(רכא) [סעיף יג׳] טבח שעשה סי׳ בראש הכבש וכו׳ כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. הט״ז ס״ק כ״ב כתב לפקפק בדין זה של הש״ע וע״כ סיים שאין להקל וכ״כ הפר״ח דיש להחמיר יעו״ש. אבל דעת הש״ך בנה״כ כדברי הש״ע וכ״ה דעת הפר״ת או׳ כ״א. לה״פ או׳ מ״ב. בל״י או׳ כ״ט. שמ״ח או׳ מ׳ מש״ז או׳ כ״ב. שו״ג או׳ נ״א. יד אליהו או׳ מ״ד. ודוקא שנתן האמתלא קודם המעשה נאמן דהיינו קודם שאכל. יד אליהו שם. ודוקא אם הבהמה שלו או של גוי אבל אם היא של ישראל אחר לא טוב עשה לצערו ולהפסידו. כנה״ג בהגב״י או׳ פ״ג יעו״ש. ומ״מ לכתחלה לא יעשה השוחט כן ויניח לעולם לפקפק עליו. זב״צ או׳ ק״ז. ועיין לקמן או׳ רכ״ו.
(רכב) מיהו אם אינו עושה סי׳ בו וגם אינו אומר שהוא אסור אלא אומר שזה הכבש יש בו ספק וצריך לראות בפו׳ בהתירו ועושה כן מפני דוחק הבשר ואח״כ אומר להם שעיינו בו והוא כשר ולוקח ממנו בשר זהו מותר לעשות כן לכ״ע ואין בו פקפוק. ומיהו אפי׳ בדין זה בטלו טבחי עירנו מנהג זה משום לזות שפתים. זב״צ או׳ ק״ח.
(רכג) שו״ב שהעידו עליו שמרט נוצה ויצא דם ולא הטריף העוף תיכף ואמר אמתלא שהיה בדעתו להטריף אח״כ ולא רצה לגלות תיכף הקלקול פן יתחייב לשלם לא נפסל השו״ב וגם העדים שראו זאת מותרים לאכול אח״כ משחיטתו ואם הודה מעצמו שעשה כן יש להקל אפי׳ אינו אומר מעצמו האמתלא דבזה טענינן אנן בעבורו האמתלא ואמרינן דמפני שירא שלא יקובל האמתלא שלו חושב שטוב יותר לומר חטאתי כדי שלא יהיה נשפט על אמרו לא חטאתי דבכה״ג שהאיסור של יציאת הדם ע״י מריטת נוצה אינו אלא מנהג וחומרא בעלמא ולא משמע להו לאינשי לאיסורא ג״כ ויש הרבה מקילים בזה לגמרי ע״כ אף דק״ל להחמיר מ״מ עכ״פ יש להקל בכה״ג אף שאינו אומר בעצמו האמתלא אבל בדבר דמשמע לאינשי איסורא יש להחמיר בכה״ג. דע״ק סי׳ ב׳ או׳ ג׳ דר״ת או׳ רמ״ב. ועיין לקמן ססי׳ כ״ג בהגה.
(רכד) שם. כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. וה״ה באומר טעיתי בדין זה בדבר הראוי לטעות בו ג״כ הוי אמתלא ונאמן. שמ״ח או׳ מ׳ תיו יהושע או׳ מ״ז. ומיהו בס׳ דעת תורה או׳ ס״ז כתב לחלק בזה דבדבר שיש פלוגתא בדין בזה מהני האמתלא לומר טעיתי וה״ה אף בדבר שאינו פלוגתא רק שאין הדין ידוע לכל וכמו שדקדק התב״ש וכתב בדבר הראוי לטעות בו אבל בלא״ה לא מהני לומר טעיתי בדין יעו״ש ועיין בשו״ת מהר״ם מרוטנבורג האחרונים חאה״ע סי׳ י״א שהבין מדברי השמ״ח לקמן סימן ט״ל או׳ מ״ח ותב״ש שם דדוקא אם אמר האמתלא הלזו בפיו בפי שטעה אבל לא אמר האמתלא בפיו והלך לו אף שנראה לנו האמתלא מוכחת שטעה במידי דטעי לא מהני כלל. והב״ד דר״ת או׳ רמ״ג.
(רכה) שם. כיון שנתן אמתלא וכו׳ ודוקא שבשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא כגון שיש דוחק בבשר ולשוחט צריך לו בשר או שהבהמה של גוי והשוחט איני מפוייס עמו או מחמת נתינה וכדומה באופן שלא הוחזקה בהמה זו בעיני השומעים ורואה הסי׳ לטריפה ודאית בלי פקפוק אע״ג דמ״מ אסורה היא כ״ז שלא חזר בו השוחט מ״מ עדיין רשות בידו להחזיקה בכשרה באמירת אמתלא אבל אם בשעת אמירתו ומעשה שלו לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית לא כל כמיניה !דהשוחט דכל מידי דאתחזק באיסורא א״א להוציאה מחזקתה אלא בראייה ברורה ואפי׳ בלא עשיית מעשה רק באמירה שאמר טריפה היא לאו היה מקום אמתלא והוחזקה בטריפה ודאית בהחלט חוכך אני להחמיר שלא להאמינו אח״כ להכשירו באמתלא ויש להחמיר בשל תורה. שמ״ח שם. דר״ת או׳ רמ״ד.
(רכו) שם. כיון שנתן אמתלא וכו׳ אע״ג דק״ל לדינא דמהני אמתלא מ״מ לדידיה אסורה כיון דשויא אנפשיה חד״א. כו״פ על הלכות נדה סי׳ קפ״ה או׳ ב׳ ועיין בשו״ת תשו׳ מאהבה ח״ג סי׳ ש״ח מ״ש בדברי הכו״פ הנז׳ והעלה דדברי הכו״פ חיים וקיימים לדינא יעו״ש. דר״ת או׳ רמ״ה. ומיהו מסתמיות דברי הש״ע ושאר פו׳ וממ״ש לעיל או׳ רכ״א משמע דגם לדידיה מותרת אלא דרק ראוי להחמיר כמ״ש באו׳ שאח״ז.
(רכז) שם. כיון שנתן אמתלא וכו׳ עיין בשו״ש כתב סופר חי״ד סי׳ ק״ב שנשאל אם שייך להחמיר שלא לאכול מבהמה שאמר השו״ב טריפה ואח״כ חזר מדבריו ע״י אמתלא אם לחוש ממדת חסידות כמ״ש הרמ״א סי׳ קפ״ה והעלה שזה לא דמי להאי דסי׳ קפ״ה בכמה חילוקים שיש ביניהם יעו״ש. מיהו החכ״א כלל א׳ או׳ י״ב והתואר משה פי״ד או׳ ג׳ כתבו דגם בכאן בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו.
(רכח) שם. כיון שנתן אמתלא וכו׳ אמתלא מהני אף לאחר כדי דבור. כ״מ בהדיא בש״ע אה״ע סי׳ מ״ז סעי׳ ד׳ וכ״כ הרב דרך המלך ה׳
נדרים דף מ״ו ע״ג באורך. וכ״כ הרב בית יצחק ה׳ גירושין דף כ״ו ע״ג שכן ס׳ כל הפו׳ יעו״ש. זב״צ או׳ ק״י. ועי״ש בזב״צ מה שתמה על הפר״ח בליקו׳ סי׳ זה או׳ י״ג ועל מה שהב״ד שכתב דלא מהני אמתלא אלא כדי דיבור יעו״ש.
(רכט) טבח שמכר בשר ממה שהיה שוחט ובודק לעצמו ואח״כ מצא הקונה בחצי הפנים סירכה בצלעות והראה לטבח ואמר מה מכרת לי והשיב הטבח שבשעה שהיה קוצב הבשר היה ג״כ בשר טרפה לפניו למכור לגוים ונתחלפה בשר הכשר בטרפה בטעות וניתן הטרף לישראל והכשר לגוי ונשבע על ככה שלא במרד עשה. אעפ״י שאינו הגון שאחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו מ״מ אין לפסול השוחט ההוא. רש״ל ביש״ש פ׳ ג״ה סי׳ י״ז. כנה״ג בהגב״י או׳ פ״ו. זב״צ או׳ קי״א.
(רל) שחט בהמה אחת ואמר לבודק בדוק זאת הבהמה שאני הולך למלאכתי ובדק הבודק הבהמה ויצתה כשרה אין השוחט נאמן לומר נבילה. מהרימ״ט ח״ב חי״ד סי׳ י״ג. כנה״ג שם או׳ פ״ז. זב״צ או׳ קי״ב.
(רלא) שם. כיון שנתן אמתלא וכו׳ וה״ה אם מתחלה אמר כשרה ואח״כ אמר טריפה ונתן אמתלא לדבריו נאמן. שו״ת דבר שמואל סי׳ קכ״ב. שבו״י ח״א סי׳ מ״ד פ״ת או׳ כ׳ זב״צ או׳ קי״ד.
(רלב) שוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואחר זה בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה נתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה אין להעביר השוחט ההוא. מאיר נתיבים סי׳ ל״ז. פ״ת או׳ י״ט. זב״צ או׳ קט״ו.
(רלג) מאד צריך ליזהר שלא להוציא מפיו לומר טריפה על בעלי חיים כשרה ואף בבדיקת פנים בבהמה אם הוא ספק לא יחליט לומר טריפה דשמא בהוצאת הריאה לחוץ ואחר הנפיחה תהיה כשרה וכ״ש דיש ליזהר מלומר כשר אחר בדיקת פנים לחוד דשמא שוב תיטרף אחר הוצאתה לחוץ. קומץ או׳ ט״ז. זב״צ או׳ קט״ז.
(רלד) טבח שלפעמים הוא אומר טריפה ואח״כ אומר כשרה והתרו בו הב״ד שלא יעשה עוד כך פעם אחרת והשוחט שינה בדבריהם ראוי לקונסו ולהעבירו. מהרימ״ט ח״ב חיו״ד סי׳ י״ג. לה״פ או׳ מ״ב בל״י או׳ כ״ט. זב״צ או׳ קי״ז.
(רלה) יש להאמין לשוחט שהוא מוחזק בכשרות שטוען בריא שבשעת השחיטה ראה שהוא קרוב לודאי ששחט רוב שנים אעפ״י שהעדים מעידים ששם היו ומחמת קלוח הדם לא יכלו לראות אם שחט רוב ושגם הוא לא יוכל לראות עכ״ז השוחט נאמן. לחם רב סי׳ כ״ט. לה״פ שם. בל״י שם. והראב״ד סי׳ רכ״ט כתב אם העידו העדים שבקילוח כזה לא יכול לראות אפי׳ מי שהוא קרוב שם אפי׳ באפשרות רחוק אין הבודק נאמן אפי׳ שישבע. כנה״ג בהגב״י או׳ ק׳. בל״י שם. זב״צ או׳ קי״ח.