טור-שו״ע יורה דעה קע״טטור-שו״ע
שולחן ערוךשלא לכשף, לעונן ולנחש, ובו י״ט סעיפים (א) אֵין שׁוֹאֲלִים בְּחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים וְלֹא בְּגוֹרָלוֹת. {הַגָּה: מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה׳ אֱלֹהֱיךָ (דברים יח, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת דע״פ וּבְשֵׁם סִפְרִי). וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לִשְׁאֹל בְּקוֹסְמִים וּמְנַחֲשִׁים וּמְכַשְּׁפִים (פִּסְקֵי מהרא״י סי׳ צ״ו).} (ב) נָהֲגוּ שֶׁאֵין מַתְחִילִין בְּב׳ וּבְד׳, וְאֵין נוֹשְׂאִים נָשִׁים אֶלָּא בְּמִלּוּי הַלְּבָנָה. {הַגָּה: וְלָכֵן נָהֲגוּ גַּם כֵּן לְהַתְחִיל לִלְמֹד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִחוּשׁ יֵשׁ סִימָן (סמ״ק סִימָן קל״ו). בְּמַה שֶּׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּזָּל, לֹא יַעֲשֶׂה וְלֹא יִסְמֹךְ עַל הַנֵּס, אֶלָּא שֶׁאֵין לַחֲקֹר אַחַר זֶה מִשּׁוּם תָּמִים תִּהְיֶה (דברים יח, יג) (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ״ן סִימָן רפ״ו) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.} (ג) הָאוֹמֵר: פִּתִּי נָפְלָה מִפִּי, אוֹ מַקְלִי מִיָּדִי, אוֹ בְּנִי קוֹרֵא לִי מֵאַחֲרַי, אוֹ שֶׁצְּבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁעָבַר נָחָשׁ מִימִינוֹ אוֹ שׁוּעָל מִשְּׂמֹאלוֹ, וּלְמִי שֶׁאֵרַע לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ נִחוּשׁ שֶׁלֹּא לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה, וְכֵן הַמְנַחֲשִׁים בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת וּבְכוֹכָבִים, וְכֵן הָאוֹמֵר: אַל תַּתְחִיל לִגְבּוֹת מִמֶּנִּי, שַׁחֲרִית הוּא, מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא, מוֹצָאֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא, וְכֵן הָאוֹמֵר: שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל שֶׁקָּרָא כְּעוֹרֵב, וְתַרְנְגֹלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּתַרְנְגוֹל, אָסוּר. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים אִם אֵינוֹ אוֹמֵר הַטַּעַם לָמָּה מְצַוֶּה לִשְׁחֹט הַתַּרְנְגֹלֶת, אֶלָּא אוֹמֵר סְתָם שַׁחֲטוּ תַּרְנְגֹלֶת זוֹ, מֻתָּר לְשָׁחֲטָהּ כְּשֶׁקָּרְאָה כְּתַרְנְגוֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר״א וְהוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי״ל סי׳ קי״ח). וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג.} (ד) בַּיִת, תִּינוֹק וְאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִחוּשׁ, יֵשׁ סִימָן. {הַגָּה: אִם הִצְלִיחַ אַחַר זֶה ג׳ פְּעָמִים אוֹ לֹא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ״י). וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לְתִינוֹק: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֶיךָ (טוּר). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָדָם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ סִימָן בְּדָבָר שֶׁיָּבוֹא לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִיעֶזְר עֶבֶד אַבְרָהָם אוֹ יְהוֹנָתָן (טוּר וְהר״ד קִמְחִי), וְיֵשׁ אוֹסְרִין (רַמְבַּ״ם וּסְמַ״ג). וְהַהוֹלֵךְ בַּתֹּם וּבוֹטֵחַ בַּה׳, חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ (תהלים לב, י).} (ה) חוֹבֵר חֶבֶר, זֶהוּ שֶׁעַל יְדֵי לַחַשׁ מְקַבֵּץ חַיּוֹת אוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, יַתּוּשִׁים וּפַרְעוֹשִׁים. (ו) מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב מֻתָּר לִלְחֹשׁ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. (ז) מִי שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרָיו נָחָשׁ וְעַקְרָב, מֻתָּר לְחַבֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּהוּ. (ח) הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה אוֹ עַל הַחוֹלֶה וְרוֹקֵק, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ רוֹקֵק, אִסוּרָא מִיהָא אִכָּא וְאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, הַכֹּל מֻתָּר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרֵא הַפָּסוּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל בִּלְשׁוֹן לַעַז, לֹא (רַשִׁ״י בְּשֵׁם רַבּוֹ). וּמִיהוּ בְּרוֹקֵק טוֹב לִזָּהֵר בְּכָל עִנְיָן, בִּפְרָט אִם מַזְכִּירִין הַשֵּׁם, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַטּוּר לְדַעַת ר״י).} (ט) תִּינוֹק שֶׁנִּפְגַּע, אֵין קוֹרִין עָלָיו פָּסוּק וְאֵין מַנִּיחִין עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה. (י) הַבָּרִיא, מֻתָּר לִקְרוֹת פְּסוּקִים לְהָגֵן עָלָיו מֵהַמַּזִּיקִין. (יא) לִמְדֹּד הָאֵזוֹר וְלִלְחֹשׁ עָלָיו, מֻתָּר וְאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. {הַגָּה: וְעַיֵּן בא״ח סִימָן ש״ו. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר לְחָשִׁים. וְעַיֵּן בא״ח סי׳ ש״א אֵיזֶה לַחַשׁ וְקָמֵעַ אָסוּר.} (יב) מֻתָּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּקָמֵעַ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם שֵׁמוֹת. וְכֵן מֻתָּר לִשָּׂא קְמֵעִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּסוּקִים. וְדַוְקָא לְהָגֵן שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, אֲבָל לֹא לְהִתְרַפְּאוֹת בָּהֶם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה אוֹ חוֹלִי, אֲבָל לִכְתֹּב פְּסוּקִים בִּקְמֵעִין, אָסוּר. (יג) דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (דברים יח, יא), זֶה שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַטֻּמְאָה. (יד) לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הַחוֹלֶה לָשׁוּב אֵלָיו לְאַחַר מִיתָה לְהַגִּיד לוֹ אֶת אֲשֶׁר יִשְׁאַל אוֹתוֹ, מֻתָּר. {וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ, אִם אֵינוֹ מַשְׁבִּיעַ גּוּפוֹ שֶׁל מֵת רַק רוּחוֹ (כֵּן מַשְׁמָע בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם רא״ם דְּלֹא כְּבֵית יוֹסֵף).} (טו) אוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, אָסוּר. וְעַל יְדֵי סֵפֶר יְצִירָה, מֻתָּר. {אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה (טוּר).} (טז) מַעֲשֵׂה שֵׁדִים, אָסוּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לִשְׁאֹל בָּהֶם עַל הַגְּנֵבָה. {הַגָּה: וְכַיּוֹצֵא בָזֶה (בֵּית יוֹסֵף וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי״א מֵהִלְכוֹת גְּזֵלָה). וְעַל יְדֵי הַשְׁבָּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָם עַל יְדֵי שֵׁמוֹת, יֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר״י וְשָׁם בְּהַגָּה הַנַּ״ל), מִכָּל מָקוֹם רֹב הָעוֹסְקִים בָּזֶה אֵינָן נִפְטָרִים מֵהֶם בְּשָׁלוֹם, עַל כֵּן שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם (משלי כב, ה) (בֵּית יוֹסֵף).} (יז) הַנּוֹהֲגִים לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן עִם מִינֵי מַאֲכָל בְּלֵיל הַמִּילָה וְאוֹמְרִים שֶׁהוּא לְמַזַּל הַתִּינוֹק, אָסוּר {וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קע״ח.} (יח) לְקַטֵּר הַבַּיִת בְּעֵשֶׂב שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ טוֹב, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה כֵן כְּדֵי לְהָסִיר רֵיחַ רַע. (יט) הַמְקַטֵּר לְשֵׁד לְחָבְרוֹ וּלְכֹפוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, חַיָּב מִשּׁוּם עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהַלּוֹמֵד מִן הָאַמְגּוּשִׁי, אֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, חַיָּב מִיתָה.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א) דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף.
קוסם כתב הרמב״ם זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים העתידים להיות ויש שממשמשין בחול או באבנים ויש שגוהר לארץ וצועק ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרים ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם ואחד השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה וכן המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יפה לצאת כתב הרמב״ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חדש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני ואסור לעונן אף על פי שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה. (ב) מנחש האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו פי׳ באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר דבר פלוני יהיה או לא יהיה או אלו שמנחשים בכוכבים לומר כוכב פלוני עולה אין טוב לצאת וכן אלו שאומרים אל תתחיל לגבות ממנו שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר״ח הוא שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא כעורב ותרנגולת שקראה כתרנגול וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם. (ד) אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב״ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. (ה) חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים ואפילו נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים כתב הרמב״ם איזהו חובר איש מדבר דברים שאינם בלשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעת בסכלותו שהאומר כך על הנחש ועל העקרב שאינו מזיק והאומר כך וכך על האדם אינו ניזק ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח ביתו או סלע וכיוצא בו בדברים אלו אסור והחובר בעצמו לוקה ואדם שהחובר אומר עליו קולות ויושב לפניו ומדמה שיש לו בהן הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שמשתתף בסכלות המחבר. (ו) מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש עליו אפילו בשבת וכתב הרמב״ם אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא יטרף דעתו. (ז) מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו. (ח) כתב הרמב״ם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן לא די להם שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואת הגוף ואינו אלא רפואת הנפש ור״י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה״ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר. (י) ומותר לקרוא פסוק להגן כגון בלילה על מטתו. (יג) אוב זה המעלה המת בכשפיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו.
ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. (טו) מכשף כולל כל אלו ויש בו ג׳ חלוקים העושה מעשה ע״י כשפים חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו אוחז העינים פטור אבל אסור ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה. (טז) כתב הרמ״ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכ״כ ה״ר ישעיה כל אדם שעושה על ידי שמותיו הקדושים מותר שהוא גדולתו וגבורתו של הקב״ה ואין אסור אלא ע״י שדים. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.