(צד) [סעיף ג׳] אפי׳ שחט לפנינו ד׳ או ה׳ פעמים וכו׳ יראה דלאו דוקא ד׳ או ה׳ פעמים אלא דאפי׳ שחט פעמים רבות אין לסמוך על שחיטתו. כנה״ג בהגה״ט או׳ כ״ז וכתב שכן מצא נמי לבעל דמשק אליעזר !ול״ת יעו״ש. וכ״כ השמ״ח או׳ י״ט ובתב״ש או׳ כ״ז. זב״צ או׳ ל״ג. דר״ת או׳ ק״ז.
(צה) שם ושחט אח״כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה״ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי׳ ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא״ש. ש״ך ס״ק י״א. פר״ח או׳ י״א. לה״פ או׳ ט״ו. זב״ת או׳ כ״ה.
(צו) שם. שחיטתו פסולה. ולפ״ז נראה דאפי׳ דיעבד שנתערבה באחרות אוסרת הכל וכדין נבלה שנתערבה. ב״ח. כנה״ג בהגה״ט או׳ כ״ח. שפ״ד או׳ י״א וסיים שם השפ״ד דאין להתיר אף בהפ״מ. זב״צ או׳ ל״ה.
(צז) שם. ואפי׳ אמר ברי לי וכו׳ פי׳ דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפי׳ אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ״מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים. ש״ך ס״ק י״ב. פר״ח או׳ י״ב. לה״פ או׳ ט״ז. והב״ח כתב כגון שתכף ומיד למדוהו ה״ש ואחר שלמד אומר ברי לי ששחטתי יפה כמו שלמדתי עתה אעפ״י כן שחיטתו פסולה. והב״ד הט״ז סק״ח. ש״ך שם. כנה״ג בהגה״ט או׳ כ״ט. פר״ח שם. שמ״ח או׳ י״ט. שפ״ד או׳ י״ב. מחב״ר או׳ ט׳ זב״ת או׳ כ״ו. ר״ז או׳ כ״ד. זב״צ או׳ ל״ו.
(צח) שם הגה. ומי שדרכו להתעלף וכו׳ ולא ישחוט כלל לכתחלה אפי׳ עומדים ע״ג. שמ״ח או׳ כ״ג. קומץ או׳ יו״ד. ואפי׳ לכלבים לא ישחוט לכתחלה. שמ״ח שם במ״ש וגם יש להחמיר וכו׳ יעו״ש. דר״ת או׳ קט״ו.
(צט) שם בהגה. ואנחנו יודעים שאינו מוחזק וכו׳ עיין בשו״ת כתב סופר חי״ד סי׳ ג׳ שהעמיס בלשון הרמ״א בזה דר״ל דיש חילוק בין מי שמוחזק להתעלף ובין מי שדרכו להתעלף ור״ל דמי שמוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט לא מהני ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי אבל מי שהוא דרכו ורגיל להתעלף אבל אינו מוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט בזה מהני כשאומר ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי וז״ש הרמ״א ואנחנו יודעים שאינו מוחזק ר״ל דאנחנו יודעים שאינו מוחזק בכך ולפעמים אינו מתעלף דבכה״ג דוקא נאמן באומר ברי לי עי״ש. דר״ת או׳ קט״ז.
(ק) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו׳ ואי ליתיה קמן למשאליה טרפה. שמ״ח או׳ כ״ג. קומץ או׳ יו״ד. זב״צ או׳ ל״ז.
(קא) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו׳ ואפי׳ שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה״ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס. ש״ך ס״ק י״ג. כנה״ג בהגב״י או׳ ל״ב. פר״ח או׳ י״ג. בל״י או׳ יו״ד. כרתי או׳ י״ז. לה״פ או׳ י״ז. זב״ת או׳ כ״ח. חכ״א כלל א׳ או׳ ג׳ וי״א דוקא אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי אבל בשתק אסור. הרב אורח מישור בהגהו׳ על ד״מ. וכ״כ מנחת יהודה והב״ד המחב״ר או׳ יו״ד. וכ״כ התב״ש או׳ ט״ל. קומץ או׳ יו״ד. אלא שסיים שם הקומץ דבהפ״מ יש להקל בשותק דכיון שכמה אחרונים מתירין בהכי בהפ״מ כדאי הם לסמוך עליהם כמבואר שם בעשרון או׳ כ״א יעו״ש. וכ״ז הוא רק במי שדרכו להתעלף שלא בזמנים קבועים אבל מי שיש לו זמנים קבועים שמתעלף ויש לו עתים ידועים שאינו מתעלף כלל בודאי דכששחט בזמן הידוע שאינו מתעלף מהני שתיקתו אף באינו אומר בפיו. דר״ת או׳ קי״ז.
(קב) שם. יכולין ליתן לו לשחוט וכו׳ עיין בס׳ ערוגות הבושם או׳ ו׳ שכתב דעכ״פ אף בעומד ע״ג אסור לו לברך דשמא יקלקל כיון שאינו מומחה וכתב דעל כרחך לומר דמ״ש המחבר דיכולים לשחוט כשאחד עומד ע״ג מיירי בגוונא דליכא משום ברכה לבטלה כגון ששוחט אחר ומברך והוא שומע הברכות ומכוין לצאת וכיוצא יעו״ש ועיין בישועות יעקב בפי׳ הארוך או׳ ה׳ שכתב דיכול לשחוט לכתחלה בלא ברכה קודם שחיטה רק לאחר שחיטה כשתהיה השחיטה הגונה בלא קלקול יברך כמו שוחט דבר שיש בו ריעותא דמברך אחר שחיטה ובדיקה יעו״ש. דר״ת או׳ קכ״ב. וע״כ לכתחלה יש לחזר אחר שוחט אחר שישמע הברכה ממנו ויתכוין לצאת כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן אבל אם א״א יש לשחוט בל״ב ואחר השחיטה תיכף ומיד יברך על השחיטה אם שחט כהוגן. ועיין לקמן סי׳ י״ט סעי׳ א׳ ובדברינו לשם בס״ד.
(קג) שם. אם אחד עומד ע״ג. היינו אם מומחה עומד ע״ג. שמ״ח או׳ כ׳ ואפי׳ קרוב המומחה או אביו יכול לעמוד ע״ג ואין קפידה בכך. דע״ק או׳ י״א. זב״צ או׳ מ״א ועיין בס׳ דעת תורה או׳ ל״ז שנשאל במי שיודעין בו שאינו יודע ה״ש אם מהני עומד ע״ג ע״י שו״ב שנאסר מכמה גדולים וכתב דהדבר פשוט דהיכא דבעינן אחד עע״ג בעינן שיהיה זה האחר מוחזק בכשרות ובקי בדיני שו״ב כיון דעל השגחתו ונאמנותו אנחנו סומכים א״כ הכל תלוי בו וכיון שנאסר מכמה גדולים הדבר פשוט דאינו כשר להיות עע״ג דהוי כמאן דליתא ואדרבא חשוד להכשיר בדבר שראוי להיות מסתפק ושואל יעו״ש. דר״ת או׳ קכ״ד.
(קד) שם. ובלבד שיראה אותו מתחלת שחיטה עד סופם. פי׳ אפי׳ ראה ששחט סי׳ א׳ יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי׳ יפה שחט סי׳ הב׳ ג״כ יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס בסי׳ הב׳ ש״ך ס״ק י״ד. פר״ח או׳ י״ד. פר״ת או׳ ו׳ לה״פ או׳ י״ח. זב״ת או׳ ל׳ ר״ז או׳ כ״ו. חכ״א כלל א׳ או׳ ג׳ זב״צ או׳ ט״ל.
(קה) ואם ראה רוב שנים בבהמה ובעוף רוב אחד אף דאנן מחמירין במיעוט בתרא מ״מ לענין זה מועיל ומכשירין. כריתי שם. וכ״כ כנה״ג בהגה״ט או׳ ל״א. שפ״ד או׳ י״ד. זב״ש או׳ י״ט. זב״צ או׳ מ׳ דר״ת או׳ קכ״ו.
(קו) שם. ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה וכו׳ ועיין בס׳ נחפה בכסף ח״ב בקו׳ פרי מפרי סוף סעי׳ זה שהזהיר דבכה״ג צריך העע״ג להשגיח היטב בהשגחה יתירה מתחלה ועד סוף דאיכא למיחש לדרסה כהרף עין כמ״ש הפר״ת או׳ ו׳ יעו״ש והב״ד דר״ת או׳ קכ״ה.
(קז) שם הגה. ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחלה וכו׳ מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה״ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע״ג. ש״ך ס״ק ט״ו. פר״ח או׳ ט״ו. לה״פ או׳ י״ט. שמ״ח או׳ כ׳ שפ״ד או׳ ט״ו. כרתי או׳ כ׳ זב״ת או׳ כ״ט. ר״ז או׳ כ״ז. חכ״א כלל א׳ או׳ ג׳ קומץ או׳ ט׳ זב״צ או׳ מ״ב. מנחת יוסף או׳ י״ח. ואע״ג דלא נטל קבלה אין בכך כלום כיון שמומחה עע״ג שמ״ח שם. ר״ז שם. מנחת יוסף שם. וע״כ המתחילים ללמוד שחיטה שהמנהג לעמוד ע״ג בעת שחיטה משום דעדיין אין להם אימון יד וגם לא לקחו קבלה יש ללמוד תחלה דיני שחיטה ואח״כ יבואו לפני המורה לשחוט כדי לצאת אליבא דכ״ע. ועיין לעיל או׳ מ״ז.
(קח) שוחט שהוא מיקל בדין א׳ המוזכר בפו׳ להחמיר אם אחרים עע״ג מותר לשחוט וכן אם קיבל עליו שלא יקל מותר לשחוט בינו לבין עצמו. בית יעקב סי׳ צ״ו. לה״פ שם. בל״י או׳ י״א.