(א) איסור בשר בחלב וכו׳ עד אבל מדרבנן אסור בכל ענין. פי׳ אפילו דרך מליחה או כבוש אסור מדרבנן באכילה בכל ענין מיהו בהנאה שרי בדרך מליחה או כבוש וכדפסק בש״ע סוף סימן צ״א והוא מדברי האגור ע״ש:

(ב) ומ״ש ואינו נוהג אלא בטהורה וכו׳ כתב ולשון רבינו אינו מכוון דכלל דין בשר בהמה טהורה בחלב טמאה ובשר טמאה בחלב טהורה עם דין בשר חיה ועוף בחלב טהורה ונהי דשוים הם לענין דלא גזרו על בישול והנאתם מ״מ מ״ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דמותר באכילה מן התורה וגזרו עליו איסור אכילה אבל בשר טהור בחלב טמאה א״נ בשר טמאה בחלב טהורה כבר אסור באכילה מן התורה לא הוצרכו לגזור עליו ולפע״ד דמכוון הוא דס״ל לרבינו דכולה מתני׳ דס״פ כ״ה פלוגתא דת״ק ור״ע ור״י הגלילי בדאורייתא היא אבל כולהו תנאי מודו דאף בבשר טמאה וחלב טמאה אית ביה משום איסור בשר בחלב מדרבנן ואע״פ שכבר אסור הוא מן התורה נפקא מינה לענין חתיכה עצמה נעשה נבלה דקי״ל כר׳ אפרים דלא אמרינן נ״נ אלא בבשר בחלב אי נמי אפי׳ לר״ת דבכל שאר איסורין נמי אמרי׳ נ״נ נפקא מינה לענין חתיכה הראויה להתכבד דפסק הרמב״ם בפי״ו מהמ״א דאף חתיכה שאינה אסורה אלא מדרבנן אינה בטלה אם היא ראויה להתכבד והביאו ב״י בסימן ק״א לפ״ז חתיכה בשר טהורה שנתבשל בחלב טמאה והיא חה״ל א״נ גבינה חשובה שקבלה טעם מבשר טמאה אפי׳ באלף אינו בטל אבל אם לא היה שם איסור בשר בחלב מדרבנן לא אמרינן בשאר איסורין נ״נ וכן אין לו דין חה״ל מאחר דאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שקבלה טעם מאיסור ומה ששינה הרב לשונו בש״ע לפי דעתו דלא גזרו איסור בשר בחלב אבשר טמאה וחלב טמא דלפ״ז נמשך דלא אמרינן בהו חנ״נ וכן אין לו דין חה״ל איננו נכון ודו״ק:

(ג) ומ״ש ומותר בבישול ובהנאה משמע דס״ל דאין בו איסור כל עיקר ואפילו מדרבנן שרי וכ״כ ה׳ המגיד פ״ט מה׳ מ״א ויש לתמוה אמאי דחו פשטא דסוגיא ר״פ כ״ה דתנן כ״ה אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים וקאמר עלה כמאן דלא כר״ע דאי ר״ע האמר חיה ועוף אינו מן התורה ותירץ רב אשי ה״ק כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מד״ת ומהן מד״ס חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו לא מד״ת ולא מד״ס אלמא דחיה ועוף לר״ע אסור לבשל מד״ס ודוחק לומר דהאי לבשל לאכול הוא ולישנא דקרא נקט כמו שפי׳ ה״ה דהא קרא בין אכילה בין בישול קאמר אבל אין לפרש דלאכול קאמר ולא בישול וז״ל הרשב״א בחידושיו ר״פ כל הבשר אסור לבשל בחלב לישנא דקרא נקט דכתיב לא תבשל גדי ואסור לבשל אסור לאכול קאמר עכ״ל א״כ לפ״ז לאוקימתא דרב אשי נמי ה״ק דאסור לבשל ואסור לאכול מהן מד״ת ומהן מד״ס חוץ מבשר דגים כו׳ והשתא מוכח להדיא דלר״ע נמי איכא איסור בשר בחלב בחיה ועוף מדרבנן בין בבישול בין בהנאה וכדפרישית ודברי הרמב״ם נמי מכוונים ע״פ דרך זה שהרי כתב אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה כו׳ אבל בשר בהמה טהורה שבשלו בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה שבשלו בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנייה ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב מבואר להדיא שלא אמר דמותר לבשל ומותר בהנייה אלא מן התורה וכדמסיים ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב ומהא דכתב אח״כ וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה מוכח להדיא דלענין איסורא דמן התורה קאמר ולהכי קאמר דמאחר דאינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה מן התורה והשתא ודאי משמע דלמאי דכתב אח״כ ואסור באכילה מד״ס כו׳ ה״ה דאסור לבשלו ואסור בהנאה מד״ס דאיסור בישול והנאה נמשך אחר איסור אכילה כדמוכח להדיא ממה דכתב וכן בשר חיה ועוף כו׳ אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה דממילא משמע דלמאי דכתב אח״כ דאסור באכילה מד״ס ה״ה נמי דאסור בבישול ובהנאה מד״ס ומה שלא כתב בפי׳ דאסור מד״ס היינו לפי שלא נתבאר בתלמוד בפירוש וזה דרכו שסותם דבריו כלשון הגמרא ומאחר דפשטא דסוגיא משמע דלא שרי מדרבנן בישול והנאה אלא בשר דגים וחגבים למה לנו להקל. ותו דהתוספות כתבו אהא דתנן בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל כו׳ ה״ה בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר״ע הוא דאמר חיה ועוף אינו מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב עכ״ל לפ״ז משמע דהלכה כרבנן דאין הלכה כר״ע מחביריו ואע״ג דהאשר״י כתב דמדהביא האלפסי דברי ר״ע אלמא דס״ל דר״ע לפרש דברי ת״ק ולא לאפלוגי עליה מ״מ קשה הדבר להקל כנגד דעת התוספות וכך כתב מהרא״י בהגהת ש״ד סימן ע״ו ושכך נוהגין דאין מחלקין בשר עוף וחיה לבהמה בדין איסור אכילה וא״כ לפ״ז נראה דאין לחלק ביניהן גם לענין איסור בישול והנאה ובין בחיה ועוף ובין בבשר טמא וחלב טמאה נוהג דין איסור בשר בחלב אף בבישול והנאה מדרבנן כן נראה לפע״ד ודו״ק וכל זה דלא כמ״ש בהגהת ש״ע בהגה״ה ראשונה ושנייה ושלישית לחלק בדין בישול והנאה בין בהמה לעוף אלא אין חילוק:

(ד) וביצים הנמצאים כו׳ ברייתא פ״ק די״ט פלוגתא דת״ק ור׳ יעקב ופסק כת״ק דמתיר בגמורות אפילו מעורות בגידין ומ״ש בשם הרשב״א דדוקא שיש לה חלבון וחלמון לפ״ז צריך לפרש מעורה מעט וטעמו דאם איך לה אלא חלמון איננה נקראת בשם גמורה אבל רש״י הוה קשיא ליה אי איתא דגמורות בחלבון וחלמון קאמר כיצד הן מעורות דמעורות משמע דלגמרי הן מעורות כמו כל שאר השלל של בצים המחובר באשכול ולכך פרש״י דגמורות קאי אחלמון וזהו שהאריך הרא״ש בבאורו לפרש״י שכתב והיינו שלל של ביצים וכו׳ לומר שהוא מחובר יפה באשכול כמו כל שאר השלל שמחובר יפה באשכול שהוא בשר השדרה שהבצים אדוקין שם כמו שפרש״י לשם לאפוקי מעורה מעט וכך היא כוונת רבינו שכתב ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השלל של בצים כו׳ וטעמו לומר כמו כל שאר השלל של הבצים שהיא מעורה לגמרי וסובר רבינו דבכלל כמו השלל משמע נמי אפילו הוא אדומה כמו כל שאר השלל ופשיטא דבכלל זה נמי אף במחובר באשכול עדיין כמו שאר השלל והכי מוכח להדיא בלישנא קמא דרב יוסף דברייתא דתני מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כו׳ דאלמא דההיא דמצא בה בצים גמורות דפליגי בה ת״ק ורבי יעקב בשהיא מחובר באשכול בכלל כל שאר השלל ומבואר הוא מדברי הרא״ש דכתב דבריו אליבא דלישנא קמא דרב יוסף ע״ש בסוגיא בפרש״י ובלשון הרא״ש וכל זה דלא כמו שהבין ב״י שרבינו לא קאמר אלא בפורשת מן האשכול דליתא. ודע דהרשב״א בת״ה הארוך פי׳ שלל של בצים היינו גדולות שיש להם חלבון וחלמון ואשכול היינו בעודם קטנות שאין להן אלא חלמון לבד ע״ש תחלת שער רביעי בית שלישי אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא״ש על פי פרש״י. ואיכא למידק הלא גבי גיעולי בצים כתב הרשב״א דמעורה בגידין הוי כבשר הפורש מן החי כדלעיל בסימן פ״ו ס״ז ואין לפרש דלשם איירי באין לה אלא חלמון בלבד דא״כ אי אפשר שלא תהיה מעורה בגידין ועוד אמאי לא כתב הרשב״א גבי געולי בצים דאפי׳ מעורה נמי שרי כשיש לה חלבון וחלמון כדכתב גבי בשר בחלב אלא צ״ל דאפילו יש לה חלבון וחלמון אם מעורה בגידין הוי כבשר הפורש מן החי ואסור ודוקא לגבי בשר בחלב הקילו משום דבשר עוף בחלב דרבנן כתירוצו של בה״ג א״נ משום דבשר בחלב כל חד באפי נפשיה שרי הקילו כמו שהעתיק ב״י בסי׳ פ״ו: ולענין הלכה פסק ב״י בש״ע כסברת הרשב״א מיהו נראה כיון דהמרדכי וש״ד אסרי לאכול בחלב אא״כ כשנמצאים בקליפתן החיצונה הקשה וכפי׳ רשב״ם אין להקל ותו הלא מהרא״י בהגהת ש״ד התחבט לתת טעם למנהג העולם שאף בקליפה החיצונה קשה לגמרי מולחין אותה ואעפ״י שלא נתברר הטעם יפה בדבריו לפע״ד יראה דמנהג אבותינו תורה היא והוא דבפרק הדר כתבו התוס׳ דלתירוץ בה״ג והקילו טפי בבשר וחלב מבנבלה משום דבשר עוף בחלב מדרבנן לפ״ז למ״ד בשר עוף בחלב דאורייתא אפילו מצא בה ביצה שכמוה נמכרת בשוק אסור לאכלו בחלב וכדין ביצת נבלה והשתא מאחר שלדעת התוס׳ בפ׳ כ״ה פליגי רבנן אדר״ע וס״ל דבשר עוף בחלב דאורייתא אין הלכה כר״ע מחביריו ודלא כהרא״ש שכתב דר״ע מפרש הוא ולא פליג וכך נוהגין העולם שאין מחלקין בדין איסור אכילה בין בשר בהמה לבשר עוף וכדכתב מהרא״י בהגהת ש״ד סימן ע״ו א״כ לפי דעת התוס׳ וע״פ תירוץ בה״ג דין גמור הוא שאסור לאכול ביצה שנמצא בתרנגולת בחלב אפי׳ כמוה נמכרת בשוק וכדין ביצת נבלה ולכך נזהרין העולם למולחה לפי מנהגם לאורויי דדין בשר יש לה וממילא לפי זה אין לאכלה בחלב אפילו כמוה נמכרת בשוק דאל״כ הו״ל תרתי דסתרי אהדדי ודלא כמו שפסק בש״ע דמותר לאכלן בחלב אפילו מעורה בגידין כהרשב״א דליתא מיהו דיעבד אם נתערבו בחלב אין להחמיר בכמוה נמכרת בשוק ומהאי טעמא נמי אם מלחוה עם בשר הביצה נאסרת דכיון שאין בה דם כלל בולעת דם פליטת הבשר ואין הקליפה הקשה מונעת מלפלוט ומלבלוע ע״ל במ״ש בס״ד סוף סימן ע״ה: כתב הרב בהגהת ש״ע דכשעושין חלב משקדים ומניחין בה בשר עוף דא״צ לחוש למראית העין לשום שם שקדים ושרי ליה מאריה וכבר כתבתי בסימן ס״ו לסתור טעמו שכתב בזה להתיר וכ״פ מהרש״ל וע״ש:

(ה) כתב הרמב״ם המבשל בחמי טבריה כו׳ כבר הקשה בית יוסף על דברי רבינו ששינה לשון הרמב״ם ולי נראה דאפשר לומר דבכוונה שינה לאורויי דס״ל להרמב״ם דדם שבשלו בחלב אעפ״י שאין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב מכל מקום לוקים עליו משום דם ולפי דבדברי הרמב״ם אפשר לפרש דלא קאמר אין לוקין על אכילתו אבל לוקין עליו משום ד״א אלא במבשל בשר בחלב מתה אבל בשל דם בחלב אינו לוקה אף משום דם מדאמר בפרק הקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר עליו וכך מוכח קצת לשון הרמב״ם דכתב לשון יחיד ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלא קאי אלא אחלוקה אחת מן החלוקות ומסתמא דלא קאי אלא בבשל בשר בחלב מתה מטעם דאמרן לכך העתיק רבינו דם שבשלו בחלב מחלוקה שכתבה הרמב״ם וקבעה בחלוקה הראשונה לאורויי דאף בדם שבשל בחלב לוקה עליו משום דם ואין צ״ל במבשל בשר בחלב מתה ולכך כתב רבינו אח״כ בסתם או בחלב מתה פטור ולא הוצרך לפרש דאין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב אבל לוקה עליו משום נבלה משום דנלמדנו במכ״ש ממבשל דם שכתב תחילה ועיין בב״י שהביא ראיה מפירש״י דפכ״ה גבי לב דדם שבשלו חייב עליו כרת אבל הרשב״א ס״ל דהלכתא דדם שבשלו אינו עובר עליו כדכתב רבינו על שמו ס״ס ע״ז:

(ו) וכתב א״א הרא״ש דנסיובי דחלבא וכו׳ ע״ל סוף סי׳ פ״א הביא ב״י דברי הרא״ש דאף להר״ר שמחה דמי חלב שרי באכילה מ״מ לא לקי עליה בבשר בחלב דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל וכו׳:

(ז) חלב הנמצא בקבה וכו׳ באשיר״י ס״פ כ״ה כתב תחלה גירסת רב אלפס וכתב עליו ולא משמע כן וכו׳ ואח״כ כתב דרש״י לא גרס ליה וכתב עליו ואין הלשון מוכיח כגירסת רש״י וכו׳ ואח״כ כתב ור״ת היה אומר דלגירסא זו יש לחלק וכו׳ מדהקש׳ על גירסת רב אלפס וגי׳ רש״י ועל חילוקו של ר״ת לא הקשה כלום אלמא דמסקנתו כר״ת והב״י כתב דנ״ל שדעת הרא״ש נוטה לדעת רש״י שהרי כתב וכו׳ ולא הבנתי דבריו ואולי ט״ס הוא וצריך להגיה שדעת הרא״ש נוטה לדעת הרי״ף:

(ח) ומ״ש לפיכך אם מלח הקבה וכו׳ פירוש כיון דאיסורא הוי משום בשר בחלב אינו אוסר אלא בנ״ט ואם יש ששים הכל שרי אבל אינו אוסר משום דה״ל דבר המעמיד דבשר בחלב בטעמא תלה ליה רחמנא אבל בהעמיד בעור קבת נבלה אוסר מטעם דאזלינן בתר המעמיד ולא מהני ביה בטול ששים עיין בב״י האריך בזה:

(ט) ומ״ש דלר״ת בצלול דוקא אבל בקרוש כיון דפירשא היא לית לן בה איכא למידק דאע״ג דפירשא היא מ״מ קבלה טעם בשר במליחה וטעם כעיקר דאורייתא וכשמעמיד בה הו״ל בשר בחלב וכ״כ הר״ר ירוחם והמרדכי ע״ש ראבי״ה וסה״ת והביאו ב״י. וי״ל דלר״ת בקרוש ולרב אלפס אף בצלול אין כח בטעם בשר שקיבל פרש זה מן עור הקיבה לאסור את החלב. ועיין בב״י. ותו נראה לפע״ד דכיון דבשר בחלב חידוש הוא דאפי׳ תרו לה כולי יומא לא נאסר א״כ אין חלב זו שנמלחה עם הקבה אסורה מדאורייתא אלא גזירה דרבנן הלכך הכא דפירשא בעלמא הוא לא גזרו כלל ועל בדין קיבה בסימן פ״א סעיף ח׳ שם נתבארו מקצת דינים אלו דלא כמ״ש בהגהת ש״ע וע״ש: