[סעיף א׳] הכל שוחטין לכתחלה. דתניא ר׳ אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
חולין כ״ח ע״א. ופירש״י כאשר צויתך למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן צוהו בכתב עכ״ל והתו׳ שם כתבו י״מ דדריש בגי׳ דכאש״ר. אלף אחד בעוף שי״ן שנים בבהמה רי״ש רובו של א׳ כמוהו רוב א׳ בעוף ורוב שנים בבהמה. ר״ת למפרע של כאש״ר הוי רובו של אחד כמוהו עכ״ל וכ״כ הר״ן. והטור הביא ברייתא הנז׳ וכתב הב״ח ללמד דאף עוף יש לו שחיטה מה״ת וכל ספק בשחיטה פסול אף בעוף דלא כר״א הקפר דאמר אין לעוף שחיטה מה״ת אלא מד״ס ולדידיה יש להקל בדאיכא ספק בשחיטה בעוף דלית הילכתא הכי אלא כהך ברייתא דתני רבי עכ״ל. וכ״ה דעת הרמב״ם פ״א מה׳ שחיטה ה׳ א׳ דגם שחיטת עוף מה״ת יעו״ש. וכ״כ הסמ״ג ריש ה׳ שחיטה. וכ״כ בס׳ החינוך פ׳ ראה סי׳ ת״מ. וכ״כ הרשב״א בתוה״ב הקצר בתחילתו. וכ״כ ב״י רסי׳ י״ג. וכ״כ הלבוש ריש סי׳ זה וריש סי׳ י״ג. כו״פ או׳ א׳ מנה״ז בקומץ או׳ א׳. מנחת יוסף סי׳ א׳ או׳ א׳. חכ״א כלל א׳ או׳ א׳. זב״ש או׳ א׳ זב״ת או׳ א׳ ערוך השלחן או׳ א׳. וכ״כ פרמ״ג בפתיחה לה׳ שחיטה שורש א׳ דשחיטת עוף הוא מה״ת והולכין בספיקו להחמיר יעו״ש. וכ״ה המנהג דאין לחלק בדיני שחיטה בין בהמה לעוף והולכין בספיקן להחמיר. ועיין עוד לקמן סי׳ י״ג או׳ א׳.
(ב) ואם מצוה זו של השחיטה צריך לקיימה כמו שאר תרי״ג מצות או רשות כ״א בא לאכול בשר צריך לשחוט. עיין פרמ״ג בפתיחה לה״ש מ״ש בביאור פלוגתת הראשונים בזה וכתב שיש בזה נ״מ לדינא לענין חצי שיעור ולענין איסור חל על איסור ומצדד בזה לכמה אנפי ואינו מכריע לדינא יעו״ש. והב״ד דר״ת או׳ א׳ יעיי״ש. ומדברי הפו׳ שכתבנו באו׳ הקודם משמע שיש בה מ״ע וע״כ יש להחמיר ואם אינו יודע לשחוט ורוצה לקיים המצוה יש ליתן בהמה או עוף לשוחט ויאמר לו אתה תהא שלוחי לשחוט זאת ויהיה כאלו אני בעצמי קיימתי מצות השחיטה לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו׳ דק״ל שלוחו של אדם כמותו.
(ג) שם. הכל שוחטין לכתחלה. וא״ת היאך התיר לנו השי״ת לצער בעלי חיים לשוחטם ולאוכלם והלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנה חקירה זו חקר הרמב״ן ותירץ דבהמה זו שנשחטה לטובתה נשחטה שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וכ״כ בס׳ ילקוט ראובני פ׳ שמיני דקי״ח בפ׳ זאת תורת הבהמה והעוף בשם שערי אורה דנ״ט ע״א והב״ד היפ״ל ח״ג או׳ א׳ יעוש״ב.
(ד) טוב ליזהר שלא לומר על כל בהמה חיה ועוף בפניה לך שחוט בהמה זו או עוף זה אלא כמו שאומרים קצת לך הנח ענק על צוארה. פלא יועץ ח״ב או׳ רי״ש ד״ה רחמנות. יפ״ל שם או׳ ב׳.
(ה) שם. הכל שוחטין לכתחלה. אדם מישראל הבא למלאות ידו לעסוק בשחיטה מה משפטו תחלה ילמוד כל דיני שחיטה עד שיהיה בקי בהלכותיה. שמ״ח או׳ ב׳.
(ו) שם. הכל שוחטין לכתחלה. פי׳ אפי׳ לבדו ואין אחרים רואים. כרתי או׳ ב׳ ערוך השלחן או׳ ג׳. והיינו אחר שנעשה אומן ובקי בהלכות שחיטה.
(ז) שם. אפי׳ נשים. כ״כ התו׳ בריש מס׳ חולין דנשים שוחטות אפי׳ לכתחלה דלא כהלכות ארץ ישראל יעו״ש. וכ״כ הטור וב״י. ט״ז סק״א. וכ״כ הרמב״ם פ״ד מה׳ שחיטה ה״ד דאפי׳ נשים ועבדים אם היו מומחים הרי אלו שוחטין לכתחלה. וכ״כ הרשב״א בתוה״ב הארוך דף ז׳ ע״ב. ובתוה״ב הקצר בית א׳ שער א׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן והמרדכי והג״א בשם ר״י ומהרי״ח ריש מס׳ חולין. וכ״כ הסמ״ג בעשין פ״ג סוף ה׳ שחיטה. וכ״כ רי״ו בנתיב ט״ו או׳ ה׳ ח״א. וכ״כ השה״ג. והב״ד הכנה״ג בהגב״י אות ב׳ יעו״ש. נמצא לפום דינא מותרים הנשים לשחוט לכתחלה רק מצד מנהג יש מחמירין כמ״ש לקמן או י״א יעו״ש.
(ח) שם הגה. י״א שאין להניח נשים לשחוט. מפני שדעתן קלה שמא יתעלפו. ב״י בשם הלכות א״י. וכ״כ הלבוש דהטעם משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם.
(ט) שם הגה. י״א שאין להניח נשים לשחוט. וה״ה עבדים אין מניחין לשחוט. ביה״ל או׳ ב׳. אבל אין נראה כן דעת הפו׳ כמ״ש לקמן או׳ טו״ב יעו״ש. וכן בתשו׳ מקום שמואל בסופו בחדושי דינים ליו״ד כתב להשיג על דברי ביה״ל הנז׳ יעו״ש.
(י) שם בהגה. וכן המנהג וכו׳ כ״כ האגור והב״י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה. ולע״ד נראה דדעת האגור כמ״ש מהרי״ק בשורש קע״ב דבמנהג וכה״ג הוי לא ראיני ראיה וכמ״ש הרב בחו״מ ססי ל״ז. ש״ך סק״א. ובחו״מ ססי׳ ל״ז האריך הש״ך שם ליישב דבריו דכאן כי טענו עליו ועיין מ״ש שם באורים ותומים כי הנכון כמ״ש הב״י יעו״ש. כרתי או׳ ד׳ וכ״כ בתשו׳ מקום שמואל שם דהנכון כמ״ש ב״י יעו״ש. וכ״נ שכ״מ שכותבים הפי׳ לא שמעני ולא ראיני היינו על מדינתם ועל מדינות הסמוכים להם ואשר שמעו שמעם אבל לא על כל העולם אך לפעמים אפשר על כל העולם וכפי הנראה מדברי הפוסק ההוא.
(יא) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. מעיקר הדין נשים כאנשים לענין שחיטה אבל כבר נהגו במדינות אלו שאין הנשים שוחטות בין לצורך עצמן בין לצורך אחרים אפי׳ מומחות ומוחזקות ואין לשום חכם ליתן להם קבלה כלל. שמ״ח או׳ י״ג.
(יב) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. כן הסכימו רוב האחרונים וכ״כ משם ס׳ הקנה. והפר״ח העיד שראה נשים שוחטות וכ״כ בס׳ גור אריה בהגהו׳ וז״ל ובגלילות אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידם עכ״ל ונהרא נהרא ופשטיה. ברכ״י או׳ ד׳ והמנהג פה עה״ק ירושת״ו שאין הנשים שוחטות וכ״ה המנהג בכל ערי א״י וסוריא ובבל והודו ומדי ופרס.
(יג) ואם אירע ששחטה בינה לבין עצמה במקום ששוחטין בלא קבלה צריכה בדיקה אם היא מומחה ואומרת ברי לי שלא נתעלפתי ואז שחיטתה כשרה אבל אי ליתא קמן שחיטתה פסולה כיון דאיכא רעותה לפנינו ששינתה מן המנהג לא סמכינן ארוב מצויין. שמ״ח או׳ י״ג. זב״צ או׳ ב׳.
(יד) ואפי׳ במקום שנהגו הנשים לשחוט היינו דוקא לעצמן או אפי׳ לאחרים דרך מקרה דמסתמא יכולות ליזהר אבל אין למנותן לשחוט לצבור שעצלניות הן וינבלו הרבה וטבח שניבל מסלקין אותו כמ״ש בחו״מ סי׳ ש״ו והנשים מועדות לכך. פר״ח או׳ א׳ שמ״ח שם. זב״ת או׳ א׳.
(טו) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. עיין בשו״ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי׳ ל׳ בד״ה אציג מ״ש בדבר השו״ב שנהג קלות גדול שלא בדק בעצמו סכינו רק שאשתו ובתו בדקו לו הסכין והוא שוחט בו והשיב דבודאי איסור גמור הוא מעיקר הדין לסמוך על בדיקת אשה בזה דהא מבואר לקמן סי׳ י״ח סעי׳ י״ז דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וחמור לענין זה יותר מגוף השחיטה ובודאי נשים דעתן קלות ואין נאמנות ועי״ש עוד טעמים להחמיר בזה. דר״ת או׳ ד׳ ולפ״ז אף במקום שנוהגין הנשים לשחוט צריך האיש לבדוק הסכין ולתת לה. ועיין לקמן או׳ טו״ב.
(טז) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. הנה יש לעיין במקום שאין הנשים שוחטות בשום ענין אם יש להוסיף עוד חומרא ולאסור גם שחיטת טומטום ואנדרוגינוס כיון דספק אשה נינהו וצריכים ליזיל בהו בכ״מ לחומרא. עיין דר״ת אות ז׳ דשקיל וטרי בדבר והניח בצ״ע לדינא יעו״ש
(יז) שם. ועבדים. בטור כתב ועבדים משוחררים והקשה עליו ב״י מאי אריא משוחרר אפי׳ אינו משוחרר נמי דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות שהאשה חייבת וכיון דאשה כשרה לשחוט גם הוא כשר עכ״ל וע״כ לא כתב כאן בש״ע ועבדים משוחררים רק עבדים סתם ר״ל שמל וטבל לשם עבדות. וכ״כ הרמב״ם והסמ״ג והרא״ש דנשים ועבדים אם היו מומחים שוחטים. וכ״כ הרשב״א בתוה״ב הארוך דף ז׳ ע״ב ובתויה״ב הקצר בית א׳ שער א׳ דנשים ועבדים שאינם משוחררים הרי הן בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחלה כגדולי שראל שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים עכ״ל וכן הסכים הש״כ הארוך והפר״ח או׳ ב׳ כדברי הש״ע דאפי׳ אינם משוחררים יעו״ש. וכ״כ השמ״ח או׳ י״ד. שי״ג או׳ ג׳ כרתי או׳ ה׳ בל״י או׳ א׳ ומיהו כתב הש״כ סק״ב דהיינו דוקא במכירים אותם שהם כשרים דסתם עבדים אינם כשרים יעו״ש וכ״כ הפר״ח שם. שמ״ח שם. כרתי שם. בל״י שם. זב״ת או׳ בו ר״ז או׳ ב׳.
(יח) שם. וכל אדם. וזקן בן שמונים אבל לא ישחוט והא מה׳ אלדד הדני שהביא כנה״ג בהגב״י או׳ ו׳ בשם כמה פו׳ יעו״ש. מיהו בתשו׳ בית יעקב סי׳ נ״ח כתב דצ״ע דאבל למה לא ישחוט וכתב דצ״ל דחשש מחמת צער לא יכוין לשחוט יפה יעו״ש. ובפ״ת או׳ י״ב כתב להשיג על טעם זה וכתב הטעם משום דהוא אסור במלאכה כמ״ש לקמן סי׳ ש״פ וכתב ולפ״ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעי׳ ב׳ וסעי׳ ה׳ באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור עכ״ל ומ״ש בן שמונים לא ישחוט כתב בתשו׳ בית יעקב הנז׳ דהכל לפי כחו החזק הוא הרפה יעו״ש. וכ״כ הזב״ש בדין ז׳ דזקן בן שמונים שנה מותר לו לשחוט אם אין לו תשות כח. ומיהו האידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ״פ מע׳ שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג. תשו׳ מאיר נתיבים סי׳ ע״ו. פ״ת שם. מנחת יוסף או׳ י״ג. ואם הוא תש כח לא ישחוט אפי׳ מבן חמשים שנה. מנה״ז בקומץ או׳ י״ד. מנחת יוסף שם. זב״צ או׳ ס״ו.
(יט) ועיין בשו״ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות באמצע סי׳ מ״ח שנשאל בשו״ב שכבדה לו ידו אחת ע״י חולי עד שאינו יכול להחזיק בה שום דבר ושוחט בידו השנית והשיב שיש להחמיר דאף אם אחר תופס לו הסימנים אסור לו להיות שו״ב דבעינן שהשו״ב יהיה לו כח בשתי ידיו וישלוט בשתיהם בכח כראוי ואם יד אחת כבדה עליו אסור לו לשחוט אף בידו השנית אף שאינו מרגיש ביד השני שום כבדות וכתב שם כמה טעמים ע״ז יעו״ש ועיין בשו״ת שאלת שלום קמא סי׳ קי״ד שנשאל בשו״ב אשר ע״י חולי באצבע אמצעית שביד ימינו נרקב קצת מהאצבע בראשו ואפס כחו והרי הוא כאבר מת והוא משתמש רק בארבע אצבעות הבריאים ויש מפקפקים על שחיטתו מחשש דרסה והשיב דאם רואים שידיו אמונה וכיד איש גבורתה ודאי אין לחוש לו כלל דלא קפדה התורה שישחוט בחמש אצבעות דוקא כ״א שתהיה בכח גברא עי״ש. ועיין בשו״ת מחנה חיים ח״ג חי״ד סי׳ ז׳ בעובדא כזה מ״ש בזה באורך יעו״ש. דר״ת או׳ יו״ד.
(כ) זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשא או מכח טבעי שג״כ ידיהם כבדות ששחיטתן רובה דרסות המה אעפ״י שאמרו ברי להם שלא דרסו אין נאמנים מפני שהם עלולים בכך. לה״פ או׳ ל״ה. בל״י או׳ כ״ג. ולא מהני אחד עומד ע״ג דאפשר שעומד ע״ג לא ירגיש. דעת קדושים לקמן סי׳ כ״ד או׳ א׳. דר״ת או׳ קי״ד. אמנם בתשו׳ נוב״י מה״ת חי״ד סי׳ א׳ השיב על דברי לה״פ הנז׳ והעלה להלכה דבאומר ברי לי אין לאסור שחיטתו למפרע רק לכתחלה מעבירין אותו מלשחוט יעו״ש. והב״ד פ״ת או׳ ג׳ רו״ח או׳ י״ב. תיו יהושע שאלה ל׳ כר״ש או׳ ג׳ יד דוד בהגה״ט או׳ כ״ז. וכ״ש לענין בדיקת הסכין דצריך הרגשה גדולה וכשהאצבע מרתת א״א לאדם לכוין יפה בפגימה. זר״א ח״ג חי״ד סי׳ ף׳. ולדידי גם לבדיקת הריאה יש לחוש דמפרק הסרכות תו״ז. סי׳ ו׳ או׳ ג׳.
(כא) שם. שלא יתעלף לשון עייפות וחלשות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפי׳ בבהמה. רש״י
חולין דף ג׳ ע״ב. והשמ״ח או׳ ב׳ כתב שהוא ענין הסרת הרגשה מחמת מורך לב כראותו דם ויפסיד השחיטה בלא הרגשה.
(כב) שם. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה וכו׳ כל מ״ש בזה הש״ע לא שייך בזה״ז לדידן משום דאינן נוהגין שאין השוחט יכול לשחוט בלא קבלה כמ״ש בהגה וכתבנו לקמן או׳ מ״ה דבמקומות שאין שוחטין בלא קבלה אעפ״י שהוא מומחה ובדקוהו ונמצא בקי שחיטתו אסורה יעו״ש ואם כן אם אין לו קבלה לא מיבעיא שאין נותנין לו לשחוט לכתחלה אלא אפי׳ אם שחט בדיעבד וגם בדקנוהו ונמצא מומחה אפ״ה שחיטתו אסורה. וכ״כ בס׳ זב״צ או׳ ג׳.
(כג) שם. מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט וכו׳ פי׳ על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ש״ך סק״ג. לה״פ או׳ ג׳ ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתא קמן וכמ״ש הרשב״א בתוה״ב הארוך דף ו׳ ע״א יעו״ש. פר״ח או׳ ד׳ כרתי או׳ ו׳ זב״ת או׳ ה׳ ר״ז או׳ ד׳.
(כד) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין. שאם לא כן לא היו מעיזים פניהם לשחוט ולהאכיל נבילות לאחרים. לבוש. ואף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחין הן. מש״ל פ״ד שכ״מ מדברי הריב״ש סי׳ קצ״ח. זב״ת או׳ ו׳.
(כה) שם. ומוחזקין. שלא יתעלפו מחמת מורך לב בראותם הדם דניחוש שמא מתוך כך ישהו או ידרסו לזה לא חיישינן שרובם אינם מתעלפים. לבוש. זב״ת או׳ ז׳.
(כו) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין וכו׳ עיין בח״מ סי׳ ש״ו סעיף ז׳ גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה״ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. ש״ך סק״ד. לה״פ או׳ ד׳.
(כז) שם. בד״א בשאינו לפנינו וכו׳ ומ״מ אפי׳ ליתיה קמן אם אפשר יבדוק בסימנין אם נשחטו כהוגן דכל מה דאפשר לברר מבררינן. שמ״ח או׳ ג׳ וכ״כ לקמן בהגה סעי׳ ב׳.
(כח) שם. אבל א״צ לשאלו אם נתעלף. שרובם אינם מתעלפים. לביש. זב״ת או׳ ט׳.
(כט) שם. אבל א״צ לשאלו אם נתעלף. זוהי דעת הרשב״א והר״ן שהביא בב״י אבל דעת הרא״ש והטור דצריך לשאלו גם אם נתעלף אמנם לענין דינא ק״ל כפסק הש״ע וכ״פ הלבוש וכ״ה דעת האחרונים.
(ל) שם בהגה. אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה וכו׳ פי׳ שאין ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדיקנו אח״כ אלא יבדיקנו מתחלה ואח״כ יתן לו לשחוט. פר״ח או׳ ז׳ לה״פ או׳ ה׳.
(לא) שם בהגה. עד ששחט ג״פ בפני חכם ומומחה וכו׳ תרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא״ה ג״כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלין קבלה מן השוחטין שאינם חכמים בלא״ה לא יפה הם עושין. ט״ז סק״ד. לה״פ או׳ ו׳ כרתי או׳ ט׳ בל״י או׳ ד׳ זב״ש או׳ ג׳ מנה״ז בעשרון או׳ ד׳ שמ״ח סוף או׳ ו׳ זב״ת או׳ י״ב. חכ״א כלל א׳ או׳ ב׳ ומ״מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שיחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ״ע. מש״ז או׳ ד׳ ואם השוחט הוא חכם המורה הוראות סגי וא״צ רב העיר. עשרון שם. זב״צ או׳ ד׳.
(לב) שם בהגה. עד ששחט ג״פ בפני חכם וכו׳ להחמיר אמרינן ג״פ דדין תורה תרתי זימנא הוי חזקה. כרתי או׳ ח׳ ועיין
יבמות דף ס״ד ע״ב.
(לג) שם בהגה. ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א״כ נטל קבלה לפני חכם וכו׳ ונבאר כאן הנהגות החכם עם הבא ליטול רשות על השחיטה. ראשית חכמה יחקור עליו אם דרכיו מתוקנים ויראת ה׳ על פניו וגם צריך שיהיה יודע ספר דהיינו לקרות מעצמו ולהבין בקצת גמ׳ עם פירש״י שאז יש לו לב מבין להזהר ואח״כ יבדוק אותו אם יודע הלכות שחיטה ודיני בדיקת הסכין ושאר הלכות דשכיחי וקצת דלא שכיחי ואח״כ יבחננו החכם בבדיקת הסכין אם יש לו הרגשה טובה ודיעה מיושבת כי הרבה צריך ישוב הדעת לזה. שמ״ח או׳ ו׳ מנחת יוסף סי׳ א׳ או׳ ה׳ אבל הכנה״ג בהגב״י או׳ ל״ה אחר שהביא שצריך שידע כל דיני הריאה וגם להיות בקי בכל שאר הטרפיות שמנו חכמים ויודע ספר ומבין ואח״כ ישחוט ויאכיל יעו״ש יצא להקל דאף דהחמירו הפו׳ ומכללם הרשד״ם דצריך שידע מקרא משנה תלמוד כתב דדי לו בדיני שחיטה ובדיקה לבד וכמ״ש מור״ם בד״מ וכן המנהג פה העירה שלא לדקדק בעת סמיכת התלמיד כ״א שידע דיני בדיקה ושחיטה לבד ותו לא. תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ב׳ זב״צ או׳ ה׳.
(לד) והא דלא בעינן שידע אלא דיני שחיטה ובדיקה ה״ד במקום שיש רב בעיר אבל בכפרים ועיירות קטנות שאין להם רב כ״א השוחט לבד ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ואין שם למי שישאל והוא המורה איסור והיתר הא ודאי צריך מדינא שיהא השוחט חכם ומבין מדעתו דאם לא ידע ואשם בבדיקה ומאכיל טרפות לישראל. שו״ג או׳ י״ד. תו״ז שם או׳ ג׳ זב״צ או׳ ו׳ ועיין עוד לקמן או׳ מ״ד.
(לה) ונראה דבא״י צריך שידע השוחט גם הלכות מתנות כהונה כיון דעליה דידיה רמיא להפרישם וליתנם לכהן כדלקמן סי׳ ס״א סעי׳ כ״ח יעו״ש. שו״ג שם.
(לו) ואם יש עליו רינון י״ל דיצא מן הרוב וצריך לבדוק היטב ולחקור ולדרוש אחר הרינון. דעת קדושים או׳ ג׳ מנחת יוסף בליקוטי יוסף סי׳ א׳ או׳ כ״ג. זב״צ סוף או׳ ה׳.
(לז) שם בהגה. ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע ה׳ שחיטה וכו׳ והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג׳ יהיה תרנגול ואסור לת״ח ליקח שכר ע״ז וגם התרנגולים שרגילים ליתן לחכם לא שרי אלא יהנה לעניים ולצדקה. רש״ל ביש״ש פ״ק דחולין סי׳ ה׳ ש״ך סק״ו. כנה״ג בהגב״י או׳ כ״ו ואו׳ כ״ח. בל״י או׳ ד׳ לה״פ או׳ ח׳ חכ״א כלל א׳ או׳ א׳.
(לח) ויש ללמד זכות מאי דנהיגי שרב יש לו שכר קצוב מאותו שנוטל ממנו קבלה וגם התרנגולים הם שלו ולא חיישינן לחשדא שיאמרו שבשביל הנאתו נתן לו קבלה דאינו נחשד בשביל הנאה מועטת להכשיל רבים לעולם וגם את עצמו שהרי אפשר שגם הרב יאכל משחיטתו שישחוט אח״כ רק יזהר שלא להעלות בדמים דדמי לגזל כיון שלא יתן לו קבלה בלא״ה הרי הוא מוכרח ליתן לו ותו דמוכח מילתא דחשדא. שמ״ח או׳ י״ב. שפ״ד או׳ ו׳ זב״צ או׳ יו״ד. ועי״ש בשפ״ד מ״ש להוכיח על השוחטים שלוקחים שכר. הרבה יעו״ש.
(לט) וכל וכל זה מיירי דוקא ברב העיר שלא לימד לשוחט כלל אלא שנותן לו רשות וקבלה מידו לעד ולראיה איך הוא שוחט ובודק שיכול כל אדם לאכול משחיטתו ולכן אסור ליקח ממנו שכר דהוי כאלו נוטל שכר על עדותו שמעיד עליו אבל המלמד לאדם דעת לידע בהרגשות הסכין ובהשחזת הסכין ובאימון ידים לשחיטה שלא ינבל בידו וכן בבדיקת הריאה בכל חקותיה פשיטא דמותר ליטול שכר אעפ״י שנותן לו רשות וקבלה דלא מחזי כאלו נוטל שכר על עדותו דכ״ע ידעי שזהו שכר טרחו שטרח עמו ימים אין מספר עד שנעשה בקי ומומחה באימון שחיטה ובדיקה וכן נהגו בכל המקומות שהשוחטים המלמדים לאחר לשחוט ולבדוק ונותן לו רשות בכתב קבלה שנוטל שכרו משלם. שו״ג או׳ יו״ד. זב״צ או׳ י״א.
(מ) וישחוט לפני החכם ג׳ שחיטות כשירות ואם יטרוף א׳ מהם צריך לשחוט אח״כ ג׳ אחרות בכשרות כדי שיתחזק ברצופות שהוא אומן יד שאינו מתעלף. שמ״ח או׳ ו׳ ר״ז או׳ יו״ד. חכ״א כלל א׳ או׳ א׳. מנחת יוסף סי׳ א׳ או׳ ה׳. זב״צ או׳ ז׳.
(מא) ואפ׳ מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי ומשו״ה ראיתי אפי׳ מומחין גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטין אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. רש״ל ביש״ש מס׳ קמא פ׳ הגוזל קמא סי׳ כ״ג. ש״ך סק״ו. שכנה״ג בהגב״י או׳ כ״ז. ואעפ״י כן ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם. ש״ך שם. שכנה״ג שם. פר״ח או׳ ח׳ שמ״ח או׳ י״א. לה״פ או׳ ח׳ בל״י או׳ ד׳ שפ״ד או׳ ו׳ ר״ז או׳ י״א. חכ״א שם. מנה״ז בקומץ או׳ ח׳ מנחת יוסף שם או׳ ט׳ זב״צ או׳ ט׳.
(מב) ובאם רואה הסימנים דרך העור שאז אין חשש שישחוט המפרקת קודם הסימנים שאסור משום שהייה מותר לשחוט אפי׳ א׳ ולעת הצורך דוקא. מנחת יוסף שם.
(מג) יכול האב לסמוך לבנו דעד א׳ נאמן באיסורין. הלק״ט ח״א סי׳ ל׳. חו״י סי׳ קכ״א. שבו״י ח״א סי׳ מ״ד. פנים מאירות ח״ב סי׳ ג׳. פרי הארץ ח״א יו״ד סי׳ י״ב. שו״ג במחו׳ או׳ א׳. והשבו״י שם כתב דלכתחלה יקח סמכא מאחר. ובשו״ת שבסוף עזרת נשים דף מ״ו ע״א והבל״י בקונטרוס שו״ת שבסופו כתב דסמיכת האב וקרובים הפסולים אינה כלום ואפי׳ בדיעבד שחיטתו אסורה יעו״ש. והפריז על המדה דבדיעבד ודאי יש להכשיר שחיטתו מאחר דכמה אחרונים מכשירים לכתחלה. וגם ראיתי עושים מעשה לכתחלה כי איש בבנו ובאחיו באלו אמרו לסמוך. ומיהו ראוי ליזהר ולחוש ליקח סמכא מאחר. ברכ״י או׳ ה׳ פ״ת או׳ ב׳ תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ו׳ מנה״ז בקומץ או׳ ה׳ ועשרון או׳ ט׳ מנחת יוסף או׳ יו״ד. ובזב״צ או׳ י״ב כתב דכן עשו מעשה בעירו בגדאד יע״א שקרוב א׳ סמך את קרובו בלויית שאר שוחטים.
(מד) כתב בס׳ היראה שלא ליתן קבלה לאדם שהוא קל בדיעות כ״א לחסידים יר״ש וביותר שלא ליתן למי שרגילין לשתות ואף שאינם שכורין כי הם אינם מרגישין אם הם שכורים אם לא וידיהם כבדים. בל״י או׳ ה׳ מנה״ז בעשרון או׳ יו״ד. לה״פ או׳ ט׳. ועיין לקמן סעי׳ ח׳ בהגה ובדברינו לשם בס״ד.
(מה) במדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר אחד ושחט בלא קבלה אעפ״י שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה. שמ״ח או׳ כ״ד. מיהו בתשו׳ ברית אברהם חי״ד סי׳ ט״ו חלק על דברי השמ״ח הנז׳ והעלה דאין לאסור בדיעבד יעו״ש והב״ד פ״ת או׳ א׳ אמנם דעת האחרונים כדברי השמ״ח. בל״י או׳ ג׳ ברכ״י או׳ ו׳ קומץ או׳ ג׳ מנחת יוסף או׳ ט״ו. תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ח׳ וכתב שם התו״ז דהבשר והכלים אסורים וכן נעשה מעשה בעירו ע״פ מעלת הרבנים ורוב הת״ח יעו״ש. ואפי׳ בעומד ע״ג שחיטתו אסורה משום דעבר על תקנת גאוני בתראי שתקנו כן. קומץ שם. מש״ז או׳ ג׳ אם לא בדוחק גדול יש להתיר בעומד ע״ג. מש״ז שם. ואם יש לדונו כשוגג כגון שהוא ממדינה אחרת שלא ידע לתקנה מכשירין שחיטתו. שמ״ח שם. וכן אם שחט באקראי בעלמא ויש בו הפ״מ יש להקל. קומץ שם. מנחת יוסף שם. ורק צריך לבדקו אם יודע ה״ש דלא אמרינן בזה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כיון דאתרע חזקתו ששחט בלא קבלה ואם לא בדקו אסור. מנחת יוסף שם. וכן צריך לבדוק הסכין ששחט בה כיון דאתרע חזקתו ואם לא בדקו אסור. ואין להתיר משום שמחת יו״ט שישחוט הבקי שלא נטל קבלה אלא א״כ שישחוט לפני השוחט שהוא חולה והחמירו הרבה כי זה דור דור שו״א ופרו״ץ מרובה. ברכ״י שם. זכ״ל חי״ד או׳ ש׳.
(מו) וה״ה אם נטל קבלה משחיטה ולא נטל סמיכה מבדיקה ג״כ נמי דינא הכי. תו״ז שם. זב״צ או׳ י״ד.
(מז) וכל זה כשרוצה להיות שו״ב בקביעות בפ״ע אבל כל זמן שעומד ומשמש אצל רבו שלומד אצלו ה״ש המנהג שהתלמיד שוחט אף בלי עע״ג אם ראוי לכך ויודע ה״ש ואין מוחה בזה. קומץ שם. זב״צ או׳ י״ג.
(מח) שם בהגה. ובקי ביד. ר״ל בשחיזת ובדיקת הסכין ובשחיטת העופות והבהמות אם רוצה לשחוט בהמות ובדיקת איברי העוף מבחוץ ובדיקת הריאה וכיצד מכניס ידו לראות הריאה מבפנים וסדר הולכת היד בריאה לראות הסרכות מבפנים כאשר יבואר כל דבר במקומו.
(מט) שם בהגה. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם וכו׳ עיין בס׳ דעת תורה או׳ י״א שכתב דזה פשוט הוא דאם בא שו״ב לשחוט ואומר שיש לו קבלה ואינה תחת ידו נאמן דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואפי׳ אומר שנאבד הכתב קבלה מידו כיון שאומר שקבל מהרב פ׳ ועודנו חי הוי מילתא דעבידא לגלויי ואף דמצינו בעלמא דהיכא דאתחזק איסורא אינו נאמן אף במילתא דעבידא לגלויי מ״מ בנ״ד דהוי רק תקנתא דרבנן דהא מדינא ק״ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם פשוט הדבר דמהני סברת מילתא דעבידא לגלויי לכ״ע ונאמן בכה״ג אך אם יש פנאי לבודקו אם יודע ה״ש טרם שיצטרך לשחוט י״ל דכיון דאיכא לברורי מבררינן יעו״ש. דר״ת או׳ נ״ו.
(נ) שם בהגה. דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה וכו׳ ואין לסמוך על הקבלה אלא במי שהוא עוסק בשחיטה אבל אם עזב עסק השחיטה זמן רב בענין שיש לחוש שמא שכח עיקרי ה״ש חיישינן וצריך לבודקו כאלו בא לשחוט בתחלה דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דלא מוקמינן אחזקה היכא דאפשר לברר. ר״ז או׳ כ״ב. דר״ת או׳ ס״ב. ועיין לקמן או׳ ע״ד.
(נא) שם בהגה. ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם וכו׳ ובאותן מקומות אם אין לו כתב ריע חזקתו וצריך בדיקה אחריו. שמ״ח סוף או׳ ו׳ מנחת יוסף או׳ ד׳ והאידנא נהגו בכל המקומות שנותנים כתב ראיה לשוחט הנסמך וכן נוהגין במדינתינו ואם אין לו כתב ראיה אין אוכלין משחיטתו דאם איתא דהוא מוסמך למה לא נתנו לו כתב ראיה הלא דבר הוא. ונראה לע״ד דגם אם בדקו אותו ונמצא בקי אפ״ה יש בו חשש כיון דלא נתנו לו כתב הם יודעים דאינו ראוי לשחוט ואם טוען שנתנו לו כתב ואבד ממנו צריך להתיישב בדבר אם נאמן על עצמו והכל לפי מה שהוא אדם ולפי ראות עיני המורה. זב״צ או׳ ט״ו. ונראה דלפי המנהג שלוקחין כתב אין לשחוט בקבע עד שיחזור וליקח כתב מן המומחין ואעפ״י שנראה שהוא בקי ויר״ש.
(נב) ראיתי אני שיש רעה חולה ורבה היא על האדם שמלאכת שמים נקלה בעיניהם ממלאכת הדיוטות שמדרך הפועל עובד את רבו ג׳ או ד׳ שנים עד שיצא שלם במלאכתו. ובזה ראיתי שערוריה שכמה וכמה שוחטים נערים נעורים שנתמלא ידם בג׳ או ד׳ חודשים וכו׳ ומהראוי לעשות ק״ו במלאכת שמים וכו׳ וזה האומנות כמו כל האומנות שבעולם שזה יודע וזה יודע יותר וחבירו עוד יותר או מפני שלמד הרבה או התחכם מעצמו ויגע למצוא כן הדבר הזה המעמיק יותר ימצא מים חיים בכל פרטיה בפרט בבקיאות הלכה למעשה ולידע כל הדינים על בריין וכו׳ וחזרתי על כל הצדדין לידע סיבת מהירות התלמדות זאת ואמרתי שאין זה לא מפאת יצר הממון ומיעוט הנאה להמלמד באיחור הזמן וכו׳ כי אומנות זו זולת השכירות אין בריבוי הידים שום תועלת רק לעזר הטרחא ולא להרבות שכר וכו׳ אוי לה לאותה בושה וכו׳ וזאת עצתי אמונה כל הבא ליקרב לצאת המלאכה וכו׳ יפזר ממונו להרבות זמנו אצל רבו וכו׳ ומאן דלית ליה בכל משך המועט שלו לא יתן מרגוע לנפשו יומם ולילה לא ימוש מאהל רבו לראות כל דבר ודבר הנוגע לנפשו הן בהעמדת הסכינים או שחיטה והעיקר ללמד את עצמו להעמיד סכיני שחיטה בכל יום ויום לרוב להראות לרבו ולהבין מה יענה על כל א׳ וא׳ מהו סכין פסול ואיזהו כשר ואיזהו מובחר עצהי״ט ולהשים את כל !זא בלבו שלא ישכחם. ואח״כ לידע הסיבה הגורם לכל אחד מהעמדת הנ״ל מפני מה זה כן וזה כן ואם לא יבין המניעה הגורם מעצמו ישאל מרבו כי לא הביישן למד וכו׳ ולעולם יהיה הסכין מסור בידו והוא ימשל בו להעמידו כחפצו ורצונו. וכל זה תלוי בכוונת לבו. ולאחר השחזת הסכין ד׳ או ה׳ פעמים מקנחו היטב וליתן מרגוע לנפשו ואח״כ לראותו על כל צדדיו ועד שידע כ״ז לא יזיז ידו ורגלו מעמוד עוד לפני רבו וכו׳ וכן באומנות השחיטה עצמה יראה ויבין איך לתפוס הנשחט ולידע משקל הנחת הסכין על צוארו שיהיה בכח גברא עכ״פ וכו׳ ולא בדוחק ח״ו שלא יבא לדרוס ח״ו וכו׳ אהובי וריעי על כ״ז פקח עיניך וראה בעינא פקיחא בכל דבר ודבר להיות מתון מתון כי זה כל העיקר וכל המרבה בחקירה ה״ז משובח וטוב לו בזה ובבא ומזכה רבים בשחיטתו. הגאון מנה״ז בהקדמה. זב״צ או׳ ט״ז.
(נג) ראוי ונכון לכל שו״ב לעשות לו גדר וסייג שלא למהר ליתן כתב הודעה לשום שוחט הבא לפניו אם לא שיכיר טיבו ומהותו או לידע עכ״פ את המעידום עליו שהוא אדם כשר ואינו קל במעשיו ח״ו. ועכ״ז לא ימהר לסמכו עד שיעמוד לפניו בנסיון אחר נסיון עד עשר מסות בכל דבר ודבר הן בגוף העמדת הסכין להיות חד וחלק כדבעי. ואופן הרגשתו שאינו שוהה הרבה למצוא פגימה כל שהוא. ושלא ישהה להעמיד את הסכין יותר מדאי ואין לו כבדות ידים ולא רתיתת ידים מחמת טבעו או התעלפות ומורך לב בעת רואו דם. והעיקר שלא יהא מהרגילים לשתות י״ש וכדומה דאם לא ידקדק המלמד בכ״ז ויתן הודעה לכל הבא לפניו הוא בכלל חוטא ומחטיא את הרבים חלילה ולהשומע יונעם בזה ובבא. מנה״ז בקומץ או׳ ו׳ ועיין לעיל או׳ מ״ד.
(נד) ובאתי כמזכיר לעורר לבות החרדים על דבר ה׳ מאחינו השוחטים שאין לנו להשגיח ולציית בזה לשום אדם יהיה מה שיהיה ושלא להכניס עצמו עם הנלמד לפנים משורת הדין שאין זה רחמים כ״א אכזריות וק״ו ב״ב של ק״ו שלא ליתן תחלה עין הרע על צרור הכסף המובא בידו למכור את נפשו להיות מהחוטא ומחטיא את הרבים שאין מספיקין בידו לעשות תשו׳ וכו׳ ולהיפך אם רואה בו שהוא איש ישר הולך אל יאמר מה לי ולצרה הזאת להכניס עצמי לכל זה ואין הדבר מוטל כ״א על החכם. לדעתי אדרבא לאיש כזה מצוה להכניס את עצמו בכדי שיצא הדבר בהכשר גדול וכו׳ מנה״ז בעשרון או׳ יו״ד. זב״צ או׳ י״ז.
(נה) שוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה ביו״ט. שבו״י ח״א סי׳ כ״ג. פ״ת סוף או׳ א׳ זב״צ או׳ י״ח. וביו״ט שני של גליות מותר. זבחי רצון סי׳ י״ב במוספים או׳ ג׳ וכתב שם בזבחי רצון דאף לענין מילה מבואר ביו״ד סי׳ רס״ו דאם מל מכבר פעם א׳ שרי למול ביו״ט מ״מ לענין שחיטה אסור אלא א״כ שחט ג״פ. וכ״כ בכף החיים על ש״ע או״ח סי׳ תצ״ח או׳ ע״ט יעו״ש. ועיין ט״ז ביו״ד שם סק״ו ובכף החיים על או״ח סי׳ של״א סעי׳ יו״ד.
(נו) שם בהגה. וכל שוחט אעפ״י שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים ה׳ שחיטה וכו׳ מצאתי במהרי״ל (והוא בדרשות מהרי״ל סיף ה׳ שחיטה) בשם מהר״ש דקבלה בידו מר׳ יונה שיש לכל שוחט כשמתחיל לשחוט לחזור ה׳ שחיטה בכל יום פ״א וכן יעשה ל׳ יום ואח״כ כל חודש פ״א וכן יעשה שנה תמימה ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פ״א וכן יעשה כל ימיו ואם לא עשה כן אסור לאכול משחיטתו עכ״ל ונראה דאין להחמיר רק לכתחלה אבל לא בדיעבד. ד״מ או׳ ה׳ ונראה דמפני זה לא כתב זה בהגהת ש״ע דס״ל דהכל לפי מה שהוא אדם. וכ״כ התב״ש או׳ יו״ד. ובדמ״א כתב ואני נוהג לכתוב זה תוך שטר הקבלה ואני מוסיף שקבל לפני כך בתורת נדר כדי שידע שאם לא יחזור כנ״ל יהיה פסול לא מכח שאינו בקי אלא אף אם יהיה פסול שלא קיים הנדר וכו׳ וגם שיהיו יודעים שכתב קבלה אינו אלא לראיה אבל לא יועיל לו כלום אם ישתכח ההלכות מלבו ופן יסורו מלבבו מדעת ובמזיד שלא חזר על הלכותיהם ומה יועיל הכתב כמו שאירע כך לפעעים. שכנה״ג בהגב״י או׳ כ״ד. תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ד׳ ויש שאין כותבין בתורת נדר רק ובתנאי שיחזור על לימודו כך וכך וכו׳ והוא כדי שיהיה זריז בלימודו וגם כדי שידעו שאין שטר סמכא מועיל אלא כ״ז שעוסק בלימודו. והוא שילמוד בש״ע מסי׳ א׳ עד סי׳ ס״א ובאחרונים לשם. ואם שוחט עופות לבד מסי׳ א׳ עד סי׳ ל׳ ושאר סימנים השייכים גם לעוף כיעו״ש. ועיין עוד לקמן או׳ נ״ט.
(נז) שם בהגה. שיהיו שגורים בפיו וכו׳ אעפ״י דבשאר הוראות א״צ שידע המורה בע״פ כל ההוראות מ״מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו. ט״ז סק״ה. כרתי או׳ י״ד. ר״ז או׳ י״ד. ורבים מתפרצים ואין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע״כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אעפ״י שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם. ט״ז שם. לה״פ או׳ יו״ד. בל״י שם. ר״ז שם. אבל אם הנוטל קבלה נוהג כהוגן וחוזר הדינין א״צ לחקור ולבדוק אחריו מדינא. ברכ״י בשיו״ב או׳ ב׳ ועיין לקמן או׳ ס״א.
(נח) ויש שנהגי לכתוב בקבלה שלא יועיל רק עד ג׳ שנים ואח״כ יחזור לעמוד בנסיון. כרתי או׳ י״א. חכ״א כלל א׳ או׳ א׳ מנחת יוסף או׳ י״א.
(נט) השו״ב ראוי שיחזור על לימודו תמיד בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם וראוי שיחזור פ״א כל ל׳ יום ונוהגין לכתוב כן בקבלה שלהם וכל שאינו נוהג במידות הראוים לשוחט הרי הוא מאכיל נבילות וטריפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש שמתגלגל בכלב וחטא רבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשו׳ שמ״ח או׳ ז׳ חכ״א שם. מנחת יוסף שם. זב״צ או׳ כ׳ ואו׳ כ״א. ועיין לעיל או׳ נ״ו.
(ס) ונכון להזהר לכל רב שלא יתן כתב הקבלה על הקלף משום מעשה שהיה שאחד גנב הכתב קבלה מחבירו וגרר שמו של השוחט וכתב במקומו שמו אלא יכתוב דוקא על הנייר. בל״י או׳ ו׳ מש״ז או׳ ט״ז. מנחת יוסף או׳ ד׳ זב״צ או׳ ס״ה.
(סא) שם בהגה. ויש לב״ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים וכו׳ דהרבה פעמים נבדקים ולא ידעו נכונה ואף שנודע שהיו אצל חכם ונטלו קבלה א״נ יש בידם כתב על זה הנה פושעים הם שלא חששו לחזור עליהם שלא יהיו נשכחים מהם. ב״ח. שכנה״ג בהגב״י או׳ כ״ה. תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ז׳ ואם ימצא החכם שהשוחט יצא מזה הגדר יסיר אדרתו מעליו ויאסור שחיטתו עד כי ישוב ורפא לו. שמ״ח או׳ ז׳ מנחת יוסף או׳ י״א. זב״צ או׳ כ״ב. ועיין לעיל או׳ נ״ז.
(סב) גם החיוב מוטל על רבני הדור לשלוח להביא לכל השוחטים היושבים בכפרים ועיירות דסמיכי למתא לבודקן או לשלוח גברא דמהימנא מומחה לבודקם. תו״ז שם. זב״צ או׳ כ״ג.
(סג) על של עתם באתי לעורר לבות החרדים אל ה׳ כי ראינו כמעט חזר הדבר ליושנו בפרוץ הדבר אם מפאת נותני הקבלה שיבא א׳ מן הנוה מאחרי הצאן ואינו יודע שום ספר רק שמכוין בשאלות השחיטות אף לא כולם ושוחט ג׳ עופות ולפעמים אף אם מקלקל א׳ מהם שוחט אחרת במקומה והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין ונותן לו קבלה. ואם מפאת המקבלים כי יש שאינם חוזרים תמיד להיות בקיאים גם ממהרים לשחוט בלי בדיקת הסכין יפה יפה ואין דורש ומבקש להשגיח עליהם הביטו נא וראו מ״ש היש״ש (פ״ק דחולין סי׳ ט״ל) בשוחט מתא שמחמת המהירות לא הרגיש בפגימת הסכין יעו״ש וכן שמעתי כמעשה זה אירע כמה פעמים והנה בקל יכול לפגוע באיסור חמור ומבואר בזוהר (פ׳ שמיני דף
מ״א ע״א) שמטמא נפשו ואין לו חלק בקדושה ולכן נ״ל שכל אשר נגע יראת ה׳ בלבבו לא יאכל בשר כ״א באחד מג׳ פנים או שבקי בשוחט ההוא ונתברר לו שיש בו כל המדות שנתבארו או שהוא בעיר שראשיה יראים ושלמים ומדקדקים במצות שבודאי לא הקימו הבלתי ראוי או שעכ״פ יבדוק הסכין של אותו שוחט ששחט בשר זה בעצמו טרם יאכל. גם ישאל לבני מתא אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים. שמ״ח או׳ ח׳ זב״צ או׳ כ״ד.
(סד) מי שיש לו פקפוק בשוחט ונראה בעיניו דאסור לאכול משחיטתו כי הוא בחזקת שאינו בדוק יכול להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר ואין עליו שום תרעומת. קול אליהו יו״ד סי׳ א׳ ברכ״י בשיו״ב או׳ ו׳ תו״ז סי׳ ה׳ או׳ ט׳ זב״צ או׳ כ״ח.
(סה) ואני ראיתי לגברא רבא שהיה אורח בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים שלא היה יכול לבדוק השוחטים כמה שנים שנתגורר בעיר הנז׳ לא בא בפיו בשר אך היה בצנעה. גם ראיתי רב א׳ שלא היה אוכל בשר כ״א עוף וקודם שחיטת העוף יראו הסכין ג׳ מומחין. ברכ״י בשיו״ב שם.
(סו) שו״ב שבידו כתב ממורה צדק ונמצא שהמורה אינו צדק ונותן עבור ממון כתב לשאינם בני סמכה להעיד עליהם אולי בכך מגרע גרע השו״ב מאלו לא היה בידו כתב שזה יצא מהרוב מצויין אצל שחיטה. דע״ק או׳ ה׳ ובעוה״ר מצויים הרבה כזה בכפרים קטנים שבאים שם שלוחים לעצמם שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ונותנים סמכה לכל מי שרוצה אוי להם שהם חוטאים ומחטיאים וע״כ אי אפשר לשום אדם שיסמוך על אלו הסמכות של השלוחים. זב״צ או׳ כ״ט.
(סז) שם בהגה. ואם בדקו איזה שוחט וכו׳ אין מטריפין למפרע וכו׳ הט״ז סק״ו והפר״ח או׳ ט׳ חלקו על דברי הרמ״א הנז׳ ואסרו למפרע כל מה ששחט וגם הכלים שנתבשל בהם הבשר יעו״ש. אבל הב״ח בתשו׳ סי׳ א׳ והש״ך בנה״כ וש״י ובית ישראל ובית יעקב חולקין על הט״ז והפר״ח. והב״ד הבל״י או׳ ז׳ וכתב ולכן אין להחמיר בהפ״מ ומכ״ש שלא לאסור הכלים. והכרתי או׳ י״ג לחלק יצא דאם שכח ה״ש יש להקל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין בזו יש להורות כט״ז ולאסור למפרע אף בנטל קבלה יעו״ש. והשו״ג או׳ י״ב כתב דלענין מעשה כיון דהדבר תלוי במחלוקת האחרונים הכל לפי ראות עיני הדיין אם זה השוחט נטל קבלה מאדם גדול דמסתמא לא נתן לו הקבלה אם לא היה בקי ומומחה אמרינן השתא הוא דאתרע ואם השוחט הראשון שנתן לזה קבלה גם הוא ע״ה ובחזקת שאינו אומן בקי יש לפסול אותו מעיקרא כמ״ש הפר״ח יעו״ש והרב זב״צ או׳ כ״ה כתב ואנחנו מנהגינו כס׳ רמ״א ז״ל דלא אסרינן למפרע אבל כל מה ששחט ובדק באותה שחיטה עצמה או אותה בדיקה עצמה שנמצא בה אינו יודע מטריפין הכל עכ״ל ומשמע דאינו מחלק בין הפ״מ להפסד מועט ובין אם שכח ה״ש או בדיקת הסכין דבכל ענין אין לאסור למפרע ומ״מ נראה דיש לחוש לדברי !השוג שכתב דאם השוחט הראשון שנתן לו קבלה אינו בקי יש לפסול אותו מעיקרא דכיון דיסוד שלו רעוע נראה דבהדיא שמתחלה היה כך.
(סח) אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו בין אם נודע בו ביום ובין שנודע ונתגלה לאחר זמן כל מה ששחט מאותו היום ואילך יש לאסור להטריף אבל מה ששחט קודם לכן יש להכשיר משום דאוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים הם והשתא הוא דאתרע. פר״ח שם. לה״פ או׳ י״א. וכ״כ הבל״י שם דאם היה בפשיעה אינו אוסר למפרע אליבא דכ״ע. מיהו דעת הער״ה או׳ ו׳ להחמיר.
(סט) חמשה שישבו לבדוק שוחט א׳ מוסמך וסר סכינא קמייהו וארבעה אמרו שסכינו בדוק משום פגמו וכשר וראוי הוא. והחמישי אמר שלדעתו הסכין פגום ונראין הדברים כי שונא הוא לו ואתי מכח נברי המבקשים עליו עילה למפסק לחיותיה. והשוחט שאל מהד׳ שיכתבו ויחתמו שהוא זכאי בדינו וסכין שהראה להם כשר והם אינם רוצים להגיד כי ישר הוא. העלה מהר״י יוסף קובו בס׳ גבעות עולם סי׳ א׳ דחייבים הם הד׳ בין אם נדונם לדיינים בין אם נדונם לעדים לכתוב ולחתום ולהגיד האמת כי סכינו היה נקי ובר וכשר יעו״ש. ברכ״י בשיו״ב או׳ ג׳.
(ע) שוחט ששאל ממנו אדם ריאה וא״ל קח לך הריאה וכתבתי עליה שהיא כשרה לפי שיש אחרת טריפה והלך ולקח הריאה הנז׳ והיא טריפה גמורה והשוחט התנצל כי הגוי החליף הטריפה בכשרה וכו׳ יש להאמין לשוחט והוא בחזקתו. שם סי׳ ב׳ ברכ״י שם או׳ ד׳.
(עא) שוחט שבדקוהו וסר סכינא קמי תלתא ואמר דסכינו כשר להקריב ע״ג המזבח ונמצא פגום. ואח״כ הראה להם סכין אחר והשנים אמרו שהיה כשר והג׳ צורבא מרבנן אמר שהוא פגום. השוחט איתרע חזקתיה והגם שהב׳ אמרו שהוא כשר צריך לחוש לג׳ ומה גם שהוא צורבא מרבנן ועדיף כתרי ומחוייב להראות עוד ג׳ סכינים יפים וכשרים אליבא דכ״ע. הרב קול אליהו יו״ד סי׳ א׳ ברכ״י שם או׳ ה׳.
(עב) שוחט שחלה וקם מחליו ואחר שקם מחליו שאלוהו ה״ש וטעה בהם יש לתלות שנתבלבל מחמת החולי ולכן אם בידוע שקודם החולי היה בקי או שחכם היה מחזיקו לבקי תלינן שמחמת החולי נתבלבל וכל הבשר והכלים שאחר החולי אסורים ושקודם מותרים. מהר״י בי רב סי׳ ב׳ שכנה״ג בהגב״י או׳ מ״ג. שפ״ד או׳ ו׳ שבאו׳ ח׳ כרתי או׳ י״ג. בל״י או׳ ז׳ זב״ת או׳ י״ח. חכ״א כלל ב׳ או׳ א׳ שו״ג מחו׳ או׳ ד׳ זב״ש או׳ י״ב. זב״צ או׳ כ״ז. דר״ת או׳ צ״ה.
(עג) שו״ב שאירע לו אבל גדול ר״ל ממיתת אביו ואמו בזמן אחד וראו שמאבל הכבד הזה נבוכו עשתונותיו בעצבון עד שהיה כמעט כמו מטורף ונמצא בו ריעותא שטעה בכמה דינים ששאלו אותו ולא השיב כהוגן דיש להקל שלא לאסור למפרע רק מזמן האבל ולהלן די״ל שזה דומה לשוחט שקם מחליו. דר״ת שם משם שו״ת ריב״ם סי׳ ק״ז.
(עד) וה״ה אם לא היה עוסק זמן רב בשחיטה והסיח דעתו יש לפסלו למפרע עד אותו זמן אבל מקודם לזה כשר. כרתי שם. דר״ת שם. ועיין לעיל או׳ ן׳.
(עה) שם בהגה. אבל אם לא נטל קבלה מעולם וכו׳ ופשוט הוא דהכא חזקה ליכא דנימא אוקי גברא אחזקיה ורוב מצויין ריע לגבי הך דהא בדקינן ליה ולא ידע מידי ונתברר שהוא מהמיעוט שאינן מן המומחין. פר״ח או׳ יו״ד. וכ״ה בתשו׳ הרשב״א סי׳ רי״ח יעו״ש. ועיין לעיל או׳ מ״ה.
(עו) שם בהגה. כל מה ששחט טריפה וכו׳ ואפי׳ כבר נמלח הבשר מה ששחט אעפ״י כן טריפה. תשו׳ הרשב״א שם. ביה״ל או׳ ה׳.
(עז) שם בהגה. כל מה ששחט טרפה וכו׳ אבל אם המיר דתו ומכ״ש שעבר עבירה יהיה מה שיהיה שאין אוסרין שחיטתו למפרע רק משעה שהמיר וכדומה כי אמרינן רוח זרה עבר עליו ומתחלה כשר היה. כריתי או׳ ט״ו. וכ״כ ב״י סי׳ קי״ט בבד״ה בשם או״ח והב״ד הש״ך בסי׳ זה סוף סק״ח ושאר האחרונים. וית׳ עוד מזה לקמן סי׳ קי״ט ובדברינו לשם בס״ד.
(עח) שם בהגה. גם כל הכלים שבשלו בהם מה ששחט צריכים הכשר. וכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נותן טעם לפגם יש להקל אבל מאכל שנתבשל בכלים שהיו עדיין מע״ל אסור. כרתי או׳ ט״ז. פליתי או׳ ח׳ ער״ה או׳ ו׳ חכ״א כלל ב׳ או׳ ג׳ זב״ש או׳ ט״ו. וי״א דאפי׳ כלים שאינם בני יומן אסורים. מהריב״ל ח״ג סי׳ ק״ג. פר״ח סי׳ ק״י בדיני ס״ס או׳ ח׳ שפ״ד שם בדיני ס״ס או׳ י״ט. מש״ז בסי׳ זה או׳ ו׳ בד״ה עוד כתב התב״ש וכו׳ חק״ל חיו״ד סי׳ י״ד וסיים שם החק״ל שאסורים גם בהפ״מ יעו״ש והב״ד זב״צ או׳ כ״ו וכתב ויש להחמיר.