(טז) ודוקא הני אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה עד שתבדוק כ״כ הרשב״א בת״ה ולמד כן מדאמרינן בפרק כל היד
(נדה טז.) גבי אשה שיש לה וסת והגיע עת וסתה ולא בדקה ולא ראתה רבי אליעזר אומר טמאה נדה רבי יהושע אומר תבדק והני תנאי כי הני תנאי ר״מ אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדק וידוע דהלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר וכחכמים לגבי ר״מ וכ״כ הה״מ בפ״א בשם הרמב״ן וכן כתבו התוס׳ בפרק כל היד
(נדה טז.) גבי פלוגתא דרב ושמואל באשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה ומצאה טהורה נראה דהלכה דוסתות דרבנן וכן פסק רב אחאי ור״ח הלכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח״כ בדקה ומצאה טהורה טהורה לבעלה ומיהו נראה דלכתחילה צריכה לבדוק בשעת הוסת ע״כ וכתב הגמ״יי כן בשמם בפ״ח מהא״ב וכ״כ הראב״ד בספר בעלי הנפש אבל הר״ן כתב בפ״ב דשבועות אהא דתניא החמרים והפועלים וכו׳ נשיהם להם בחזקת טהרה דלדעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דנהי דבשעת הוסת בעי בדיקה מ״מ אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה ורבינו סתם דבריו כדעת התוס׳ והרשב״א ז״ל שאסור עד שתבדוק:
ומיהו כתב הרשב״א בת״ה הארוך דה״מ ביש לה וסת קבוע אבל אם היה לה וסת שאינו קבוע אף על פי שלא בדקה בשעת וסתה טהורה ואינה צריכה בדיקה דכל שלא הרגישה בדם בשעת וסתה אף ע״פ שלא בדקה הרי היא בחזקת טהורה כיון שאין לה וסת קבוע שאין איסור עונה זו אלא מדרבנן ע״כ וכתבו רבינו בסוף סימן זה וכ״כ הרב המגיד בפ״ח בשם הרמב״ן ז״ל:
וכתב עוד הרשב״א בד״א בוסת שאינו קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית אבל עונה בינונית שהיא לל׳ יום הרי הוא לה כוסת קבוע שאף ע״פ שלא הרגישה בדבר אסורה עד שתבדוק ותמצא טהורה עכ״ל וכך מבואר בדברי רבינו בראש סימן זה ובראש סי׳ קפ״ט:
(יז) ומיהו אם בדקה אחר כך ומצאה טהורה טהורה אף על גב דחזקה אורח בזמנו בא לא מחזקינן לה ודאי טמאה הילכך אם בדקה ומצאה טהורה טהורה כבר כתבתי בסמוך דבפלוגתא דתנאי דאיפליגו במילתא משמע דהלכה כמאן דמטהר וגרסינן תו בפרק כל היד (שם) איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמאה טמאה טהורה טהורה ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה מפני שאורח בזמנו בא ואוקי רב נחמן בר יצחק פלוגתייהו בוסתות דרב סבר וסתות דרבנן ושמואל סבר וסתות דאורייתא וידוע דהלכה כרב באיסורי וכן פסקו התוספות וכ״פ הרשב״א בת״ה וכן פסק הרמב״ם בפ״ח וכתב ה״ה בפרק ד׳ לכן הסכימו כל המפרשים דוסתות דרבנן וכ״כ המרדכי בריש שבועות ואע״פ שכתב בשם רא״ם פירש ר׳ זירא דהיכא דבדקה עצמה שיעור וסת סמוך לוסתה פירוש מיד בהא קאמר רב טהורה טהורה אבל אם איחרה אחר הוסת אפילו טהור טמא דוסתות דאורייתא פירוש סמכו עליהם כאילו הם דאורייתא דאורח בזמנו בא ואע״ג דאיכא אמוראי דפליגי אדרבי זירא ואמרי דרב דאמר טהורה טהורה אע״פ שלא בדקה עצמה כשיעור וסת סמוך לוסתה לר״ז לא חיישינן עד כאן לשונו אין נראה כן מדברי כל הפוסקים אלא דאפילו איחרה כמה זמן אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהור טהורה וכן העלה הרא״ש בריש נדה וז״ל הילכך קי״ל דוסתות דרבנן ואם לא בדקה עצמה בשעת וסתה ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טהור טהורה ע״כ:
(יח) ופרישה שפורש סמוך לוסתה אינו אלא לתשמיש אבל מותר בשאר כל קריבות דבר כן כתב הרשב״א בת״ה וכתב שכן דעת רש״י וה״ר אברהם ז״ל שיש מי שהורה שהיא אסורה בכל הקרבות כנדה ולא יראה לי כן עכ״ל ואין לומר דר״ת שסובר שהיוצא לדרך אינו פוקד את אשתו בעונה הסמוכה לוסתה אלא בדברי רצוי ולא בתשמיש וכמו שכתב רבינו בסמוך בשמו ולמי שאינו יוצא לדרך אסור כל קריבה דאל״כ מאי איכא בין יוצא לדרך לאינו יוצא לדרך דלעולם לכ״ע שרי ויוצא לדרך איצטריכא ליה לאשמועינן דחייב לפקוד את אשתו וה״ה בפ״ד כתב בשם הרמב״ן כדברי הרשב״א וכ״כ שם הגהות מיימונית וז״ל כתב הרמב״ן הורו מקצת שאינה אסורה אלא לשמש אבל שאר פרישות לא החמירו עליה שאין כאן אלא חשש של דבריהם וכן כתב הראב״ד וכן פשט היתר בכל מלכותינו עכ״ל ובתה״ד (סי׳ ר״ן) נשא ונתן בדין זה והעלה לאסור כל קריבה וכמדומה לי שלא ראה דברי הפוסקים בזה שאל״כ היה מביא דבריהם והוא לא הביא אלא דברי הגהות ונדחק לפרש דשאר פרישות דקאמרי דשרו דוקא היינו כגון מזיגת הכוס וכיוצא בו אבל חיבוק ונישוק אסור ואין דבריו נראין בעיני דמדכתבו שאינה אסורה אלא בתשמיש משמע דכל מידי דלאו תשמיש ממש הוא שרי ועוד שכתבו כן בשם הראב״ד והרי העיד הרשב״א על הר״א שכל קריבה מותרת חוץ מתשמיש וכן מבואר בדבריו בספר בעלי הנפש ועוד שגם בשם הרמב״ן כתבו כן והרי העיד עליו ה״ה שהוא סבר כדברי הרשב״א ז״ל הילכך ליתנהו לדברי תה״ד: