר ללמוד את בנו שם במשנה. ומ״ש ולהשקותו כוס תנחומין וכו׳ שם מימרא דרב ירמיה א״ר יוחנן (דף ל״ח) ומ״ש בשם הראב״ד כ״כ בהשגות פ״ו ומשמע שהבין מדברי הרמב״ם שאף משל המדיר התיר בכוס של בית המרחץ שהרי כתב בפרק ששי וז ל ומותר ראובן לשתות כוס תנחומין מידו של שמעון משל ראובן וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנייה עכ״ל והבין הראב״ד מלשון וכן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דלא זו של תנחומין דהוי משל ראובן דפשיטא דשרי אלא אפי׳ של בית המרחץ משל שמעון נמי שרי שאין בזה הנייה לפי שאינו אלא של מים חמין ולא חשיב הנאה וז״ש לשון יחיד שאין בזה הנייה דקאי אכוס בית המרחץ ולכן השיג עליו הראב״ד וכתב ואיך אין בו הנאה אלא שיש בו חיי הנפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד עכ״ל. ולכן כתב רבינו תחלה ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שאין בו הנאה כ״כ מדלא קאמר שאין בהן הנאה אלמא דלא קאי אלא אכוס של בית המרחץ דאין בו הנאה כיון שאינו אלא של מים חמין וכדכתב הרא״ש להדיא ואפי׳ הוי הכוס משל מדיר נמי מותר אבל כוס של תנחומין שהוא יין לא שרי אלא משל מודר וכיון שאין כאן אלא הנאה של שימוש ויש בו מצוה פשיטא דמותר אלא אפי׳ של בית המרחץ דמשל מדיר הוא נמי שרי כיון דאין בו הנאה כל כך שאינו אלא של מים חמין ואח״כ כתב והראב״ד כתב ודאי הנאה וכו׳ דנחלק על סברא זו שכתב רבינו שאין בו הנאה כ״כ והוא דעת הרמב״ם והרא״ש כדפרישית אבל הראב״ד חולק וכתב שהוא הנאה גמורה ואסור להשקותו משל מדיר וכו׳ וכל זה דלא כפי׳ ב״י ע״ש. ומשמע ודאי דלדעת הרמב״ן דאוסר גבי לימוד מדרש לומר לו שילמדנו הכי נמי הכא אסור לומר לו להושיט לו הכוס דכיון דקעביד שליחותיה הוי מהנה ואסור אבל בשאינו אומר לו השתא לאו כדי לעשות לו הנאה עושה לו שימוש אלא לקיום המצוה והנאה ממילא הוי:

(י) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ והרי הוא כמוסר לו שפחה לשמשו כצ״ל וכך הוא ל׳ הרמב״ם בפ״ו. ומ״ש ומותר להשיאו בוגרת ומדעתה פי׳ הרא״ש דה״ק ואף על פי שמשיאה עצה ואינה עוברת על דעתו שרי עכ״ל כלומר כיון דמ״מ מדעתה הוא דשומעת לעצתו ומסכמת לינשא לו מדעתה שרי והר״ן כתב פי׳ אחר וב״י הביאו ולי נראין דברי הרא״ש וכל זה הוא אוקימתא דתלמודא שם (דף ל״ה) למימרא דרב הונא:

(יא) ומ״ש ואם נכסי שמעון אסורין עליו וכו׳ שם קאמר תלמודא דפשיטא הוא דכיון ששנינו וזן את אשתו ואת בניו אע״פ שהוא חייב במזונתן אלמא דיכול לזונן בעודן ברשותו כל שכן כשנשאה דחייב במזונות אשתו כך פירשו הרא״ש והר״ן וא״כ מ״ש רבינו אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה הכי פי׳ שהיה חייב האב לפרנס בתו קטנה או נערה כענין שפי׳ ר״ת דגירשה ואהדרה ופסקה עמו לזון את בנותיו והחתן פוטרו מחיוב זה לאחר שנשאה ושרי וקצת קשה כיון דתלמודא לא קאמר הכי אלא לדחויי דלא נפרש דרב הונא אתא לאשמועינן הך היתירא דהא פשיטא היא דגדולה מזאת אמרו וזן את אשתו ואת בניו וכו׳ א״כ לאיזה צורך כתבו רבינו ומהאי טעמא לא כתבו הרמב״ם ולא שום פוסק ולכן נראה דמ״ש רבינו אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה ה״ק דאף בעודה בבית אביה מקמי שנכנסה לחופה שהאב חייב לפרנסה מקמי שהגיע הזמן אפ״ה יכול הבעל לפרנסה וליתן לה מזונות בבית אביה שאין זה הנאה שהרי אפי׳ לא השיא לו בתו יכול לזונה והשתא ניחא דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא דבלא השיא לו בתו אינו רשאי לזונה אלא בתורת צדקה אבל הכא שפוטרו מתיוב מזונותיה שהאב חייב לפרנסה והחתן פורע את חובו וקס״ד אמינא דאסור וכרבנן קמ״ל דשרי דהלכה כחנן וכדפרישית ר״ת דחוב זה דאשתו ובניו אינו חוב ברור דאפשר שהיו מצמצמים כו׳ וכמו שנתבאר לעיל בסימן זה ס״ד:

(יב) ומ״ש ומחזיר לו אבידתו וכו׳ שם (דף ל״ג) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי ופסק הרמב״ם ריש פ״ז דב׳ שמודרים הנאה זה מזה מחזירין אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה וכ״פ הרא״ש והר״ן שכך עולה מן הסוגיא ולפי דעת הרמב״ן גבי מלמדו מדרש צריך לפרש כאן ג״כ דוקא במחזיר מעצמו אבל אם אמר מודר שיחזירנה לו אסור והכי קי״ל דלא כהרא״ש והר״ר ירוחם כמו שנתבאר לעיל.

(יג) ומ״ש ובמקום שנוטלין שכר וכו׳ כל זה פשוט וכ״כ הרא״ש ור״ל דהיכא דאין שניהם אסורין זה על זה אלא אחד לבד אסור והשני מותר אז איכא תקנתא דלא צריך שיפול השכר להקדש שהרי אם נכסי בעל האבידה אסורין למחזיר אפשר דמחזיר לו בחנם וכו׳ לאפוקי היכא דשניהם אסורים זה על זה ליכא תקנתא אלא דיפול השכר להקדש:

(יד) ראובן שאסר הנאתו וכו׳ שם משנה וגמר׳ (ד׳ ל״ט) והתם פרכינן מאי פסקא דעל ישיבה נוטלין שכר ולא על עמידה ופרקינן הא קמ״ל דאף במקום שנוטלין שכר על הישיבה בעי למישקל על העמידה לא בעי למישקל פירוש דכיון דהעמידה עראי הוא דכך הוא המנהג בכל מקום לא בעי למישקל והא דעמידה שרי ה״ט דהחולי מתהני ממילא והמבקר לא נתכוין להנאתו אלא מצוה דנפשיה קעביד ומזה הטעם נמי שרי לרפאותו כשאין דרך ליתן שכר לרופא אפי׳ אם יש רופא אחר כדאמר בירושלמי דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לבהמתו דליכא מצוה לא כיון אלא לההנהו ואסור אבל אם היא תמות ה״ה מחזיר אבידתו ומצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו ושרי בחנם ואם מת וכו׳ דאין הנאה למתים תוספו׳:

(טו) ואם חלה בן שמעון וכו׳ מבואר דה״ט דכיון דנכסי מבקר אינן אסורין לבן שמעון מיושב נמי שרי אע״פ שנותנין שכר על הישיבה:

(טז) ומ״ש ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן וכו׳ פי׳ ולא חיישינן להנאת דריסת הרגל דמסתמא מחיותיה לא אדריה שמעון דהמבקר את החולה גורם לו שיחיה ואע״פ כן אסור בישיבה כיון דאפשר לבקרו בעמידה ומיהו כשהמבקר אסר עליו נכסיו של חולה כתב הר״ן דלא יכנס לביתו כלל דבכה״ג ליכא אומדנא ודבר פשוט הוא: ומ״ש חלה בנו אינו נכנס כלל טעמו משום דאפשר דמחיותיה דבריה נמי אדריה שמעון ונהנה ראובן המבקר בדריסת הרגל ואסור:

