שראתה דם מחמת תשמיש – עיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ס״א שהמציא היתר לרואה מ״ת באם בשעה שראתה מ״ת עדיין לא היה לה וסת קבוע כלל ואח״כ נקבע לה וסת קבוע בין בימי החודש בין וסת הפלגה משום דהא דרואה ג״פ מ״ת אסורה היא מטעם וסת דאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש והרי קי״ל בסי׳ קפ״ט סעיף י״ז דוסת שנקבע מחמת אונס כגון שקפצה וראתה אפילו אירע כן כמה פעמים אינו בדין וסת קבוע אם לא קבעה אותו לימים רק דמ״מ חוששת לו אם אירע ג״פ כמו לוסת שאינו קבוע ומעתה זהו עצמו דין אשה הרואה מ״ת דהרי מה בין קפיצה לתשמיש וא״כ כיון דהוא רק וסת שאינו קבוע לפ״ז בנדון הנ״ל כיון שנקבע לה וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אפילו לא נעקר עדיין הוסת שאינו קבוע כמבואר בסי׳ קפ״ט בש״ך סק״מ שאפילו לא הגיע עדיין יום ל׳ כיון שנקבע יום כ׳ א״צ לחוש וא״כ שוב א״צ לחוש לוסת התשמיש כלל. ושוב נסתפק עוד לפ״ז באשה שיש לה וסת קבוע כבר אם לאסור אותה מחמת רואה מחמת תשמיש (וטעם הס׳ בזה הוא ע״פ הספק שאכתוב בשמו בסימן קפ״ט סל״ב ע״ש) או לא ע״ש וכן הורה בנו״ב תניינא סי׳ פ״ח הלכה למעשה באשה הרואה מ״ת שלא היה לה וסת אם תקבע לה וסת קבוע שיהא קבוע לכל הפוסקים אז היא מותרת לשמש עם בעלה ואם שוב תראה מ״ת פעם ראשון אז פעם השני תפרוש ליל טבילה ותשמש בלילה שאח״כ ואם שוב תראה מ״ת תחזור ותטבול ותשמש פעם שלישי ואם שוב תראה אז תבא לשאול לגדולי הדור (ר״ל כי יש בזה הספק הנ״ל כיון שאחר שנקבע לה וסת קבוע ראתה ג״פ) וטעם הוראה זו יבין וישכיל המשכיל ע״פ מה שכתבתי בנו״ב קמא סי׳ ס״א ואף שכתבתי שם שעדיין לא מצאתי סמך לזה בדברי הראשונים מ״מ באשה ילדה כזו ושלא לאוסרה לכל העולם. (דעשתה בדיקת שפופרת ונמצא על המוך) צריך אני לכנוס בפרצה דחוקה עכ״ל ועיין ח״ד סק״ג שחולק עליו וכתב דחלילה לסמוך עליו בזה חדא דרואה מ״ת לאו מטעם וסת לחוד נאסרה רק מטעם חשש חולה הממלאה ונופצת דאפילו בימי עיבור והנקה שאינה חוששת לוסת חוששת ברואה מ״ת (באמת בנו״ב תניינא סי׳ צ״א בד״ה ומה שתמה העיר הוא גופיה ז״ל בזה ויובא לקמן סק״ד) וגם במ״ש דאשה שיש לה וסת קבוע א״ח לוסת שאינו קבוע כתבתי בסימן קפ״ט דליתא עכ״ד ועמש״ל סי׳ קפ״ט סעיף י״ג ועי׳ עוד בנו״ב תניינא שם ובסי׳ צ״ג ובסי׳ צ״ד:
(ב) משמשת ג״פ – [עבה״ט שכתב פי׳ עם הראשון דהיינו עוד ב״פ והוא לשון הט״ז וש״ך בשם פרישה ועי׳ בתוה״ש סק״ב שכתב דוקא קאמר המחבר ג״פ שכן דעת הראב״ד דקמייתא לאו ממנינא הוא כיון דמעיקרא לא בדקה ע״ש שכן דעתו ברור לדינא ועיין בזה בכו״פ וס״ט סק״ב ובסימן קפ״ו סק״ד ובחכ״א ריש כלל צ״ו ועיין בתשובת ח״ס ס״ס קס״ד שכתב דנראה שזה ג״כ דעת הגאון נו״ב במה״ת סי׳ פ״ז (עמ״ש בזה לקמן ס״ק נ״ח) אך הפלתי וס״ט אין דעתם להקל בזה. ולכן מסיק בנידון דידיה (שיובא לקמן ססק״ד) דאילו היה השאלה אחר ב״פ לא הייתי מקיל שלא לצרף ראיה ראשונה אך מאחר שכבר עברו ג׳ תשמישים כו׳ ע״ש]:
(ג) רצופים – עיין ח״ד שכתב דאם בדקה עצמה ב״פ סמוך לתשמיש ומצאה דם ואח״כ שמשה כמה פעמים בלא בדיקה כלל ואח״כ שמשה פ״א ובדקה ומצאה דם הוי כג״פ רצופים והוחזקה ברואה מחמת תשמיש ע״ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי׳ קפ״ו סק״ב בשמו ועי׳ בשו״ת שיבת ציון סי׳ ל״ח שנשאל באשה שאמרה שראתה ג״פ רצופים דם מחמת תשמיש ואחר כך כשחקר הרב אימתי היתה הבדיקה אם היה בכל ג״פ תיכף אחר תשמיש אמרה בפעם שניה לא בדקה עצמה תיכף מחמת שלא הרגישה כלום רק ביום שלאחר הטבילה בדקה ומצאה דם מה דינה ואם האשה נאמנת ע״ז אם אין זה חזרה מדבריה הראשונים שאמרה סתם שג״פ ראתה אחר תשמיש והשיב דזה ודאי שאין זו בגדר רואה מחמת תשמיש כיון דבפעם ב׳ לא בדקה תיכף ולא אמרינן איגלאי מלתא כו׳ כמ״ש הש״ך הובא בבה״ט סק״א (אמנם אם יש ג״פ לבד זה אסורה כנ״ל בשם ח״ד) ולענין אם היא נאמנת פשיטא דנאמנת שהרי אין כאן חזרה כיון שיכולה לתרץ דבריה ולא היה במשמעות דבריה ענין איסור ברור וע״ש עוד שחקר על עיקר דין רואה מ״ת שנאסרת על בעלה אם אומרת שראתה ג״פ מחמת תשמיש אמאי לא נימא שאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כמו באמרה טמאה אני לך והאריך הרבה בזה והעלה דלהכי נאמנת כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי שהרי ביד הבעל תיכף כשאמרה לו שנטמאת לראות בעד הבדיקה אם הוא אמת וכתב דלפי זה דוקא אם האשה אמרה לבעלה בכל ג״פ תיכף אחר התשמיש שראתה דם שייך בו מלתא דעבידא לגלויי אבל אם אחר התשמיש לא אמרה לבעל רק ביום שלאחר התשמיש אמרה כן אפשר לומר שאינה נאמנת ע״ש ולע״ד איני מבין מה שהצריך דבכל ג״פ אמרה לבעלה תיכף דלכאורה נראה דבשני פעמים הראשונים אפילו אם אמרה אחר זמן רב נאמנת כיון שאינה נאסרת מיד עד שתראה ג״פ ועיקר הקפידה הוא רק על פעם הג׳ גם צ״ע על עיקר חקירתו כיון דאפילו לבעל ראשון מותרת ע״י בדיקת שפופרת כדעת רוב הפוסקים לקמן סעיף ג׳ א״כ לא דמי לאומרת טמאה אני לך שאסורה עליו באין מזור ותרופה משא״כ הכא לא שייך בזה לחוש שמא עיניה נתנה באחר [כעת ראיתי שדבריו נכונים בחקירה זו דמשמעות הש״ע והפוסקים לקמן ס״ג דבדידה תליא מלתא אם האשה רוצה לבדוק עצמה תחת הראשון הרשות בידה אבל הבעל אינו יכול לכופה על זה וממילא יגרשה ע״ל סעיף י״ב א״כ שפיר יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר. ועוד י״ל לפ״ד הנו״ב שהובא לקמן ס״ק י״ח דאף המתירין לבעל הא׳ בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לא מהני ע״ש וכן הוא דעת הס״ט שם א״כ שפיר חקר בזה הרב שיבת ציון הנ״ל דלמה נאמנת באומרת שראתה ג״פ מ״ת נימא עיניה נתנה באחר ובאמת לא ראתה כלל מ״ת וא״כ גם ע״י בדיקת שפופרת לא תמצא כלל ותהיה אסורה לו וממילא יגרשה ותנשא לאחר] ויש לעיין בזה:
(ד) עד שלו – עבה״ט ועי׳ בשו״ת אא״ז פנים מאירות חלק ב׳ סי׳ קכ״ו דכ״ז מיירי שנמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו אחר תשמיש וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בכותנתו א״כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שנחוש בכתמים בבגד האיש כ״א בבגדי אשה ע״ש [ועי׳ לקמן סי׳ ק״צ ס״ק ב׳] וכ׳ הס״ט דאפילו אם נמצא נמי בכתונת שלה י״ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דילמא מעלמא אתי ע״ש [ועי׳ מ״ש לקמן ס״ק ל״ח די״ל שכן ג״כ דעת הנו״ב במה״ת סי׳ פ״ז ועי׳ בתשובת חמדת שלמה סי׳ כ״א במעשה שאירע אשה אחת שלחה לשאול על סדין בתורת כתם שהיה בו בכמה מקומות כתמים ולא היה בכל אחד כגריס והמראה שבינתיים היה מקום ספק אם מצטרף וכאשר שלח המורה לחקור אם יש לה במה לתלות. השיבה כי יש לתלות בבעלה לפי שתיכף אחר התשמיש קינח הבעל את האבר בהסדין והסדין היה נקי ובדוק וזה אירע ד׳ וה׳ פעמים וטמאתה את המראה כי לא ידעה דבר שיהיה בזה דבר חמור ובכל פעם היא בודקת עצמה בשארית אחר התשמיש ואינה מוצאת שום דבר ולבעלה כאב בצידו והכאב נמשך לפעמים לפניו סמוך לאבר ובשתן לא נמצא שום אודם גם לא שום כאב רק זה מקרוב נראה על סדינו שהיה מלוכלך בש״ז כעין מראות אדומים ששלחה לשאול ולאשה הנ״ל יש לה וסת קבוע והאריך בזה דיש לצדד להקל דאין זה בגדר רואה מחמת תשמיש לפי מה שבא השאלה דאין הדבר ברור שהיה יותר מכגריס גם הוא מקום שהפישפשין מצויין שנוכל לתלות כתורמס גם נראה שלא היה בבירור במקום שהבעל קינח עצמו רק שרגיל לקנח שם גם לפי הנראה לא מצאה תיכף בלילה אחר קנוח בעלה ולא ראתה הכתם עד הבוקר מעתה אינו בגדר עד הבדוק כיון שנוכל לתלות שאח״כ נעשה ע״י מאכולת וכדאיתא בסי׳ ק״צ סל״ד ואע״ג שנמצא איזה פעמים עכ״ז נראה דלא יצא מדין כתם שתולין במה שיכולין לתלות ואפילו הוי בגדר ספק מ״מ נוכל לצרף בזה דעת המרדכי שהקיל הרמ״א באשה שיש לה וסת אם יש מקום לתלות במכה אע״פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ונראה דתליה זו במאכולת עדיף כיון דעכ״פ אינו ברור שהיה יותר מכגריס כו׳ ובפרט שיש ג״כ מקום לתלות בבעל ע״כ דעתי להקל אם יסכים עוד רב מוסמך להתירא לשמש עוד עכ״פ פעם אחד ושתבדוק אח״כ היא ובעלה כדי לעמוד על הבירור ובודאי נכון להתיר לתקן מה דאפשר לשמש בליל שניה ויותר נכון להתיר לה לטבול ביום השמיני קודם מנחה ותלך לביתה בלילה ומותרת לשמש מיד כיון דהוי לאחר עונת הוסת גם י״ל דמלילה ליום לא קבעה ואם תטבול בלילה אולי חו״ש תראה עי״ז. ע״כ נראה דהוי לצורך רק בזה לא יהיה עקירת וסת אם לא תראה כיון שלא טבלה בלילה ונתיישב בזה אח״כ. גם יש לעשות מאי דאפשר לבוא לדי בירור אם הוא מהבעל לראות אחר קינוח אולי נשאר בפי האמה וגם לבדוק מ״ר שלו שמטיל פעם ראשון אחר התשמיש כו׳ ע״ש]:
(ה) אסורה לשמש עם בעל זה – אפילו בימי עיבור והנקה וכן אם ראתה ג״פ בימי עיבור והנקה אסורה ח״ד ע״ש אכן בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ צ״ג בד״ה ונחזור ובסי׳ צ״ה כתב בפשיטות דאם נתעברה בביאה שלישית שראתה מחמת תשמיש תמתין עד שיהיה הוכר עוברה ומותרת לבעלה כל ימי עיבורה ומניקתה [וטעם מחלוקתן מבואר לעיל סק״א] וכתב עוד אם גם בימי עיבורה תראה מ״ת תחזור ותיאסר ואף אם לא תראה מ״מ כשיפסוק ימי העיבור וההנקה תחזור לאיסורא דמה שלא ראתה בימי עיבור והנקה לא מהני לעקור הוסת הראשון שקבעה לראות מ״ת ע״ש. והנה מ״ש דאם גם בימי עיבורה תראה מ״ת תחזור ותיאסר עי׳ בסי׳ צ״א שם שהוסיף ביאור בזה דלכאורה אם תראה ג״פ מחמת תשמיש בימי מניקתה אי אסורה כל ימי מניקתה זה תלוי ברבוותא דהט״ז בסי׳ קפ״ט ס״ק מ״ח סובר דאפי׳ לוסת שאינו קבוע חוששת מעוברת ומניקה אבל הש״ך בסי׳ קפ״ד סקי״ט מביא בשם הגהת רש״ל ודרישה דדוקא בוסת קבוע חוששת וא״כ כיון דרואה מ״ת אינו נחשב וסת קבוע לא היתה צריכה לחוש כל משך כ״ד חודש אלא שאין רצוני לתקוע עצמי בזה שנחלקו בו הש״ך והט״ז (עמש״ל סי׳ קפ״ד ס״ק י״ד דהש״ך עצמו סובר ג״כ דאפילו בפעם ראשון חוששת) וגם אפשר דהא דוסת שנקבע ע״י עונות מיחשב אינו קבוע הוא רק לענין עקירה דנעקרה בפ״א אבל לחוש לו בימי מניקתה אפשר שצריכה וגם זה שתשמיש מקרי אונס אינו מוסכם וגם דברי רמ״א בסי׳ קפ״ז ס״י שכתב וכל זה אם כבר עברה ושמשה וכו׳ לשון עבר מורה לאסור לכן בהיתר זה לא אקבע יתד בהיתר זה עכ״ל ע״ש [ובתשובת ח״ס סי׳ קס״ד השיב אודות אשה שראתה דם מחמת תשמיש ב׳ פעמים טרם שהוכר עוברה ופעם ג׳ אחר שהוכר עוברה נראה פשוט אי היה כל הג׳ פעמים בימי עיבור אחר הכרת העובר או בימי הנקה ה״ל רואה דם מ״ת ממש וכדמוכח מתשובת ר״י שברמ״א סי׳ קפ״ז (ס״י) ואע״ג דקי״ל ס״ס קפ״ט דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה היינו להיות כוסת קבוע אבל מיחש חוששת ואם כן כיון שראתה ג״פ מחמת תשמיש צריכה שתחוש ואסורה לשמש ואין ה״נ שנעקר בפ״א אם עברה ושמשה כו׳ וגם אשה זו שראתה נמי ב״פ קודם הוכר עוברה ופעם ג׳ אח״כ היא רואה מחמת תשמיש גמורה ומכ״ש לפי מה שכתב הרב השואל שעלובתא דא רגילה לראות לעולם ו׳ חדשים הראשונים בימי עיבורה בזמן וסתה הרי אשה זו גרועה משאר נשים לענין זה שאין עיבורה מסלק דמים אך מאחר שכבר עברו ג׳ תשמישים ואם נאסרה תתגרש ח״ו וקשים גירושין או שתבדוק ונפלין ברבוותא נ״ל להקל ולסמוך הפעם אדעת הראב״ד (הובא לעיל בד״ה ג״פ) שלא לצרף ראיה ראשונה כיון שלא בדקה תחלה ותידון כרואה ב״פ מ״ת ועתה לא ישמש עמה עד שתשאל לרופאים ותעסוק ברפואות וכיון שאינה מוחזקת ועדיין תוכל להאמין לרופאים שנתרפאת ותשמש פעם ג׳ ותראה לדחות התשמיש הג׳ ההוא עד אחר ה׳ או ו׳ חדשים לעיבורה שאינה עלולה לראות באותן הימים דכל טצדקי שנוכל לעשות שלא תקלקל עצמה נעשה לה ע״ש]:
(ו) ותנשא לאחר – עי׳ בתשו׳ נו״ב תניינא חי״ד סי׳ צ״ג שכתב דאם ראתה שפע דם אין להתירה להנשא לאחר שעיקר ההיתר שמותרת לשני כ׳. הסמ״ג דאיכא ספק ספיקא שמא מהצדדים ושמא אצבע של השני לא תהיה שוה לראשון אבל כשיורד בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס״ס ואף אם בב׳ פעמים ראשונים לא ראתה בשפע רק בפעם הג׳ אין הדבר ברור להתירה לאיש אחר ואפילו בדיקת שפופרת יש לפקפק בה כיון שע״י שפע דם שיצא ממנה נתברר שהוא מן המקור הרי היא בכלל כל הממלאה ונופצת ע״ש:
(ז) לשלישי – כתוב בבאר היטב של הרב מהרי״ט ז״ל זקינה שפסקה מלראות זמן רב והתחילה לראות מחמת תשמיש ומרגשת צער וכאב אינה צריכה בדיקת שפופרת שבו״י שאלה ס״ח עכ״ל. וכתב עוד בשבות יעקב שם אך אם ראתה בילדותה ג״פ מחמת תשמיש לא מהני מה שהזקינה אח״כ ע״ש ועי׳ בסדרי טהרה ס״ק כ״ו שפקפק בזה וסיים דצריך עיון לדינא. עוד כתב הסדרי טהרה דאשה שראתה ג׳ פעמים מחמת תשמיש ונתעברה וילדה דמותרת לשמש אח״כ לאחר שתטבול בימי טוהר שלה ואם אינה רואה יש לומר דמותרת לשמש אח״כ אפילו לאחר שעברו ימי טוהר אחר דקיי״ל מעיין אחד הוא וכ״כ הכו״פ ע״ש אכן בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ צ״ה חולק על זה משום דמימי טהרה לימי טומאה כשם שאינה קובעת כך אינה עוקרת וגם אפילו לאחר ימי טוהר כל ימי משך ההנקה לא מהני מה ששמשה ולא ראתה כדלעיל ס״ק ד׳ ע״ש:
(ח) עד שתבדוק – עי׳ בתשו׳ נודע ביהודה חי״ד סי׳ מ״ג שכתב דאשה שראתה ג״פ מחמת תשמיש והוזקקה לבדיקת שפופרת אם נתעברה בתשמיש האחרון לא מהני לה בדיקת שפופרת כל ימי עיבורה וימי מניקתה אכן כ״ז אם בדקה ולא מצאה כלל לא מהני אבל אם מצאה בצדדי השפופרת שההיתר הוא משום דדם מצדדים קאתו מהני ע״ש בד״ה אמנם פירשתי טעמו שכתב שאם תבדוק בשפופרת צריכה מתחלה נקיים וטבילה ע״ש:
(ט) ומותרת לו – עח״ד שכתב דמ״מ אסורה מכאן ואילך לשמש שני תשמישין בלילה אחת משום עונה הסמוכה לוסת עד שתעקר ג״פ דהיינו תשמש ג״פ ולא תראה ע״ש: