שהוא אדם – עבה״ט שהאחרונים חלקו ע״ז ואסרו הבהמה [ועיין בת׳ מ״י סי׳ ט׳] ועיין בדגמ״ר שכתב שגם הם לא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש השחיטה אסורה מה״ת אבל אם גם לפ״ד המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהיה פחות מכשיעור או במיעוט בתרא וכדומה לזה שוחט נאמן. עוד נראה לו לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא שהוגן א״כ הוא מעיד על הבהמה זו שנשחטה שלא כד״ת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד אחד מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן ע״ש. ועיין בשאלות יעב״ץ ח״ב סימן קמ״ד מ״ש בענין זה. ועיין בשו״ת שיבת ציון סי׳ כ״ג בשוחט שנפל למשכב וכאשר הכביד חליו שלח לקרוא את הרב ואמר לו שרוצה להתוודות על חטאיו ואיש לא היה עמהם בחדר ואמר השוחט דרך ווידוי שבנעוריו נכשל בביאות אסורות וסמוך לחליו מצא ה׳ פעמים הסכין פגום אחר שחיטה והכשיר וכאשר שמע הרב דבר זה בדק אותו אם הוא שפוי בדעת וראה שדעתו מיושבת עליו והלך הרב והטריף כל כלי ראשון של בעלי בתים אשר לא ימלט שום אחד מהם שלא קנה מבהמות האלה ובתוך יומים עמד השוחט מחליו ורוח אחרת עמו ומכחיש את הרב ואומר לא פעלתי און ולא התוודה כלל ומעולם לא מצא הסכין פגום אחר שחיטה. והנה יש בזה ב׳ בחינות. א׳ אם השוחט היה נאמן במה שהודה ואפילו אם היה נאמן אכתי כיון דליכא עדים בדבר רק הרב. והשוחט מכחישו אם הרב נאמן. וכתב דלכאורה נראה דאין השוחט נאמן במה שהודה כיון שהוציא הבהמות מת״י בחזקת כשרות והיה נאמן ע״ז כשנים ושוב מה שחזר בעת חליו ואמר שמצא פגימות אח״ש לא הוי רק ע״א דעלמא ואינו נאמן וי״ל אפי׳ לדעת מהרש״ל ומהריב״ל ואחרונים שחלקו על מהרי״ק וש״ע וס״ל דלא אמרינן באיסור כ״מ שהאמינו עד אחד ה״ה כשנים ושחיטה זו אסורה היינו דווקא אם באים שניהם כאחד או שהעד האוסר בא מקודם אבל כשהשוחט המתיר בא מקודם ונתקבלו דבריו לכ״ע אין ממש בדברי העד הבא אחר כך לומר שלא שחט כראוי ואם כן בנ״ד כיון שכבר נתקבלו דבריו הראשונים שנשחטו כראוי שוב אינו נאמן אמנם באמת הא ליתא ואדרבה גרע טפי מנדון של מהרי״ק דשם השוחט עומד בדבורו ויש לנו עדיין עדותו הנחשב כשנים ואין ביד אחד להכחיש אותו משא״כ בנ״ד שהשוחט בעצמו חוזר בו ועוד דיש רגלים לדבר להאמין לדבריו האחרונים הואיל והתוודה זה בחליו ואמר דרך תשובה וגם אין אדם מע״ר לא שייך בזה. ע״כ יפה עשה הרב שאסר כל כ״ר הבלוע מבשר זה. ולענין אם הרב נאמן נגד השוחט העלה דנאמן אף לדעת הש״ע דע״א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא בע״א דעלמא אבל הרב שנתמנה מהקהל להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט פשיטא דנאמן ע״ש [ועיין בחשובת חתם סופר סי׳ ד׳ שאלה כזו ממש אלא דשם לא נזכר שהשוחט אחר שעמד מחליו רוח אחרת עמו ורק נשאל אם להאמין את השוחט הואיל ואמר דרך ווידוי אי לא נאמין ומה יהיה דין הבשר והשומן וגם הכלים. והעלה דודאי השוחט נאמן כיון שאמרו דרך וידוי ומכ״ש שאמר כן בשעת חליו שסבר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה כדקי״ל ס״פ גט פשוט ובח״מ סימן פ״א ס״ב. אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר שהקיל בפגימה אחר שחיטה אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום וכיון שכן וכל הסכינים הן בחזקת בדוקים א״כ אעפ״י שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אח״ש עכ״פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אח״ש וא״כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא״ה כעין ס״ס הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע״כ אי איכא הפ״מ למכור לעובד כוכבים יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו. אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסור דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א׳ פ״א חתיכה דאיסורא ע״כ יש להטריף כל כלי ראשון וגם כל כלי שני את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכ״ש ישהה מעל״ע (עמש״ל סי׳ צ״ד סק״ז בשמו) ולענין תשלומין יראה להקל מעל בעלי התשובה ומ״מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עומד ע״ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בבירור גמור ע״ש ועמש״ל סק״ו ולקמן סימן ב׳ ס״ק ס״ח ודו״ק]: