(יז) והגיע וסתה חוששת לו ר״ל לכתחילה לכל עונת הוסת:

(יח) אפילו לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה כו׳ משמע דמ״ש עבר היום ולא בדקה כו׳ מיירי נמי באין לה וסת קבוע וע״ז כתב אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה כו׳ ובסוף הסימן כתב בשם הרשב״א דאם יש לה וסת שלא קבעתו עדיין ג״פ טהורה בלא בדיקה ולכן צ״ל דמ״ש הכא עבר היום ולא בדקה כו׳ לא קאי אמ״ש לפני זה אפי׳ לא היה לה וסת קבוע וכן משמע בב״י מ״ש אבל כל אשה דעלמא כו׳ מיירי דוקא ביש לה וסת קבוע. אבל יש להקשות דבסוף סימן זה כתב רבינו בשם הרשב״א בלי מחלוקת דבאין לה וסת קבוע א״צ בדיקה ובסימן קפ״ו מסיק בשם הרא״ש דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש בכל פעם ופעם שתרצה לשמש. ולכאורה היה נלע״ד דהרשב״א ל״ק דטהורה בלא בדיקה אלא לענין שאין בעלה צריך לשואלה ואמרינן מסתמא שבדקה אבל היא עצמה ודאי צריכה בדיקה וכן משמע קצת ל׳ וכתב עוד כו׳ וכתב רבינו דמשמע דאדלעיל לענין שאלת בעלה קאי וק״ל. גם יש לתרץ דמ״ש בסימן קפ״ו דצריך בדיקה היינו מחששא שמא עתה ראתה או תראה כיון שאין לה וסת קבוע במ״ש בסימן זה דא״צ בדיקה ר״ל לחשש שמא ראתה כבר בשעה שהיתה רגילה לראות ובכה״ג בוסת קבוע לא יצאת מחזקת טומאה עד שבדקה עצמה או בשעת וסת ומצאה עצמה טהורה. ואע״ג דגם בוסת קבוע אף אם לא בדקה עצמה מיד אחר הוסת רק בדקה נפשה לאחר זמן מוכח בב״י שטהורה היא למפרע וא״כ כיון שצריכה לבדוק אשה שאין לה וסת משום התשמיש של עתה ממילא נודע שטהורה גם למפרע אפי׳ בהיה לה וסת קבוע ועברה וא״כ מ״ש בין וסת קבוע לאינה קבוע י״ל דשנא ושנא יש והוא דאף דמוכח מהב״י דאפי׳ ביש לה ווסת קבוע סגי לה בבדיקה דלאחר זמן היינו דוקא שלא נשתנית עניינה אבל קנחה פניה של מטה ביני ביני ולא כוונה לראות באותה פעם אם היה דם בדבר שקנחה בו או שרחצה ביני ביני פניה של מטה ודאי לא סגי לה בבדיקה של אח״כ לצאת בו מחשש אורח בזמנו בא ואסורה לבעלה מחשש נדה משא״כ בוסת שאינה קבוע א״צ בדיקה משום העבר אלא משום שמא עתה תראה דסגי בבדיקה לעולם וק״ל. אלא שצ״ע מ״ש רבינו בסימן קפ״ט ז״ל פיהקה בר״ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק דמשמע דאפי׳ באין לו וסת קבוע מ״מ אסורה לשמש מחמת חשש אותה עונה עד שתבדוק (באמת בתורת הבית בשער ג׳ לא כתב עד שתבדק ע״ש ורבינו שכתבו תפס ל׳ הרא״ש שכ״כ והרא״ש לטעמיה דס״ל דאסור לשמש בלי בדיקה) כתבתי שם לחלק דשאני התם דהחששא בא ע״י מעשה דפיהוק דיש לחשוש טפי. א״נ שאני התם דלא חששה אלא לשעתה כו׳ ע״ש. והיותר נראה דלק״מ דזה פשוט דאליבא דכ״ע אף באין לה וסת מ״מ בשעת אותה העונה אסורה לשמש וצריכה בדיקה לכתחילה בעת העונה אלא שבאם לא בדקה בעת העונה לענין דיעבד כתבו רשב״א ורבינו דביש לה וסת צריכה לבדוק אחר העונה מיד או בעת התשמיש משא״כ באין לה וסת והכי דייק ל׳ הרשב״א שכ״כ שם בסוף שער ג׳ ז״ל מי שיש לה וסת קבוע והגיע עת וסתה ולא בדקה כו׳ עד יש לה וסת שאינה קבוע אע״פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה עכ״ל הרי שאין ביניהן אלא לענין אם לא בדקה בדיעבד אבל לכתחילה מיהא בשעת אותה עונה צריכה גם היא לבדוק. גם רבינו כתב בריש סימן קפ״ט ז״ל ושלא קבעתו בג״פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת עכ״ל דוק בל׳ שכתב אם לא בדקה ולא ראתה דמשמע דצריכה בדיקה בשעת אותה זמן וסתה. וע״ז כתב נמי בסימן קפ״ט גבי פיהקה ואסורה לשמש עד שתבדוק ר״ל באותו זמן שמפהקת אסורה עד שתבדק. ואינו ר״ל שאם בדקה באותו העת ולא ראתה שהיתה מותרת לשמש דזה ודאי לא דשמא תראה עוד כל זמן שמפהקת ואי לאחר שפסקה מלפהק הא כתבתי דמותרת לשמש בלי בדיקה אלא ר״ל אסורה לשמש כל זמן שמפהק עד שתבדק בכל עת באותו שעה וק״ל. ועיין מ״ש והוכחתי שהב״י ס״ל האי שינוייא שהרי לפני זה אמ״ש רבינו ז״ל ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כו׳ עד אינה חוששת כתב ב״י דדוקא בדין וסת קבוע דהיינו לבודקה אחר שעבר העונה אינה חוששת אבל בדין וסת שאינה קבועה חוששת דהיינו אם לא בדקה ולא ראתה טהורה וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך שכתב פיהקה בר״ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת כו׳ עכ״ל. הרי בהדיא לפנינו שאף שרבינו כתב שם שאסורה לשמש עד שתבדוק מ״מ הביא ב״י מינה ראיה שאם לא בדקה ולא ראתה הרי היא בחזקת טהרה וק״ל וזה פשוט: