רמב״ם איסורי ביאה ד׳:ט׳, רמב״ם איסורי ביאה ד׳:ט״ז, רמב״ם מטמאי משכב ומושב ד׳:ז׳
שולחן ערוך
(א) אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּלָל, לֹא לִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ וְלֹא לְאַחַר תַּשְׁמִישׁ. וְאַדְּרַבָּה, אֵין לָהּ לִבְדֹּק בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ נוֹקְפוֹ. וְהָרַמְבַּ״ם זַ״ל מַצְרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר תַּשְׁמִישׁ, הִיא בְּעֵד אֶחָד וְהוּא בְּעֵד אֶחָד, וְלִרְאוֹת בָּהֶם שֶׁמָּא רָאֲתָה דָּם בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וּלְדַעְתּוֹ, הַצְּנוּעוֹת בּוֹדְקוֹת עַצְמָן אַף קֹדֶם תַּשְׁמִישׁ. {וּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְכֵן נָהֲגוּ (רוֹקֵחַ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרֹב הַמּוֹרִים).}