(ט) ואמרה לו נטמאתי – [עי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ קנ״ה דאם הרגישה באמצע תשמיש ולא הגידה לו כלום עד אחר הפרישה הבעל ודאי אנוס גמור ופטור לגמרי אך לענין האשה הוא ספק אם נקראת ג״כ אנוסה כיון דנכנסה בהיתר יצרה אלבשה והו״ל תחלתה באונס וסופה ברצון דהו״ל אונס גמור כדקי״ל כרבא כתובות דף נ״א או אפשר דשאני התם שנאנסה מגברי אחרינא דיצרה תקפה מאד דאם לא עכשיו אימתי וקשה לה לפרוש משא״כ נדה דמותרת לאחר זמן אפשר לא שייך תקפה יצרה ליחשב כאונס מה שלא הודיעה לבעלה ואדרבה נחשבת מזידה בזה וע״ש עוד דהיכא דצריך כפרה אין חילוק אף אם לא הגיע לעשרים שנה דודאי משנעשו בני מצוה בשנים וסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בב״ד של מעלה ושל מטה. ומה שנמצא במדרשות שבני כ׳ נעשו ב״ע למעלה לא נאמר זה אלא בענשים על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר כו׳ ע״ש וקצת חידוש שלא הזכיר הגמ׳ דשבת דפ״ט ע״ב ושם לא משמע הכי ועמ״ש לקמן סי׳ שע״ו סק״ג]:

(י) כיצד יעשה – עיין ח״ד שכ׳ דה״ה כששימש סמוך לוסתה בשוגג ונזכר באמצע תשמיש צריך ג״כ לפרוש באבר מת (ועמ״ש לקמן סי׳ קצ״ד ס״א) ודוקא כשמוצאת דם באמצע תשמיש אבל אם אמרה מרגשת אני א״צ לפרוש באבר מת דאימור הרגשת שמש הוא אם לא שאמרה מרגשת אני בבירור שהוא דם ע״ש:

(יא) ושוהה בלא דישה – עיין בשו״ת תשובה מאהבה ח״א ס״ס ע״ג:

(יב) יתעגה מ׳ יום – ועי׳ בא״ח סי׳ תקס״ח ס״ד בהגהה דמבואר שם דשלשה ימים רצופים עם הלילות חשיב כמ׳ יום ובאדם חלש סגי בב׳ ימים והמג״א כתב דמ״מ יותר טוב שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיו חטאיו נגדו תמיד ע״ש [ועי׳ בתשו׳ ח״ס ס״ס קנ״ה שכתב דהמקובלים כתבו להתענות ע״ב יום אך הם דברו במזיד ואם חטא ב׳ פעמים בכניסה ויציאה יתענה ב״פ ככה. והאשה היכא דצריכה כפרה מאחר דנשים תשושי כח הן יש להקל עליהן בתעניתם ואף אם אחד מהם פטור מ״מ יתענה ב׳ ימים או יפדה דלא יהא אלא נתכוין לבשר טלה ועלתה בידו בשר חזיר והעיקר להתוודות כו׳ ע״ש]:

(יג) ובליל התענית – עי׳ בתוה״ש שנסתפק אי הלילה שלפני התענית קאמר או שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והרי התענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש״ל דראוי לנהוג שלא יאכל בשר ולא ישתה יין בליל שלפני התענית ובליל שאחר התענית ע״ש:

(יד) והאשה א״צ כפרה – ואם שמשה שלא בשעת וסתה כו׳. עיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ פ״ה דשואל אחד הקשה לו על דברי רמ״א אלו דמדכתב ואם שמשה שלא בשעת וסתה משמע דעד הנה מיירי בשעת וסתה וא״כ איך האשה א״צ כפרה והלא מבואר בנדה י״ד ושבועות י״ח דבסמוך לוסתה שניהם חייבים קרבן ועוד דאפילו נדחוק דמיירי שלא בשעת וסתה אכתי קשה כיון שפירש באבר חי אמאי האשה א״צ כפרה והלא בשבועות שם מבואר דאפרישה גם האשה חייבת (עס״ט וח״ד מ״ש בזה) [ובספר הפלאה בכתובות נ״א ע״ב ובתשו׳ ח״ס סי׳ קמ״ז וקנ״ד וקס״ג וקפ״ח מ״ש בזה] וכ׳ הוא ז״ל לבאר דברי הרמ״א דהנה יש שלשה חלוקים בזה אשה שיש לה וסת בשעת וסתה ובעונה הסמוכה דאסורה לשמש אם עברה ושמשה ומצאה אח״כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש צריכים שניהם כפרה ואין כאן אונס שהרי היה להם למנוע מתשמיש ומזה לא מיירי הרמ״א ולא המחבר כלל (נ״ל הטעם כיון דעתה אין נ״מ לענין קרבן רק לענין אם צריכים כפרה ותשובה והרי גם אם לא מצאה דם כלל צריכים ג״כ כפרה כמש״ל סי׳ קפ״ד סק״ב ע״ש) ב׳. אשה שאין לה וסת כלל שלזו הרמב״ם והרא״ש מצריכים אותה בדיקה תמיד לפני התשמיש כמבואר בסי׳ קפ״ו ס״ב ואם לא בדקה אין זה אונס אמנם אם בדקה אנוסים הם על תחלת התשמיש אבל על הפרישה שפירש באבר חי יש חילוק אם אמרה לו נטמאתי ופרוש ממני הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה וק״ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו ואף היא חייבת ומזה מיירי אוקימתא דמס׳ שבועות הנ״ל אמנם אם אמרה לו רק נטמאתי ולא אמרה פרוש ממני א״כ מה שהודיעה לו היינו שימתין עד שימות האבר ואם פירש באבר חי היא נחשבת אנוסה ואינה צריכה כפרה והוא צריך כפרה ומזה מיירי המחבר והרמ״א ז״ל ונקט המחבר לשון המשנה היה משמש עם הטהורה בה״א הידיעה הטהורה בודאי דהיינו שבדקה לפני תשמיש ואפ״ה אם פירש באבר חי חייב על הפרישה וע״ז כתב רמ״א שהאשה א״צ כפרה שהיא אנוסה ממש בין על הכניסה שהרי בדקה בין על הפרישה שהרי לא אמרה לו פרוש. ושוב קאמר רמ״א ואם שמשה שלא בשעת וסתה דהיינו שיש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה בזו אפי׳ לא בדקה תחלה מקרי אונס. וההפרש בין תחלת דברי הרמ״ה ובין סיום דבריו הוא שבתחלה מיירי באין לה וסת כלל אלא שבדקה וסיום דבריו הוא ביש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה ע״ש שהאריך בזה וע״ש עוד בסי׳ צ״ו:

