שחיטת עכו״ם נבלה וכו׳ משנה פ״ק דחולין (דף יג) שחיטת עכו״ם נבלה ופרש״י שחיטת עכו״ם אפילו כהלכתא ואחרים רואים אותו עכ״ל נראה דלפי דסד״א דכל שחיטה אפילו דעכו״ם מוציאה מידי נבלה אם נשחטה כהלכתה ואחרים רואין אותו שלא שהה ושלא דרס ומתניתין מיירי באין אחרים רואים אותו אלא דנשחטה לפנינו כהלכתא ויודע הלכות שחיטה ואפ״ה הוא נבלה דאין העכו״ם נאמן שלא שהה ולא דרס לכך פרש״י דליתא אלא כל שחיטת העכו״ם חשוב נבלה ודאי כאילו לא נשחטה כלל אלא מתה מאליה ומ״ש בשם הרמב״ם הוא בפ״ד מה״ש ז״ל עכו״ם ששחט אע״פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה וגדר גדול גדרו בדבר שאפי׳ עכו״ם שאינו עע״ז שחיטתו נבלה עכ״ל ודעתו ז״ל כי אין לפרש שהזהירתו התורה שלא יאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו דלא אצטריך קרא להכי שכבר הזהירתו התורה שלא יאכל נבלה וטרפה וחלב ודם וגיד דכל הני איתנהו במה שזבח הנכרי בתוך ביתו אלא בע״כ דקרא איירי במה שזובח הנכרי בביתו של ישראל וראה אותו שוחט בסכין יפה שחיטה הגונה וראויה אפ״ה אסורה אבל הרא״ש רפ״ק דחולין הביא דבריו והשיג עליו וז״ל ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו אבל ר״י פי׳ הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו עכ״ל והוא מדברי התוס׳ סוף ד׳ ג׳ בד״ה קסבר כותים ונראה דאיכא נפקותא בין הטעמים דלהרמב״ם אינה נבלה אלא בנכרי עע״ז דקרא ה״ק פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו אלמא דקרא לא קאמר אלא בנכרי עע״ז ומ״ה כתב ג״כ דבנכרי שאינו עע״ז אינו אלא גדר אבל לפר״י דמזבחת ואכלת נפקא אף בעכו״ם שאינו עע״ז הוי נבלה מן התורה כיון שאין העכו״ם בר זביחה ולוקה עליה ד״ת ומה שהשיג הרא״ש ואמר שהתורה הזהירתו כו׳ נראה דר״ל דהתורה הזהירתו שלא לכרות ברית ליושב הארץ שכשתעבור ותכרות ברית להם אזי תעבור ג״כ ותזנה אחרי אלהיהם ותאכל מזבחו שיזבח העכו״ם בתוך ביתו ותעבור על כל האיסורים כי עבירה גוררת עבירה. ונקטינן כהרא״ש דאפי׳ בעכו״ם שאינו עע״ז שחיטתו נבלה ודאי ולוקה עליה ד״ת וכפר״י דמקרא וזבחת ואכלת נפקא לן ומיהו אף בעכו״ם עע״ז נמי אינה אלא נבלה ואינה אסורה בהנאה והכי אי׳ בגמרא דקאמרינן שחיטת עכו״ם נבילה אין איסור הנאה לא ולא אמרי׳ סתם מחשבת עכו״ם לע״ז: לשון ב״י וכתב בעל העיטור והגהות מיימוני בדלא שמעיניה דחשיב אבל שמעיניה דחשיב אסור בהנאה והשוחט לנכרי אע״ג דשמעיני׳ לנכרי דחשיב מותר בהנאה וכ״כ הרשב״א בת״ה וכן פשוט בפ״ב דחולין וכתבו רבינו בסימן ד׳ עכ״ל ואיכא לתמוה טובא בהא דכתב דהשוחט לנכרי אע״ג דשמעיניה לנכרי דחשיב מותר בהנאה דאלמא דאסר באכילה והא ליתא דאפי׳ באכילה שרי כמבואר לשם ואפשר דג׳ חלוקי דינים הם דכשהשוחט אינו יודע בשעת שחיטה שהנכרי חושב שרי אפי׳ באכילה ואע״פ שאחרים שומעים מהנכרי שחושב בשעת שחיטה שיזרוק דמה לע״ז אפ״ה שרי לאוכלה כיון שהשוחט לא שמע ולא ידע מחשבתו של נכרי בשעה ששחט ובהא כתב הרשב״א ורבינו סי׳ ד׳ כשרה אפי׳ באכילה וכששחט לנכרי על דעת שיזרוק הנכרי דמה לע״ז ויקטיר חלבה לע״ז אסורה אף בהנאה אבל כשהישראל אינו שוחט ע״ד שהנכרי יזרוק דמה לע״ז אלא דבשעת שחיטה שמע הישראל שהנכרי חושב לזרוק דמה לע״ז אסור באכילה ומותרת בהנאה ובזו כתב בעל העיטור דמותרת בהנאה ומשמע אבל לא באכילה. וע׳ במ״ש בסימן ד׳: