(א) ואפילו אם יאמר המוכר כו׳ – פי׳ אפילו אם יאמר המוכר אפי׳ ישראל שמוחזק בכשרות שהם מעוף פלוני ואנו מכירין שאותו עוף פלוני הוא טהור אין סומכין עליו שהוא ודאי טמא ואפי׳ אם יראה לנו העוף ויאמר זה העוף שהביצים באים ממנו אינו נאמן דודאי משקר וע״ל סי׳ פ״ג ס״ק כ״ו.

(ב) לפיכך שואל לצייד ישראל כו׳ – דעת המחבר כדעת הרמב״ם פ״ג מהמ״א דדוקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות סומכין עליו אבל בעובד כוכבים לעולם אין סומכין עליו לפיכך כתב שאין לוקחים ביצים מן העובד כוכבים אלא א״כ היה מכיר בהם ויש לו בהם טביעת עין וכמ״ש הרמב״ם שם דהיינו בכה״ג דוקא לוקחים ממנו אבל כשאומר מעוף פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו אבל הרמב״ן והר״ן והטור חולקין עליו וס״ל דבעובד כוכבים נמי סומכין עליו כמו שסומכין על ישראל שאינו מוחזק בכשרות וכ״כ בספרי שהוא דעת הרבה פוסקים ממה שכתבו גבי עוברי דגים בספ״ב דמס׳ עבודת כוכבים וכן הוכחתי שם מן הש״ס דפא״ט שכן עיקר. עוד הוכחתי שם כן מן הש״ס דפ׳ כל הבשר (חולין קי״ו) ע״ש וזה דעת הר״ב ומה שלא הגיה כלום אמ״ש המחבר לפיכך אין לוקחים כו׳ לפי שסמך עצמו אמ״ש קודם לכן או עובד כוכבים דש״מ דבעובד כוכבים נמי סומכים וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לסברתו ובעט״ז ערבב הדברים שבתחלה כתב או עובד כוכבים ולבסוף כתב לפיכך אין לוקחין כו׳ ועיין בסימן פ״ג ס״ק כ״ד וכ״ה.

(ג) של עוף פלוני הוא וכו׳ – הטעם דכשאומר של עוף פלוני הוא חזקה שאינו משקר משום שירא שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינן דומין לאלו ונמצא מתבדה משא״כ כשאינו אומר אלא של עוף טהור הוא דכשיביאו ביצי עוף טהור ולא ידמו מצי למימר לא של עוף זה אמרתי לכם אלא של עוף אחר שאין אתם מכירו והוא טהור.

(ד) אלא אם היה מכיר כו׳ – ולדעת הר״ב בהג״ה אפילו בלא טביעת עין סומכין עליו כשאומר מעוף פלוני הוא ואנו מכירין שהוא טהור וכמ״ש בס״ק ב׳.

(ה) ואין חוששין להם כו׳ – שרוב ביצים כשרים הם.

(ו) עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם כו׳ – לפי שאין עוף טמא מצוי בינינו משמע אפי׳ אין לו בהם טביעת עין ואינו אומר משל עוף פלוני וטהור הוא ואפי׳ אינו אומר כלום לוקחים אפי׳ מעובד כוכבים כל שאין שני ראשיהם כדים או חדים מטעם שאין עוף טמא מצוי בינינו אבל הרב המגיד פירש דהא דנוהגים ליקח עכשיו מכל אדם היינו טעמא לפי שאין לוקחים אלא ביצי תרנגולת ואווז ואותן ניכרים בטביעת עין עכ״ל משמע דוקא כשיש לו בהן טביעת עין מותר וכ״מ דעת הר״ב בהג״ה וכ״כ בת״ח ריש כלל ס״ו בהדיא ומשמע מדברי הר״ב בת״ח שם דבביצי תרנגולת ואווז אין צריך לבדוק כלל ולעיין אחר הסימנים וכן משמע מדבריו כאן בהגה וכן כתב באו״ה כלל מ״ב דס״ז ועיין בס״ס זה ובמ״ש שם בס״ד.

(ז) או אווזות – וכתוב בת״ח שם וכן המנהג לקנות ביצים בר אווזות (שקורין ענט״א) מקצתן בקליפתן לבנות ומקצתן ירוקות בקליפתן כי מכירין בהן שהן ביצי בר אווזות שדרכן בכך עכ״ל וזה שכתב כאן וכיוצא בהן.

(ח) ביצת נבילה וטריפה כו׳ – ביצת נבילה אינו אסור אלא מדרבנן דמן התורה מותר דהא א״א שתגמר לאחר מיתה וביצת טרפה אסורה מן התורה מפני שאח״כ נגמרה באיסור ואפי׳ לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה דלא פלוג כ״כ ב״י והסכים עמו הרב בת״ח ריש כלל ע״א וע״ל ס״ס ע״ט ובמ״ש שם וע״ל סי׳ פ״ז ס״ה ובמ״ש שם.

(ט) ואפי׳ נתערבה כו׳ – אנבלה נמי קאי דכיון שהיא ביצת נבילה בודאי איתחזק איסורא ולא בטיל משא״כ כשהיא ספק ביצת נבילה דהוי ספיקא בדרבנן לקולא.

(י) באלף כולן אסורות – תימה דזה אינו אלא לסברת סה״ת דס״ל דדבר שדרכו לימכר פעמים באומד ופעמים במנין כמו ביצה לא בטיל אבל לפי מה שפסק המחבר לקמן ר״ס ק״י כהרמב״ם וסייעתו דאפילו דברים שדרכן למנות לעולם בטלים ואף להר״ב בהגהה דפסק שם דדבר שדרכו למנות תמיד לא בטיל מ״מ ביצים שלפעמים מוכרין סל מלא ביצים בטיל וכדאמר בש״ס ריש ביצה בהדיא וכמו שיתבאר שם (וכ״כ בת״ח סוף כלל ס״ג בהדיא) א״כ הכא אמאי באלף אסורות ה״ל ליבטל ברובא דיבש ביבש חד בתרי בטל וכדלקמן סי׳ ק״ט ואף שהטור כתב ג״כ דבאלף אסורות היינו טעמא משום דדעת הטור דדבר שפעמים נמכר במנין ופעמים באומד כמו ביצה לא בטיל כמו שהביא בשם בעל העיטור בר״ס ק״י ואף שהביא דעת הרמב״ם שם באחרונה מ״מ אפשר דס״ל דעת בעל העיטור עיקר להחמיר וכ״כ בת״ח כלל מ״ב סוף ד״א שדעת הטור כדעת בעל העיטור א״נ דהטור אזיל לטעמיה דס״ל כהתוספות והרא״ש דביצה חשוב בריה דלא בעינן בריית נשמה אבל המחבר שפסק בסי׳ ק׳ דדוקא ביצה שיש בה אפרוח הוי בריה כיון שיש בו נשמה אבל ביצה דעלמא לא כיון שלא היה בו חיות א״כ אמאי נתערבה באלף כולן אסורות וצ״ע ולענין דינא ע״ל סי׳ ק״י ס״ק ט׳.

(יא) או אם היא ביצת שחוטה כו׳ – נ״ל דלא מבעיא בספק אם זו הביצה היא מתרנגולת נבלה או מתרנגולת אחרת שהיא שחוטה דמותר אלא אפי׳ ידענו בודאי מאיזה תרנגולת היא אלא שספק אם התרנגולת היא נבילה או שחוטה כגון ספק בשחיטה דקיימא לן שהוא פסול הביצה מותרת ודוק.

(יב) וע״ל סי׳ פ״א – ע״ש ס״ב נתבאר על נכון בס״ד.

(יג) והוא שאינה מעורה בגידין – אבל אם היתה מעורה בגידין הרי זה כבשר הפורש מן החי ואסורה עכ״ל הטור בשם הרשב״א וע״ל סי׳ פ״ז ס״ק ט׳ מ״ש בזה.

(יד) ואם היא קלופה כו׳ – ודעת הרמב״ם והרמב״ן (וכ״פ הרא״ה בס׳ ב״ה דף ק״ח ע״ב) דאין חילוק וכתבו הפוסקים דהכי משמע בש״ס דילן אלא שיש לחוש להירושלמי ולפעד״נ דברי הרמב״ם וסייעתו דבירושלמי משמע דלא מחלק בהכי אלא דמחלק דבאינן קלופות א״צ ס׳ אלא סגי במ״ה או מ״ו משום דהקליפות מעלין האיסור אבל בקלופות צריך שיעור יותר וקאי אביצת אפרוח ע״ש ודוק.

(טו) היא קלופה אוסרת – משמע אע״פ שהאחרים בקליפתן וכן פי׳ בפרישה סי״א והב״ח בקו׳ אחרון כתב עליו תימה גדולה שיכתוב בספר פי׳ בדוי שאין לו שורש ולא ענף בש״ס ובפסקי הגאונים אלא הדבר ברור דכשהאחרות אינן קלופו׳ אע״פ שהאסורה קלופה אינה אוסרת עכ״ל ותמהני מאד עליו שהרי בירושלמי שממנו הוציאו הפוסקים האי דינא מפורש כן בהדיא וכ״כ הרשב״א פא״ט והסמ״ג לאוין קל״ב (דף מ״ה ע״א) והסמ״ק סי׳ ר״ז וכ״כ הרשב״א בתשובה סי׳ מ״ו וז״ל וכדגרסי׳ בירושלמי כו׳ קלופות עם שאינן קלופות צריכין שיעור אלמא כל שהאסורה קלופה אוסרת את המותרות אע״פ שאין המותרות קלופות אין הקליפה מעכבת מלבלוע עכ״ל ובאמת מה שהביאו לזה הוא מה שכתב בחיבורו וזה לשונו ונראה דצריך לפרש דכל הביצי׳ הם קלופו׳ דאם האחרות אינן קלופות לא היה צריך ס״א משום דאיכא ביצים גדולים וקטנים דהא ודאי דהקליפה שעל ס׳ ביצים ממלאים מה שחסר מן הקטנים עכ״ל וז״א דודאי הקליפות מצטרפין לבטל האיסור וכמ״ש הרב בהג״ה בסמוך אבל אנן הכי קאמרינן דכשתחשוב הקליפות לבטל צריך כל כך ביצים כדי שיהיה בין הכל ס״א וע״ד משל כשיש חמשים ביצים של היתר והקליפות מחזיקים י׳ ביצים לא סגי בהכי (וכן נראה לפע״ד מוכח בש״ס פג״ה דצ״ח ע״א דקאמר התם ההוא דאתא לקמי׳ דר״ג בר רבי א״ל אבא לא שער במ״ז ואנא אשער במ״ה ורש״י פי׳ התם הסוגיא דקאי אתרבא ולא ירדתי לסוף דעתו דפרושא דשמעתא לא משמע הכי כלל אלא נראה דקאי אביצים דמיירי התם וקאמר אבא לא שער במ״ז לפי שהקליפות של מ״ז ביצים שהיו לפניו היו מצטרפים שעלו לס״א ואני אשער באלו שלפני שגדולות יותר במ״ה והיינו דפריך התם אר׳ חייא דאמר כלום יש ל׳ בתמיה ומשני גוזמא כלומר דודאי א״א של׳ ביצים גדולות יעלו ס״א אבל לפי׳ רש״י ק׳ מאי פריך ולל״ל גוזמא דהא ע״כ מיקל בחצי שעור וא״כ אפילו בל׳ סגי וכדמר ב״ר אשי התם דסבר לשעוריה בל׳ פלגי דזיתא והכי איתא להדיא בירושלמי דתרומות פר׳ בצל כדפי׳ וזה ברור) ודלא כהפרישה סי״ב שתירץ אהא דלא סגי בס׳ בצירוף הקליפות משום שחששו חכמים שמא ביצה אסורה יהיה גדולה כ״כ שתוך שלה יהיה גדול משאר ביצים דהיתר עם קליפתן עכ״ל כי זה הוא דבר שאין לו שחר והשכל והחוש מכחישו שהיאך אפשר שלא יהא בקליפות של ס׳ ביצים כביצה אחת מהן אלא ודאי העיקר כמו שכתבתי והוא ברור ואמת.

(טז) וצריך ס״א ביצים של היתר כו׳ – הטעם כתבו הרבה פוסקים דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת עכ״ל ולטעם זה כשנתבשלה בתבשיל היתר א״צ אלא ס׳ מן התבשיל לבטלה וזה דעת המחבר אבל הרמב״ם פט״ו מהמ״א דין י״ט כתב הטעם מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה עכ״ל (וכל זה לא מיירי אלא לבטל פליטתה אבל לא לבטל גוף הביצה כדאיתא ברשב״א וב״י ופשוט הוא) והוכחתי בספרי דר״ל שהביצה עצמה היא בריה בפני עצמה וכדעת התוס׳ והרא״ש והרשב״א בפג״ה בשם הראב״ד ומביאו ב״י לקמן סי׳ ק״י ושאר פוסקים דביצה הוה בריה והרשב״א בחדושיו דף ק״ו ע״א והב״י הבינו דלאפרוח שבה קרי הרמב״ם בריה ולפעד״נ כמ״ש (ולפ״ז לדידן דקי״ל בקלופה או בנקובה אוסר׳ אפילו אין בה אפרוח צריך ס״א אפי׳ בתבשיל להחמיר) ולטעמו של הרמב״ם אפי׳ בתבשיל צריך ס״א מן התבשיל לבטלה מיהו לטעמו של הרמב״ם היכא שנטרפה בקערה א״צ ס״א ולטעם הפוסקים והמחבר צריך ס״א וכדכתב ג״כ הרב בהג״ה וכתבתי שם שטעם הרמב״ם נראה עיקר בש״ס ושכן משמע בתוספות פג״ה (דף צ״ח ע״א) ד״ה אבעיא כו׳ ממאי דכתבו שם ומיהו ק׳ כו׳ ויישבו בדוחק ולא תירצו דודאי כל האסורים שבתורה בס׳ וגם בביצים סגי בס׳ בתבשיל אלא דנתבשלה עם ביצים שאני דלפי שהבא לשער אינו משגיח הוסיפו א׳ בשיעורה כדי שיהא ס׳ בודאי אלא ודאי ס״ל דטעמא לאו משום דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים כו׳ אלא מדינא צריך ס״א ע״ש ודוק ולכן נראה להחמיר כשני הטעמים וכ״נ דעת מהרש״ל פג״ה סימן מ״ג ורנ״ש להחמיר כשני הטעמים ועיין בסימן ק״ו עוד מדיני בישול ביצים.

(יז) וביצה שיש בה אפרוח כו׳ – שהבשר נותן טעם ול״ש בין טמאה לטהורה כיון שיש בה אפרוח וה״ה לנמצא בה קורט דם דשדא תיכלא בכולי כדלעיל סי׳ ס״ו וחשיב כיש בו אפרוח כ״כ הפוסקים ודוקא שידוע שהדם הוא במקום האוסרו אבל בספק התערובות מותר כדלעיל סי׳ ס״ו וס״ד בהג״ה ועמ״ש שם וע״ל סי׳ צ״ח ס״ז.

(יח) וע״ל סימן צ״ט – כלומר דשם ס״א בהגהה נתבאר דבמקום שאין הפסד אין לצרף עצמות האיסור לבטל וה״ה כאן ועמ״ש שם ס״ק א׳.

(יט) וי״א כו׳ וכן יש לנהוג כו׳ – ולקמן סי׳ צ״ח כתב המחבר ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס״א לבטל פליטתן עכ״ל ומשמע אבל ביצת טמאה וטרפה אין צריך ביטול ולא הגיה שם הר״ב כלום והיינו משום שנראה עיקר בש״ס ופוסקים כהמחבר.

(כ) אפרוח שנולד כו׳ מותר – הטעם איתא בש״ס ופוסקים מפני שאין האפרוח נוצר מן הביצה עד לאחר שנסרחת והוי כעפרא בעלמא.

(כא) וי״א כו׳ – ובעט״ז השמיט כל הג״ה זו ויפה כוון דמה לנו להחמיר בדבר שנמצא מפורש להתיר בש״ס ובכל הפוסקים גם בד״מ ובת״ח כלל ס״ד ד״ב כתב על האו״ה שאין טעם לדבריו וכן בסימני ת״ח שם סתם כהמחבר.

(כב) ולכתחלה יזהר – פי׳ באפרוח זה שנולד יזהר לכתחלה.

(כג) שהתחיל העוף להתרקם כו׳ – כ״כ הטור בשם הרמב״ם והקשה הפרישה דהא כתב הטור לעיל סי׳ ס״ו דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבים עליו מן התורה ותירץ דשאני התם דנמצא דם בתוך הביצה וממנה יולד האפרוח מ״ה אסור משא״כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ונפסקה ממנו העוף שאין עוד דם בעוף לפנינו ועוף טהור מצד עצמו מותר אלא שעדיין לא יצא לאויר העולם ואף שעדיין אין בו חיות להיות עליו שם עוף מ״מ גבלא ועפרא הוא ואינו איסור דאוריית׳ עכ״ל והב״ח בקונטרס אחרון כתב ע״ז שהם דברים בדוים בלי סמך ושום ראיה ותירץ בחיבורו דהטור סובר כר״י שהביא במסקנא בסי׳ ס״ו דמתיר גם הדם אם נמצא חוץ לקשר א״כ לדידי׳ אין שום דם ביצים אסור מדאורייתא ודברי הש״ע א״א ליישב כלל שהרי בר״ס ס״ו כתב דחייבין עליו דאוריי׳ וכאן כתב מכת מרדות עכ״ל ובאמת לפי מ״ש הב״י בר״ס ס״ו דהרמב״ם (דהכא) חולק אמ״ש הטור דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייבין עליו דאורייתא א״כ דברי המחבר בש״ע א״א ליישב אבל תימא דהרי הטור גופיה העתיק דברי הרמב״ם בסתם ועל דברי הב״ח ק׳ דהא הטור כתב בסי׳ ס״ו בסתם חייבים עליו מן התורה וגם הרא״ש בתשוב׳ כלל כ׳ סי׳ ד׳ (ומביאה ב״י בסי׳ ס״ו) סובר דדם ריקום אסור מדאורייתא ומ״ש הטור אח״כ דר״י התיר גם הדם חוץ לקשר אינו סותר למ״ש בתחלה סתם חייבים עליו דאורייתא דודאי כשנמצא חוץ לקשר מותר לגמרי וכשנמצא על הקשר שהוא דם ריקום אסור מן התורה ועוד מדכתבו הרא״ש והטור אח״כ בסי׳ ס״ו וטוב להחמיר כו׳ ע״ש משמע להדיא דס״ל דדם ריקום דאוריית׳ אלא דברי הפרישה נראין ברורים בטעמן ומצאתי סמך וראיה לדבריו ממ״ש המרדכי פא״ט שראבי״ה קבל מרא״מ דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו מקום התחלת האפרוח אז דוקא הוא אסור משום תורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו מקום התחלת האפרוח מותר דסמוך לרקומו הוי כעפר בעלמא עכ״ל ואע״ג דב״י כ׳ בסי׳ ס״ו ע״ז ונראה דדברים אלו דחוים הם ואין כן דעת הפוסקים עכ״ל י״ל דלא פליג אלא על מה שהתיר לגמרי אבל מדאורייתא מיהת שרי ואפשר גם דברי המחבר יש ליישב כן וחזר בו ממ״ש ר״ס ס״ו דהרמב״ם חולק על הטור וכן משמע קצת בספרו בדק הבית בסי׳ זה.

(כד) עוף שהוא ספק טרפה כו׳ – אבל ודאי טרפה לא וע׳ סימן פ״א ס״ק ה׳ וכבר נתבארו דינים אלו בס״ס נ״ז ע״ש.

(כה) אם יטעון כו׳ – כלומר אם יטעון ויטיל ביצים אבל בטעינה לחוד לא שרי וכמ״ש לעיל סי׳ נ״ז ס״ק מ״ה.

(כו) כשרה – וכן כל הביצים למפרע כשרים.

(כז) אין מוכרים – ע״ל סי׳ פ״ד ס״ק י״ח.

(כח) בד״א שרואין כו׳ – כלומר בד״א שאסור לקנות מעובד כוכבים שרואין כו׳.

(כט) פת שנילוש בביצים במקום כו׳ – ע״ל סי׳ קי״ב ובמ״ש שם.

(ל) ויש אומרים כו׳ – ודעת הטור משמע דאפילו במקום שאין נזהרין מפת של עובדי כוכבים מותר למכרו לו טרפה וכן נ״ל שהוא דעת התוספות פרק א״ט (דף ס״ד ע״א ד״ה סימנים) והרשב״א והמרדכי לשם וכ״כ הר״ן שם להדיא וכן משמע דעת הסמ״ג וכן נראה מדברי שאר פוסקים וטעמא דכולי האי לא חיישינן שיערבו עם הפת וגם ימכרנו לישראל גם רוב עיסתן אינן נילושין אלא בביצים שלמות וכדאיתא בש״ד סימן ס״ח ובא״ו של מהרי״ל בדיני ביצים ושאר פוסקים ומ״ש הרב והכי נהוג היינו ע״פ מ״ש בת״ח כלל ס״ז ד״ד בשם או״ה כלל מ״ב דכן נוהגין אבל באו״ה שלפנינו אינו כתוב שם שכן נוהגין גם לא ראיתי מנהג בזה וכן נראה להדיא דעת מהרש״ל פא״ט סקי״ח דשרי מיהו יכול להיות דכל הני פוסקים מיירי בעובד כוכבים שאינו נחתום אבל בעובד כוכבים נחתום שכיח טובא שמערב עם הפת ביצים טרופות וחיישינן שמא ימכרנו לישראל ובהכי מיירי הסמ״ק והאו״ה גם הב״ח כ׳ סברא זו אע״פ שמדברי הרב בת״ח שם וכאן נראה דלכל עובד כוכבים אסור למכור.

(לא) והכי נהוג במקום כו׳ – וכתב בת״ח דאפ״ה אין לקנות ביצים טרופות מן עובד כוכבים ע״ש.