(טו) אונס – עבה״ט ועי׳ בשו״ת מאיר נתיבים סי׳ ע״ג שכתב באשה שפשטה חלוקה בלילה קודם השינה והיה שלא בשעת וסתה והיתה עם בעלה באותה הלילה ולמחר לבשה חלוקה בעמדה מעל משכבה ומצאה בו כתם דא״צ כפרה ולא דמי למ״ש הבה״י וה״ה אם נדה היא כו׳ דהיינו בענין שיש לומר הו״ל למידע אבל הכא לא שייך כלל הו״ל למידע דלא מצינו שתהא האשה מחוייבת לבדוק חלוקה שמא תמצא בו כתם כל שלא הרגישה כלל ולכן א״צ כפרה בפרט באיסור כתמים אין להחמיר ע״כ ע״ש [ועי׳ בתשו׳ חתם סופר סי׳ קנ״ה מי שבא על אשתו שלא בשעת וסתה ביום ל״א לראייתה ואז הרגישה כובד באברים וזה דרכה בכל עת זיבת דמה וכתב דאף דעברו ימי וסתה ושוב אין לבעל לחוש כלל מ״מ מאחר שהרגישה הכובד וזהו וסת הגוף היה לה לחוש לו ומה שחשבה עצמה למעוברת ולא חששה כלל לכובד אברים מחשבת שטות הוא להתיר פתח לחטאת רובץ ע״כ אם קודם התחלת התשמיש הודיעה לבעלה שמרגשת כן. שניהם בסורה על רעות שתים על הכניסה ועל הפרישה ואע״ג דלענין חטאת אינם חייבין אלא כל א׳ חטאת א׳ דה״ל ב׳ זיתי חלב בהעלם אחת מ״מ תשובה וכפרה מיהא בעי על כל כח וכח ואם לא הרגישה עד תוך התשמיש והודיעה לו הבעל שוגג והיא פטורה דאנוסה היא ואם לא הודיעה לו כלל הוא אונס ופטור לגמרי והיא האשה קרובה למשמתתו נדה וצריך לאיים עליה הרבה שלא תבוא להכשיל בעלה עוד. ולענין אם צריכה כפרה יש ספק בדבר (עמש״ל בד״ה ואמרה לו). עוד ע״ש ושם בסימן קס״ג באשה שאירע לה פחד פתאום ואח״כ בלילה שמשה ולמחר מצאה סדינה מלוכלך בדם וגם על עד שלו שבודאי בשעת תשמיש היה וכתב דאין צריכים כפרה כיון דהיה שלא בשעת וסתה ואף שקודם תשמיש נתפחדה והפחד עלול להביא דם כדאיתא בנדה ע״א היינו שהפחד מרפיא ומתחלחלת לשעה ברגע הפחד ומרגשת בעצמה ואיננו כשאר מקריים שחיישינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל או שמא ארגשה ולאו אדעתה וכדומה כי אם יצא ממנה דם יצא בשפע ולשעתו ובהרגשה רבה כי זה ענין חלחול דקרא ותתחלחל המלכה ואם לשעתה לא הרגישה תו לא חיישינן לה להצריכה בדיקה או פרישה כלל וממילא בנ״ד אינם צריכים כפרה ע״ש. ובסימן קפ״ח שם אודות אשה שמצאה כתם והראתה לחמותה ואמרה שהיא טמאה ושוב הראתה למרשעת אחת ואמרה שאם הכתם חולף הולך ע״י רוק הרי היא טהורה עס״ט סי׳ ק״צ ס״ק כ״ב מ״ש בזה) וסמכה האי שטיא על המקילה ושמשה עם בעלה ושוב נודע הדבר לחמותה וצוחה כי כרוכיא. וכתב דפשיטא דתרווייהו צריכים כפרה ומכ״ש המרשעת הזאת שהורה רעה להכשיל אחרים שראויה לעונש מר ומ״מ אף שהם קרובים למזיד אין להחמיר עליהם טפי מהמבואר ברמ״א ס״ס קפ״ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ע״ש: