(קכב) [סעיף ה׳] חרש שאינו שומע וכו׳ משנה בריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ותנן בפ״ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ״מ שאינו לא שומע ולא מדבר. ב״י.
(קכג) שם. חרש שאינו שומע וכו׳ וכולם טעמם שוה דלא ידעי לכוין בשחיטה כראוי ומועדים לקלקל וממילא קטן שיודע לכוין מעשיו באימון ידים יצא מכללם ולא גזרו בו רבנן אם אחרים עומדים ע״ג לשחוט לכתחלה. פר״ת או׳ י״ב. ועיין לקמן או׳ קל״ה.
(קכד) שם. חרש שאינו שומע וכו׳ ואפי׳ מקודם היה פקח ואח״כ נתחרש ונעשה אינו שומע ואינו מדבר ג״כ דינא הכי. ב״ח. ש״ך ס״ק כ״ב. כנה״ג בהגה״ט או׳ ל״ח. פר״ח או׳ כ״ב. לה״פ או׳ כ״ה. שמ״ח או׳ כ״ח. בל״י או׳ י״ז. כרתי או׳ כ״ז. שפ״ד או׳ כ״ב. זב״ש או׳ כ״א. זב״ת או׳ ל״ו. זב״צ או׳ ן׳.
(קכה) ירא שמים יזהר ויחמיר בעצמו שלא לשלוח ביד חש״ו שמא לא ימטו ליד שוחטין ויקלקלו. הר״ל מפראג בהגהו׳ מחב״ר או׳ י״ג. ועיין לקמן או׳ קנ״א.
(קכו) שם. ושוטה דהיינו וכו׳ כתב ב״י בח״מ סי׳ ל״ה שאין הכונה שבפעם א׳ שעשה א׳ מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך יעו״ש ור״ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה. ש״ך ס״ק כ״ג. כנה״ג בהגב״י או׳ נ״ז. פר״ח או׳ כ״ג. לה״פ או׳ כ״ו. כרתי או׳ כ״ח. הגאון חיד״א בפתח עינים על מס׳
חגיגה דף ג׳. והגם דהתב״ש או׳ מ״ו חלק בזה דאפי׳ בפעם א׳ אי עביד להו דרך שטות הוי שוטה וכן השפ״ד או׳ כ״ג כתב ונכון להחמיר מ״מ כיון דכל הני רבוותא רבים וגדולים נינהו ומרן ז״ל מכללם וגם רבינו חיד״א ז״ל הכי ס״ל ודאי דהכי נקטינן ומ״מ אי עביד להו תרי זמני נכון להחמיר וכ״מ מלשון השפ״ד שם. זב״צ או׳ נ״א.
(קכז) שם. שהוא יוצא יחידי בלילה. ולא בעינן שיוצא יחידו שלא במקום ישוב אלא אפי׳ אם יוצא יחידי בלילה במקום ישוב מקרי שוטה משום דעביד להו דרך שטות ורגיל בכך. הגאון חיד״א בפתח עינים שם ודלא כהרב טורי אבן על מס׳ חגיגה שם ורמזה בספרו מחב״ר בסי׳ זה או׳ ט״ו. זב״צ או׳ נ״ב. וכ״כ בס׳ זכר לחגיגה על מס׳ חגיגה שם דבעשה דרך שיטות אפי׳ בעיר נמי לשוטה יחשב יעו״ש והביאו דר״ת או׳ קמ״ו.
(קכח) שם. או לן בבית הקברות. ואפי׳ הביה״ק הוא בתוך העיר. תואר משה פי״א או׳ ד׳ דר״ת או׳ קמ״ח.
(קכט) שם. או לן בביה״ק. עיין בטורי אבן שם ובהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכתב דאפשר לומר דבלן בלילה בביה״ק אף עם אדם אחד ואינו יחידי אפ״ה מסימני שוטה הוי יעו״ש. דר״ת או׳ קמ״ז.
(קל) שם. או מאבד מה שנותנים לו. לא בעינן שמשליך בידיו מה שנותנין לו אלא כיון שמניחו במקום שיפול לאיבוד ואין דרך סתם בני אדם להניח כך והוא עביד דרך שטות שוטה מיקרי. תב״ש או׳ מ״ה ודלא כפרישה. וכ״כ המש״ז או׳ י״ב דאין הפי׳ שזורק בידים אלא אף אם אינו מניח במקום המשתמר ה״ז שיטה ודלא כפרישה יעו״ש. וכ״כ במנחת אהרן או׳ ל׳ זב״צ או׳ נ״ג. דר״ת או׳ קמ״ט.
(קלא) שם. אפי׳ באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות. כלומר דבעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפי׳ בא׳ מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי׳ עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה. ש״ך ס״ק כ״ד. פר״ח או׳ כ״ד. שמ״ח או׳ כ״ח. לה״פ או׳ כ״ז. בל״י או׳ י״ח. שפ״ד או׳ כ״ד. זב״ת או׳ ל״ז. זב״צ או׳ נ״ד.
(קלב) והנה ד׳
דברים לא דוקא אלא ה״ה לעושה דבר מן הדברים בדרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטים יחשב. ב״י בשם הרמב״ם. ב״ח וכתב שכ״כ רש״ל. פרישה או׳ כ״ו. כנה״ג בהגב״י או׳ נ״ח. שמ״ח או׳ כ״ט. זב״ת שם. וסיים שם השמ״ח דלא נקטו חז״ל להני סימנים כ״א לדוגמא דל״ת דוקא ההולך ערום בשוק וזורק אבנים זהו שוטה קמ״ל דאפי׳ לא נשתבש כ״כ חזקתו שיטה. זב״צ או׳ נ״ה.
(קלג) וכן הפתאים ביותר מתולדתם או משתגעים ביותר והנכפים בעת כפייתם כולם בכלל שוטים הם כמ״ש בחו״מ סי׳ ל״ה סעי׳ ט׳ וסעי׳ יו״ד יעו״ש. שמ״ח שם. זב״צ או׳ נ״ו. והא דנכפים דוקא בעת כפייתם ה״ד אם בעת שאינו נכפה דעתו צלול ואינו מעורבב כלל וכמ״ש בחו״מ שם ובסי׳ רל״ה סעי׳ כ״א יעו״ש. ומיהו לכתחלה ודאי שאין ללמד שחיטה לאיש כזה שהוא נכפה. והחילוק שבין שוטה לפתי דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רו״ר והפתי הוא דעתו קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם. חב״ש או׳ נ״א.
(קלד) וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שא״א לכוין הדעת בכתב. חו״מ שם בסי׳ ל״ה סעי׳ יו״ד. ועי״ש בסמ״ע ס״ק כ״ב שכתב דהמבוהלים והנחפזים בדעתם היינו שאינם מתונים בעניניהם אלא כל מעשיהם עושים במהירות ולא מכוונים לסוף הענין ולתכלית המעשה וזה ג״כ בכלל שגעון ושטות יחשב עי״ש. דר״ת או׳ קנ״ו.
(קלה) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו׳ דע דמדברי ב״י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע״ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע״ג. והיכא שאין אחרים עע״ג אפי׳ מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן ועפ״ז תפרש דבריו דבכל הסעי׳ מיירי כשאינו מומחה. ש״ך ס״ק כ״ה. והפר״ח או׳ כ״ה כתב דבקטן לא שייך המחאה דהיינו ידיעת ה״ש אלא הכל תלוי באימון ידים שאם אינו יודע לאמן ידיו לשחוט אעפ״י שהוא מומחה אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה אפי׳ אחרים עע״ג ואם יודע לאמן ידיו אף שאינו מומחה שוחט לכתחלה באחרים עע״ג וכתב שכן עיקר וכ״ה דעת הש״ע שלא הזכיר כאן מומחה ודלא כהש״ך עכ״ל ומהרש״ל ביש״ש פ״ק דחולין סי׳ ה׳ והדרישה האריכו לפסוק דאפי׳ ביודע לאמן ידיו לחיד או מומחה ואחרים עע״ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע״ג והיכא דאין אחרים עע״ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי׳ אחרים עע״ג אף דיעבד אסור. וכ״כ הב״ח. והב״ד הש״ך שם. וכ״פ השמ״ח או׳ ל׳ וכתב שם השמ״ח ובמקום שאין צורך גדול לא ישחוט לכתחלה אפי׳ קטן מומחה ויודע לאמן ידיו אפי׳ בגדול עע״ג.
(קלו) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו׳ עיין ביה״ל לקמן סי׳ ב׳ או׳ ו׳ שכתב דלפי מ״ש באו״ח סי׳ קנ״ט לענין נט״י דקטן פחות משש שנים דינו כקוף דלא הוי כח גברא א״כ י״ל דכל הקולות בקטן הוא רק יותר מבן שש אבל פחות מבן שש דינו כקוף דלקמן ססי׳ ב׳ בהגה דשחיטתו פסולה בכ״ג יעו״ש. אך באורח מישור סי׳ זה סוף או׳ א׳ עמד על דבריו וכתב דאין לחוש בזה לענין שחיטה ואף בפחות מבן שש אין דינו כשחיטת קוף יעו״ש. והב״ד דר״ת או׳ קנ״ז.
(קלז) שם. אין מוסרים להס לשחוט לכתחלה וכו׳ לפי שמועדים לקלקל תמיד ואיכא משום בל תשחית. א״נ דאיכא למיחש דכיון דרגילין לקלקל בכל עת דילמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהם. הרשב״א בריש חולין. ומיהו בדיעבד לא חיישינן להאי כיון דאחרים רואים אותם. פר״ח או׳ כ״ו.
(קלח) שם. אם אחרים עע״ג. ואעפ״י שכתב אחרים בלשון רבים לאו דוקא הוא דאפי׳ אחד עע״ג סגי. שושנים לדוד על המשניות ריש מס׳ חולין. פרמ״ג בפתיחה לה״ש שורש ה׳ שולחן המגדים על הפרמ״ג שם. וכ״כ השמ״ח או׳ כ״ח. תיו יהושע או׳ כ״ה. ומ״ש שם הפרמ״ג ובמש״ז סק״א בהא דק״ל חש״ו ששחטו ואחד רואה מהני דעכ״פ היכא דלא הוי בידו ליבעי תרי דעד א׳ אין נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא היכא דלא הוי בידו וא״כ אם הבהמה היא של חש״ו ולא היה רק עד א׳ רואה אמאי נאמן כיון דאינו בידו ובאינו בידו אינו נאמן והניח בצ״ע. וכן הקשה בישועות יעקב בפי׳ הארוך או׳ ט׳ אבל בס׳ פרי עץ הדעת כ״י בחלק ב׳ בהשמטות מסי׳ ג׳ במהד״ב מתרץ קושיית הפרמ״ג בזה והביא כמה ראיות מש״ס ופו׳ דעד אחד כשר שראה ששחטו אפילו אין הבהמה של העד מהני יעו״ש והב״ד דר״ת או׳ קס״א וכן שלחן המגדים מתרץ קושיא זו עי״ש בשורש ה׳.
(קלט) שם. אם אחרים עע״ג. אין להתיר כשהאחד עע״ג ורואה אלא רק שחיטת בהמה אחת ששוחט חרש א׳ או שוטה א׳ או קטן א׳ אבל אם שוחטים ב׳ או ג׳ חש״ו ביחד לא סגי חד רואה לכולם אלא לכל א׳ וא׳ בפ״ע צריך להיות לו אחד עע״ג ורואה. חי׳ מהר״ל צינץ. דר״ת או׳ קס״ב. ונראה דה״ה למי שיודעין בו שאינו יודע ה״ש שכתוב בסעיף ג׳ שיכולין ליתן לו לשחוט אם אחד עע״ג אם הם ב׳ או ג׳ שוחטים שאינם יודעים ה״ש והם שוחטים ביחד בבת אחת דלא סגי באחד עע״ג לכולם ורואה אלא לכל א׳ וא׳ בפ״ע צריך להיות לו אחד עע״ג ורואה. ואע״ג דאינו יודע ה״ש נותנים לו לכתחלה לשחוט ובחש״ו בדיעבד אין לחלק בכך משום דזיל בתר טעמא דצריך לראות השחיטה מתחלה ועד סוף וא״א לראות בטוב כששנים שוחטין בב״א.
(קמ) שם. אפי׳ אם רוצים להאכיל לכלבים. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע״ג י״ל דכ״ע מודו להטור וש״ע דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ״ש גדול שאינו יודע ה״ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע״ג. ש״ך ס״ק כ״ו. והפר״ח או׳ כ״ז כתב דבגדול דהוי בר דעת שרי לכתחלה לשחוט לכלבים אף כשאין אחרים רואים אותו יעו״ש אבל דעת האחרונים כדברי הש״ך דגם בגדול שאינו יודע ה״ש אין מוסרים לו לשחוט להשליך לכלבים אלא א״כ אחרים עע״ג. לה״פ או׳ כ״ח. הל״פ או׳ ה׳ שמ״ח או׳ כ״א. בל״י או׳ י״ט. יד אליהו או׳ כ״ח. ר״ז או׳ נ״ז.
(קמא) שם. אפי׳ אם רוצים להאכיל לכלבים. אבל באחרים עע״ג מותר לכתחלה לשחוט להאכיל לכלבים. ש״ך שם. פר״ח שם. כרתי או׳ כ״ט.
(קמב) וכיצד יעשה אם צריך לו לכלבים וכדומה אם אפשר לשוחטה בכשרות ע״י בקי מה טוב די״א דאין לעשות בטהורה בידים מעשה נבילות או טרפות היכא דאפשר להכשירה ואם לאו ינחרה או יעקור סימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא וזה עדיף טפי משישחטנה בסכין פגום או בשאר פסול שחיטה דלא נראה כ״כ שהיא נבילה. שמ״ח שם. ר״ז שם. זב״צ או׳ נ״ח.
(קמג) ולכתחלה היכא דאפשר בנחירה ועיקיר אין לשחוט מי שאינו יודע ה״ש אפי׳ להשליך לכלבים אפי׳ מומחין עע״ג דשמא המומחין לא ישגיחו היטב כיון דשוחט שלא לאכילה ושמא אח״כ יבואו לאכול ובדיעבד אפי׳ שחט לכלבים ומומחין ראו אותו ואמרו ששחט כהוגן מותר אפי׳ באכילה. שמ״ח שם.
(קמד) ואין לשחוט בסכין פגום לגוים וכ״ש אם הבהמה ששוחט בסכין פגום צריכין לה היהודים ואם היתה נשחטת בכשרות היו הם אוכלים ממנה. מהרשד״ם חי״ד סי׳ ן׳ כנה״ג בהגה״ט או׳ מ״ב. זב״ש או׳ כ׳ וכ״ז מיירי בבהמת גוי שאומר לשוחט ישראל שישחטינה בסכינו לכך לא ישחטינה בסכין פגום שמא יראה אותו ישראל אחר ששחטה שוחט כשר ויבדוק הריאה או הוא או אחר ויאכל ממנה וכ״ש בעוף שא״צ בדיקה אבל כשהבהמה היא של ישראל ורוצה למוכרה לגויים ודאי שאסור לשחוט בסכין פגום דעושה אותה נבילה ואסור לעשות בה סחורה כדלקמן סי׳ קי״ז. שו״ג או׳ נ״ב. זב״צ או׳ נ״ט.
(קמה) שם. ואם הקטן יודע לאמן ידיו וכו׳ ומיירי בע״כ שכבר עבר ושחט לפנינו כמה פעמים ורואים שיש לו אומנות יד לשחיטה או כגון ששחט לפנינו דברים טמאים כגון עורבים וכדומה דאל״כ מנא ידעינן שיש לו אימון ידים לשחיטה דהא בטרם שהוחזק באימון יד לא מתירין לשחוט אפי׳ בעע״ג אפי׳ להאכיל לכלבים. ערוגת הבושם בסעי׳ ה׳. דר״ת או׳ קס״ד.
(קמו) שם. שוחט לכתחלה. ומ״מ אין לו לברך על שחיטתו ואין לו לשחוט אלא כששומע הברכה מאחר ולא זולת. ערוגת הבושם שם. דר״ת או׳ קס״ה. ועיין לעיל או׳ ק״ב.
(קמז) שם. שוחט לכתחלה. משמע אפי׳ יודעים בו שאינו יודע ה״ש וזה אתי שפיר להמחבר ש״ע בסעי׳ ג׳ דמתיר שם בגדול שאינו יודע ה״ש לשחוט בעע״ג לכתחלה וא״כ י״ל דה״ה בקטן אבל לרמ״א שם דאוסר לכתחלה אפי׳ בגדול וא״כ כ״ש כאן בקטן שאינו מומחה דאסור לכתחלה אפי׳ בעע״ג. ורמ״א שלא הגיה כאן י״ל דסמך אמ״ש לעיל !בסעי׳ ג׳ שפ״ד או׳ כ״ה. יד אליהו או׳ כ״ט. והפר״ח או׳ כ״ח כתב דלדעת ההגה מתוקם דין זה במומחה ויודע לאמן ידיו וסבור דגדול שאינו יודע ה״ש גרע מקטן מומחה ויודע ה״ש ולפיכך לא הגיה בכאן כלום יעו״ש. וכ״מ בהל״פ בסעיף זה.
(קמח) שם. שוחט לכתחלה. אף שאינו מומחה כל שיודע לאמן ידיו דינו כגדול ושוחט לכתחלה באחרים עע״ג וכן עיקר. פר״ח שם. זב״ת או׳ מ׳ ועיין לעיל או׳ ק״ז.
(קמט) שם הגה. אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. וכן נוהגין שאין הקטן שוחט בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו פסולה כס׳ מור״ם ז״ל. זב״צ או׳ ס׳.
(קנ) שם בהגה. אעפ״י שיודע ה״ש. ויודע לאמן ידיו. כ״ה בא״ז ובהג״א. והטעם כתבו הרא״ה בבד״ה והג״א ומהרש״ל משום דאין נאמנות לקטן. ש״ך ס״ק כ״ז.
(קנא) וכתב הב״ח בד״ה פסק דאין לשלוח עופות ביד קטנים לשחוט דחיישינן שמא הוא עצמו ישחוט יעו״ש. אבל הש״ך בספרו הארוך על הטור כתב להשיג על דברי הב״ח הנז׳ והעלה להתיר יעו״ש. וכ״כ הרדב״ז ח״ג סי׳ תק״ח. וכ״כ השמ״ח או׳ ל״ה דכבר פשט המנהג ששולחין עופות ע״י קטנים וקטנות לשוחט לשחוט ואין למחות בידיהם. וכ״כ המש״ז או׳ ט״ו. ער״ה או׳ ט״ז. שש״א או׳ ח׳ קומץ או׳ י״ב ר״ז או׳ מ״ב. וה״ד בקטן בר דעת שיודע להיזהר ואינו מוחזק ברוע מעללים דחיישינן שיקח הוא שכר השחיטה וינבלה בעצמו. שמ״ח שם ובתב״ש או׳ ס״ב וסיים שם בתב״ש דמעשה היה ששלחו ע״י נער המנוער וניבלה בעצמו להחזיק הפרוטות וע״כ יש ליזהר עכ״ל וכ״כ זב״צ או׳ ס״א דכן נעשה ג״כ מעשה בעירו והרגישו בזה ששחטה מן העורף וע״כ כתב דיש ליזהר לשלוח ע״י קטן צנוע. ועוד י״ל דיש להבחין את הקטן אם יודע שאסור לשחוט חוץ ממי שממונה על כך דשמא יסבור דהכל אחד וע״כ ישחוט בידו או ינבל כדי ליקח הפרוטות. ועוד צ״ל הקטן בן דעת כי שמא ינבל השוחט בשחיטה ויאמר לו שהיא טריפה והקטן אינו יודע להשיב. וגם השוחט צריך לבחון את הקטן אם יודע להשיב וא״ל יניח התרנגולת אצלו עד שיבואו הבעלים גדולים.
(קנב) אין לשלוח עופות ביד גוי או גויה לשחוט אצל שוחט ישראל. ב״ח שם. ט״ז ס״ק ט״ו. לה״פ או כ״ט. בל״י או׳ כ׳ זב״ת או׳ ט״ל. ובעוה״ר שמענו שבערי הודו יע״א יש להם עבדים ושפחות נכרים ומשרתים נכרים ושולחים על ידה עופות לשוחטן אצל השוחט וסיפרו לנו אנשים נאמנים שהרבה פעמים עשו מעשה ששחטו את העוף בידם ולקחו שכר השחיטה. זב״צ או׳ ס״ב.
(קנג) אבל אם נותן לו כתב השוחט לסי׳ שהוא שחטו לסי׳ שהוא שחטו וגם בעה״ב מכיר את העוף שלו בטביעות עין יכול לשלוח ע״י גוי והמחמיר בזה תע״ב. ט״ז שם. לה״פ שם. בל״י שה. זב״ת שם. יד אליהו או׳ ג׳ באו׳ ל״א. ר״ז או׳ מ״ב. חכ״א כלל ע׳ או׳ ו׳ ומ״מ אותם שכותבים לסי׳ תיבת כשר יש לחוש שמא הגוי צייר תיבה זו אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סי׳ אחר שאינו מצוי כ״כ לזייפו. ט״ז שם. לה״פ שם. בל״י שם. זב״ת שם. יד אליהו שם. ר״ז שם. זב״צ או׳ ס״ג.
(קנד) ולא יפה עושין מה ששולחין ע״י עכו״ם והעכו״ם נוטל הנוצה ומביא העוף כך דא״א להכיר בטביעות עין. גם ע״י טביעות עין לא ידענא דילמא ישראל אחר נתן לעכו״ם ג״כ לשחוט וזה הכתב הוא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע״כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע״י עכו״ם. מש״ז או׳ ט״ו. יד אליהו שם. וע״כ יש לשוחט לכתוב לבעה״ב ששחטתי היום כך לחודש התרנגולת שיש בה סי׳ כך וכך או שיחתוך ממנה איזה דבר כגון אצבע וכדומה שלא בפני הגוי ויכתוב במכתב שכך סי׳ עשיתי ויניח המכתב בהעטפה ויחתום עליו מבחוץ באופן שלא יוכל העכו״ם לזייף. וכן אם נתנבלה התרנגולת מתחת ידי השוחט יעשה כן לכתוב להם במכתב כנז׳.
(קנה) שם בהגה. ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה וכו׳ ובמקומות שהנשים שוחטות דין קטנה פחותה מי״ב שנים ויום א׳ כדין קטן. שמ״ח או׳ ל׳ דר״ת או׳ קס״ח.
(קנו) שם בהגה. דהיינו בן י״ג שנים ויום א׳ עיין במ״א סי׳ ט״ל סק״א דבדבר דקטן פסול מדאו׳ בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב׳ שערות אחר שהוא בן י״ג שנה ועיין ברמ״א שם סי׳ נ״ה סעי׳ ה׳ דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב׳ שערות יעו״ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר י״ג שנה ויום א׳ אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאו׳ או מטעמא דלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש״ך שאינו בר עדות אם אין אחד עומד ע״ג עד שיודע שהביא ב׳ שערות או שהוא בן ל״ה שנה ויום א׳ או שנתמלא זקנו כמבואר בחו״מ סי׳ ל״ה ובמ״א סי׳ קצ״ט סק״ז. פ״ת או׳ י״א. מיהו הפליתי או׳ ט״ו כתב דמעולם לא שמענו להצריך בדיקה בשוחט נער רך בשנים וצ״ל דסמכינן אטור דס״ל אפי׳ קטן מומחה ויש לו אומן יד שוחט בינו לבין עצמו והו״ל רק איסורא דרבנן עכ״ל וכ״כ בכריתי או׳ ל״ב אלא שכתב שם בכריתי דבעל נפש לא יניח לנער רך בשנים לשוחט עד שבדקהו אש יש לו סימני גדלות כשאר מילי דאו׳ עכ״ל. אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עע״ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן י״ג שנה ויום א׳ מותר לשחוט. פ״ת שם. ועיין בסה״ק קול יעקב הלכות סתו״ם סי׳ ט״ל או׳ ב׳.
(קנז) שם בהגה. דהיינו בן י״ג שנים ויום א׳ הא דאמרינן בכ״מ י״ג שנה ויום א׳ פי׳ דבעינן י״ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א׳ קרינן ביה כמ״ש בכף החיים על ש״ע או״ח סי׳ נ״ג או׳ מ״ח בשם כמה פו׳ יעו״ש.
(קנח) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י״ח שנה. ויש להם סמך ממס׳ שבת סוף פ׳ במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח׳ עד י״ח החזיר להם וכו׳ יש״ש פ״ק דחולין סי׳ א׳ ר״ז או׳ מ״ג.
(קנט) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו׳ זהו במרדכי בשם ה׳ ר׳ אלדד הדני וכתב דלא ק״ל כן אלא דבד״מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הלכות חשו לזה. ורש״ל ביש״ש שם כתב דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה קודם י״ח יעו״ש. וכן ראיתי נוהגין שלא להקפיד על יותר מי״ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא. ט״ז ס״ק ט״ז. ש״ך ס״ק כ״ח. פר״ח או׳ ל׳ לה״פ או׳ ל׳ הל״פ בסעי׳ זה. שמ״ח סוף או׳ ל׳ בל״י או׳ כ״א. שו״ג או׳ ל״ה. זב״ת או׳ מ״ג. ר״ז שם. יד אליהו או׳ ל״א. זב״צ או׳ ס״ד. וכתב שם בזב״צ דכן נוהגין בעיר בגדאד יע״א שאין סומכין לפחית מבן י״ח ואם הוא חריף ובעל תורה ויר״ש סומכין.