(יז) ראובן יכול להעיד וכו׳ דמצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו תוספתא:

(יח) ראובן שאסר וכו׳ משנה שם (סוף דף מ״א) פי׳ ביה״ג אסור בקטנה אבל בגדולה שרי בין ביה״ח בין ביה״ג והא דתנן דבקטנה ביה״ח שרי אף על גב דבגדולה נמי שרי ביה״ח נקט קטנה דלא תימא דנגזור בקטנה ביה״ח אטו ביה״ג קמ״ל דלא גזרינן:

(יט) ומזיע עמו ברייתא שם ופי׳ הרא״ש דבזיעה בעלמא ליכא תוספות חום ובמיסב עמו במטה אשמועינן דלא חיישינן שמא יישן אצלו ובאוכל עמו על השלחן אשמועינן דלא חיישינן שמא יאכל עמו: ומ״ש אבל לא מקערה אחת וכו׳ עד כל מה שהיה בה מותר שם במשנה אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר וא״ר יוסי מן התמחוי החוזר לבעל הבית וע״פ פי׳ הרא״ש ויש עוד פירושים הביאם ב״י והיו שניהם חופרים וכו׳ משנה שם פליגי בה ר״מ וחכמים והלכה כחכמים דברחוק ממנו מותר ולא גזרינן רחוק אטו קרוב:

(כ) ולא ימכור לו וכו׳ משנה (סוף ד׳ מ״ב) וקאמר בגמרא אביי אמר גזירה לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו ולמכור אטו ליקח והא דליקח ממנו אסור טפי היינו בזבינא חריפא דרבים קופצים עליה דהנאת הלוקח הוא ולא הנאת המוכר אבל בזבינא דרמי על אפיה פי׳ שאין רבים קופצים עליה איפכא הוי דאסור למכור דהנאת המוכר הוא ולא הנאת הלוקח ואפ״ה אסור ליקח גזירה אטו למכור ובסחורה בינונית דהנאת שניהם הוא הלוקח והמוכר אסור ליקח ולמכור מדינא בלא גזירה וכל זה כשמוכר ולוקח שוה בשוה וה״ה כשלוקח או מוכר בפחות ממה שהוא שוה או ביותר ממה שהוא שוה נמי אסור משום גזירה וע״ל בסימן רכ״ד ובסי׳ רכ״ו:

(כא) ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ וכו׳ משנה וגמרא פרק השותפין (נדרים מ״ו). ומ״ש אבל אם אסרו עליו בפירוש וכו׳ ולכך היה אומר ר״ת וכו׳ כל זה מבואר בפסקי הרא״ש פרק השותפין ומביאו ב״י וע״ש. ומ״ש די״א מחלקין בין אוסרו בל׳ קונם לאוסרו בל׳ הקדש ממש ג״ז כתוב שם בפסקי הרא״ש והטעם דבמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שיעבוד דשוכר דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שיעבוד משא״כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שיעבוד דשוכר:

(כב) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ ס״פ אין בין המודר (נדרים מ״ג) שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות וכו׳.

(כג) ומ״ש אם ירצה ליתן לו וכו׳ כ״כ הרא״ש כלומר וכיון שאינו חייב ליתן לו הו״ל כפורע חובו של חבירו בחוב שבע״פ דשרי גם מ״ש וה״ה נמי אם יש לשמעון הרבה וכו׳ כ״כ הרא״ש דהא דתנן ואין לו מה יאכל אורחא דמילתא נקט וה״ה אם יש לו הרבה וכו׳ והא דנקט חנוני נמי איכא למימר אורחא דמילתא נקט ובפרק המדיר קאמר תלמודא דאתא לאשמועינן דאע״ג דרגיל אצלו וכמאן דא״ל זיל הב ליה את דמי קמ״ל. ונ״ל דמש״ה תנן הולך אצל החנוני בה״א לאורויי דהולך אצל החנוני הרגיל אצלו ואפ״ה שרי וה״א בברייתא פרק המדיר (כתובות ע) ילך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו׳:

(כד) ומ״ש וכן מותר לומר לו כל הזן וכו׳ בפ׳ המדיר (כתובות ע) אסיקנא דהא דתני ילך אצל החנוני לאו למידק מיניה אבל כל הזן אינו מפסיד לא אלא אדרבא ל״מ קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקאזיל וקאמר ליה כמאן דא״ל זיל הב ליה את דמי קמ״ל ואיכא למידק אלישנא דרבינו שכתב וכן מותר לומר כל הזן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דהכי משמע מלישנא דוכן והא ליתא דאדרבה זו ואצ״ל זו קאמר כדאסיקנא בפרק המדיר שהבאתי וי״ל דעיקר חידושיה דרבינו לאורויי איסורא באומר כל השומע קולי וכו׳ וה״ק וכן מותר לומר כל הזן וכו׳ דכי היכי דשרי לילך אצל חנוני ה״נ שרי לומר כל הזן לא יפסיד במכל שכן אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון זכו׳ דהוי כשלוחו ומ״ש בשם רשב״ם כ״כ התוספות והרא״ש לשם בשמו ולכאורה קשה לפי׳ רשב״ם דהו״ל לתלמודא לפלוגי מיניה וביה ולמימר לא מיבעיא כל הזן דלעלמא קאמר אבל האי דליחיד קאמר אימא לא קמ״ל. וי״ל דלא מפליג תלמודא אלא בין היכא דאמר בל׳ רבים ובין היכא דאמר בלשון יחיד ואה״נ דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד דשרי כיון דלא אמר בל׳ יחיד אם תזון וכו׳ וכך מפורש במ״ש רבי׳ באבן העזר סימן ע״ב וז״ל יפרנסנה באלו הדברים הקטנים ע״י פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד אלמא דאף ליחיד שרי לומר לו כל הזן אינו מפסיד כיון דלא אמר בל׳ יחיד אלא בל׳ רבים:

(כה) היו מהלכין בדרך וכו׳ משנה ס״פ אין בין המודר והא דתנן נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו דוקא לאחר אבל לאשתו של מודר אסור דכיון דהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו הוי כאילו נתן לבעל וכן כתב הרא״ש בפרק בתרא דנדרים ויתבאר בסי׳ רכ״ב בס״ד:

(כו) ומ״ש ודוקא בכה״ג וכו׳ כההיא דבית חורון וכו׳ ועיין בסוף סימן רכ״ג מ״ש בס״ד בפירוש ההיא דבית חורון והוא משנה ס״פ השותפין ואיכא למידק למאי דקי״ל בס״פ אין בין המודר דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכמ״ש בח״מ סימן רע״ג א״כ מאי מועיל הכא להניחו ע״ג הסלע ולומר ה״ה מופקר הלא אינו רשאי ליטלו כיון שלא נעשה הפקר וי״ל דכאן דאין לו למודר מה יאכל העמידו חכמים על דין תורה דאפי׳ באחד הוי הפקר כדי שיהא המודר נוטל ואוכל ועי״ל דאף מד״ס לא אמרו דאינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר ולומר החזיר לי את שלי דכיון שלא היו שם ג׳ מצינא למיהדר אבל כאן כל כוונתו כדי שיבא המודר ויטלנו ויאכל ורוצה בהפקרו זה הלכך אין כאן איסור אע״פ שלא היו ג׳. כתב בתשובת מיימוני על אחד שאסר ספרו על חבירו דאסור לנאסר ללמוד ממנו דהא אין חובה לאדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמי שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שיכול לקבל עליו כשמניחו ללמוד בו בחנם כך השיב ר״י בר שמואל ז״ל. ומהר״ם הקשה דהא בפ׳ ראוהו ב״ד גרסינן המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר תוקע לו בו תקיעה של מצוה מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא שאינו קרוי נהנה במה שעושה המצוה בדבר האסור ליהנות ממנו וצ״ע עכ״ל ובש״ע פסק לאיסור כתשובת ר״י וכן נ״ל עיקר דלא דמי לתקיעת שופר בר״ה דשרי דאין משכירין כיוצא בו ותו דאף איסורא איכא ליטול שכר על התקיעה כדכתב בא״ח סימן תקפ״ה אבל ספר דמשכירין כיוצא בו ושרי ליטול שכר עליה פשיטא דאסור במודר דהרי הוא נהנה: