Yoreh Deah 185 – יורה דעה קפה‏ – Tur-Shulchan Arukh

רמב״ם איסורי ביאה ד׳:ט׳

האשה שהיא בחזקת טמאה אסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי בספ״ק דנדה (יב.) ת״ר חמרים ופועלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה בד״א בשהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טמאה לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני ודקדק רבינו לכתוב עד שתאמר לו טבלתי לומר דהאי עד שתאמר לו טהורה אני לאו למימרא שתאמר לו לא הייתי טמאה דאינה נאמנת לומר כך כדבסמוך אלא היינו שאומרת לו טבלתי ופשיטא דבשעברו ימים שיעור שתוכל לספור ולטבול מיירי דאל״כ כי טבלה מאי הוי ואעפ״כ אסור לו לבא עליה בלא שאלה כמו שנתבאר בסימן שקודם זה דע״כ לא א״ר יוחנן בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה בלא תביעה אלא בספק ראתה אבל בודאי ראתה כגון הכא שהיא בחזקת טמאה לא אמר אלא אסורה עד שתאמר לו טבלתי:

(ב) ומה שכתב ומ״מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת הכי משמע מהא דתניא לעולם היא טמאה עד שתאמר לו טהורה אני ובהדיא אמרינן בפרק המדיר (כתובות עב.) אהא דתנן ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע נפרוש ואי דלא ידע לסמוך עלה דאמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה:

ודע שכתב שם הרא״ש אפי׳ מצא בגדיה מלוכלכים בדם נאמנת לומר בשוק של טבחים עברתי או בדם צפור נתעסקתי ע״כ וכתבו רבינו ירוחם ז״ל. ואם הוחזקה נדה בשכנותיה וכו׳ חשיבא כודאי טמאה כלומר ואסור לו לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי והיינו דאמרינן בסוף קידושין (פ.) ובפ׳ המדיר (שם) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה וכיון דבעלה לוקה עליה אלמא כודאי נדה משוינן לה וכ״כ הרשב״א ז״ל ופירש״י הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נידותה:

דכתב מהרי״ו סימן כ״ב דאם היתה בקטטה עם בעלה ואמרה לו טמאה אני ואח״כ אמרה טהורה אני ומה שאמרתי תחלה מחמת הקטטה שהיה ביני ובינך עשיתי נאמנת ולא עוד אלא בסתם אם היא באה ושוכבת אצלו א״צ לפרוש דודאי הואיל ושוכבת אצלו ודאי טהורה היא ותחילה מחמת קטטה עשתה עכ״ל:

עד שתאמר טבלתי (דקדק רבינו כן לומר מה שאמרינן בגמרא עד שתאמר לו טהורה אני לאו למימרא שתאמר לו לא הייתי טמאה דאינה נאמנת לומר כן כדבסמוך אלא היינו שאומרת לו טבלתי ב״י עכ״ה) ואפילו אם שהה שיעור ספירה וטבילה כיון שהיתה ודאי טמאה החמירו דאילו לא שהה כי אמר טבלתי מאי הוי ב״י:

(ב) ומ״מ כשאומרת טבלתי נאמנת פי׳ וא״צ עדים שטבלה:

האשה שהיא בחזקת טמאה וכו׳ ברייתא ספ״ק דנדה (סוף דף י״א וכן בדף י״ב) אם הניח את אשתו בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני כלומר לא די לו בששהה שיעור שתוכל לטבול ואפילו היא ישנה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טהורה אני וכתב ב״י שרבינו דקדק לפרש שתאמר לו טבלתי כלומר דאינה נאמנת לומר לא הייתי טמאה כמבואר בסמוך דכיון דודאי ראתה צריך שישאלנה ושתאמר לו טבלתי והכי משמע בת״ה הארוך בית ז׳ סוף שער ב׳:

(ב) ומ״ש ומ״מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת איכא לתמוה אמאי הוצרך לכתבו כאן הלא כל הנשים נאמנות לעצמן באיסור נדה אף בספירת שבעה כדאיתא בפ׳ המדיר דקאמר תלמודא אהא דתנן ומשמשתו נדה ה״ד אי דידע נפרוש ואי דלא ידע נסמוך עלה דקאמר שמואל מניין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה ותו הא פשיטא היא דנאמנת דהכי משמע מהא דתניא לעולם היא בטומאתה עד שתאמר טהורה היא אלמא דאם אמרה טהורה אני שטבלתי נאמנת וא״כ לא היה צריך לפרש ולומר ומ״מ וכו׳ כיון דממילא משמע וי״ל דסד״א דדוקא היכא דלא נודע לא לו ולא לאחרים דהיא נדה התם הוא דהאמינתה תורה לעצמה. אבל היכא דנודע ומפורסם שהיא בחזקת טמאה כי הכא אימא דאינה נאמנת והא דקתני עד שתאמר לו טהורה אני אינו אלא לומר שאסור לו לבא עליה בלא שאלה אלא צריך שישאלנה ושתאמר לו טהורה אני אבל ודאי צריכה היא לברר ע״י נשים שיודעים שטבלה כיון שהיתה בחזקת טמאה וכדי להוציא מפירוש זה כתב רבינו ומ״מ כשאומרת לו טבלתי נאמנת ואינה צריכה לברר שטהורה היא והכי משמע בת״ה הארוך לשם:

(ג) ואם הוחזקה נדה בשכינותיה וכו׳ בפרק המדיר אמרינן בעלה לוקה עליה משום נדה וכיון שלוקה עליה אלמא דכודאי נדה משוינן לה וצריכה שתאמר לו טבלתי וכ״כ בת״ה הארוך לשם:

בבלי נדה י״א:

רמב״ם איסורי ביאה ד׳:ט׳

ברייתא ספ״ק דנדה סוף דף י״א ודף י״ב

ומאחר שעברו כו׳ – קשה מאי קמ״ל דאח״כ דוקא נאמנת ובלא״ה אינה נאמנת פשיטא שאינה נאמנת כיון שא״א שטבלה בתוך אותו זמן ונראה שאפילו אם ספק לו אם עברו כ״כ ימים שאפשר שטבלה דהיינו שרגילה ללבוש לבנים ביום ו׳ לראייתה ועכשיו א״א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה׳ והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שעכ״פ אפשר בכך.

ומאחר שעברו כו׳ – היינו לאפוקי אם הוא ידוע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה.

עד שתאמר לו טבלתי. ול״ד לדלעיל סי׳ קפ״ד סעיף י״א דא״צ לשאול אותה משום דהתם הוה ס״ס ספק אם ראתה ואת״ל ראתה אימור טבלה משא״כ כאן דודאי ראתה ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי כן הוא בש״ס בפ׳ כל היד אבל קשה לפמ״ש לעיל כלל נ״ט ס״ק ח׳ ובקונטרס הספיקות דאף דהיכא דאיכא ס״ס לא מתירין היכא שיש תקנה בשאלה א״כ אמאי מתירין לעיל אף בלא שאלה ואפשר דשאני התם דאיכא עוד חזקה שהייתי בחזקת טהורה וגם מסתמא דרכה לטבול ומ״מ היכא שהיא בחזקת טמאה לא סמכינן על זה מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי:

(ב) ומאחר שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול נאמנת. ואם הבעל מסופק אם עברו או לא היא נאמנת ש״ך. וכ׳ הט״ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו׳ לראייתה ועכשיו א״א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה׳ והיא אומרת שטבלה נאמנת:

שעברו – היינו לאפוקי אם הוא יודע בודאי שלא עברו הימים אבל אם הבעל אינו יודע אם עברו או לא סומך עליה דכתיב וספרה לה לעצמה. ש״ך:

האשה כו׳ – י״א ב׳ י״ב א׳ ט״ז ב׳ ושם ט״ו ב׳ אבל ודאי ראתה כו׳:

(ב) ומאחר כו׳ – כתובות ע״ב א׳:

(ג) אפילו כו׳ – הרא״ש שם ותוס׳ שם ד״ה אי דלא כו׳:

טבלתי – ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי. ח״ד:

(ב) שעברו – עבה״ט וכתב הט״ז אפילו אם רגילה ללבוש לבנים ביום ו׳ לראייתה ועכשיו א״א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה׳ והיא אומרת שטבלה נאמנת כיון שאפשר בכך ע״ש ואשה החשודה על איסור נדה אם זנתה בנדות לא מקרי חשודה לבעלה ונאמנת אפילו בשעת וסתה ואם הכשילה לבעלה באיסור נדות שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת א״ל בימות החורף שהטבילה טירחא. ח״ד. ואפשר דבמקום שנותנין שכר בעד הטבילה אינה נאמנת וכמ״ש הש״ך לעיל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד ע״ש ועי׳ בנו״ב תניינא ח׳ אה״ע ר״ס כ״ו:

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון