ואשה כי תהיה זבה וגו׳ ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים וכו׳. ברייתא בת״כ הביאוה הפוסקים ופירוש מדכתיב והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור בפרק כל היד (נדה י״ט) נפקא לן מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ומדכתיב מקור דמיה הרי כאן שנים וכתיב וטהרה ממקור דמיה הרי כאן שנים הרי ארבע והאנן תנן חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג א״ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה אבל שאר אדמומית שלמטה מה׳ דמים לאו דם טמא הוא ואצ״ל ירוק דטהור כאשר יתבאר בעז״ה בסימן קפ״ח:

(ב) ואף באלו וכו׳. ר״פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מב״ל שמטמאה בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה ובפ׳ יוצא דופן (ד׳ מ״א) אסיקנא דעד בין השיניים (פי׳ רש״י כמין שיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר) הוי בית החיצון ובין השיניים עצמן כלפנים:

(ג) ומ״ש אפי׳ כחרדל או פחות משנה ר״פ יוצא דופן ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ופחות מכאן פירוש בין זב ושכבת זרע בין נדה וזבה מטמאין בכל שהוא דלא כרבי נתן משום רבי ישמעאל דאומר זב צריך כחתימת פי האמה דכתיב או החתים בשרו מזובו אלא אפילו כעין החרדל דהוא פחות מחתימת פי האמה ואפי׳ עוד פחות מכאן:

(ד) ומ״ש בין באונס בין ברצון ברייתא בפרק בנות כותים (נדה ל״ו) מיתורא דוכי יזוב זוב משמע זוב מ״מ ואפי׳ באונס פירוש באונס כגון קפצה וראתה או ראתה בהמה או עוף נזקקין זה עם זה וכו׳ ופירוש ברצון כלומר שלא באונס אלא מחמת עצמה:

(ה) ומ״ש מונה ז׳ ימים עם יום ראייתה בפ״ק דר״ה (דף י׳) קאמר רבא נדה אין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה ופירש״י אין תחלת היום עולה לה בסופה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז׳ ולא תאמר מקצת יום ז׳ ככולו ותטבול ביום: סוף היום עולה לה בתחילתה. שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז׳ ימי נדה ואינה צריכה למנות אלא ו׳ והוא ובנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה לנקיים שלא הצריכה תורה ספירת ז׳ נקיים אלא לזבה אבל לנדה אפי׳ ראתה כל ז׳ ופסקה עם שקיעת החמה טובלת לערב עכ״ל והכי משמע בכמה דוכתי ממסכת נדה וכן כתבו הפוסקים:

(ו) ומ״ש ומיום ז׳ ואילך עד י״א יום וכו׳ בסוף נדה אסיקנא די״א יום שבין נדה לנדה פליגי בה לר״א בן עזריה הלכה למשה מסיני הוא ולר״ע קראי נינהו וכתב הרמב״ם בפ״ו דאיסורי ביאה כר״א בן עזריה דהלכה למשה מסיני הן:

(ז) ומ״ש ומשפטה בהן וכו׳ עד חוזרת לתחלת ימי נדות כל זה מבואר בסוף נדה אלא דמ״ש משמרת כל הלילה שאח״כ וכ״כ הרמב״ם בפ״ו קצת קשה דמשמע התם דצריך שתשמור יום המחרת קצת ואח״כ תטבול וכן פירש״י להדיא (בדף ע״ב ע״א) ונראה דרבינו דקדק לפרש דאע״פ דלכתחלה אינה טובלת עד לאחר הנץ החמה מ״מ בשימור כל הלילה הוי שימור שהרי בפרק הקורא את המגילה למפרע תנן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דמה שצריך שימור קצת למחרתו אינו אלא קצת עלייה דעמוד השחר כדי שתטבול ביום אלמא דא״צ שימור מדינא אלא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ואח״כ תטבול אלא דלכתחלה לא תטבול עד הנץ החמה. וזה שכתב רבינו כאן דבין זבה קטנה בין זבה גדולה טובלת ביום לאחר הנץ החמה מיד זהו דין תורה שטובלת מיד ובפרק תינוקת (נדה ס״ז) ילפינן לה מדכתיב לה וספרה לה ז׳ ימים אחר תטהר אחר מעשה שספרה מקצת היום של ז׳ תטהר ע״י טבילה. וכתב הרי״ף דכיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות פירוש וה״ה לבעלה וכן פירש הר״ן אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק פי׳ אף חכמי המשנה שהיו נוהגים ע״פ דין תורה בנדה וזבה אמרו דאף ע״פ דדין תורה מותרת לשמש דכיון שטבלה טהורה אפ״ה י״א שאסורה לשמש שמא תסתור ותבא לידי איסור כרת ולקמן סימן קצ״ז כתב רבינו דאח״כ תקנו עוד שלא תטבול ביום שביעי גזירה שמא יבא עליה וכו׳. והאמוראים תקנו תקנה זו וכדאיתא להדיא בפרק תינוקת (נדה ס״ז) ולשם יתבאר בס״ד. והב״י הביא הא דתניא אחר תטהר רבי שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכתב דלפירש״י והתוס׳ אטבילה קאי הא דאמרו חכמים אסור לעשות כן דאסור לטבול ביום וכן כתב סמ״ג והתרומה והמרדכי וכתב עוד המרדכי שכך משמע מתוך האלפס מיהו הר״ן פירש להדיא דברי הרי״ף דאתשמיש קאמר דאסור לעשות כן וכן פי׳ ב״י דמשמע הכי מדברי הרי״ף וקשה טובא שהרי בסוף דבריו כתב הרי״ף ואי לא חזיא יום ט׳ טבלה לערב ומשתריא וכו׳ ואי לא חזיא ביום י׳ טבלה לאורתא ומשתריא וכו׳ דאלמא מדפסק שיהא טובלת לערב דהא דתניא אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן אטבילה קאי דאסור לטבול ביום אלא לערב וי״ל דס״ל להר״ן דפסק זה כתב הרי״ף למאי דאסיקנא בפרק תינוקת (נדה ס״ז) דאסור לטבול ביום וכמ״ש רבינו בסימן קנ״ז ומיהו מדלא הביא הרי״ף ההיא דתינוקת בפסק זה אלא דלאחר סיום הברייתא ודקאמר ר״ש אחר מעשה תטהר וכו׳ כתב הפסק כללא דנקטינן וכו׳ משמע דמהך ברייתא נקטינן הכי דטבלה לערב והיינו מדקאמר ר״ש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דאטבילה קאי וכמו שהבין המרדכי. ומ״ש הרי״ף בתחלה רש״א אחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק ה״פ דאע״ג דדין תורה אחר מעשה הטבילה טהורה להתעסק בטהרות וה״ה דטהורה לבעלה אבל אמרו חכמים לא תעשה כן אף לטבול ביום שלא תבא לידי ספק אם תשמש אח״כ ובאשיר״י כתב כלשון הרי״ף עד ואי לא חזיא ביום י׳ טבלה ומשתריא לערב לשון זה מבואר דטבלה ביום ולא משתריא אלא לערב דאלמא דאסור לעשות כן אתשמיש קאי דאל״כ הו״ל לומר טבלה לערב ומשתריא כמ״ש הרי״ף ומיהו הדבר ברור דברייתא זו לא נשנית אלא בימות התנאים וחכמי המשנה שהיו טובלים ביום כדין תורה ואסרו התשמיש וההיא דתינוקת דאסרו אף הטבילה ביום תקנה זו נתחדשה בימות האמוראים וכמ״ש התוס׳ להדיא בפ׳ המפלת (נדה כ״ט) בד״ה ר״ש ובפ׳ תינוקת (נדה ס״ז) בד״ה אבל אמרו וזאת הוא דעת רבינו וכדפרישית והוא העיקר:

(ח) ומ״ש חוץ מיום שפוסקת בו. ה״א בפ׳ בנות כותים (נדה ל״ג) בנות כותים מטמאין משום דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז׳ ובפ׳ תינוקת (נדה ס״ט) פריך ורב ככותאי אמרה לשמעתתיה:

(ט) ומ״ש ואם לא ראתה וכו׳. ה״א בסוף נדה וטעמא דמילתא דכיון דאין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה דאם רואה בו תחלת נדה היא הלכך אין יום י״א צריך שימור ומותרת לבעלה ד״ת מיד אחר טבילתה דאפי׳ תראה דם בו ביום אחר תשמיש אינו סותר למפרע ולא עבר על איסור כרת אלא תחלת נדה היא עכשיו בראייה זו מיהו רב ששת ורב אשי פליגי בה ולרב ששת מדרבנן אסורה לשמש ביום שלאחריו כדאמרי׳ בפ׳ בא סימן (נדה נ״ד) אמר רב ששת גרגרן דתנן אסור ורבי׳ לא כתב כאן אלא דין תורה והך מילתא דפליגי בה אמוראי לא הזכירו רבינו אבל מה שאסורה לשמש תוך י״א יום לאחר טבילת הנץ החמה משום דאמרו חכמים אסור לעשות כן לית בה ספק הזכירו רבי׳ וכך כתב הרי״ף והרא״ש אבל סה״ת והסמ״ג והמרדכי כתבו ג״כ דצריך לשמור יום י״ב מדרבנן וכדמוכח בפ׳ בא סימן ע״ש:

(י) ומ״ש וביום י׳ פליגי וכו׳ בסוף נדה רבי יוחנן אמר בעי שימור דאע״ג דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה דאין מצטרף עמו אלא י״א דהו״ל תרי מ״מ בעי שימור י״א כנגדו ור״ל אמר לא בעי שימור כיון דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה. וז״ל הסמ״ג אבל אם ראתה יום י׳ ויום י״א שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום י״ב מה״ת וי״א מד״ס מאחר שעברו ימי זיבה ופי׳ ב״י דלר״ע דיליף לה מקראי הו״ל מן התורה ולראב״ע דהו״ל הל״מ הו״ל מד״ס ולישנא דאבל לא ניחא לי וכו׳. וצ״ע עכ״ל ושרי ליה מאריה דפי׳ דברי הסמ״ג ודאי כך הוא י״א דאף לרבי יוחנן אם ראתה י׳ וי״א כיון דכלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה אינה צריכה שימור יום י״ב אלא מדרבנן כי היכי דבראתה י״א לחודיה דצריכה שימור י״ב מדרבנן לרב ששת פ׳ בא סימן וי״א כיון דראתה תרתי יומי בימי זיבה י׳ וי״א צריכה שימור י״ב מן התורה לרבי יוחנן והכי איתא בסה״ת להדיא ומשם למד הסמ״ג לכתוב כן:

(יא) עברו כל י״א יום ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות איכא למידק הלא אפי׳ ראתה י׳ וי״א וי״ב ג״כ אינה זבה אלא י״ב תחילת נדה היא וסופרת ו׳ נקיים והן וטובלת וכ״כ הרי״ף והרא״ש וא״כ קשה על דברי רבינו מאי איריא דעברו כל ה״א ולא ראתה אפי׳ ראתה י׳ וי״א וי״ב נמי חוזרת לתחילת נדה בי״ב והו״ל לאשמועינן רבותא ונ״ל דלפי דרבינו בא להורות בבבא שאחריה דאם ראתה בתוך י״א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז׳ נקיים וכפירש״י והרמב״ן דלא כהרמב״ם דאפילו ראתה בתוך י״א יום ונעשה זבה אע״פ שלא היו לה ז׳ נקיים מיד כשכלו י״א יום חוזרת לימי נדות והביאו ב״י לכך כתב תחילה עברו כל י״א יום וכו׳ כלומר בהא ודאי חוזרת לימי נדות לד״ה ואף לרש״י והרמב״ן אבל אם ראתה ג׳ ימים בתוך י״א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי נדות ודלא כהרמב״ם:

(יב) משרבו הגליות וכו׳ ושמא תראה וכו׳ כצ״ל ושמא בוי״ו וה״פ חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שיורו על דם טמא שהוא טהור וכדאיתא ס״פ כל היד דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא ועוד חששו דאפילו נבא להחמיר ולטמאות כל דם אדום אפ״ה חומרא דאתי לידי קולא היא דשמא תראה האשה בימי נדתה ז׳ ימים ויהיה הכל דם טהור מלבד ראיית יום שביעי והרי היא צריכה עוד ז׳ ימים מלבד מה שהיתה סופרת מתחילה ז׳ ימים ולאו דוקא שצריכה עוד ז׳ כי אינה צריכה אלא ו׳ ימים כי לעולם מונה ז׳ ימי נדה מתחילת ראייתה דאף סוף היום עולה לה בתחילה כדפרי׳ לעיל על כן החמירו לטמא כל מראה דם אדום דאפי׳ לא יהא נראה לנו שיהא דם נדה אפ״ה החמירו לטמא כל מראה דם להחזיקה בדם נדות ממש וכדאשכחן דרבי יוחנן ור׳ זירא ועולא לא חזו דמא כדי להורות בין טמא לטהור אלא טימאו את הכל ופשיטא דלא טימאו את הלבן והירוק דבהא לא בעינן חוכמתא דהכל יודעים להבדיל בין אדום ללבן וירוק אלא באדום גופיה בעינן חוכמתא בין מראה אדום טמא למראה אדום טהור ובכלל לשון זה הוא לומר שהחמירו בו עוד חומרא כשהסכימו לטמא כל מראה דם אדום כלומר שמה שתיקנו לטמא כל דם אדום עוד החמירו בו כאילו היתה ראייה זו תחילת ראייתה דאף אם ראתה שני ימים תתחיל למנות מיום שני ויושבת ששה והן והוא מה שהתקין רבי בשדות שהן ע״ה כדאיתא פרק תינוקת שזה היה קודם שבא רבי זירא וכל זה הוא להיכא שאינן טועות ויודעות להבחין בין ימי נידותה לימי זיבתה ולפי זה לא היה צריך עוד לתקן חומרא כי יספיק במה שתשב ששה והן כיון שיודעת להבחין בין ימי נדה לימי זיבה אלא דכדי שלא יבואו הנשים לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה כי סבורה תהיה כשראתה ג׳ ימים דבימי נדתה היא רואה וכי תחזור ותראה עוד טפת דם כחרדל ותהא חוששת שמה שראתה תחילה שלשה ימים דם טהור היה ועכשיו שראתה טפת דם כחרדל תחילת נדה היא תהיה סופרת ו׳ ימים דיהיו ז׳ עם יום שראתה טפת דם כחרדל וטובלת ליל ח׳ לראייה זו דטפת דם כחרדל שהיא תחילת נדה ושמא טועה היא בין ימי נדה לימי זיבה והשלש ראיות שראתה ימי זיבה הן ומה שראתה עכשיו היא סותרת מניינה וצריכה ז׳ נקיים חוץ מיום שפוסקת בו לכן הוסיפו חומרא אחר חומרא וכו׳ דאפילו לא ראתה תחילה כלל אלא עכשיו הוא תחילת ראיית טפת דם כחרדל תשב ז׳ נקיים כדי שלא תבא לידי טעות ומה שלא אמר אפי׳ לא תראה אלא כל שהוא רבותא קאמר דאע״ג דבטיפת דם כחרדל ליכא למימר דיצא מן המקור בג׳ ימים זה אחר זה טפה אחר טפה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שהוא יצא לחוץ והו״ל ג׳ ראיות בג׳ ימים וצריכה מן התורה ז׳ נקיים שהרי אינו אלא טפה אחת כחרדל ואין כאן אלא ראייה אחת אפ״ה צריכה ז׳ נקיים מחשש׳ דטועה היא כדפרי׳ וכיוצא בזה כתב הר״ר יונה בפרק אין עומדין והמרדכי והר״ן בה׳ נדה ומביאו ב״י. אבל לפעד״נ נכון והוא דבפרק יוצא דופן (נדה מ״א) אמר רבי יוחנן מקור שהזיע כב׳ טפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימר מעלמא אתי (פי׳ מן הצדדין) וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טפת דם אחת כחרדל דאע״פ שאינה כי אם טפה אחת לא תלינן דמצדדין אתיא: כתב הרמב״ם בפי״א זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת ז׳ ימים בנדתה ואע״פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר הג׳ תשב ז׳ נקיים אין זה מנהג אלא טעות וכו׳ עכ״ל. והאחרונים כתבו מנהג זה על שם הא״ז וכתוב בתרומת הדשן סי׳ רמ״ה שלא שמע שום טעם לדבר ע״כ. ואנכי מצאתי כתוב בדרשות הר״ש מאוסטרייך על מ״ש הא״ז שסופרת י״ד יום אחר ראייתה קודם שטובלת דמהר״ם קלויזנ״ר והוא דקדקו בדבר למצוא טעם למ״ש הא״ז בזה והיה נראה להם הטעם כיון שנדה דאורייתא סופרת ז׳ וטובלת אע״פ שרואה בז׳ שלה משום טבילה בזמנה מצוה וצריכה עוד לספור ז׳ נקיים שמא ראייה האחרונה היה בימי זיבה לכך יש להן להמתין ז׳ ולספור נקיים דשמא תחזור לדאורייתא ואז צריכה ז׳ לנדות עכ״ל: ומ״ש לכך יש לה להמתין ז׳ וכו׳. כלומר מקודם שתתחיל לספור ז׳ נקיים יש לה להמתין ז׳ ואח״כ לספור ז׳ נקיים ואע״פ שאינה טובלת לאחר ז׳ הראשונים מ״מ כדי שלא תשתכח ממנה דינא דאורייתא כי שמא תחזור לדאורייתא דבמהרה יבנה המקדש ואז צריכה ז׳ לנדות ולטבול בסוף ז׳ לנדות אע״פ שרואה בז׳ שלה משום דטבילה בזמנה מצוה דבלאו האי טעמא הוה קשה מה בכך דתשתכח ממנה דינא דאורייתא ותטבול אחר ז׳ נקיים גם כשיבנה המקדש וכמו שהיא נוהגת עכשיו ולכן אמר דאם כן תהיה עוברת על טבילה בזמנה מצוה ויש לטעם זה פנים מסבירות: