(לב) מוסתות הגוף כו׳ וכיוצא בה – דברים אלו הם ע״פ מ״ש בב״י אבל באמת דבריו צל״ע דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה ואין צריך לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת והכי משמע לקמן סימן קפ״ט ס״ס י״ט וכ״מ בדרישה סימן קפ״ט סעיף כ״ט דביש לה וסת לימים ולוסתות הגוף שוב אינה חוששת כלל רק לוסתה ע״ש וכ״ש לפי מה שכתב שם בס״ק ל׳ דעונה בינונית היינו מחדש לחדש א״כ הא כתבו שם הט״ו להדיא דביש לה וסת לימים ולוסת הגוף אין צריך לחוש שוב לוסת החדש והכי משמע פשט דברי הפוסקים בסימן קפ״ט דביש לה וסת הגוף לימים ידועים דינה ממש כיש לה וסת לימים בלא וסת הגוף כן משמע ברשב״א וטור גופיה שלא כתבו דין זה אלא גבי קפיצה וז״ל דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א״כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית כו׳ עכ״ל אלמא דוקא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף וכן משמע בת״ה ובטור סימן קפ״ט שכתבו מתחלה וסת הקפיצות ואח״כ וסתות הגוף ואחר כך כתבו חומרא בוסת הקפיצות מבשאר וסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר חוששת לעולם לעונה בינונית כו׳ אלמא דוקא בוסת הקפיצות אמרינן הכי ולא בוסתות הגוף ועוד מדכתב הרשב״א בת״ה ומביאו ב״י וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זה חוששת ליום העונה עכ״ל משמע להדיא אם קפצה וראתה אין חוששת ליום העונה כיון דכבר ראתה וכן כתב הב״ח להדיא בסימן קפ״ט סל״ה והוא פשוט ואם כן כשיש לה וסת לוסתות הגוף ולימים נמי כיון דיש לה וסת ודאי ראתה אמאי תיחוש לעונה בינונית וכן מוכח מדברי הרמב״ן שבהגהת מיי׳ פ״ד מהל׳ א״ב וז״ל אשה שיש לה וסת ה״ז מחשב ימי וסתה אם הגיע שעתה הרי היא בחזקת טמאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא טהורה עד העונה כמי שאין לה וסת ע״כ משמע הא אם היה לה וסת הגוף ליום קבוע דינה כיש לה וסת לימים לחוד והב״י כתב וז״ל ומשמע דה״ק (הרמב״ן) אם היה לה וסת הגוף כגון קפיצה וכיוצא בזה אע״פ שהוא ביום ידוע הואיל ואין לה וסת יום קבוע שלא יהא עמו וסת הגוף כלל הרי היא טהורה עד העונה בינונית וכדברי הרשב״א ואע״פ שהרשב״א לא כתב כן אלא גבי קפיצה והרמב״ן כתב כן גבי וסת הגוף וכל א׳ מוסתות הגוף בכלל נראה דהרשב״א קפיצה דנקיט לאו דוקא אלא חד מוסת הגוף נקיט וה״ה לאיזה משאר וסתות הגוף עכ״ל וקשה דא״כ לאיזה צורך כתב הרמב״ן ואין לה וסת יום קבוע פשיטא דביש לה וסת יום קבוע לימים לחוד דא״צ לחוש לעונה בינונית ומה ענינו לכאן אטו עד השתא לא ידעינן להא ועוד דביש לה וסת לימים לחוד הא כתבו ברישא אשה שיש לה וסת ע״ז מחשב כו׳ ועוד דברישא נקיט לישנא דהיה לה וסת וכאן נקיט ולא וסת יום קבוע משמע דאוסת הגוף קאי דאינו ליום קבוע ועוד היכן נזכר בדברי הרמב״ן קפיצה ועוד הרשב״א דוקא קפיצה נקט וכמ״ש לעיל ואולי גם הב״י מודה דבוסתות הגוף אם קבעה לימים דינו כקבעה לימים לחוד ולא מיירי אלא בוסתות הגוף דבאין ע״י מעשה דידה דומיא דקפיצה וכדנקט כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה כו׳ אבל לא בשאר וסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסתות הגוף איירי ועוד לא מצינו בש״ס ופוסקים שום וסת הגוף על ידי מעשה רק קפיצה וגם בלשון הפוסקים וט״ו וסת הגוף הוא פיהוק ועיטוש ודכוותייהו כדלקמן סימן קפ״ט ע״ש.

(לג) אימור לא קפצה כו׳ – וא״צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול.

(לד) אבל חוששת כו׳ – ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול.